פרדס רמונים א ח

פרק שמיני:

אחרי שנתאמתנו בענין מספר הספירות, ראוי שנחקור אם הם מוכרחות מצד החקירה אם לאו. ולזה נאמר כי הם מוכרחות מכמה סבות:

הראשונה מפני שאנו המאמינים בהשגחה ואפי' בהשגחה פרטית מוכרחים אנו לומר שהוא משגיח מצד הספירות מפני כי האחד הפשוט סבת כל הסבות ועלת כל העלות מסולק מן השנוי ומן המדות. ר"ל, חכם, צדיק, שומע ושאר התוארים אשר סלקו ממנו החוקרים. וכן גדרי הגוף והגשמות כגון וירד ה' וכן ומראה כבוד ה' כאש אוכלת וכו' וכן ואראה את ה' יושב על כסא וכו' וכן וכבוד ה' מלא את המשכן, וכן ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו וכו', וכן הנאמר בדניאל (ז, ט) ועתיק יומין יתיב לבושיה כתלג חיור, וכן כתובים באצבע אלקים, אזני ה', יד ה', עיני ה', כעניינים אלו אשר באו בכתוב המורים על הגבול ועל הגשמות וכן המורים על התוארים. וזה באחד הפשוט בערך בחינתו אל עצמותו ופשיטותו א"א לומר עליו כן. אם לא נערוך בחינתו אל מדותיו, כאשר נבאר בשער עצמות וכלים ובשער הכנויים בעזרת האל.

והנה על ידי המדות יהיו השינויים והדין והרחמים לא בבחינתו כאשר יתבאר בשער הנזכר. והנה מפאת בחינה זו כדי שלא נכחיש עקרי אמונתנו באחד הפשוט במציאות פשיטותו שהוא מסולק מן התוארים המחייבים הגוף והנשמות. ואנו מוכרחים להאמין השגחתו שגם הוא מעיקרי הדת ולכן אנו צריכין להאמין בספירות כדי שלא יהיו עיקרי אמונתנו סותרים אלו לאלו כדפי'. וזו הוא סבה או סבות המכריחות אמונת הספירות והם ראיות מוכרחות קצת מפאת התורה על דרך החקירה. אמנם על דרך החקירה בזולת סעד וסמך מהתורה כתבו המפרשים עוד ראיות רבות, ומפני שאין דרכנו בחבור זה על דרך החקירה לא העתקנו אותם כלל.

עוד נתבארו המדות האלה עשרה, סודם ועניינם בכתוב:

ג' ראשונות נתבארו מתוך דברי איוב לחביריו שאמר (כח, יב) והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה. בפסוק זה באר לנו סדר ג' ראשונות שהם נקראים: אין, חכמה, בינה. ראשונה אמר החכמה, היא נאצלת מהספירה הראשונה הנקרא אי"ן, וזהו והחכמה מאי"ן תמצא. וא"י שהוא א' - אין, י' - חכמה, ז"ה הוא מקום בינה, שע"י נאצלת הבינה. ואמנם מאצילות האי"ן לא דבר בו כלל, כי אפילו הנאצל נקרא אין, כל שכן המאציל.

והנה הז' הנמשכות מהם נתבארו בדברי דהמע"ה בכתוב שנאמר (דה"א, כט) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה. מלות לך ה' הם כנוי אל ג' ראשונות והבינה נקרא לך שעולה נ' כמנין חמשים שערי בינה. ול"ך וכ"ל האותיות זה כאותיות זה. והיסוד כאשר הוא מקבל מבינה מנו"ן השערים הנזכר נקרא כ"ל והוא כדמות החותם המתהפך מן ל"ך אל כ"ל.

והטעם שנרמזו חמשים שערים במלת לך ובמלת כל, מפני שהשערים הם נ' בסוד הבינה המתפשטת עד הוד, שהם ה' ספירות, וכל אחת כלולה מעשר הרי חמשים. והם שלשה על שנים, גג"ת הם סגול או סגולתא הם ל'. נצח והוד הם צי"רי או שב"א. הרי ך' הרי ל"ך כסדרן. וכ"ל בסוד חותם המתהפך, מה שהיה למעלה חזר למטה. ושאר ענייני השערים יתבארו בשער השערים בע"ה.

הגדולה היינו חסד, הגבורה היינו פחד, והתפארת והנצח וההוד. כ"י כ"ל בשמים ובארץ, דא יסוד, כת"א דאחיד בשמיא ובארעא. פי', המייחד התפארת הנקרא שמים, וארץ הנקרא מלכות, והוא היסוד. ומלכות לא נתבארה בכתוב היטב אלא אמר לך ה' הממלכה, מפני כי המלכות מקומה למעלה מהנצח וההוד והיסוד, ומפני המיעוט ירדה למטה, לכן לא רצה להזכירה אלא ע"י היחוד, להורות שמקומה בשמים אלא שהשליך משמים ארץ. ואח"כ אמר לך ה' הממלכה לבאר חייליה וקשוטיה בפני עצמה, ועכ"ז חזר ויחד אותה עד השרש העליון באמרו לך ה' הממלכה: לך - בינה כדפי'. ידו"ד - תפארת. ממלכה - מלכות כמשמעה. והיינו מציאותה עם בעלה, שני מלכים יונקים מכתר אחד: