פרדס רמונים ג ד

פרק רביעי: להיות שבפרק הקודם הכרחנו שהכתר במנין הספירות, נשאר לנו לבאר ענין המאמרים המנגדים לכאורה סברא זו והם אותם שהכריחו המפרשים לדעתם מהם. ראשונה מספר יצירה שאמר במשנת העמקים וז"ל ע"ס בלימה מדתן עשר שאין להם סוף. עומק ראשית ועומק אחרית, עומק טוב ועומק רע, עומק רום ועומק תחת, עומק מזרח ועומק מערב, עומק צפון ועומק דרום. ואדון יחיד אל מלך נאמן מושל בכולן ממעון קדשו ועד עדי עד עכ"ל. ואמרו כי מאחר שעומק ראשית היא החכמה ועומק אחרית היא הבינה כמו שביארו, א"כ הוא מוכרח כי מנין הספי' הם דוקא מהחכמה ולמטה ושאין הכתר במנין הספי' ועומק רום הנזכר במשנה הוא הדעת. ועוד הוסיפו להביא ראיה ממשנה אחרת כזו שבס"י וז"ל ע"ס בלימה. אחת רוח אלקים חיים ברוך ומבורך שמו של חי העולמים קול ורוח ודבור וזהו רוח הקודש. שתים רוח מרוח חצב וחקק בו עשרים ושתים אותיות שלש אמות ושבע כפולות ושתים עשרה פשוטות ורוח לכל אחת מהן. שלש מים מרוח חקק וחצב בהן תהו ובהו רפש וטיט חקקן כמין ערוגה והציבן כמין חומה וסככן כמין מעזיבה. ארבע אש ממים חקק וחצב בה כסא הכבוד ואופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי ([[השרש {{{2}}}|השרש, {{{2}}}]]) [השרת], ומשלשתן יסד מעונו שנאמר (תהלים קד, ד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. חמש חתם רום ג' אותיות מן הפשוטות קבען בשמו הגדול יה"ו וחתם בהם שש קצוות פנה למעלה וחתמו ביה"ו. שש חתם תחת ופנה למטה וחתמו ביו"ה. שבע חתם מזרח פנה לפניו וחתמו בהי"ו. שמנה חתם מערב ופנה לאחריו וחתמו בהו"י. תשע חתם דרום ופנה לימינו וחתמו בוי"ה. עשר חתם צפון ופנה לשמאלו וחתמו בוה"י. אלו עשר ספירות בלימה רוח אלהי' חיים, ורוח, ומים, ואש, ורום מעלה, ותחת, מזרח, מערב, צפון, דרום עכ"ל. הנה בפי' נראה שדרך דרך המשנה האחרת ואמר א' רוח אלקים חיים שהוא חכמה, וב' רוח שהיא הבינה, ג' מים מרוח שהיא החסד, ד' אש שהיא הגבורה. ורום בהכרח הוא הדעת, הרי בהכרח שאין מנין הספי' אלא מחכמה. זהו דעת רש"ט וההכרח שלו. ועתה ודאי חייבים אנו לבאר המשניות האלה כדי שיתוקן הכל בה"ו. תחלה יהיה עסקנו במשנת העמקים ומשם יתבאר ענין משנה הקודמת. ובמשנה זאת כתב הרמב"ן ז"ל איני מבין בבא זו עכ"ל. והאמת אין קושי המשנה הזאת כ"כ אם לא שנאמר שהוקשה לו הסדר. ועכ"ז נראה מזה ענותנותו של החסיד ע"ה, שבחר לומר אינו מבין מלסתור טעם קבלתו מפני דוחק משנה אחת. מפני שרצה לחשוד דעתו ולא לסתור גבול ראשונים. ועכ"ז אין אנו רואים במשנה זו דוחק כלל. וזה פירושה עשר ספירות בלי מה פי' המלה הזאת נחלקת לשתים שר"ל בלי מה ופי' מה היינו מהות. והכונה שע"ס הם בלי מהות לפי שאין מהותם מושג אלינו. ואף אם נאמר זו דין וזו רחמים וכיוצא בזה, הכל מושג אלינו מתוך פעולתם אבל מתוך עצמותם הם בלימה. עוד הוא מלשון בלום כדכתיב (תהלים לב, ט) עדיו לבלום שראוי לאדם לבלום פיו ואל ירבה דבריו במהותם ובענינם מפני קוצר המשיג ועומק המושג. או יהיה מלשון הסתר והעלם כמו עדיו לבלום והיינו כסוי העדי והסתרו. והנה הספי' נקראו בלימה ר"ל ספירות ההעלם שהן נעלמות. וג' פירושים אלה עולים אל מקום אחד שהכוונה להורות על העלמם וקוצר השגה ושאין ראוי להאריך בהן הדבור מפני העלמן. ואמר מידתן עשר ומפני שמזה יומשך היות להן גבול ח"ו לז"א שאין להם סוף. ועם היות שהוא דבר והפכו שאנו נותנים בו גבול ואח"כ נאמר שאין להם גבול, כבר פי' בפרקים הקודמים כי בערך שיש להן בחינתם אל המאציל אין להם גבול, אבל בערך בחינתם ופעולתם הנמשכות אלינו יש להם גבול אל פעולתם כפי קבלתנו שאנו בעלי גבול וזה כח גדולתו של יוצרינו מבלי גבול יגבילהו ויצמצמהו לתועלת התחתונים בעלי גבול ותכלית. ולדבר זה אל יבהל עיני המשכיל. שאינו רחוק, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלהו אף כי ב"ה, ועכ"ז לאהבת ישראל היה מצמצם שכינתו בין שני בדי הארון כמו שפי' רז"ל. עומק ראשית ועומק אחרית הם חכמה ובינה, כי חכמה נקרא ראשית כמבואר בפרק הקודם ובינה נקראת אחרית כי שם אחרית וסוף הדברים בסוד היובל וזו תחלת ההעלם וזו סופו בסוד הגלגול והיובל וכמו שנבאר בשער סדר האצילות. וטעם אמרו עומק בכאו"א, להורות כי עם היות שראשית ואחרית ומזרח ושאר הגבולים מורים על הגבול, עכ"ז הם עמוקות עמוק עמוק מי ימצאנו וההשגה בהם נמנעת מפני שהם בלי גבול כדפי'. וטוב ורע הם גדולה והגבורה ונקראים טוב ורע, מפני שהחסד פועל פעולת הטוב והשכר, והגבורה פועל פעולת הדין והעונש. ועכ"ז לישנא דרע לאו דוקא. ואחר שבאר הד' העמקים האלה חזר לבאר ששה עמקים שהם ו' קצוות שהם עומק רום ועומק תחת מזרח מערב צפון דרום. וזה הטעם איחור הכתר עד הנה ליחס הקצוות. עם היות שאינו מתייחס בענין סדר הספי', כי קרוב לדבר זה צריכין המפרשים לבאר לפי דעתם שרום הוא הדעת. מפני שהרי דעת למעלה מגדולה וגבורה ולמטה מחכמה ובינה, כדמוכח קראי (שמות לא, ג) ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה וכו', ועוד כתיב (משלי, כד) בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו. וכן פי' רז"ל בג' דברים מהי' שבהם נברא העולם, בחכמה ובתבונה ובדעת. הרי שהדעת קודם אל החסד והגבורה. וא"כ למה אחרו עד לאחר עומק רע ועומק טוב, אלא מאי אית להו למימר כי הטעם מפני סדר הקצוות. א"כ לדידן נמי איחור הכתר מפני סדר הקצוות. ועוד אמר עומק רום ועומק תחת היינו כ"ע שהוא המרומם על כל האצילות ועומק תחת היינו המלכות שהיא תחת כל האצילות. ועומק מזרח ת"ת. ועומק מערב הוא יסוד, שבו מתערבים כל הכחות כח הדין וכח החסד וכח הרחמים ולכן נקרא מערב. או ירצה עומק תחת, יסוד. שהוא תחת כל האצילות שהמלכות מקומה למעלה אם לא מפני הקטרוג, כאשר יתבאר בשער מיעוט הירח בע"ה. ועומק מערב היא המלכות שבה מתערבים כל הכחות. ועוד שהוא נגד מזרח לעולם. ומזרח ומערב, ת"ת ומלכות. ועומק צפון ועומק דרום, הם נצח והוד. כי נצח נטייתו לחסד דהיינו דרום, והוד נטייתה אל הגבורה דהיינו צפון. ולכן יצדק בהן צפון ודרום. ואדון יחיד הוא הא"ס. שאינו במנין הספירות ח"ו. הפך אותה הדעת שבטלנו בפרק א' ובפרק ב' מזה השער. וטעם אמרו "אל "מלך "נאמן. נוכל לומר כי ר"ת אמ"ן. ואמ"ן עולה צ"א, כמנין יאהדונה"י. וכן פי' הרשב"י ע"ה פעמים הרבה. וקצת מבעלי החכמה יחסו שם זה לא"ס לא מפני שא"ס מקבל שם ח"ו אלא מפני ששם זה מורה על היחוד והחיבור לספירות שיש על ידי הת"ת והמלכות ממטה למעלה ומלמעלה למטה. כי שם בן ארבע כולל כל הספי' מלמעלה למטה, ואדני הוא כולל עשר ספי' ממטה למעלה. וזהו י' בראש וזהו י' בסוף כמו שנרחיב הביאור בשער התהפכות האור בס"ד. לכן יחסו השם הזה אליו להורות כי היחוד הזה הנרמז בשם יאהדונה"י הוא על ידו. וזהו שכנה אותו כאן "אל "מלך "נאמן. ועוד כי מלת אל מורה על חיוב מציאותו, ומלך מורה על מציאות השגחתו ומלכותו בעולם השפל ובכל העולמות, ונאמן מורה על נצחיותו וקיומו שהוא נאמן שלא ימוט ח"ו. וכל זה הענין מחייב הא"ס כדפי' קצת בפ"א. ואמר מושל בכולן פי' ממעלה למטה וממטה למעלה. וענין מושל בכלן להורות על עצמות המתפשט בתוך הכלים, כאשר נרחיב הביאור בשער עצמות וכלים בס"ד. ממעון קדשו. הוא הכתר ששם העלמו כמו שנתבאר בפ"ב מתוך הרשב"י ע"ה. ועד עדי עד. פי' ג' מדות הנקראות עד, בינה יסוד מלכות. שהם כוללים כל האצילות בכלל. כי בינה כוללת ג"ר. ות"ת ויסוד הכל אחד כי גוף וברית חשבינן חד. והיינו וא"ו, שהיא כוללת שש קצוות. ומלכות היא עצמה. הרי בענין וע"ד עד"י ע"ד כלול כל האצילות. או אפשר לומר ועד עדי עד. פי' אע"פ שנתפשטו ההויות לעדי עד עכ"ז הוא מושל בכלם אם ירחקו ואם יקרבו. ע"כ פי' המשנה. ותרצנו ענין התחלתו בחכמה כי אין כוונתו ח"ו שלא יכנס הכתר במנין הספי' אלא עומק רום הוא הכתר. ואם לא מנה אותו כסדרו תחלה לכל הספי', הוא מפני סדר הקצוות. ובענין זה הוא הדרך והיא הטעם למשנת החותמות שכתבנו בריש פרקין. ונמצא שאין המשניות אלו הכרח כלל להפוך ההקדמות המקובלות לנו: