פרדס רמונים ח כו
<< · פרדס רמונים · ח · כו · >>
פרק עשרים ושש:
הכלל העולה מהפרק הקודם הוא כי הכתר והחכמה והבינה משפיעים בחסד ת"ת גבורה, וחסד ת"ת גבורה משפיעים בנה"י. אמנם היסוד מקבל כולם ומשפיע למלכות. ובזולת המלכות אין להם הנהגה בעולם, כי הכל ניתן בידה ואין להם רשות להשפיע בתחתונים אם לא על ידה.
וכן ביאר הרשב"י בתקונים (תיקוני זהר, תקונא ד, דף יט.) וז"ל: "ולית ספירה מכולהו ספירן דיהא לה רשו לארקא ברכאן ולאשפעא לתתאין אלא בבת שבע בגין דאיהי קשורא דכלהו ספירן. דאי ספירן הוו מריקן לבר מינה הוה פרודא, ובג"כ לית רשו לארקא ברכאן ולאשפעא לשום אתר בר מינה לגבי תתאין. ובג"ד אתמר בה אל יתהלל חכם כו' כי אם בזאת כו'", עכ"ל. ומבואר הוא לענייננו.
והאמת כי השפעת הספירות במלכות הוא ע"י היסוד כדפי' בשער הצנורות בפ"ג. וח"ו בהסתלק היסוד תסתלק השפע והטוב.
ואם ישאל השואל ואיך אפשר לשער שנסתלק שפע היסוד מהמלכות ויתקיים העולם? הא לא קשיא, שכבר נשאלה שאלה זו בזהר פ' תרומה (ח"ב קסו, ב) וז"ל:
- "האי אור זרע ליה קב"ה בגנתא דעדנוי ועבד ליה שורין שורין ע"י דהאי צדיק, ואיהו גננא דגנתא. ונטל להאי אור וזרע ליה זרוע דקשוט ועביד ליה שורין שורין בגנתא דעדן. ואוליד ואצמח ועביד פירין, ומנייהו אתזן עלמא. הה"ד אור זרוע לצדיק וגו', וכתיב וכגנה זרועיה תצמיח. מאן זרועיה? אלין זרועיה דאור קדמאה דאיהו זרוע תדיר - השתא אוליד ועביד איבין, והשתא זרוע איהו כדקדמיתא. עד לא ייכול עלמא איבא דא אוליד זרועא דא, ויהיב איבא ולא שכיך. וע"ד כל עלמין אתזנו בספוקא דההיא גננא דאקרי צדיק דלא שכיך ולא פסיק לעלמין בר בזמנא דישראל בגלותא".
- "ואי תימא בזמנא דגלותא כתיב "אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש" - היך עביד תולדין? אלא כתיב 'זרוע' - זרוע איהו תדיר. ומיומא דאפסיק ההוא נהר - גננא לא עאל בההוא גנתא. וההוא אור דאיהו זרוע תדיר עביד איבין ומניהו מגרמיה אזדרע כדקדמיתא ולא שכיך תדיר. כגנתא דעביד תולדין ומההוא זרועא נפל ביה באתריה, ומגרמיה עביד תולדין כדבקדמיתא. ואי תימא דאינון תולדין ואיבין הוו כמה דהוה בזמנא דגננא תמן - לאו הכי, אבל לא אתמנע זרוע דא לעלמין. כגוונא דא ותורה אור אורייתא [דאתיהיבת מסטרא דההוא אור קדמאה] הכי אזדרע תדיר בעלמא ועביד תולדין ואיבין ולא שכיך לעלמין, ומההוא איבא דיליה אתזן עלמא", עכ"ל.
וכונת המאמר הזה הוא להכריח שהיסוד הוא המשפיע במלכות והוא האיש העובד האדמה הזאת, ואין פורץ גדר ומשיג גבולו לזרוע או לעבוד זולתו. וזהו נקודה אשר עליה תסוב גלגל המאמר הזה. כי למעלה מן הענין אמר שהת"ת הנקרא 'אור' מצד יניקתו מן החסד (כאשר נבאר בשער ערכי הכנוים בערך אור), ואמר שזה האור שהוא השפע הנשפע הוא נשפע ע"י הצדיק י"ע. ובאר שהמשפיע הוא הת"ת הקב"ה שהוא בעל הזרע. והאריס העובד את האדמה הוא היסוד. והגן אשר בו נזרע הזרע הוא המלכות. וקראה בשם גן משום לישנא דקרא דקאמר (תהלים, צז) "אור זרוע", ולשון זריעה שייך גבי גינה. ומשום קרא דכתיב (ישעיה, סא) "וכגנה זרועיה תצמיח" כי משם ראייתו כאשר יתבאר. ועוד מפני שג"ן סדרים יש בתורה. (וזהו סוד הפסוק (משלי, ו) "ותורה אור" דעליה קאי התם. ובקבלתה מהת"ת שהוא התורה אז נקראת גן לרמוז אל ג"ן סדריה).
"ועביד ליה שורין וכו'" - הכונה לישב הפסוק שאמר "זרועיה" לשון רבים. וכדי שמתוך לשון זרועיה דמשמע רבים, לא נבא לומר שרבים זורעים בה והיא צומחת ומגדלת כל הזרעים כל אחד למינהו -- לזה הקדים להצילנו מן הטעות, ואמר כי בזרע הצדיק יש כמה מיני שפע - כל א' אל האוצר הראוי לו; אוצרות חיים ואוצרות עושר אוצרות חכמה ואוצרות תורה ואוצרות בינה. וזהו "ועביד לי' שורין" ששהם האוצרות.
"ונטיל להאי אור וכו'" - הוקשה לו א"כ ימשך לפ"ז שאין הזרע היוצא מן הצדיק הוא כמו שמקבל הצדיק מלמעלה אלא ישתנה בעצמות הצדיק. שאל"כ איך יצדק מלת "זרוע לצדיק"? שאם השפע יושפע בה כמו שנשפע מלמעלה מה תועלת ימשך מזה לצדיק עד שיתייחס אליו שם זרוע לצדיק? לז"א "ונטיל להאי אור כו'", ופירושו הוא לוקח האור ומשפיעו וזרעו אור כמו שהוא נשפע מלמעלה. ואין בידו לעכב או לשנות כמו שאין באבר המשגל כח לשנות הזרע מטבעו הקנוי לו ע"י שני המריקים. וז"ש "וזרע ליה זרועא דקשוט" - פי' 'זרע אמת' דהיינו הת"ת, ואפי' אחר הזרע הוא זרע אמת מתייחס אל הת"ת.
ואל מה שהוקשה לו מה תועלת נמשך מזה לצדיק או מה פעולתו עד שיצדק אמרו "זרוע לצדיק" - לזה השיב "ועביד ליה שורין שורין", פי' כי האור והשפע בא מעורב בלי מתפרד כל אחד למינו, והיסוד הוא המחלק אל האוצרות כל אחד לפי טבעו הנגזר משרשו. כדרך האריס או האיש העובד האדמה אשר שם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו. ועוד בזולת זה שהוא מולידה ומצמיחה, וז"ש "ואוליד ואצמח וכו'". וטעם הכפל הזה הוא לרמז אל שני דברים. האחד לענין השפע הנשפע למזון העולם ולפרנסתו ושאר דברי העולם. והשני לענין הנשמות. וזה כונתו "ואוליד" נשמות, "ואצמח" פירות וזרעים. כי שניהם הם מזון העולם.
"הה"ד אור זרוע וכו'" - הכריע הענין מב' כתובי מהכתוב; הא' שהוא "אור זרוע לצדיק" הכריח כי הזורע זרע זה הוא הצדיק כמו שאמר אור זרוע לצדיק, ומן הכתוב השני הכריע והכריח כי המקבל השפע הוא הגן הנבחר, וזהו "וכגנה וכו'" כדפי'.
"מאן זרועיה אלין זרועי וכו'" - הוקשה לו א"כ נמצא שהגן אחר זריעתו יוכרח אח"כ שישתנה הזרע מכמות שהיה, וסוף סוף לא ידוקדק לשון "אור זרוע" כי אחר היותו זרוע אינו אור, לזה אמר "מאן זרועיה אלין זרועי אור קדמאה" - פי' כמו שהיה אור קדמאה שהנרצה בו השפע הנשפע מחסד בת"ת להשפיע להכלה, כן אחר שנזרע במלכות ואחרי צמיחתו עדיין שם אור עליו. וזה כוון באמרו "אור קדמאה דאיהו זרוע תדיר". הכונה שלעולם לא ישתנה מכמות שהיה במקומו.
"השתא אוליד ועביד איבין וכו'" - הוקשה לו א"כ למה אמר הכתוב "זרועיה תצמיח" - שם חיוב "זרועיה" שהם שלה שבידה לשנותה, שאל"כ היה ראוי שיאמר "זרע תצמיח", מאי "זרועיה"? לזה השיב כי מה שנתחדש עתה במלכות הוא היותו עושה תולדות ופירות מה שלא היה קודם לכן. וז"ש "השתא כו'" - פי' אחר שנזרע אוליד ועביד איבין. "והשתא זרוע הוא כקדמיתא", פי' אפי' עתה בעת עשותו הפרי הוא אור כקודם בואו אל המלכות מקום זריעותו. ונקט לשון זרוע לדקדק לשון אור זרוע לצדיק המוכיח שאפי' אחר זריעתו יקרא אור כדפי', ולעולם לא ישתנה מכמות שהיה במקומו אור.
"עד לא ייכול עלמא איבא דא וכו'" - הוקשה לו כי מה הכרח אל מציאות הענין הזה שיהיה אור כקודם - בואו ולא נאמר שישתנה כדרך כל הזריעות שמשתנים אל מציאות זולת זריעתם שמתרקבים ומשתנים אל מציאות הצמיחה שהוא עשב וממנו נולד הזרע ההוא? לזה השיב שאין ראוי לומר כן במציאות השפע הנשפע אל המלכות. מפני שאם נאמר כן נחייב שהשפע נגבל קצת בעת שזורע, וא"כ משתנה אל מציאות זולת מציאות בואו ואח"כ צומח, וא"כ בין זה לזה העולם חרב. אלא ודאי חוייבנו לומר כי כמו שהוא במקורו כן נשפע אל המלכות, וכמו שהוא בעת שפעו כן הוא בעת גידולו ועשותו פירות, ולעולם אין עכוב כי כל זה כרגע. וז"ש "עד לא ייכול עלמא איבא דא אוליד זרועא דא ויהיב איבא ולא שכיך".
"וע"ד כל עלמין אתזנו בספוקא דההוא גננא וכו'" - הכונה לבאר מה שכבר קדם לנו כי צדיק נקרא "נהר דנגיד ונפיק ולא פסיק לעלמין", כי אין הדבר יכול להתעכב בשום אופן בעולם, כי היה העולם חרב כמו שהוא אחר החורבן כדמפ' ואזיל.
"ואי תימא וכו'" - פי' לפי דבריך שאין מציאות לעולם אם לא ע"י משך השפע בלי עכוב, א"כ בזמן הגלות שאין שפע נשפע כדמוכח מקראי א"כ איך העולם מתקיים ומהיכן הם אותן הפירות שהעולם נזון מהם? ועוד אחר שהשפע נסתלק מהיסוד א"כ איך היסוד עושה תולדות ופירות? ונמצא שאלתו בב' פנים; ראשונה על המלכות היאך יש מציאות לעולם דהא כתיב "אזלו מים מני ים"? והשנית על היסוד היאך הוא משפיע שהרי כתיב "ונהר יחרב ויבש"?
ותירץ לזאת שמיום שנחרב בית המקדש מעולם לא נשפע שפע ע"י היסוד דהיינו גננא, "ולא נכנס לגנתא", פי' לא נתיחד עם המלכות מפני שאינן נמצאין יחד. כדכתיב (ישעיה נז, א) "הצדיק אבד" כדפי' בזהר. ואל השאלה "במה העולם מתפרנס", הוא ע"י השפע הנשפע מכבר שהוא זרוע מזמן קודם החרבן. והענין כי מדרך הקדושה להתרבות ולא להתמעט כמו שנבאר בשער המציאיות פ"א. וא"כ השפע העצמי אינו נמנע לעולם אלא מתהוה ממנו מציאות זולתו לזון ולפרנס העולם. וזה משל אל הגינה הנזרעת [שאח"כ מהזרעונים הנופלים] מעצמם נזרע וגדל שם מתוך הזרע הנזרע מקודם.
"ואי תימא דאינון תולדין כו'" - הוקשה לו שא"כ מה יתרון לאדם בכל עמלו ביחוד אחר שמעצמו גדל השפע ומתהווה ממנו מזון אחר שממנו העולם ניזון - אם כן היחוד עם היסוד לא מעלה ולא מוריד אחר שהגנה נזרעת מעצמה. לזה השיב וכי התחשוב שיהיה הזרע הנזרע מעצמו והמציאות המתהוה שוה אל מציאות השקה ממש, ולכן יראה שאין יתרון בשהגנן בתוך הגנה ואל הנהר המשקה?! ח"ו אין הדבר כ.ן שעתה מציאות מתהוה ממציאות, ומציאות ממציאות. ואינם עצם האור. כי עצם האור לעולם נשאר שם להוות מציאות זולתו שהוא הזרע הנזרע. אבל בהיות הצדיק בתוך גנתו ומשקה אותה וזורעה כיון שאור נמשך ואינו פוסק, העולם ניזון מעצמות האור בעצמו לא ממציאותיו. אלא אדרבה המציאות מתרבים והברכות מתרבות בעולם. וז"ש "אבל לא אתמנע זרוע דא וכו'" - הכוונה שאמת הוא שמעולם לא נמנע הזריעה אבל לא שיהיה בערך ובשווי עם זמן היות הצדיק בתוך גנתו כדפי'.
"כג"ד ותורה אור" - חוזר לבאר הקרא דפתח ביה דהיינו כי נר מצוה ותורה אור והכוונה שהתורה הוא כמו האור הזרוע שלעולם עביד איבין ולא פסיק לעלמין. ע"כ פי' המאמר.
והכלל היוצא לנו שהמזון והשפע הנשפע למלכות הוא ע"י יסוד ולא ע"י ספירה אחרת זולתו. ואפי' בזמן הגלות שאין צדיק בבית מלונו -- עכ"ז העולם נזון ממה שהשפיע מקודם לכן.
וממה שצריך לדעת כי כיון שבזמן הגלות העולם נזון משפע שנשפע במלכות מקודם א"כ מה יתן ומה יוסיף הכוונה בתפלה והיחוד? ומה גם עתה בגלות המר הזה שעליו נאמר "הצדיק אבד" וכן "אזלו מים מני ים" - א"כ מה פועלת התפילה והתחינה והיחוד, אחר שצדקת הצדיק לא ישפיע לא מעט ולא הרבה כדמוכח מתוך המאמר הקודם?
וענין זה בארו בזוהר פ' שמיני (ח"ג מ, א) ז"ל: "ומאן דידע ליחדא שמא קדישא אע"ג דברכאן לא משתכחי בעלמא איהו סמיך וסעיד לכנסת ישראל בגלותא". והרי בפי' כי עם היות שהברכות אינם נמצאות עכ"ז יש בענין סמך וסעד. וענין סמך הוא כי המלכות שהיא סוכת דוד הנופלת בגלות ואין לה קימה עד ישקיף וירא ויגיע ההיא שעתא דתתקיים קרא דכתיב "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת" (עמוס, ט). ודקדק מלת "נופלת" - לשון בינוני במשקל פועלת נוקמת. והכוונה שלעולם נופלת מפני שהשפע ההוא כל עוד שזמן החורבן נמשך ואין בו החדוש הוא כמשל זרע הגנה הנזרעת מאליה שאם לא יחדשוהו יתקלקל ח"ו. ולכן אין לך יום שאין בו קללה מרובה מחבירו יען כי תשש כח הנקבה ח"ו וזהו הנופלת. ומפני כך צריכה אל סומכים שלא תפול מכל וכל.
וענין הסמך הוא ע"י ההשפעה קצת [אשר תהיה מתמצא מלמעלה (מעסיס רמונים)] כמבין סדקי המחט לחדש סמך בעלמא. וכל העושים הסעד והסמך שכרם כפול ומכופל ועליהם נאמר (ישעי, סו) "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". והענין הוא שיתייחדו, ואם לא יהיה יחוד בחינתם כאשר מקודם הגלות. עד שיבנה בית המקדש ויקוים מקרא שכתוב (זכרי, יד) "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
ובזה נכלל השער הזה ותהלה לאל העוזר האמת. ונסע אל שער המכריעים: