פרדס רמונים א ו

פרק ששי:

עוד בארו לנו פי' אחר במשנה הזאת בספר ר"מ (תשא דקפז, עב) וז"ל: פקודא ליתן מחצית השקל בשקל הקודש. אמר ר"מ מאן מחצית השקל. איהו כגון חצי ההין. ודא ו' ממוצע בין שני ההי"ן. אבנא למשקל בה דא י', עשרים גרה השקל דא יו"ד. העשיר לא ירבה דא עמודא דאמצעיתא, לא ירבה על י'. דהכי אתמר בספר יצירה עשר ספירות בלי מה, עשר ולא אחד עשר. והדל לא ימעיט דא צדיק, לא ימעיט מעשר, כמה דאת אמר עשר ולא תשע, ומחצית השקל עשר איהו עכ"ל.

ויש לדקדק במאמר הזה:

א', אמרו מאן מחצית השקל איהו כגון חצי וכו'. פירוש, חצי ההין הוא התפארת, שהוא ממוצע בין שני ההי"ן. אמנם במחצית השקל לא שייך לפרש הכי ממוצע בין, דלא ידעינן בין מה.

שני, אמרו אבנא למשקל בה דא י' וכו'. הנה לפי המשמעות כי יו"ד הוא עשרים. ואיך אמר שאין לפחות ואין להוסיף על העשר, הרי יו"ד שמחציתה עשר, והנה הוסיפה עשר על עשר שהוא עשרים. ולפי פירושו אין להוסיף על העשר בשום ספירה. דלאו דוקא תפארת או צדיק אלא נקט הני דאינהו עשיר ודל וכ"ש שאר אחרים.

ג', אמרו אבנא למשקל בה דא י'. והאיך שוקלין באבן זו, אחר שהיא עשרים גרה והמשקל צריך שיהיה בעשר, שהיא מחצית השקל לבד. ואם נאמר שכוונתו לומר דרך לשקול באבן זו והוא האבן השלם, אם כן הוא אריכות לשון, והיה ראוי שיאמר אבנא למשקל בה דא יו"ד והיא עשרים גרה למה אמר אבנא למשקל בה דא י' עשרים גרה השקל דא יו"ד שהוא כפל ואריכות.

ד', אמרו ומחצית השקל עשר איהו, שנראה שאין לו קשר. ועוד שהוא הפך למה שפי', כי למעלה אמר פירוש מחצית השקל היינו ממוצע, והשתא קאמר מחצית השקל י' איהו, דמשמע דמחצית הוא חציו של שקל כמשמעה.

והנה להבין המאמר הזה צריכין אנו להקדים, כי ענין הספירות הם עשרה מלמעלה למטה ועשרה מלמטה למעלה, כדמיון נצוץ השמש הבא ומכה במראה הלטושה וחוזר האור ומתהפך נגד מקורו, כן העניין בספירות, כי הם באים מלמעלה למטה עד המלכות, ושם מצב האור וחוזר אל מקורו דרך המסעות, עד שכמו שהם עשרה מלמעלה למטה כן הם עשרה מלמטה למעלה. והדרוש הזה נאריך בו בשער בפ"ע בה"ו.

והנה הסוד הזה הוא מתבאר מתוך צורת הא', שהוא י' למעלה י' למטה, להראות אל מקור האור מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, והם מים עליונים ומים תחתונים, כמו שנבאר בשער ערכי הכנויים בערך מים בה"ו. והנה הוא"ו אשר באמצע שני היודי"ן הוא התפארת, המייחד מים העליונים ומים תחתונים. וזהו מחצית השקל, שהוא ממוצע בין השקל שהוא המדה השלימה מדת האצילות עשר מלמעלה למטה, ועשר ממטה למעלה. והוא ממוצע ואמצעי בין שני יודין שהם עשרים גרה השקל. ועתה משמעות חצי ההין ומשמעות חצי השקל הכל דבר אחד.

ומתורץ קושיא א'. אבנא למשקל ביה דא י', פירוש, לעולם אבן היא צורת י', שהיא נקראת אבן, וכל אבן רמוזה במציאות י', כמו שנבאר בשער ערכי הכנויים בערך אבן בה"ו. והנה היא אבן לשקול בה מחצית השקל, כי מחצית השקל הוא עשר כמו שנבאר. ולכן האבן שבו שוקלים הוא צורת י' והיינו עשר.

עשרים גרה השקל דא יו"ד. פירוש, מה שאמר עשרים גרה השקל דא יו"ד במלואה, שהוא מורה על עשרים, שהיא שני היודי"ן, י' מלמעלה למטה י' מלמטה למעלה. והנה מחציתה שהוא י' פשוטה היא האבן לשקול. ובהיותה מלאה היא שקל שלם, שהוא עשרים גרה, י' מלמעלה למטה וי' מלמטה למעלה כדפירשנו.

העשיר לא ירבה דא עמודא דאמצעיתא, לא ירבה על עשר וכו'. פי', אצ"ל שאר הספירות, אלא אפילו העשיר, שהוא עשיר בשפע ובכללות יותר משאר הספירות, עכ"ז אין לו להרבות כללות על יותר מעשר ספירות מפני שהן י' ולא י"א. ואם כן אין לו להרבות כללות על יותר מעשר מפני עשרו, אלא עשירותו יהיה בריבוי שפע ואור, או היותו כלול מעשר כליליות הרבה ולעולם לא יוסיף על כללות העשר.

והדל לא ימעיט דא צדיק לא ימעיט מעשר וכו'. פי', יסוד, עם היות שנקרא עני מפני עניותו [בזמן הגלות] כאמרו (ישעיה נז, א) הצדיק אבד וכו'. והוא עני ודל. ואמר, שעם היות שהוא עני, אין עניותו לפחות מעשר ספירות כלל, שאין לפחות מהן כענין עשר ולא תשע, אלא עניותו הוא במעוט שפעו או מעוט כליליות מהעשר, אבל לא שיפחות מהן, אלא שלא יוסיף כלילות הרבה מעשר עשר. אמנם מהעשר הנזכר אין לפחות כדי שלא יהיה פחות מעשר. שא"א לומר שיהיה מקום משולל [מהעשר] משום אחד מהם אלא לעולם הן עשר.

ומחצית השקל עשר איהו. פירוש, עתה לפי מה שפירשנו כי העשיר היינו עמודא דאמצעיתא, שהוא ממש מחצית השקל באמצעי בין שני יודין, שהם שקל, עשרים גרה, א"כ מחצית השקל הוא עשר, ועשר הוא מחצית השקל. ואם כן, כיון שהכתוב בא ללמדנו שהעשיר שהוא התפארת, אין ראוי להוסיף על עשר, אם כן היך אמר העשיר לא ירבה ממחצית השקל והוא עצמו מחצית השקל, ואיך נתן שיעור אל העשיר שהוא התפארת במחצית השקל שהוא התפארת עצמו.

לזה אמר ומחצית השקל עשר איהו. פירוש, עם היות שפירשנו למעלה כי התפארת הוא הנקרא מחצית השקל מפני שהוא אמצעי, (על) [עם] כל זה אין מקרא יוצא מידי פשוטו שהוא נקרא כן בבחינתו בין השקל וחוצה אותו לשנים, וחצי השקל הוא עשר. ועתה אמר העשיר לא ירבה לעולם במציאתו שהוא מחצית השקל, דהיינו שהוא חוצה השקל לשנים ועושה אותו כל אחד מעשר עשר. עד כאן פירוש המאמר. ונמצינו למדין מתוכו פירוש המשנה שעשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר בא ללמדנו על ענין כללות הנכללים שאין להוסיף מעשר כדפי':

ועתה נשוב לבאר שאר לשון המשנה שאמר הבן בחכמה וחכם בבינה וכו'.

ופירשו המפרשים כי הכוונה ליחד החכמה עם הבינה והבינה עם החכמה.

עוד פירשו כי הכוונה לפרש ששורש החכמה בבינה ושורש הבינה בחכמה.

עוד פירשו כשתמשיך שפע לחכמה תהיה ע"מ שיבא אל הבינה וכשתמשיך אל הבינה תן לו כח החכמה.

ועפ"י הדברים האלה וכיוצא בהם פירשו המפרשים, ואין פירושם מתישבים:

כי למה יזהירנו עתה בעניינים אלה בבינה ובחכמה ולא בשאר ספירות, כי ודאי כמו שאנו חייבים לייחד שלש ראשונות כן חיוב אלינו יחוד השבע אשר למטה מהם.

ועוד כי למה הכתר לא נכנס בעניין היחוד הזה לקצת מן הפירושים.

עוד אמרו בחון בהם וכו' ופירשו המפרשים כי כשתבחון היטב תדע כי החכמה והבינה הנז' הם שורש הגדולה והגבורה, וחקור מהם פי': כשתחקור תמצא שהגדולה והגבורה הם שורש נצח והוד שהם המתפשטים מהם.

ואמר והעמד דבר על בוריו דבר מלכות. בוריו כמו משענתו וכן תרגם אונקלוס (שמות כא, יט) והוא יסוד. והשב יוצר על מכונו - והשב נגד תשוב"ה, לתת כחה בת"ת שהוא המכונה בשם יוצר ומכונו של ת"ת הם נצח והוד. עכ"ד המפרשים אחר שבחרנו המובחר והסלת שבפירושיהם.

ולהיות שאין הענין הזה מתיישב אלינו, מפני שאין זה טבע לשון מחבר. ועוד כי מה טיבו בהשמיענו עתה העניינים האלה וחדושים האלה כי זהו דרך המתפללים לא המחברים ואין לנו מזה שום למוד וחדוש.

לכן נ"ל לבאר כי חכמה היא הקבלה והלמוד שאדם למד מרבו. כענין מוסרין לו ראשי פרקים. הבינה הוא העיון והתוס' שאדם מעיין ומוסיף מעצמו מתוך כללים וראשי פרקים הנמסרים אליו. ועתה אל זה כוונו באמרו הבן בחכמה, ר"ל, עיין היטב במה שלמדת מרבך בחכמת המדות, שאין מוסרין בה אלא ראשי פרקים. וצריך האדם שיבין בה דבר מתוך דבר, כענין אמרם ז"ל (חגיגה יג, א) אין אומרים דבר זה אלא לחכם ומבין מדעתו. הנה שצריך האדם לדמות דבר אל דבר ולהוציא דבר מתוך דבר כדי שיהיה לו שכל מוליד ולא שכל עקר.

ואמר חכם בבינה, פירוש, כשאתה מוליד ומדמה בשכלך ותבין, צריך שתחכמהו ותסברהו בקבלת הרבנים ובקוצר דבריהם שיהיה נכלל הענין במוסף אליך הן רב הן מעט ואל בינתך אל תשען.

ובחון בהם, ר"ל בעצם הספירות, דהיינו בהם - במהותם, תהיה הבחינה בדרך רצוא ושוב בלבד ובדרך ענוה, ולחוש על כבוד קונך המחכים הפתאים וזהו בהם.

אמנם בפעולות הנמשכות מהם יהיה הענין בחקירה עצומה ובידיעה טובה במשא ומתן ובעיון גדול. ולהיות כי החקירה היא בפעולות הנמשכות לנו ממציאות הספירות אמר וחקור מהם, רצה לומר בהנמשך מהם ולא בעצמותם, דהיינו בהם כמו שאמר למעלה.

והעמד דבר על בוריו, פי', העמד הענין על תקפו ורד לעומק הדרוש כדי שיהיה ברור לך בלי ספק.

והשב יוצר על מכונו, פי', כל כוונתך עכ"פ יהיה להיות מלך מלכי המלכים הא"ס ב"ה משגיח במכונו, שהם כסאותיו, שהם י' ספירות. והכוונה הכל יהיה לענין יחוד הנאצלים המתייחדים במאציל והמאציל בנאצלים.

או ירצה, העמד דבר על בוריו כדרך שפירשו המפרשים, דהיינו יחוד המלכות ביסוד ושלא להפרידם בהאמין ט' ח"ו, אלא עשר עם המלכות. והשב יוצר על המכון, שהספירות מכון וכסא אליו והוא אדון מאציל כמלך על הכסא ואינו במנין הכס"א, ע"כ פי' המשנה.

והנה נתבאר מתוך הפרקים האלה היות הספירות עשר לא פחות ולא יותר. ואין בדבר הזה פקפוק ח"ו, אלא היא אמונה בלב כל המקובלים: