פלא יועץ/ש

שלום

כתיב (תהלים לד טו) בקש שלום ורדפהו. ותנן נמי, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום (אבות א, יב) ומאמרי רבותינו ז"ל בש"ס ומדרשים ופרק השלום וספרי המוסר מלאים זיו, יעידון יגידון כמה גדול השלום וכמה שנאוי המחלקת. ולא דברו חכמים אלא במי שהמחלקת רודף אחריו, והוא בורח ממנו והשלום בורח ממנו והוא רודף אחריו, לזה יקרא אוהב שלום ורודף שלום ויהללו בשערים מעשיו: והנה אם תאמר לאיש ריב ומדון, הלוא ידעת אם לא שמעת כמה גדול השלום וכמה שנאוי המחלקת (ספרי נשא מב), אמור יאמר, ידעתי, אבל מי יוכל להתאפק להיות בשלום עם העם המכעיסים אותי על פני תמיד, וקשה כשאול קנאה, אף אתה אמר לו, אם היה דבר נקל לא היה הקדוש ברוך הוא קובע כל כך שכר, ולא היה כל כך גדול השלום, אבל לפם צערא אגרא, והרי זה דומה למי שאומרים לו מן השמים, אם תהיה בשלום עם פלוני, חיה תחיה אלף שנים, ואם תעשה מחלקת תכף תמות, שבלי ספק כל יסבל, והיה הנקל בעיניו להיות בשלום נגד התועלת הגדול של למות ולחיות אלף שנים. ועל אחת כמה וכמה צריך להתחזק האדם כדי שלא למות מיתת עולם, וכדי לזכות לשכר טוב לעולם הבא, שיפה שעה אחת של קרת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (אבות ד יז). ועל אחת כמה וכמה כדי לעשות נחת רוח ליוצרו ושלא להכעיס את בוראו. כזאת החי יתן אל לבו על כל הדבר הקשה, ואז כל הר וגבעה ישפלו והיה העקב למישור (ישעיהו מ ד). ואם גדול השלום בין איש ובין רעהו, על אחת כמה וכמה בין איש לאשתו גדול שלום הבית ושנאוי המחלקת, וכבר כתבנו מזה לעיל בערך מחלקת עין שם: ולא די לאיש במה שיעשה שלום לו עם הכל וירבה כבוד ביתו, אלא גם כי יהיה ריב בין אנשים או בין איש לאשתו, יטרח בכל מאמצי כחו להביא שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, שעושה נחת רוח גדול ליוצרו, הראיה, שהוא מהדברים שאוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא. ותדע, שהרי הקדוש ברוך הוא שנה מפני השלום (יבמות סה, ב, ב"ר מח כא). והתיר למחק שמו שנכתב בקדשה מפני הבאת שלום (במ"ר יא טו, חולין קמא א). וזוהי מדתו של אהרן הכהן שהיה מרבה שלום בעולם, ועל זה צוו (אבות שם) הוי מתלמידיו של אהרן. וראוי לגדול למחל על כבודו ולילך אצל קטן בשביל לתוך שלום, שלא יהא כבודו יתר על כבוד שם שמים, ועקר מצוה זו כבודה בגדולים, כי שיח וכי שיג להם להסיר לב האבן בנעם שיח ודבריהם עושים פרות, או מפני הבושה או מפני הכבוד, ועל כן אמרו (ברכות סד א) תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם: ועוד הזהירונו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו (אבות ד טו) הוי מקדים בשלום כל אדם. ואמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי שהיה מקדים שלום לכל אדם ואפלו לנכרי בשוק (ברכות יז, א): ואמרו (שם ו ב) שמי שנותנין לו שלום ואינו משיב, עליו נאמר (ישעיה ג יד) גזלת העני בבתיכם. קרי בה לשון עניה. והן אמת שאמרו בזהר הקדוש כי לא טוב לתן שלום או להשיב שלום לאדם רשע, שגורם רעה לעצמו, מכל מקום יוכל לומר לכל אדם בדרך שאומרים בכל לשון, טובים ימים, ובזה נצול שלא להזכיר שלום שהוא שמו של הקדוש ברוך הוא במבואות המטנפות. וכמה חיובא רמיא על העשירים ועל התלמידי חכמים להקדים שלום לכל אדם, ובפרט לעניים אמללים, כדי שלא יחשדום שמתוך גאותם הם נבזים בעיניהם ונמאסים חס ושלום, וכמה פעמים יארע שהעני נותן שלום לעשיר בבשת פנים בשפה רפה עד כדי שקולו לא ישמע, והעשיר טרוד במחשבתו בעסקיו ואינו משיב, או שמשיב בלחש ובאים לחשדו ולדבר עליו תועה: נה כי כן מה טוב להקדים שלום לכל אדם בסבר פנים יפות בשפה ברורה, וידרש שלום כל אדם ובפרט לעני ואביון יאמר לו, איך שלומך, מה אתה עושה, הטוב טוב, ולמצוה רבה תחשב שמשמח לב אמללים ואתיקורי מתיקרי בה. ומה מאד יגדל הענש למי שאינו חושש לעשות נחת רוח לבריות ובפרט לעניים מרודים בדבר שאין בו חסרון כיס רק דבר שפתים, אין זה כי אם רע לב אשר גאות לבש. אבל אין הכי נמי שאין דרך הקטנים לתן שלום לגדולים, דכתיב (איוב כט ח) ראוני נערים ונחבאו. והכי נמי אין דרך גדולים לתן שלום לקטנים מאד, שצריכים לנהג קצת סלסול בעצמם בעבור תהיה יראתם מטלת על הבריות, ותו, דמידי דלאו ארח ארעא, המשנה ידו על התחתונה. וגנאי הדבר בעיני כל רואיו, אבל לשאר כל אדם יקדים שלום, ויקרא לו השם שלום: וצריך כשנותן שלום שיהיו פיו ולבו שוים ולא יהא מאותם שנאמר עליהם (ירמיה ט ז) בפיו שלום (את רעהו) ידבר ובקרבו ישים ארבו. שהרי זה גונב דעת הבריות וספרה תורה על שבטי יה שמתוך גנותם למדנו שבחם, שכיון ששנאו את יוסף לא יכלו דברו לשלום. לכן אם יראה לו שראוי ומתר לשנאתו (על דרך שנכתב בערך שנאה) לא ידרש שלומו וטובתו אם לא ששואל מפני המורא. ובענין הבאת שלום בין איש לחברו, צריך לשקל בפלס אם הם מאותן שהפזור להם הנאה וכו', או הם מאותם שהכנוס הנאה להם וכו':

שנאה

השנאה היא שנואה שעליה אמר התנא (אבות ב יא) שנאת הבריות מוציא את האדם מן העולם. והיא גוררת עברות הרבה כי שנאה תעורר מדנים (משלי ו יב) ובא לידי מחלקת ולידי לשון הרע, וגורם לו להיות שמח לאיד ולהיות חובל ומאנה ונוקם ונוטר כנחש וכהנה רעות רבות. וכתוב בספרים שאין בכל העברות עברה שעובר עליה תדיר כמו השנאה, שבכל רגע עובר על מה שכתוב בתורה (ויקרא יט יז) לא תשנא את אחיך בלבבך. ועל מה שכתוב (שם) ואהבת לרעך כמוך. וזהו הטעם שבעוון שנאת חנם נחרב בית המקדש. וכל מין שנאה קרויה שנאת חנם, שכל הטענות שיש לו לשנא, הבל המה מעשה תעתועים, וכמו שפרשנו לעיל בערך אהבת רעים עין שם: וגדלה רעת השנאה כשהיא בלב, ולפנים מורה כרע כאח, זוהי רעה חולה לאין מרפא, שבזמן שהשנאה היא בפרהסיא, סוף סוף יעמדו מתוכי שלום ויעשו שלום ביניהם, אבל כשהיא בלב, עברתם שמורה נצח, ואין אדם יכול להשמר מחברו כי יטעהו בחלקלקות לשונו אשר חלק משמן חכו ובקרבו ישים ארבו ויפיל חברו בשחת יפעל, ועל כן צותה תורה (ויקרא שם) לא תשנא את אחיך בלבבך. וטוב לגבר שיבחר הרע במעוטו, ואם חברו הרע לו או באפן שמתר לשנאתו מחמת רע מעלליו על דרך שפרשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק (שמות כג ה) כי תראה חמור שונאך. יראה לו השנאה בפרהסיא אבל רעת האדם שרב השנאה היא מחמת קנאה, ושדומה לו שעל ידי חברו קפח פרנסתו, ועל כן הוא בוש וירא להראות כי הוא שונא לו בשביל כך כי חרפה היא לו להודיע לכל שהוא מקטני אמנה, והשנאה תעורר מדנים עד שלבסוף יהיו לו סבות רבות על השנאה, אבל לפי האמת את כלם ישא רוח כדבר האמור לעיל: ולפי גדל רעת השנאה אשר גרמה חרבן בית קדשנו ותפארתנו, וכל שאין אנו נטהרים מחטא זה אי אפשר להגאל, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה אמר הקדוש ברוך הוא אתם גרמתם לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי על ידי שנאת חנם, בקשו שלום ואתם נגאלים שנאמר (תהלים קכב ו) שאלו שלום ירושלם. וזה פרשו המפרשים חנם נמכרתם (ישעיה נב ג). רצונו לומר, בעוון שנאת חנם נמכרתם, ולא בכסף, דהינו מצות תגאלו, אלא צריך לתקן חטא זה. ולפי גדל מעלת מצות ואהבת לרעך כמוך שהיא כלל גדול בתורה, ראוי לאדם להתחזק ברב עז ותעצומות, על ידי מחשבות טהורות תמידיות להעביר שנאה מלבו ולהיות מוציא מצ"ה ומכניס אהבה, ובפרט עם אשתו, אפלו אם היא אשה רעה כל מום בה גרמא דנפל בחולקה טב או ביש יגרר, ויתחזק מאד חילים יגבר לאהב אותה כגופו, כי רבה רעת השונא את אשתו, שנותן עיניו באחרת ובניו בני שנואה, זרע רע, ואוי לו לפוגם את זרעו. ויחרד האיש וילפת על כל דבר פשע ובפרט בענין השנאה ואהבה, ובפרט בין איש לאשתו, בחשבו כי הדברים עתיקים ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעלא, או בונה עולמות או מחריבן, והשנאה והמחלקת מעורר מדנים וקטגוריא ופרוד למעלה, ועל ידי אהבה ואחוה שלום ורעות מעורר אהבת דודים למעלה, ועושה שלום במרומים, וגורם יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה, וזהו הטעם שבזה תלוי גאלתנו ופדות נפשנו: הנה כי כן לו בכח יגבר איש על ידי מחשבות טהורות להעביר שנאה מלבו, ואם אינו יכול ילך אצל חכם ויגיד לו צרתו, והוא יתקנהו בעצה טובה ורוח מבינתו. עם השם חזק ונתחזק בעד אלהינ"ו ונהיה לאחדים באהבה ואחוה שלום ורעות, אולי יתעשת האלהי"ם ויפקד לשושנה, וישיב את שבותנו כבראשונה, כן יהי רצון במהרה בימינו אמן: והחי יתן אל לבו דמה שצוה הכתוב (ויקרא יט יז) לא תשנא את אחיך בלבבך. ואהבת לרעך כמוך (ויקרא שם). לא הצרך לצוות על מי שמטיב עימו ואין לו עליו שום תרעמת, דמהיכא תיתי שישנא אותו ובודאי שאוהב אותו, לא הצרך הכתוב אלא למי שהוא אויבו ומבקש רעתו, על זה צותה תורה שלא לשנא אותו ולאהב אותו כגופו, ונהי שדבר קשה הוא לשלם טובה תחת רעה, ואמרי אנשי מי שאוכל מר אינו יכול לרק מתוק, אבל כיון שצונו כן יוצרנו שמע מנה שהוא דבר שיכול להתקים, שלא נתנה תורה למלאכי השרת ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו (עבודה זרה ג, א), אלא שצריך טרחה גדולה והתמדה רבה לחשב מחשבות שמפי עליון תצא הרעות והטוב לטובתו של אדם, ואין אדם יכול להרע לחברו או להיטיב, או לנגע במה שמוכן לחברו אפלו כמלא נימא בלי גזרת שד"י, והרבה שלוחים למקום לעשות הטוב בעיניו להנאתו של אדם בעולם הזה או בעולם הבא. כזאת וכזאת החי יתן אל לבו ויאמין בזה באמונה שלמה, ויתחזק במחשבות טהורות תמיד להעביר שנאה ולעורר את האהבה, ולפם צערא אגרא. ועוד כלל אחר אמרו (אבות א, ו) הוי דן את כל האדם לכף זכות. דכתיב (משלי כא ב) דרך איש ישר בעיניו. על מי יש לנו להשען, על אבינו שבשמים, הוא יתקננו בעצה טובה מלפניו, ויזכנו לעשות הטוב והישר בעיני אלהי"ם ואדם, אמן כן יהי רצון:

שבת

ידוע הוא מעלות שמירת שבת כהלכתו כי רבו, שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קיח, ב) כל השומר שבת כהלכתו אפלו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו. ועוד אמרו (שם) שאלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן היו נגאלין. ואמרו עוד (שמות רבה כה יב מדרש תהלים צה), ששקולה שמירת שבת ככל התורה כלה. ובמדרש (ויקרא רבה ג א עי' ירושלמי תענית א, א) אמרו, שאין ישראל נגאלין אלא בזכות השבת. ורציתי להעתיק דברי קדוש מוהרי"א ז"ל בספר ככר לאדן (דף קמ) מה שכתב על זה, וזה לשונו בקצור ובתוספת נפך, לפי דברי רבותינו זכרונם לברכה הדבר מכרח מאד לשמר השבת כדי שתהיה הגאלה במהרה בימינו, ולא יתכן להעלות ארוכה ומרפא לנפשנו כי אם בשמירת השבת, הגם שנשוב בתשובה הכל תלוי בשמירת שבת. ובאמת כי רבו צערות מאין ספר על ענין שמירת שבת, כי הן בעוון חוללנו זה כמה מאות שנים, ועל כן אנחנו לא נושענו: והנה תהלות לאל יתברך, רבא דרבא ישראל קדושים, שומרי שבת קוראי ענג, אמנם גדול הכאב על שתים אשר היו בעוכרנו, כי יש מי שלא נזהר מלדבר דברי חל בשבת, ורחמנא אמר (ישעיה נח יג) ודבר דבר. וסמיך לה (שם יד) אז תתענג על ה', כי אם תשמר הדבור אז תתענג על השם, ואת צמח דוד מהרה יצמיח. והמון העם לא ידעו ולא יבינו ולא יאמינו שהמדבר דברי חל בשבת חשוב חלול שבת, והדבר מכרע ממקומו, שהרי כתוב (שמות כג יב) וביום השביעי תשבת כי ששת ימים וכו' וביום השביעי שבת, נמצא שצונו יוצרנו שנשבת כמו ששבת הוא, והוא לא שבת אלא מדבור דכתיב (תהלים לג ו) בדבר ה' שמים נעשו: והנה לומר, דבר זה אעשה למחר, כל שהוא דבר האסור לעשותו בשבת הוא אסור גמור אלבא דכלי עלמא, ואף אם יקדים לומר כמנהג קצת בורים שאומרים, דבר זה אעשה בלתי אמירה שבת, לא יועיל ולא יציל מאסור, והוא חוכא ואטלולא, כי איך יאמר שהוא בלתי אמירת שבת, שקר ענה, הרי אומרו בשבת, וכן יש מנהג בורים שנוגעים ממון ואומרים, כסף וזהב אני נוגע ולא ממון, וכהנה מנהגי ריקים העם ההולכים בחשך אשר לא ראו אור תורה. והנה גם שיש מי שמתיר לדבר ולספר ענינים שעברו, רבו החולקים ואפלו בדבר הצריך לאדם כתבו התוספות (שבת קיג, ב ד"ה שלא ושם בשם הירושלמי) שיש למעט, ובדחק התירו שאלת שלום בשבת, והזהר הקדוש מחמיר הרבה בענין הדבור: ועוד עוון, אמירה לעכו"ם שהיא חטא בדבור, ואפלו אם עושה העכו"ם בשביל ישראל בלי אמירה לעכו"ם אסור להנות, ובזה נכשלים הרבה ששותין קאוו"י מחנות והוא אסור גמור, ובעוונותינו הרבים נעשה לאיזה אנשים כהתר. ושתים נעשו שלשה פשעי בדבור, תרי, הא דאמרן בדבר חל ואמירה לעכו"ם, ואל השלשה, שלא לדבר בדברי תורה ולהוציא היום הקדוש בדברים בטלים וטיולים, ולא נתנו שבתות אלא לעסק בתורה. וידוע מה שפרשו הקדמונים על הפסוק (תהלים עה ג) כי אקח מועד אני מישרים אשפט. שמי שמאבד הזמן ואינו עוסק בתורה בשבתות ובמועדים, ענוש יענש גם על ימי החל, ואין לו מקום פטור באמרו שהיה טרוד על המחיה ועל הכלכלה, שהרי שבתות ומועדים יוכיחו כי אין בפיהו נכונה: וצריך לעסק בשבת בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, שהם רומזים לשם קדשא בריך הוא ושכינתה, ובשבת יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה, וגם בזכות התורה אנו נגאלין, כי גאלה זו היא בזכות משה רבנו עליו השלום והוא תבע יקרא דאוריתא. אלו הן שלשה פשעי ישראל בענין חלול שבת בדבור. ועל ארבעה, מה שאינם שואלים ודורשים בהלכות שבת מפי ספרים או מפי סופרים, המה כשלו ונפלו בהרבה אסורי שבת ומחללין שבת גם בלא דעת, כגון באסורי שבות ואסורי מקצה ואסור צידה ואסור ברירה ואסור לבון, וכן בענין חמום המאכל, ובפרט בשמחות וגיל רבה המכשלה, וצריכים מנהיגי הקהלות לעמד בפרץ, וכהנה רבות אשר מי שלא יבוא לדרש אלהי"ם, גם כי יזקין לא ידע שיש אסור בדבר. וכבר כתב בספר החסידים (סימן קנד), שכשם שאמרו (מגילה לב א) שואלין ודורשין בהלכות פסח, כך חיובא רמיא לדרש ולתור לדעת הלכות שבת ולעבר עליהם לפחות פעם אחת בשנה. וחיובא רמיא על הדרשנים לדרש לעם את חקי אלהי"ם ואת תורותיו ולשומעים ומקימים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב: וכתבו המקבלים שלא זו בלבד מחלול שבת צריך לזהר בשבת, אלא מכל דהוא דבר פשע וחטא, כי אפלו העם הארץ שבחטאו בחל אינו פוגם אלא בעשיה, בשבת שכל העולמות כלולים זה בזה, גם הוא פוגם באצילות. והן בעוון, עוון הדבור דברים אסורים שהוא חמור מאד, מצוי יותר בשבת מבחל, שמתוך שהם פנויים עושים קרנות ובתי כנסיות של עמי הארץ, אז נדברו איש אל רעהו כל מין דבור של אסור, שומר נפשו ירחק מהם, ולא יצא מפתח ביתו החוצה, אלא להתחבר ליראי השם וחושבי שמו העוסקים בתורה. והשומר שבת ומתנהג בו בקדשה מחשבה ודבור ומעשה, הוא מפתח גדול לקנות קדשה לימות החל ולהתגדל בהם בקדשת מחשבה ודבור ומעשה בנקל, ואם ישתדל בימות החל להתנהל בקדשת מחשבה דבור ומעשה, יהיה נקל לו וימצא עזר כנגדו לקנות תוספת קדשת שבת על נפש רוח נשמה, כמעשהו בחל כך מעשהו בשבת, וכמעשהו בשבת כך מעשהו בחל, ולכן לו בכח יגבר איש, לדבק בקונו ביום שבת קדש ביראה ואהבה ושמחה רבה ודבקות נמרץ ולעסק בתורה כפי כחו, ולשמר ולהתרחק מכל דבר רע בתכלית הרחוק, ובזה ימצא כדי גאלתו. והחי יתן אל לבו שהמחלל שבת בדבור או מעשה, מלבד כי גדל עוונו מאד, עוד בה שהוא מאריך הגלות ומונע גאלת ישראל ובנין בית המקדש ונשא הצעי"ר עליו, על הכל יביא אלהי"ם במשפט. איברא, דישראל קדושים אך אינם יודעים חמר האסור, וכשמעם, איש לרעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק, אולי נזכה לשמר שבתות השם כהלכתן, מלאים תורה ומצות, ובא לציון גואל במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון:

שינה

תנינא (אבות ג י) שינה של שחרית מוציאה את האדם מן העולם. וחבל על דמשתכחין ובפרט בימות הקיץ שבתחלת הלילה על עמדם יעמדו, או למבדק בכתבי חשבניהו, או בשחוק ושמחת מרעות, וישנים שנה של שחרית עד שיעבר זמן קריאת שמע ותפלה, וכשעומדים משנתם עולם חשך בעדם, שרוצים למהר לילך לחנות לעסקם, ואומרים אחר עבר זמן קריאת שמע תפלה חטופה וקטופה, התעיף עיניך בו ואיננו, זה דרכם כסל למו, ואינם חוששים לבוא לבית הכנסת אלא משבת לשבת, או גם בשני וחמישי לחצי התפלה: וכבר כתב מוהרי"א ז"ל בספר ככר לאדן (דף קמה) וזה לשונו, רעדה אחזתני איך התרה הרצועה להתפלל ביחיד וגם אחרי זמן קריאת שמע, דהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה שחיב נדוי. ובמדרש כונן אמרו, שחיב נדוי על בטול קדיש וקדשה. ורבותינו זכרונם לברכה פרק קמא דברכות (דף ח, א) ובזהר הקדוש הפליגו במעלת תפלה בצבור. ואם רע עשות זאת אפלו פעם אחת, הדברים קל וחמר להתמיד בזה שהוא רע ומר, השם יחזירנו בתשובה שלמה ויאיר עינינו לנצל מיצר הרע, עד כאן לשונו. וכבר מלתי אמורה כי עתה בעוונותינו שחסרנו כל טוב, כמעט כל יהידותנו וכל עבודתנו לבוראנו הנה הנם אלו השלשה תפלות, ואם גם זה חסר יבואנו, מה אנו ומה חיינו, וצדיק הוא ה' כי נחנו פשענו ומרינו, ועל כן לא נושענו זה כמה מאות שנים, וזה הוא בעוכרינו בעולם הזה או בעולם הבא, או זה וזה שוין לרעה רחמנא לצלן. והאיש אשר הוא יהודי ומאמין בתורה ודברי רבותינו זכרונם לברכה, יחוס על נפשו ועל כבוד קונו ולא יהא מאבד עצמו לדעת, ובעוד עיניו פקוחות בטרם יבואו ימי הרעה אשר לא יועיל החרטה, בשמעו זאת וכזאת וכזאת, כל אשר לא טוב עשה, ויתחרט האיש ויעזב דרכו הרעה וילך בדרך טובים, ושב ורפא לו (וכמו שאכתב עוד בערך שמיעה): ואמרו במדרש (ב"ר יז, ה) על הפסוק (בראשית ב כא) ויפל ה' אלהי"ם תרדמה. רבי יהושע בשם רבי לוי אמר, תחלת מפלה שנה, שמתוך שישן אינו עוסק בתורה ולא במלאכה, עד כאן. ובפרט לתלמיד חכם, השנה עוכרתו, כי אין רנה של תורה אלא בלילה, והיא שעת רצון להצטער על חרבן בית המקדש באמירת סדר תקון חצות, ולשפך שיחה ולדרש סליחה, וכמה שלמות יוכל האדם להשיג בלילה יותר מביום, ובזהר הקדוש והמקבלים הפליגו מאד מאד בשבח המגיע להקם בחצי הלילה: וכתוב בספרים שמוטב לאדם שיישן ביום כמה שעות כדי שיעמד בחצי הלילה, ואף שאמרו (סוכה כו א) שאסור לישן ביום יותר משנת הסוס, לא נאמר זה למאן דאקדומי אקדם לגרסה, או למי שרוצה להיות נעור בלילה שאז מצוה לישן ביום. וכבר אמר החכם: מכלל הזהירות, שלא תהא זהיר הרבה. וכשם שטוב שלא לישן ביום כשלא יש לו סבה, כך טוב לישן כדי להיות נעור בלילה, ולא ידחק עצמו לאחז בזה וגם מזה, דשמא תחטפנו שנה בשעת קריאת שמע ותפלה עם התפלין ויצא שכרו בהפסדו, וכן על זו הדרך, אף על פי שאמרו שטוב להיות נעור כל הלילה באיזה לילות, כגון ליל שבועות והושענא רבא. וגם כתבו המקבלים שטוב מאד לחבר לילה ביום בדברי תורה, מכל מקום אם קדמו עיניו אשמורות ורואה שחבלי שנה נופלים עליו, וחושש פן לא יוכל עמד בתפלה, ועל כן שוכב לנוח מעט סמוך לעלות השחר כדי שיוכל עמד ותהא דעתו מישבת עליו בתפלה, למצוה תחשב לו. וכבר אמרו (נזיר כג! ב) גדולה עברה לשמה. כל שכן זה, שעל כגון זה נאמר (תהלים קיב ה) טוב איש יכלכל דבריו במשפט: אבל לא יגרה אדם את עצמו בשנה, ואף אם חבלי שנה נופלים עליו, ידחק עצמו ויעמד ויפיג על הרצפה וירחץ פניו, עד אשר ירגיל עצמו במעוט שנה, כי ההרגל נעשה טבע. ויצוה את כל בני ביתו בכל תקף שיעמדו על המשמר לעוררו לראש אשמורות, או לפחות להשכים לתפלת שחרית, ואין צריך לומר שאם נעור לא יתעצל ולא יתגלגל על מטתו עד שיחזר לישן, או עד שיעבר תפלת הצבור, כי מפרש בזהר הקדוש שהקדוש ברוך הוא מחזיר נשמות לישראל בתוך הלילה לראות היש משכיל, וכדי שלא יהא להם פתחון פה ביום הדין על אשר לא קדמו אשמורות, וקל תרנגולא קרי, ומקללין אותו קללות נמרצות על אשר לא אמר, איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה, וקרו לה נזיפא דמרה, שבקא דמרה, נזיפא, רצונו לומר מנדה רחמנא לצלן: על זה ידוו כל הדווים ויחרד האיש וילפת ולו בכח יגבר איש, ויגדר בעדו בגדרים וסיגים וקנסיות לעמד כגבור ולהתגבר לקדם אשמורות לעבודת הבורא יתברך שמו, וכל שכן שאם שוכב לישן בתחלת הלילה או ביום כדי לעמד בלילה ורואה שנדדה שנתו, לא יתגלגל במטה שעה או שעות לאחז השנה בידים, אלא יקום ויעסק בתורה עד אשר תבוא לו השנה מאליה, וכל אשר יוכל להיות נעור ולעסק בתורה, ידחק עצמו להיות נעור וידמה כמי שיש לו להרויח אלף אלפים דינרי זהב, שאינו תאב לישן ימים ולילות, על אחת כמה וכמה לעסק בתורה ולעשות נחת רוח ליוצרנו, כי יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא (אבות ד יז). ויבואו ימים שאין בהם חפץ, במתים חפשי וינום טובא. וכל אשר יחפץ האיש, יעשה, רק ראשיתו מצער וכל התחלות קשות עד אשר ירגיל, ולפם צערא אגרא: וכבר כתב מרן בשלחן ערוך (או"ח סי' רלא) דאף במעט שיישן לא תהא כונתו להנאת גופו, אלא כדי להחזיק גופו לעבודת השם יתברך, עין שם כל הסימן דברי אלהי"ם חיים. ומה טוב לומר בפה מלא קדם שיישן הריני שוכב לישן כדי שתהא דעתי צלולה ומישבת עלי לעבודת השם יתברך שמו. וכששוכב לישן מעט ביום השבת יאמר הריני שוכב לישן משום ענג שבת כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ילקוט ראובני ואתחנן ר"ת של שב"ת) שנה בשבת תענוג, ויהי נעם וכו'. מי האיש החפץ חיים לא יגרה בשנה שהיא אחד מששים במיתה, כי החיים אנו מבקשים לקנות בהם חיי העולם הבא:

שיחה

כבר כתבתי לעיל בערך פה רעת הפה שאינו נזהר ונשמר מדבורים אסורים. ולהיות שהפה קל המרוץ ובאסורה דשו בו רבים ונעשה כהתר, על כן אשנה פרק זה בסיעתא דשמיא ואעתיק בקצור דברי קדוש, הרב החסיד בספר ראשית חכמה פרק י' משער הקדשה בתוספת קצת נפך למען יהיה לזכרון בין עינינו אולי נוכל נכה בהיצר הרע לבל ישלט בנו, וה' אלהי"ם יעזר לנו, אמן כן יהי רצון: (א) הדבור הוא כנגד ה"א אחרונה שבשם והוא פני אדם שבמרכבה. (ב) כתיב (משלי יא יג) ונאמן רוח מכסה דבר. רצונו לומר, שיהיה חזק ברוחו שלא להוציא למקום שאינו ראוי: (ג) ההוא הבל דאיהו לבטלה, כד נפקא נשמתה מגלגלא לה כאבנא בקוספיתא. (ד) הבל שאינו קדוש עולה לקלפה ובונה בניני שוא, הבל המה מעשה תעתועים, ושם תעלה נשמתו אחר מיתתו: (ה) ראוי לקדש פיו שלא יצא דבר קדשה בכלי פגום דלא שריא בה קדשא בריך הוא, בגין דאיהו בעל מום, וכתיב (ויקרא כא יח) כל אשר בו מום לא יקרב (ו) כל שיש פגם בפיו או בדבורו יתחיב לבוא בגלגול לתקן את אשר עות. (ז) תנינן (אבות א, יז) לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, ולא המדרש הוא העקר אלא המעשה, וכל המרבה דברים מביא חטא: (ח) אמרו בש"ס (חולין פט ב) אמר רבי יצחק, מה אמנותו של אדם בעולם הזה, יעשה עצמו כאלם. פרוש, שכמו שעל ידי האמנות ימצא חיים, כן על ידי השתיקה, כי כל הבל שהוא מוציא ממעט חלק מחייו, ועל ידי השתיקה ימצא חיים: (ט) כתיב (קהלת ה א) אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהי"ם, כי האלהי"ם בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים. רצונו לומר, אל תבהל שלא ימצא בה פגם שהוא בהלה וקלפה. על פיך רצונו לומר שלא תפגם בשכינה שהוא על פיך. ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהי"ם רצונו לומר, חשב שאתה לפניו ושומע דבריך, אם כן, דבר קדשה שאתה מדבר לפני האלהי"ם אל תמהר להוציאו, אלא תתישב תחלה. כי האלהי"ם בשמים, רצונו לומר, שהוא עם כל פמליא שלו דן כל דבור ודבור שלך. ואתה על הארץ, רצונו לומר, שעל ידי השתיקה אתה מסלק מן הארץ מהחמר שבה ומשתוה עם המלאכים. ועל כן יהיו דבריך אפלו אותם שהם צרך שלך להנאתך, יהיו מועטים: (י) כתיב (עמוס ד יג) כי הנה יוצר הרים וברא רוח ומגיד לאדם מה שחו. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ויק"ר כו ז) אפלו דברים שאין בהם ממש נכתבים על פנקסו של אדם וקוראים לפניו בשעת מיתתו, חבל על כמה פנקסים שימלאו מזה למי שאינו נזהר: (יא) אמרו בזהר הקדוש כל מלה ומלה דאפק בר נש מפמה סלקא לעלא ובקעא רקיעין ותמן אתבחנת ואתדנת: (יב) כתיב (תהלים לד יג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצר לשונך מרע. רצונו לומר, שמי שמתגבר על יצרו ונוצר לשונו מרע דהינו דברים בטלים, שהוא כמוציא שכבת זרע לבטלה שנקרא רע, הוא ראוי שיקרא איש, מאחר שגובר על יצרו ואינו מדבר בשעה שיצרו מפתהו. החפץ חיים רצונו לומר, ששמירת הלשון גורם דבקות באלהי"ו שהוא עקר החיים. אוהב ימים לראות טוב העולם הבא. נצר הוא מגזרת מצור, דהינו חומה, להורות על השמירה הגדולה שצריך להשמר: (יג) הדין נותן לקדש הדבור מאחר שיוצא מהלב, שהוא קדש הקדשים, אל הפה, שהוא ההיכל: (יד) הראשונים היתה תפלתם בוקעת הרקיעים ועולה מעלה מעלה לעורר הרחמים, והיה מתקים בהם (איוב כב כח) ותגזר אמר ויקם לך. מפני שהיו נזהרים בכ"ב אותיות הקבועות בפיהם שלא לפגמם בשיחה בטלה: (טו) קנית מדת השתיקה צריך טרח רב מפני הרגל הלשון ומהירותה לדבר, ויצר סמוך מפתהו הסת כפול לדבר, והדבור מקשקש בקרבו כזוג עד שיוציאנו מפיו, ומי שיקים מדה זו של השתיקה יהיה מפתח לו לקנית שאר מדות טובות ומבטח לו שילמד ויקים: (טז) מי שירגיל בשתיקה ירויח בזה הכונה בתפלה, ומביאו לידי ענוה ויראה, כאשר יחשב שהוא לפני השם יתברך ובשביל זה שותק כדי שלא להכעיסו בדבריו, וכל השלמות יקנה על ידי זה: (יז) תנן (אבות ג יג) סיג לחכמה שתיקה. כי תלמיד חכם המדבר דברי בטלה, כנגדו דברי תורה יוצאים ממנו: (יח) כתיב (משלי י יט) ברב דברים לא יחדל פשע וחושך שפתיו משכיל. רצונו לומר, שיש לו שכל לדבר במקום הראוי לדבר, וגובר שכלו על יצרו ומונעו ממקום שאין ראוי לדבר, כי השכל רב ושליט, כל אשר יחפץ יעשה: (יט) הקדוש ברוך הוא ברא לפה שתי דלתות, השפתים והשנים, כדי שיסגרם וישמר לשונו כמו ששומר כסף וזהב ומרגליות: (כ) כתיב (קהלת א ח) כל הדברים יגעים, לא יוכל איש לדבר. וכתיב (דברים ו ז) ודברת בם ולא בדברים בטלים. מכאן למדו רבותינו זכרונם לברכה (יומא יט ב) שהמדבר דברים בטלים עובר בלאו ועשה: וכתיב (מלאכי ב יז) הוגעתם ה' בדבריכם. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (שמו"ר יג א) אמר הקדוש ברוך הוא, בבריאת העולם לא היה יגיעה לפני, דכתיב (ישעיה מ כח) לא ייעף ולא ייגע, במה אני יגע, במי שמדבר דברים בטלים לפני, זו קשה מכלם, אוי לו לאדם שכך גורם לבורא עולם. ואם כך נאמר על דברים בטלים, על אחת כמה וכמה על דבורים אסורים יחרד האיש וילפת. והאיש אשר הוא יהודי ומאמין בדברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים שהם אמת ודבריהם אמת, יהיו הדברים כתובים ומנחים באפנדתו לזכרון בין עיניו ובהם יהגה יום ליום, אולי יוכל למשך ידו ולשמר פיו מעט מעט עד אשר יקנה מדת השתיקה. וגדר לזה, שיאסר אסר על נפשו שלא להיות בחברת בתי כנסיות של עמי הארץ ויושבי קרנות, אלא בד קדש ילבש, או יתחבר עם יראי השם וחושבי שמו, החסים על נפשם ועל כבוד קונם ומדברים רק טוב, מה טוב חלקם:

שקר

כתיב (תהלים קא ז) דבר שקרים לא יכון לנגד עיני. והוא מארבע כתות שאינן מקבלות פני שכינה (טוטה מב א). ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צב א): כל המשקר כאלו עובד עבודה זרה. דכתיב (בראשית כז יב) והייתי בעיניו כמתעתע. ונאמר בעבודה זרה (ירמיה י טו) הבל המה מעשה תעתעים. וזה אחד מסימני ישראל דכתיב (צפניה ג יג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. ומי שיש בו מדה זו לדבר שקרים, מלבד שעובר על מה שאמרה תורה (שמות כג ז) מדבר שקר תרחק. וענשו גדול, צא ולמד שלא נאמר בשום עברה לשון הרחקה כמו בזו. עוד בה, שמי שיש בו מדה זו. הוא חרפת אדם ובזוי עם, שהרי אף עכו"ם אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר (תהלים קמד ח), יש מהם שנזהרים מאד מלדבר שקר, לפי שהדעת הישר רואה ויודע שהוא דבר מכער שנאוי ומתעב. וכך ענשו של בדאי, שאפלו אומר אמת אין שומעין לו שקונה שם רע שהוא שקורן וכזבן ואין בפיהו נכונה. כל קבל דנא, המדבר אמת קונה שם טוב, ואם לפעמים ישנה מפני השלום וכדומה דבריו נשמעין: וכבר אמרו במדרש (מדרש תהלים ז יב) בדרך משל, דשקרא נסב לאתתא לפחתא, וכל מה דארוח שקרא, נסב לה פחתא. ואוי לו לדור שכך עלתה בימיו, שהשקר נעשה כהתר, בפרט בין הסוחרים כנען בידו מאזני מרמה ומשקרים במשאם ומתנם באמרם, כה וכה הקושט"י, כה וכה נתנו לי, ולא זו בלבד אלא שגם נשבעים שבועות חמורות על השקר, וחושבים שזה בכלל חריצות וחריפות לידע להרויח, ואומרים שמי שאינו עושה כן בדורות אלו, אינו אוכל לחם, ולכן לחם שקרים ינעם להם, עד שבעוונותינו הרבים היינו חרפה לשכנינו, שאומרים הגוים, הדבר ידוע שישראל יעשו עולה וידברו כזב ולא ימצא בפיהם דבר אמת, אוי לנו על חלול השם, ובודאי שעושה אלה אינו רואה סימן ברכה, ואם יראה סימן ברכה לפי שעה, מאחר שהוא עושה עשר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו (ירמיהו יז יא), ואם יהיה דרך רשעים צלחה, יהיה עשר שמור לבעליו לרעתו ואחריתו יהיה נבל, לעולם הבא יגרס בחצץ שניו וזרעו יהיה מבקש לחם, כי בהתערב ממון של אסור עם ממון של התר, בא זה ואבד את זה, וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה על בת נקדימון בן גוריון דמיתי בש' ס (כתובות טו ב): וכמעט השקר שמשקרים הסוחרים הוא שלא לצרך, שאם ירצה היה יכול לומר, בכך וכך חפץ זה, לא אוכל לתן בפחות, ודיו, ומה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, והחטא כשהוא ללא צרך יגדל ענשו כאמרם (תענית ז, א) ומה יתרון לבעל הלשון, ואף אם חושב להרויח הרבה על ידי השקר, מדבר שקר ירחק, שיותר ממה שהוא מרויח הוא מפסיד לפי האמת ולפי חמר שבו: ומי שהוא איש אמונות רב ברכות, ואף אם על ידי דברו אמת יבוא לידי בושה וכלמה, לא ימנע מלדבר אמת לפי חמר עוון השקר וענש שלו, מוטב לו שיבוש בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא. ומדה זו יביאהו לעשות כל דבר טוב ולמשך ידו מכל רע, וכמעשה שהיה באחד שהיה עובר כל עברות שבעולם ובא לפני החכם שיורה לו דרך תשובה, והיתה תשובתו שיזהר בתכלית הזהירות ויתרחק מדבר שקר, ובזה נעשה בעל תשובה גמור, כי משך ידו מכל רע כדי שלא להצטרך לשקר, ואם לא ישקר יבוש ויכלם. נמצא האמת יסוד בנין, המחזיק בו ימצא חן ושכל טוב בעיני אלהי"ם ואדם. אבל השקר רע לשמים ורע לבריות, רע לעולם הזה ורע לעולם הבא: וכבר הזהירו רבותינו זכרונם לברכה (סוכה מו ב) דלא לימא אנש לינוקא לעשות לו או לקנות לו שום דבר ולבבו לא כן יחשב, כדי שלא ילמדו לשקר. ומה מאד צריך לעמד על המשמר על הבנים ועל התלמידים שלא ילמדו לשקר, ואף אם יעשה התינוק דבר שלא כהגן, אם יהיה מודה על האמת לא יכנו, אלא יזהירנו שלא ישוב לכסלה, ואם ישקר יכנו מכות גדולות על השקר, אולי יש תקוה שיחנך הנער בדרך אמת, וגם כי יזקין לא יסור ממנה. ובכלל ההרחקה מן השקר, שלא יאמר לחברו אם חיב לו, לך ושוב ומחר אתן, אלא אם לא יוכל לתן, האמת יורה דרכו ותחנונים ידבר רש: וידוע שגדולה רעת המחטיא את חברו יותר מההורגו (במדבר רבה כא ד תנחומא פנחס ג). הנה כי כן מה מאד צריך לזהר שלא לשאל מחברו שיגיד לו דבר שיש לחוש שהוא בסוד אצלו ואינו רוצה לגלות, שמפני הבושה שלא ירצה לומר לו, לא אוכל לגלות לך, יבוא לשקר ולהמציא לו ענין אחר. וכן אם לא ישאל מחברו בתורת שאלה, חפץ שיש לחוש שלא יהיה חפץ להשאילו, ומפני הבושה יבוא לשקר ולומר אין לי. וכל ערום יעשה בדעת ויהיה דובר אמת, לא ישוב מפני כל, ויהא מחשב הפסד מצוה זו כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה (אבות רפ"ב). כי רבה, וזה כלל גדול בתורה:

שתיה

שתיה רעתה וגנותה מפרש בדברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים, והיא גלויה ומפרסמת לכל ולמפרסמות אינן צריכות ראיה, וכבר דברנו מזה לעיל בערך אכילה ושתיה. וחבל על דמשתכחין כמה וכמה, רבים שתו וישכרו, ובפרט בעניים וזקנים מצויה מדה רעה זו, ובאים לידי בזיון וגנאי גדול מלבד שעוברים כמה עברות, מבטלים תפלות וברכות ופוגמים באסור נדה כמאמר רבותינו זכרונם לברכה, ומרבים מחלקת וקטטה בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, ומדברים דברים של גנאי ונבלות הפה וכהנה רעות רבות. והשותים בעצמם מכירים ויודעים ברעת השתיה אשר מנפש ועד בשר מכלה, והם מלאים חרטות, אלא שאומרים שיצרם תוקפם ולא יוכלו מלט ולהניח הרגלם, אבל שקר ענו, דכלי עלמא ידעי שכל אשר יחפץ האיש יעשה. ולפי שכלו יהלל איש, שעל ידי שכלו יתחזק למשך ידו מעשות כל רע ולהניח הרגלו לילך בדרך טובים: והנה בענין השתיה, הדרך האמצעי הוא שלם, שהרי אמרו (יומא עו, ב) זכה ששותה כשורה, משמחו ונעשה ראש, לא זכה, משממו ונעשה רש. ואמררבא (שם) חמרא וריחני פקחין. וטוב לגבר שישתה מעט שכר קדם נטילה לאכילה, כדי לפטר את המים אשר ישתה בתוך השלחן ולא יכנס בספק ברכה. וכן טוב שישתה יין או שכר אחר אכילת דגים להדיח ולקנח פיו, וכן בין גבינה לבשר ישתה מעט יין בתוך הסעדה ובפרט בשבתות ובמועדים שהרי אמרו (פסחים קט א) אין שמחה אלא ביין. ואם הוא איש חלוש ולמי שתורתו אמנותו, היין צריך לו להיות בריא וחזק לעבודת השם יתברך שמו, ולמצוה תחשב לו אם שותה כשורה באפן שתהא דעתו צלולה ומישבת עליו כאלו לא שתה, ותכף שרואה שהתחיל מעט לעלות לראשו ולבלבל מחו ודברי פיו, ימשך ידו לגמרי כמי שמושך ידו מסם המות. זוהי דרך ישרה שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם ומשמח אלהי"ם ואנשים: אמנם לא נאמרו כל השעורין הללו אלא למי שלא תקפו יצרו ולא הרגל ברעת השכרות, אבל אם הרגל בה, ראוי לו לגדר בעדו בכל תקף למשך ידו מן השתיה לגמרי זמן וזמנים, לא תגע בו ידו חוץ מקדוש והבדלה וארבע כוסות, כי מאחר שהרגל הוא עלול, ומן המעט יביאהו אל המרבה. וכמו שדרך איש לשנא את אויבו ומבקש רעתו, על אחת כמה וכמה צריך לשנא את השתיה, שאיש אשר הוא יודע מרת נפשו וגדל הרעה שגרם לו השתיה, ובמה יתרצה אל אדוניו, או מה יהיה לו לקרבן כפרה, הלוא זה הצער שיצער עצמו מן השתיה, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש על ידי השתיה, ונרצה לו לכפר עליו ולפם צערא אגרא:

שפלות

תנינא (אבות ד ד) רבי לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם. צא ולמד גדל חובת השפלות, שלא דיו באמירת פעם אחת, מאד, אלא אמר, מאד מאד, וכבר דברנו מזה בערך גאוה ובערך ענוה. אבל נראה שענין השפלות הינו במעשה, על דרך שאמרו בש"ס (סנהדרין פח ב) שלחו מתם, איזהו בן עולם הבא, שפל ברך, שיף עיל שיף נפק, עסק באוריתא תדירא ולא מחזק טיבותא לנפשה. וידוע שהתעוררות חיצון מסיע להתעוררות פנימי, ועל ידי התנהגותו בכבד ראש ושחות עינים, ושלא לבקש גדלה ושלא לחמד כבוד, ושלא לישב במקום גדולים ושלא להתפאר בתפארת המלבושים, בגדי חמודות, זה יזכירהו ויעוררהו להיות ענו באמת: ומיהו לא יפריז על המדה, ואם הוא מכבד בעיני הבריות ובא באנשים, לא ישב בשפל המקומות ולא ילבש סחובי הבלאות וכדומה, שכמו שכל דבר טוב, הטוב טוב לעשות בסתר, כן הענוה עקרה בלב להיות רוחו נשברה ולבו לב נשבר ונדכה, ביודעו ומכירו רב פחיתותו ומעוט ערכו וקצר השגתו ועצם חטאותיו ורב קצורו, בעבודת השם יתברך שמו לפי מה שהוא אדם. ומי שהוא מורה שפלות גדול וענוה יתרה הרבה יותר מן הצרך לפי מה שהוא אדם, בשם ענוה פסולה יקרא, ויאמרו עליו שאין זו אלא יהרא, שרוצה להראות העמים שלמות מדותיו, שהוא שלם בכל, כלום חסר אלא ענוה, הרי ענוה, נמצא שאין זה ענוה אלא גאוה: וזה כלל גדול בכל דבר טוב, רחמנא לבא בעי, הלב עקר ואחר כונת הלב הן הדברים, והדבור והמעשה טפל. וכל ערום יעשה בדעת להסתיר עניניו ויכלכל דבריו במשפט באפן שימצא חן ושכל טוב בעיני אלהי"ם ואדם:

שתיקה

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה יח, א) מלה בסלע, שתיקותא בתרין. מדאמרו מלה בסלע משמע דאירי בשיחה של התר, דאם לא כן אינה שוה סלע רק הפסד כמה וכמה סלעין, אלא אירי בדברים טובים, ואפלו הכי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים ג, ב) לעולם ילמד אדם את תלמידו דרך קצרה וארכה, דברים מועטים וענין רב, ולא דרך ארכה וקצרה, והכל לפי דעתו של השומע. דהא תנן (אבות ב ד) אל תאמר דבר שאי אפשר לשמע שסופו להשמע. ופרושה, שרצונו לומר אל תדבר בדרך קצרה שאי אפשר להבינו תכף, ותסמך על המעין שלאחר עיון רב יוכל להבינו, כדרך הכותבים בקצור ומסימים, ודוק היטב. או ויש לישב ודוק. ואם עשו כן גדולים, היה טעמם שהיה פשוט מאד לפי רחב דעתם, ולא ידעו שיבואו ימים שבעוונותינו הרבים תורה אזלא ומדלדלא, ואנחנו לא נדע מה כונו בדברות קדשם, ועלינו לחוס על חסרי מדע ולהאריך בכתיבה, או שעשו כן בכונה כדי לחדד התלמידים: ופעמים שהשתיקה רעה. וכבר אמרו בזהר הקדוש שכמו שאדם נענש על דבור רע כך נענש על דבור טוב שהיה יכול לדבר ושותק ואינו מדבר, כגון תוכחות על עוון ולהיות מסיע לדבר מצוה וכדומה, ועל זה נאמר (תהלים לט ג) נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר. וכבר אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ג ז) עת לחשות ועת לדבר. אבל צריך שקול הדעת בפלס ומאזני משפט קדם כל דבור, אם ראוי לדבר או טוב לחדל, ככה יעשה:

שמחה

מה טוב ומה נעים שישמח ישראל בעושיו, שמחה של מצוה, על כל מצוה ומצוה שעושה יגיל וישמח יותר ויותר ממוצא שלל רב, ובפרט בשבתות ובמועדים, דכתיב (ישעיה נח יד) אז תתענג על ה'. וכתיב (דברים טז יד) ושמחת בחגך. ובפרט בשעת עבודת התפלה צריך לשמח שמחה רבה דכתיב (דברים כח מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהי"ך בשמחה ובטוב לבב מרב כל. ופרושו, דרצונו לומר יותר מרב כל, חס ושלום, "ועבדת את אויבך. וכן באמירת ברכת המזון הפליגו בזהר הקדוש בגדל החיוב לאמרו בשמחה ובטוב לבב, עד שאמרו שראוי שיאכל וישתה דברים המשמחים את הלב, כדי שיברך ברכת המזון בשמחה: והנה כל הדברים המסורים ללב צריכים עזר הלב, שהרי אם יאמרו לאדם שיירא והוא אינו ירא, לא יוכל לירא, וכן על זו הדרך אם יאמרו לו שלא יירא והוא ירא, או אם יאמרו לו שיצטער או שלא יצטער, שישמח או שלא ישמח וכדומה, לא יוכל לעשות הפך ממה שלבו חפץ, רק על פי שכלו יהלל איש שיהפך את לבו וינהגהו אל המקום אשר יהיה שמה הרוח, על ידי מחשבות טהורות תדיריות. והן אמת שענינים אלו עקרם תלוי לפי מעשיו של אדם ולפי זכות הנפש, כך עיניו תחזינה מישרים, ואף על גב דאיהו לא חזי, מזלה חזי (מגילה ג, א), ברוחניות מה למעלה, ויהי לו עזר משד"י לשמח בעדן חדוה ולהתעצב בעדן עציבותא, וליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא ולעבד עבודה שלמה כדת מה לעשות. אבל אף על פי כן, ביד כל אדם להעזר על ידי מחשבות טהורות, ואם אינו עושה כלם, עושה מחצה לפחות ברצוא ושוב ולפם צערא אגרא, והבא לטהר מסיעין אותו: והחי יתן אל לבו כמה שמחה היה שמח אם היה מוצא שלל רב, והכל כאין נגד החיים, וכמה שמחה היה שמח אם היה נצול ממות לחיים, כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, וכל חיי העולם הזה הבל המה נגד חיי העולם הבא, שהרי אמרו (אבות ד, יז) יפה שעה אחת של קרת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. וכל חיי העולם הבא כלא חשיבי נגד עשית רצון הבורא, שהרי אמרו (שם) יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ואם אדם שמח במצאו שלל רב, על אחת כמה וכמה שמחה כפולה ומכפלת צריך שישמח על התורה ועל העבודה ועל קיום מצות השם: ועוד החי יתן אל לבו מה יקר וגדלה נעשה לאיש אשר המלך חפץ בו, והקים מעפר דל ורצה בו שישרת לפניו, ישמח לבו ויגל כבודו וכל העם מקצה יאשרוהו ויאמרו אשריו ואשרי חלקו שזכה לכבוד גדול כזה, וסוף סוף המלך הוא בשר ודם כמותו, היום כאן ומחר בקבר, והוא ערל לב וערל בשר, על אחת כמה וכמה צריך שישמח איש אשר מלך העולם אשר אין מספר לגדודיו, מלאכים ושרפים עומדים ממעל לו ולגדלתו אין חקר ואין תכלית, ובחר ורצה בנו לעמד לשרת לפניו ולברך בשמו ולדבר אליו פנים אל פנים בכל עת, מה שלא נתן רשות למלאכי השרת, ומשתעשע בנו ויש לו נחת רוח גדול במעשינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ובונה בשמים עליותיו, אף שאינו צריך לנו, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות (מכות כג, ב) כדי לתן להם שכר טוב בעמלם, ויאמר נא ישראל מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו (תהלים ח ה) וכו', כבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו, אי אפשר שלא לשמח: וכבר כתבו גורי האר"י שבאמרו, ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וכו', וכן באמרו, עלינו לשבח לאדון הכל שלא עשנו כגויי הארצות וכו', ישמח ישראל שמחה רבה כמי שהוא עומד לשרף והצילוהו מן השרפה ועשאוהו מלך, כי אין שרפה כשרפת הנפש, ואין מלכות כהיות עבד מלך גדול ונורא, משרת לפניו. וכן באמרו, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. או באמרו, אשר קדשנו במצוותיו, וכזאת וכזאת כמה דברים שתקנו לנו בנסח תפלות וברכות, שאם יעמיק בהם להבין להשכיל כמה טובה ויקר וגדלה עשה לנו אבינו שבשמים, ישמח לבו ויגל כבודו על כל דבור ודבור. וכן באמרו, אבינו אלהינו מלך העולם, המעמיק ישמח שמחה רבה: ובפרט על אחת כמה וכמה ישמח האיש על כמה מצות שכליות ותענוגי בני אדם, כגון הנותן חנות ומברך לקונו על הנאותיו ועל חסדיו. והמתפלל ומבקש צרכיו וכדומה, למצוה תחשב ועושה נחת רוח ליוצרו וקובע לו שכר, היש חך מתוך מזה, וכן האוכל ושותה בשבת ויום טוב ומצות עונה וכדומה, למצוה תחשב ועושה נחת רוח ליוצרו וקובע לו שכר, היש חך מתוק מזה, ואפלו במלי דרשות, כגון שאוכל ושותה וישן ונושא ונותן, אם עושה לשם שמים למצוה תחשב ומקבל שכר, על זאת ישמח ישראל בעושיו שמחה רבה, אי אפשר שלא לשמח, אלא שצריך לשים לב ולהתחזק במחשבות טהורות על דרך שאנו אומרים, אשרי איש שישמע למצוותיך ותורתך ודברך ישים על לבו. ובמאי דקמן הביטה וראה, שכמה שישמח האיש על רב הטובה אשר עשה השם לישראל וקדשנו במצותיו, למצוה תחשב ועושה נחת רוח ליוצרו וקובע לו שכר, היש חך מתוק מזה, אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (קדושין לט ב) דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אבל בשכר השמחה אדם אוכל בעולם הזה. והשכר היותר גדול שיש על השמחה, שזוכה להשגת החכמה והשגת השלמות, שכן גלה סודו רבנו האר"י ז"ל, שמה שזכה להשגת חכמה נפלאה והשגת רוח הקדש, הכל היה בשביל שהיה שמח שמחה רבה בעסקו בתורה ובקימו שום מצוה יותר ממוצא שלל רב נמצא ששכר שמחה של מצוה, מצוה: וידוע שבכל מצוה ומצוה, לפם צערא אגרא. כן לענין השמחה, האיש אשר הוא מר נפש מקורות הזמן, אם בעת עסקו בתורה ותפלות וברכות ומצות, ובשבת יפנה לבבו וישכח עצבו ורגזו וישמח בעושיו, יגדל שכרו יותר ויותר ממי שהוא שקט ושאנן. וידמה האיש הישראלי בשמחת עבודת השם יתברך שמו, כמי שהרויח אלף אלפים דינרי זהב שבשמחתו משכח צער פרוטה קטנה שאבדה לו, שיותר מהמה הוא שמחת עבודת השם יתברך שמו נגד כל מקרי הזמן של העולם הזה. ואפלו צרת הנפש, כגון על חרבן בית המקדש ועל חטאיו, שחובה להצטער ולהתאונן לא כל העתים שוות, אלא זמן עציבותא לחוד וזמן חדוה לחוד, ובשמחתו לא יתערב זר: וצריך האדם להיות שליט ברוחו להתעצב כשירצה, ולשמח כשירצה, ולא יכנס האחד בגבול חברו, אלא השמחה והעצבות יעמדו איש על מקומו, לכשירצה יוציא זה וכשירצה יוציא זה. ולפעמים צריך לשמח מצד אחד ולהתעצב מצד אחר, ויהיה עין במר בוכה ולב שמח, כגון בראש השנה ויום הכפורים, כמו שכתבתי במקומו. ולפעמים יגביר השמחה, והעצבות יהיה מועט כצל עובר, כגון בימים טובים באמרו, מפני חטאינו גלינו מארצנו. ולפעמים להפך, דבר בעתו מה טוב. ועל כגון זה נאמר (משלי טז לב) טוב ארך אפים מגבור ומשל ברוחו מלכד עיר: ולא די לאדם במה שישמח לבו, אלא גם ישמח לב אמללים ונדכאים כאשר יוכל במה שיוכל לכבדם ולחבבם ולנשאם ולהנאותם, ולמצוה רבה תחשב. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ו, ב) כל הנהנה מסעדת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות. וראוי לכל אחד שישתדל כאשר יוכל, לשמח חתן, וכל אדם אינו חיב אלא כשעורו, וטוב מעט בכונת לשם שמים, ולא כמו שנוהגים קצת שמרבים בשמחות וגיל באמר שעושים לשם מצוה לשמח חתן וכלה, ויוצאים מן השורה עד שלא נשאר אלא עברה בידם, כגון לשורר שירי נכרים ושירי עגבים, והתערבות אנשים ונשים מקשטות, משוררים ומרקדים יחד, והשטן מרקד ביניהם ושמח עמהם כי מצא שלל רב, מצוה לעברה נהפכה ושמחה לתוגה תהפך חס ושלום: וראוי למנהיגי העיר לעמד על המשמר בכל תקף שלא יצאו מן השורה לעבר עברה, כדי שלא יסעו ממתק"ה ויחנו במר"ה ובתבערה. ואלו דברים שה"ן להן שעור ומדה כדכתיב (תהלים ב יא) וגילו ברעדה. במקום גילה שם תהא רעדה (ברכות ל ב): והגדר הגדול, שתיה כדת במדה, למען יהיו ערומים ויעשו בדעת, שאם ישתו וישכרו, לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו ובכל צואה יתלכלכו טוב איש יכלכל דבריו במשפט, ישמח ישראל בעושיו שמחה של מצוה, ובשמחתו לא יתערב זר ולא יהיה חלק לסטרא אחרא, ומבטח להם שיהיו שמחים לעולם לארך ימים דשנים ורעננים ולא תאנה עליהם רעה ונגע לא יקרב באהליהם: וכשם שמצוה לשמח שמחה של מצוה, כל קְבל דנא אסור לשמח שמחה של רשות, כי כן אמרו בזהר הקדוש דאסור להסתכל בדבר המשמח, כי עשן שרפת בית המקדש הוא לנו כסות עינים. ואמרו בש"ס (ברכות לא, א) אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה. וכל שכן השמחים אל גיל כעמים בימי אידם, או השמחים וימלא שחוק פיהם בשמעם קול כסיל ברב דברים של ליצנות, שהם חוטאים ומחטיאים, שהמדבר ורואה ששוחקים לקולו, ירחב לבבו ומוסיף על חטאתו פשע, דברים רעים כהנה וכהנה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי עושי אלה אין זזין משם עד שנגזר עליהם שום גזרה רעה רחמנא לצלן, שבמקום למחות על כבוד שמים עושים שחוק וקלות ראש. אשרי האיש אשר לא הלך וכו' ובמושב לצים לא ישב (תהלים א א). וכתיב (משלי יד כג) בכל עצב יהיה מותר רק ביום עשה ה' שנשמר חקיו ומצותיו, נגילה ונשמחה בו:

שבועה

ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (שבועות לט א) שכל העולם כלו נזדעזע כשאמר הקדוש ברוך הוא לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (שמות כג א) ואפלו לשבע באמת בבית הדין כשהוא מכרח לשבע, שלדעת הרמב"ם (הל' שבועות פי"א ה"א) הוא מתרי"ג מצות דכתיב (דברים ו יג) ובשמו תשבע. אבל אמרו רבותינו זכרונם לברכה (במדבר רבה כב א) את ה' אלהיך תירא שתהיה כאברהם ויוסף ואיוב שנאמר בהם ירא אלהים. ואותו תעבד שתהיה כמשה עבד השם. ובו תדבק אז ובשמו תשבע. אם יש בך כל המדות האלו, יש לך רשות לשבע בשמי, ואם לאו, אין לך רשות לשבע בשמי אפלו באמת: ומזה נלמד כמה יש להם ליושבי כסאות למשפט למעבד כל טצדקי לסלק השבועה, ומי כהחכם היודע פשר דבר, וכל שכן שלא למסר שבועה לכל אדם ולמי שהוא רץ אחר השבועה, ולא יאמר מה אכפת לי אם ישבע לשקר, הלעיטהו לרשע וימות, כי ידוע כי מחיובי הדינים לדון דין אמת לאמתו לפי אמד הדעת, ומה גם שראוי לחוס על כבוד השם הנכבד והנורא ועל נפש אחינו הישראלי, שלא יאבד נפשו בהשבעו כאשר איננו ראוי לשבע: והנה אשריהם ישראל אפלו ריקנים שבהם, יחרדו בנים כשנוגע להם שבועה בבית דין ובוזים כסף כדי שלא לשבע אפלו באמת, ברוכים הם לה', אבל מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה מלשבע כמה שבועות שוא דהינו, ללא צרך כמה פעמים ביום ברחובות קריה ואפלו במבואות המטנפים, השם הטוב יכפר בעד, כי לכל העם בשגגה, שאין יודעים שכך הוא הזכרת השם בלשונות הגוים, כגון לומר (דיי"ו, או באל"ה ביל"ה) מלשונות הגוים, הכל הוא כמו שם הוי"ה בלשון הקדש, דא ודא אחת היא, בין לענין הזכרת השם בין לענין שבועה. ועוד יש טעם אחר במה שנמנעים מלשבע בבית דין, מחמת שמאימין עליהם באיומים וגזומים ועושים חרדה גדולה וכהנה הרבה, רעדה אחזתם שם. והאיש הירא את השם, לו בכח יגבר לגדר בעדו על ידי קנסות וכדומה, להניח הרגלו הרע שהוא רגיל בשבועות בלשונות הגוים, כי רע ומר הוא. וכבר כתב הרב אבן עזרא שאלו לא היה בישראל אלא חטא זה שנשבעים לשוא, היה די להאריך גלותנו ולהוסיף מכה על מכותינו חס ושלום: ולא זו בלבד לשבע בשם השם הוא דאסור, אלא אפלו לשבע על נפשו ועל חייו ללא צרך אסור, וכל שכן לשקר, שנפשו הוא חובל. ויש מקומות שלמדו לשונם לשבע על כל דבור ודבור בחיי אביהם או אחיהם או חיי חברו שמדבר עמו, והם דברים של גנאי וחסרון כבוד ובזיון מלבד אסור שבועות שוא, שכן פרשו המפרשים ק, רא דכתיב (דברים ה יא) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, כי לא ינקה ה', אפלו את אשר ישא את שמו של עצמו לשוא, וכל שכן, וקל וחמר שמו של מקום: ובאמת שהוא שטות ללא צרך, אם יאמינו, יאמינו, ואם לא יאמינו, לא יאמינו. מה אכפת לה, וכך ענשו של הרגיל לשבע שאין מאמינים לכל שבועותיו, מה שאין כן מי שאינו רגיל לשבע ובאיזה פעם שהוא מכרח וראוי לו שישבע, כגון שחושדים אותו במה שאין בו ורוצה לנקות את עצמו, שאז ראוי שישבע כדי שיאמינו דבריו, לקים והייתם נקיים, וכדי להפיס דעתם שלא יהיו חושדים בכשרים, אז יאמינו דבריו ויחרדו כשישמעו שבועה מפיו, זהו שכרו בעולם הזה, ובעולם הבא כמה וכמה. ונפש כי תשבע לעשות שום דבר, לא יחל דברו, בין שנשבע בשם השם, בין שנשבע בחיי עצמו או על נפשו או חיי אביו או חיי חברו, שאם לא יקים, נמצא מזלזל בכבוד שמים, והרי זה לא חס על כבוד קונו או על חייו לא חס, או על חיי אביו או חיי חברו, ועל הכל יביא אלהים במשפ ט: וידוע שתקיעת כף חשוב שבועה חמורה וצריך לקים. ויש כמה בוערים בעם שמורים התרא לעצמם, כשנשבעים ואינם רוצים לקים, אומרים שזה הוא רע להם ואין שבועה לרע, ושגו במאי דקימא לן דאין שבועה חלה בנשבע לעבר את המצוה (נדרים טז, א), אבל בלאו הכי חיובי מחיב לקים, וחמור ענש העובר על השבועה, לכן ככל היוצא מפיו יעשה:

שם שמים

שם שמים אם הזכירו לבטלה עובר גם כן על (דברים ה יא) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. וכבר מלתי אמורה שכך הוא אם מזכיר בלשון הקדש כמו בלשונות הגוים. וכמו שצריך לזהר מלהזכיר שם הוי"ה במבואות המטנפות או במקום שאינו נקי, כך צריך לזהר מלהזכיר בכל לשון מלשונות הגוים. ולכן יש לזהר כשמדבר במרחץ שלא יזכיר ויאמר, (דייו) שהוא שם השם בלשון ספרדי. וכן לא יאמר שם, (אלא ראזול סון) שהוא הזכרת שם השם בלשון ישמעאל, וכן בכל לשון: וכבר הזהירו הפוסקים שלא יאמר אדם לחברו, אמרת אלהינו, אלא יאמר לו, אמרת יעלה ויבוא, וכן לא יאמר אמרת אלהי נשמה, שהוא הזכרת השם לבטלה, אלא יאמר, אמרת ברכות השחר, או יאמר אלקי, או אלקינו בקו"ף. וכן המסיעים בברכות חתנים, לא יתחילו לסיע מתבת אלקינו אלא ממלך העולם, וכל כיוצא בזה. וצא ולמד עד היכן חששו להזכרת השם לבטלה, עד שאמרו (נדרים י ב) שלא יאמר אדם לה' קרבן, אלא קרבן לה'. וכן לא יאמר אדם לחברו ה' יתן לך ימים טובים, אלא, ימים טובים יתן לך ה', וזה משום חשש שמא תכף שיזכיר שם השם, תצא נפשו ולא יוכל לומר עוד, ונמצא מזכיר שם שמים לבטלה. וכמה בוערים בעם ובפרט בנשים מצוי מאד שעל דבר תמיהא שרואים, מזכירים שם שמים לבטלה. ומה טוב מנהג יראי השם וחושבי שמו שאין מזכירים שם שמים כלל, אלא אומרים: השם יתברך: וצריך ליראה את השם הנכבד והנורא שלא להזכירו כי אם בקריאת התורה ותפלות וברכות, וגם בברכות צריך זהירות מברכות לבטלה, או ברכות שאינן צריכות, שחשוב מזכיר שם שמים לבטלה ועובר על לא תשא. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדרים ז, ב), שהשומע את חברו שמזכיר שם שמים לבטלה, חיב לנדותו, ואם לאו, הוא עצמו יהא בנדוי. ופרשו, דרצונו לומר השומע ואינו מנדה יהא בנדוי, ולכן יש לזהר לומר בינו לבין עצמו, תהא בנדוי מתר לך, מתר לך, מתר לך, צא ולמד חמר שבו: ובכלל הזהירות, שלא יאמר הברכות ותפלות, חטופות וקטופות, דשמא אינו יוצא ידי חובה, ונמצא שהזכיר שם השם לבטלה מלבד שנשאר בלי תפלה ונהנה בלא ברכה. וחרדה ילבש בהזכירו שם שמים, כל עצמותיו יאחזמו רעד, כי כל העליונים רועשים ורועדים בהזכירם שם השם אים ונורא. ומה טוב כפעם בפעם לתן לב ועינים לראות בסדר כתר מלכות ובקדשות של תפלות יום הכפורים, למען ילמד ליראה את השם הנכבד והנורא וידע מעט כבוד השם ממקומו: וידוע מה שפסק מרן בשלחן ערוך (או"ח סי' ה), שבהזכירו שם ידו"ד יכון היה הוה ויהיה, ובקריאת אדנות יכון שהוא אדון הכל, ובהזכירו שם אל אלהי"ם יכון שהוא תקיף בעל היכלת. וקמי שמיא גליא שאנחנו כשכורים מחמת טרדות הזמן ומחמת הצר הצורר הוא יצר הרע בחברת החמר העכור, ומחמת חלאת טמאת זהמת עוונותינו וטמאת ארץ העמים, הן הם מונעים הטוב ממנו עד שאין אנחנו יכולין לכון דעתנו, על כל פנים חיובא רמיא עלן לבחר הרע במעוטו ולהתחזק לכון ביום שיוכל, בפעם שיוכל, בהזכרה שיוכל, וכל אשר בכחו לעשות יעשה ויקבל שכר טוב בעמלו, והבא לטהר מסיעין אותו. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק (בראשית לט ג) וירא אדניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עשה ה' מצליח בידו, שהיה שם שמים שגור בפיו (תנחומא וישב ז). ויצחק אבינו הכיר הקל קול יעקב, לפי שהזכיר שם שמים ואמר (בראשית כז כ) כי הקרה ה' אלהיך לפני. הנה כי כן טוב לגבר שיהא שם שמים שגור בפיו על כל דבור, אם מספר דבר שעשה יאמר, עשיתי זאת בסיעתא דשמיא, ואם מספר דבר שיעשה יאמר, אעשה זאת בעזרת השם יתברך, ובזה יהיה השם מצליח בידו: תנן (אבות ב, יב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים, כי בזה מרויח שכל מעשיו למצוה יחשבו ויקבל עליהם שכר טוב. ומה טוב שיבטא בשפתים על כל דבור ודבור שיקדים לומר שעושה לצרך עבודת השם יתברך שמו, ובלבד שיהיו מעשיו מסכימים עם מה שאומר בפיו, שלא יצא מן השורה ולא ירבה בעסקיו יותר מן הצרך לעבודת השם יתברך שמו, ולא יבטל עבודת קונו מפני עסקיו, ולא יעשה שום דבר בעסקיו נגד רצון קונו (וכמו שכתבתי לעיל בערך הכנה), רק יהיו כל מעשיו כדת של תורה במדה במשקל ובמשורה, ישקל בפלס כל אשר הוא עושה, ויקבל שכר טוב על כל מחשבה ודבור ומעשה:

שקידה

שקידה צריכה טובא ללמוד חכמת התורה, דכתיב (משלי כד י) התרפית ביום צרה צר כחכה. וכן ללמוד כל חכמה צריך שקידה, וכן לכנס ביראת השם ובאהבתו ולהתנהג במדות טובות וישרות צריך שקידה, ללמד ספרי מוסר המלמדים לאדם דעת, או לשמע בלמודים יום ליום ולילה ללילה, סוף סוף האור שבה מחזירו למוטב, דכתיב (דברים לב ב) יערף כמטר לקחי. כמו שדלף טורד של מטר נוקף את האבן, כך השוקד על ספרי המוסר הם נוקבים את הלב, אם אבל הוא נמוח, אם ברזל הוא מתפוצץ (קדושין ל ב). אבל אם ילמד ספרי מוסר ויראת השם או ישמע בלמודים פעם ביובל, לא חלי ולא מרגיש ואינו עושה רשם בו, ואף אם יעשה רשם לפי שעה, תכף חלף הלך לו ואין רשומו נכר ואינו עושה פרות, וכל אשר ירבה לעסק בעיון ובלמוד ספרי מוסר ויראת השם ולשמע בלמודים, כך תרבה חכמתו ויראת חטאו ודבקותו בה' ושלמות מדותיו, ולפי מעוט השגתו, תמעיט מקנתו: וגם לענין תפלות ותחנונים, האיש אשר ישקד לשפך שיחה ותחנונים ידבר מדי יום יום, סוף שתפלתו עושה פרות, ובפרט אם מתפלל על חפצי שמים או לשם שמים. וכן כתב בספר החסידים (סי קל, קלא) שאף מי שאינו הגון שהקדוש ברוך הוא יעשה בקשתו, מתוך שמרבה בתחנונים או שמבקש על חפצי שמים, הקדוש ברוך הוא שמוע ישמע צעקתו, הנה כי כן אשרי אדם שומע לשקד על דלתי העיון ולמוד ספרי מוסר, ולפני השם ישפך שיחו, הן צדיק בארץ ישלם על ידי כן: וכבר אמרו במדרש (ירושלמי ברכות פ"ט סוה"ה ספרי עקב יא כב): שאמרה תורה, אם יום תעזבני יומים אעזבך. והלואי על ידי שקידה ויגיעה רבה כלי האי, ואולי שנוכל להשיג מעט מחכמת התורה ויראת השם ושלמות המדות, כי דלונו מאד בדור יתום זה, ובפרט בענין עבודת המחשבה ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא ולדבקה בו. ולחשב מחשבות הגורמות ענוה ושלמות המדות, היא עבודה הצריכה יגיעה ושקידה רבה, וזה היה מעלת אבות העולם ומשה רבנו ודוד המלך וכל קדושים אשר בארץ, שהיו שוקדים במחשבות טהורות ודבקות גדול כל היום וכל הלילה. וכבר אמרו (תדא"ר כה) שחיב כל אדם לומר, מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב. ועם כי דלונו מאד, את אשר בכחנו לעשות נעשה, שלא לפנות אל מדעתנו ולא לפנות לבבנו לבטלה, וה' אלהי"ם יעזר לנו:

שכן

שלמה המלך עליו השלום אמר (משלי כז י) טוב שכן קרוב מאח רחוק. והשכן טוב מועיל לעדן חדוה ולעדן עציבותא ולעתות בצרה עזרה בצרות נמצא מאד. וראוי לאדם לבקש לדור בין שכנים טובים. וידוע מאמר התנא (אבות א, ז) הרחק משכן רע. וכן תקנו לנו להתפלל בכל יום לפני השם שיצילנו משכן רע, כי הרבה שכנים הרעים עושים. ואמרו (סוכה נו, ב) אוי לרשע אוי לשכנו, טוב לצדיק טוב לשכנו. כי בהיות השכן רע, אם אפלו לא ימשך אחריו ולא ילמד מדרכיו ולא ידבר עמו דבורים אסורים, לא יבצר שבעיניו יראה ובאזניו ישמע דבוריו הרעים ודרכיו המקלקלים, ולא יוכל למחות בידו בכל עת ובכל שעה, וסוף שיכוה בגחלתו ופגיעתו רעה, שמרבה מחלקת בכל יום ובכל שעה על דברים של מה. הנה כי כן האיש החפץ חיים, לא לחוש במעיה, וטוב שבת על פנת גג ולישב עם שכן טוב, איש את רעהו יעזרו למלי דעלמא ולמלי דשמיא וטוב לו עמו: ומתנאי השכנים שרוצים לישב באהבה ואחוה ושלום ורעות, שלא יכבידו זה על זה להכנס האחד בבית חברו בכל עת ולהאריך ישיבתו אצלו, אם לא שידעו בברור ששניהם מרצים שבת אחים גם יחד. ולא יכביד האחד על חברו בשאל הרבה שאלות, רק לעת צרך גדול שאי אפשר לו בשום אפן לקנות, ולא סגי ליה בלאו הכי. וכשישאל ימהר להשיב או לגדל פרע, יפה שעה אחת קדם, באפן ודרך שהשאיל לו, לא פחות ולא מטנף, ולא יקפיד האחד על חברו על דברים של מה, וכל שכן שיסבל עלו של חברו ויעזרהו בגופו ובממונו בעת שמחתו ובעת צרתו. וכשאין האיש בביתו, שכנו הקרוב אל ביתו ישא על ביתו, וכפעם בפעם יתערבו וישבו כשבת אחים גם יחד למרס בדם האהבה. ואם חסר לו דבר מן הבית לא ישאל לשכנו אם ראה או ידע, באפן שיסבר שכנו שחושדו, אלא יראה לו ויברר שיחותיו להודיעו שאין לו שום חשדא עליו. והיותר טוב שישתמר כל אחד משכנו, שכבר אמרו כל אדם, הוי חושדן כלסטים ומכבדן כריש גלותא. ואמרי אנשי, סגר פתחך ושבח שכנך: ובכלל טובת השכונה שלא יהיו דבוקים כל כך בחצר אחת או בבית אחד, כי בקשי גדול יוכלו מלט ממחלקת, ובפרט בין סדר נשים שהן פלגניות אי אפשר בלתי מחלקת, וכמו שכתבתי לעיל בערך מחלקת. לכן הטוב טוב שיהא כל אחד בחצר בפני עצמו ופתח פתוח מחצרו לחברו עם מנעול, שכשירצו יפתחו וכשירצו יסגרו. וכמו שיש לבדק בשכן שיהא איש טוב, יותר ויותר צריך לבדק בשכנה שתהיה אשה טובה בעלת מדות טובות, חפצת חסד ואוהבת שלום כי היא עקרת הבית ובהן תלויה אהבת השכנים, כידוע שכל איש כרוך אחר אשתו. וחכמות נשים, אשה יראת ה', אף אם היה לה שום קפידה או מחלקת עם שכנה או שכנתה או חמותה או יבמתה, לא תגיד לבעלה, שאם תגרם מחלקת, זר מעשיה, כי שנאוי המחלקת כמו שכתבתי לעיל, והאשה ההיא תשא את עוונה, כי תצא אש תכוה בגחלתה, ואם היא תבקש שלום ותרבה שלום, שלום יהיה לה ונגע לא יקרב באהלה:

שיר

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסיקתא רבתי כו) על הפסוק (משלי ג ט) כבד את ה' מהונך. מחינך, שאם יש לו קול ערב יתן חינו לפני קונו לכבוד קונו, ולזה צריך חזק ואמץ שלא לכון שלשומעים ינעם, אלא יהיו מעשיו לשם שמים לכבוד השם יתברך דוקא. וכבר ספרו על חסיד שהיה שומע קול משורר שהיה משורר בבית הכנסת בנעימה רבה ושאלו ממנו אם ערב לו, והשיב, לא ערב לי ולא ישר בעיני, לפי שאני רואה בו שהוא עושה בשביל שיערב לי ולא לשם שמים. וזה דבר קשה מאד שכמעט בלתי אפשר לעמד בו, כי אם בחזק רב ושיתמיד לחשב, מה יתן לי ומה יוסיף אם ינעם לשומעים או לא ינעם. וכבר כתוב בספרים, שכל שתחלתו לשם שמים, אף אם אחר כך יגאה לבו במה שמשתעשעים בקולו, ליכא קפידא. ומה טוב אם ישים לבו אל דברי השירה, שלא יבצר שיש בהן הזכרת חסדי השם ותחנונים על בנין בית המקדש וכפרת עוונות, על זאת יתפלל בשירתו מתוך קירות לבם ולא יפנה אל רהבים: וכבר כתבו הפוסקים, שמי שאין קולו ערב לשומעים לא ישורר בקול כי לא לרצון יהיה לפני השם, דחינך בעינן. ויבחר לו לשורר בשירי דוד המלך עליו השלום בשפה ברורה ובנעימה ונרצה לו לפני השם מאד, כי הוא הבוחר בדוד עבדו ובשירותיו מכל שירות שבעולם, שהן הן דברי אלהי"ם חיים שנאמרו לדוד המלך ברוח הקדש. אמנם אם חננו השם קול ערב, יאחז בזה וגם מזה. וישורר לראש אשמורות ובבית הכנסת קדם תפלת השחר, שהרי כתיב (מלכים א ח כח) לשמע אל הרנה ואל התפלה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ו א) במקום רנה שם תהא תפלה. שמע מינה שצריך לומר רנות ותשבחות בבית הכנסת. ובפרט בשבתות ובמועדים ראוי להרבות בשירות בבית הכנסת: וכל אחד ישורר על שלחנו שירים נאים מענינא דיומא, דבר בעתו מה טוב, וזה עבודת השם חשובה מאד שכל מלאכי מרום וכל צבא המרום משתמשים בה, וזוהי עבודתם, וכלם פותחים את פיהם בשירה ובזמרה כמו שאנו אומרים ביוצר. וכל יצורי עולם אומרים שירה, וכמו שכתוב בפרק שירה. וכבר חכמי הדורות בכל דור ודור תקנו שירות ותשבחות ובקשות בלשון הקדש, וללועזים בלעז לאלפים ולרבבות, כל הרוצה לטל יטל ויבחר לו לשורר מהן כאשר תשיג ידו מדי יום יום, וזכות הוא לו שמזכה את המסדרין שיפוצו מעינותיהן חוצה, ושיהיו שפתותיהן דובבות בקבר, וזכותם יגן עלינו: וכבר כתב בספר החסידים (סימן קיד) שהמבטל קרובץ שנהגו לומר בבית הכנסת, עובר על אל תסג גבול עולם (משלי כב כח). והוא מסכן למות חס ושלום, לכן כל איש ישמר נפשו ואף אותם הפיוטים שנהגו לומר באיזה מקומות בימים נוראים באמצע יוצר וראוי לבטל המנהג, לא יעקרם לגמרי, אלא יעבירם לאמרם אחר חזרת העמידה, וטוב לגבר שישתדל לסדר בעצמו שירות ותשבחות ובקשות כאשר תשיג ידו, שאז יהיו חביבין עליו כי רוצה אדם בקב שלו, ולא יעבר מלאמרן, ואם יזכה שיתפשטו זמירותיו לרבים, אשריו ואשרי חלקו שתהא צדקתו עומדת לעד ויהיו שפתותיו דובבות בקבר, וזו מתת אלהים היא, לפי מעשיו של אדם ולפי דבקותו עם קונו (וכבר העדיף השם טובו עלי וזכני לסדר קצת בקשות ושירות דבר בעתו, וסמכתים בבית תפלותי בסיעתא דשמיא, לו חפץ בי השם ויזכני שיפוצו מעינותי חוצה ואבנה גם אנכי בחסד אל): וכשם שטוב להודות לה' ולזמר בשירות ותשבחות, כל קְבל דנא אסורא רבא איכא לשורר שירי נכרים ושירי עגבים ובפרט על היין, שעובר על מה שכתוב (ישעיה כד ט) בשיר לא ישתו יין. והן בעוון פשתה המספחת הזאת באיזה מקומות ובפרט בין הבחורים בשמחת מרעות, ובין אנשים זה דרכם כסל למו, לשורר שירי נכרים ושירי עגבים, אוי לעינים שכך רואות ולאזנים שכך שומעות. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה מח, ב) אדנא דשמע זמרא תעקר. עוד אמרו (שם) זמרא בביתא, חרבא בסופא. והמון העם לא ידעי דאיכא אסורא וחמר שבו. וראוי למנהיגי הערים שיעמדו בפרץ ויודיעום ויפרישום מהך אסורא, שהרי אמרו בש"ס (שם), דרב הונא בטל זמרא, קם מאה אוזי בזוזא ומאה סאה חטי בזוזא ולא אבעין, אתא רב חסדא זלזל בה, אבעיא אוזא בזוזא ולא אשתכח: הנה כי כן ראוי למנהיגי הערים לחוס על עריהם שתהא ברכת השם מצויה ביניהם. אך מה יעשו מנהיגי הדור שאין דורם דומה יפה, שאם ידרשו אלף חכמים אלפי אלפים דרושים ששירי נכרים ושירי עגבים אסורים, הנשים והבחורים לא משגחי בהו, אי משום שלא יאמינו וישחקו למו, או משום שאינם יכולים לכף את יצרם להניח מנהגם הרע, כי לא ידעו שירות ותשבחות השם, באלה למדו לשונם, ומה ישוררו בשמחות וגיל, ולו חכמו ישכילו ששתיקותם יפה. ויקראו למשוררים או משוררות שיודעים לשורר שירים של תורה שהן הודאות לה' ובקשות, וההעדר טוב ממציאות הרע, וחושבים לעשות מצוה כגון, לשמח חתן וכלה וכדומה, ועברה היא בידם שמנבלים פיהם ופוגמים אותה, והלואי שלא תהפך שמחה לתוגה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (שם) זמרא בביתא וכו'. ובראות חכמי הדור שאין דבריהם נשמעים, הצנועים מושכים את ידיהם מלהוכיח על כל דבר פשע, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (שבת קמח, ב) הנח להם לישראל מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. אבל האיש היודע באשתו ובני ביתו שהם יראי שמים ושומעים לדבריו, יזהיר אותם בשבע אזהרות שלא ישמע על פיהם שירי נכרים ושירי עגבים בשום מקום, וכל שכן שלא יניח בשום אפן לשוררם בביתו, ובזה לא תאנה אליו רעה ונגע לא יקרב באהלו, והיה שלום בחילו: ומי שחננו השם קול ערב, אם יוציא אותו לשורר לדבר עברה, הרי זה דומה למי שכבדו המלך בלבוש נאה כדי שיתנאה בו בבואו לפניו, והוא מלבישו לכלבו כי יקצף המלך מאד. ואם יכתב בפנקסו אלו השירים הרעים, כך יכתבו בפנקסו של מעלה ויקראו לפניו בשעת הדין, ועל הכל יביא אלהי"ם במשפט: וזו רעה חולה שיש באלו דברים שדשו בהם רבים ונעשו להם כהתר גמור, כגון זה של שירים רעים, ואסור דברים בטלים, ואסור בטול תורה אפלו רגע כשהוא פנוי וכדומה, כשידרש להם החכם ויאמר, זה עוון גדול ועוון פלילי. יאמר, כמה מכביד עלינו זה החכם ורוצה לעשות אותנו פרושים מזה העולם כמלאכי השרת, ומי יוכל עמד לקים דבריו, כך מצינו את העולם מימי קדם ושנים קדמוניות, וכך נהגו, וכך מנהג כל העולם, מה שיהיה מהם יהיה ממנו. אבל מי יתן והיה שתבוא נשמה מאותו עולם, כמו שבאה לרבנו יחיאל וספרה לו, כיצד מדקדקים וכיצד דנים באותו עולם על כל דהוא דבר פשע אפלו כחוט השערה, וכל שכן אסורים כאלו שכל המאמין בדברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים שהם אמת ודבריהם אמת, יודה יודה שהם עוון פלילי וענשם חמור רע ומר. ועל מי יש לנו להשען, על אבינו שבשמים, הוא ברחמיו רע ומר. ועל מי יש לנו להשען, על אבינו שבשמים, הוא ברחמיו יטע בלב עמו ישראל אהבתו ויראתו לעשות רצונו כרצונו ולשמע דברי חכמים לטוב להם, אמן כן יהי רצון:

שליח צבור

כבר מרן בשלחן ערוך, סימן ג"ן, באר דיני השליח צבור. ובספר שלמי צבור האריך הרחיב בתנאים הצריכים לשליח צבור. ובאמת שקשה המציאות למצא שליח צבור שלם בכל כמו שצריך, אבל על כל פנים ראוי למנהיגי הקהלות שלא למנות שליח צבור, אלא על פי חכם שיודע על כל פנים לבחר הרע במעוטו. ולפחות יהיה השליח צבור יודע ספר, ומתוך כך יבין את אשר מוציא מפיו, וגם יודע ללמד הספרים המדברים בחיובי השליח צבור, ויחזר עליהם לפחות פעם אחת בחדש לבל יהיה פוגם ונפגם, שהרי הוא ככהן העומד לכפר על העם, ואם הכהן המשיח יחטא, הוא לאשמת העם: וצריך הוא לזהר יותר מכל קהל ישראל, שלא יפגם את פיו בשום דבור של אסור, לבל יקרב לשרת בכלי טמא ומלכלך. וגם יהרהר בתשובה קדם תפלתו לבל יאמר עליו זבח רשעים תועבה חס ושלום. וישתדל בכל עז לכון בתפלתו ושלא לכשל בלשונו, שהרי אמרו (ברכות לד ב) שליח צבור שטעה סימן רע לשולחיו. ולכן אל ירוץ בתפלתו, ובפרט בקריאת התורה צריך לזהר מאד לקרותה כנתינתה מסיני בדקדוקיה ובטעמיה. ולא ישמע לקול מלחשים הרצים יצאו דוחפים אותו שירוץ, לא ישמע ולא יאבה להם כי הוא חטא רבים נשא, ולא בנפשו יביא לחמו, כי מוטב לו לאדם שימות ברעב ואל יהי רשע לפני המקום. ואלו דברים שהן להם שעור, לא יאריך להיות מתון מתון, ולא יקצר מאד אלא אמצעי שלם. ויתן חינו לפני קונו לשורר בשבתות ובמועדים ובשמחות וגיל כאשר חננו השם, וכל מעשיו יהיו לשם שמים, שהרי כתב הרב כנסת הגדולה, שהשליח צבור שמתכון להשמיע קולו ושמח בקולו, עליו נאמר (ירמיה יב ח) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. ויכבד את כלם בשוה יחד עשיר ואביון: וצריך השליח צבור וכל מי שהוא משרת לרבים, שלא להיות קפדן ולהעביר על מדותיו יותר מכל האדם, ויהיה ענו באמת כדי שתהא תפלתו נשמעת, ויהא מערב עם הבריות לעשות רצונם כרצונם כאשר יוכל, כל דליכא בטול רצון הבורא ובאפן שימצא חן ושכל טוב בעיני אלהי"ם ואדם. ואל יפן אל תועלתו, רק יבטח בשם השם, יעשה תפלתו רחמים ותחנונים לפני השכינה, ויעשה מלאכתו מלאכת שמים באמונה, והשם לא ימנע טוב להולכים בתמים: ועל הכל יקדים תפלה לצרה, בכל יום ישפך נפשו לפני השם, שיעזרהו לשרת בקדש שרות נכונה, ולעבד עבודתו עבודה שלמה, עבודה תמה כדת מה לעשות, הן אלה קצות דרכי הישר הצריכים לשליח צבור, ישמע חכם ויוסף לקח וילמד בספרים המדברים בכך לא ימושו מפיו. הנה כי כן כשבאים למנות שליח צבור אין לילך אחר יתרי נעימות קול וחסרי מדע, כי שקר החן והבל הוא נגד שאר דברים הנצרכים לשליח צבור. והשליח צבור שיש בו חכמה ויראת חטאו קודמת לחכמתו והוא שלם במדות טובות, הוא יתהלל: ובפרט בימים הנוראים לא כל הרוצה לטל את השם להיות שליח צבור יטל, כי חטאת הקהל הוא אם השליח צבור אינו הגון, כי על ידו תהא סליחת העוון והוא יעמד למליץ בין השם ובין העם, וכד רגז רעיא על ענא, עבד לנגדא סמותא (ב"ק נב, א). ואז כל הצאן תעו, המה כשלו ונפלו חס ושלום. הנה כי כן ראוי לבחר היותר חכם והיותר ירא שמים שבקהל שיהא שליח צבור בתפלות הימים האדירים. ואגיד לדור מעשה נורא אשר שמעתי, שפעם אחד ביום הכפורים התפלל חסיד אחד מקבל גדול, ועשה התעוררות נפלאה באפן שהרהרו כל העם בתשובה שלמה, ואחר כך גלה החסיד הנזכר שכבר נתעוררו בבית דין של מעלה לשלח גאלת ישראל, וקטרגה מדת הדין ואמרה, הן אמת שכל העם הרהרו בתשובה, אבל הכהן המשיח חטא שלא התפלל בהכנעה רבה כדת מה לעשות, ומתוך כך חזר הגלות לתקפו בעוונותינו הרבים. שמעו זאת השלוחי צבור והממנים אותם ושיתו לבכם מי ראוי להיות שליח צבור, ואיך צריך להתנהג כדי שיהא הקדוש ברוך הוא שומע כל תפלות עמו ישראל ברחמים ויכתבם בספר חיים טובים:

שמירה

כתיב (דברים ד טו) ונשמרתם מאד לנפשתיכם. וכתיב (שם) רק השמר לך ושמר נפשך מאד. הביטה וראה שבשום מצוה לא נאמר מאד כמו במצוה זו שחיב אדם לשמר נפשו מסכנה ומחשש סכנה. והטעם הוא, כי יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא (אבות ד, יז). ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת לב א) לעולם אל יכנס אדם במקום סכנה שמא אין עושים לו נס, ואם עושים לו נס מנכין לו מזכיותיו. ובזהר הקדוש אמרו על הפסוק (משלי כב ג) ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו. שרצונו לומר, שעל שעברו זאת בלבד שלא נסתרו, אפלו אין בידם עוון אחר, על זה נענשו, שעובר על מה שכתוב בתורה (דברים ד טו) ונשמרתם מאד לנפשתיכם. וראיתי במפרשים דמיתי בש"ס (ברכות לב, ב) באותו חסיד שהיה עומד בתפלה ופגע בו אותו הגמון ונתן לו שלום ולא החזיר לו וכו', ואמר לו המתן לי עד שאפיסך בדברים, ופיסו בדברים. ואמר שם, ונפטר אותו חסיד לביתו. ופרשו המפרשים, שנפטר לבית עולמו על שעל כל פנים עבר על מה שכתוב בתורה, ונשמרתם, דשמא לא היה מדבר עמו והיה חותך את ראשו. נמצא שמי שמכניס עצמו במקום סכנה וסומך על הנס, שתים רעות עשה לעצמו, אחת, שענוש יענש על עברו על ונשמרתם, ועוד, שמנכין לו מזכיותיו, והרי זה כמחליף מרגלית ואבן טובה על שוה פרוטה. הנה כי כן ראוי לאדם לשמר נפשו מאד מכל חשש סכנה, ולא ילך בדרכים ולא יכנס בימים ונהרות אם לא על צד הכרח גדול, לא על בצע כסף כל דהוא. וכל אשר יבוז כסף לשמירת נפשו ושלא לכנס למקום סכנה, להוצאת מצוה רבה תחשב: וכשיש דבר בעיר חס ושלום, יקים דברי חכמינו זכרונם לברכה שאמרו (ב"ק ס ב) כנס רגליך, או יברח לו והיתה לו נפשו לשלל, דכתיב (ישעיה כו כ) חבי כמעט רגע עד יעבר זעם. ואל יאמר אדם כדעת הישמעאלים הטפשים שאומרים (תהלים קכז א) אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר, ואין נסתר מחמתו, ואין מידו מציל כתיב (ירמיהו טז יט) כי אך שקר נחלו כי הוא צוה ונשמרתם, וכתיב (ישעיהו כו כ) לך עמי בא בחדריך. והתרוץ לזה כתבתי לעיל בערך רפואה, עין שם, דשלשה מיני גזרות יש, ואנחנו לא נדע ועלינו לעשות מה שמטל עלינו, והשם, הטוב בעיניו הוא יעשה: ובכלל חיוב השמירה, על אחת כמה וכמה חיב להשמר מכל עברה ומכל דבר רע, שהרי אמרו (ברכות יא א) לרבי טרפון כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל. ותנן (אבות ג, ד) הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחיב בנפשו. ותנן נמי (שם שם ח) כל המשכח דבר אחד מתלמודו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחיב בנפשו. והוא הדין לכל דבר פשע ועברה אשר יעשה האדם ומתחיב מיתה לשמים, אם ימות, דמו ודם זרעיותיו שהיה יכול להוליד, מידו יבקש בוראו, ועל הכל יביא האלהי"ם במשפט, על כמה מצות שהיה יכול לקים ועל כמה בנים שהיה יכול להוליד, אף לזאת יחרד האיש וילפת ויזהר למשך ידו מכל דבר רע ולשמר כל דבר טוב, כדי שלא לגרם מיתה לעצמו או לזרעו חס ושלום. ואמרו בש"ס (שבת קכט א) שכל המקל בסעדת הקזה, שאינו אוכל ושותה הרבה, מקלין לו מזונותיו, אומרים, הוא על חייו לא חס, אנו נחוס עליו, מזה נלמד לכל מי שמשום כל דהוא בצע כסף מכניס עצמו למקום סכנה, או שמצמצם מאד בהוצאתו והוא מצטמק ורע לו ואינו שומר בריאותו, הרי זה חושב להרויח והוא מפסיד יותר, שמקלין לו מזונותיו ואומרים, הוא על חייו לא חס וכו'. ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, להמוציא, מן השמים נותנים לו כדי שיוציא, והמקמץ ומצטמק ומסתפק במועט, נותנין לו מעט, זולת אם מקמץ וממעט בהוצאתו כדי להרבות במצות ומעשים טובים יותר, אז טוב חלקו, אוכל פרות בעולם הזה, הון ועשר בביתו והקרן קימת לו לעולם הבא: ומכלל השמירה שלא ישמר עצמו יותר מדאי, ולא יבטל עבודת קונו באמרו, שחל בדרך, ארי בין הרחובות, וכן לא יבטל עבודת קונו לשמר עצמו בחמה מפני החמה ובצנה מפני הצנה. ובהיותו רוצה לאכל לשבעה לצבות בטן, ושותה יין הרבה, וישן שנת שחרית, ושנת צהרים, עדן ועדנין, כי אף שאומר שעושה לשם שמים, לשמר נפשו ובריאותו, אין זה אלא עצת היצר הרע. והוא כמשל השועל שאמר לדגים לצאת ליבשה כדי לברח ולנצל מן הצידים, ותשובה נצחת השיבו לו הדגים, אם במקום חיותנו אנו מתיראים, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה, וכתיב (קהלת ח ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (קדושין לט, ב) שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתם. ואם יארע לאדם שום נזק על ידי עשית מצוה, יאמין אמרו בש"ס (שבת קיח, ב) אמר רב יוסף יהא חלקי ממתים בדרך מצוה שמיתתו כפרתו והוא מזמן לחיי העולם הבא. אבל היכא דשכיח הזקא, שאני, כגון סלם רעוע, או במקום גדודי חיה ולסטים, אז ימשך ידו ויעבר על המצוה, שהרי וחי בהם אמר רחמנא (ויקרא יח ה). וצריך פלס ומאזני משפט לכלכל דבריו במשפט, ולא ירבה בשמירה במקום שאמרו לקצר, ולא יקצר במקום שאמרו להאריך. זה הכלל, כל נזק שהוא ראוי לבוא דרך טבע ושהוא על ידי אדם שהוא בחירי ברצון, לא יסמך עצמו על הנס אפלו במקום מצוה, ולא יעשה דבר חוץ מן הטבע, אבל שאר חששות לא יחוש כלל, רק יבטח בשם השם וישען באלהי"ו שלא תאנה אליו רעה בהיותו שומר מצוה לשם שמים. ואם יארע שיהא מכרח במעשיו לכנס במקום סכנה ולא יוכל מלט, יקדים תפלה לצרה לפני השם שיעשה לו נס כרחמיו וחסדיו מאוצר מתנת חנם ושאל ינכה לו מזכיותיו, ושוב יהיה נכון לבו בטוח בה' סמוך לבו לא יירא ולא יפחד, וכמו שכתבתי לעיל בערך פחד, עין שם: וצריך לזהר בכל הנמצא כתוב בספרים שיש בו משום סכנה, ובז לדבר יחבל לו, ואשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה חס ושלום. וטוב לגבר שיהא הולך בתם, ילך בטח, ולא יחפש לידע מה הם הדברים הרעים ומזיקים לגוף, כי שמא לא יוכל להשמר ויפחד לבבו ויפל ברעה חס ושלום, אבל כיון שלא ידע לא תאנה אליו רעה, כי שומר פתאים ה' (תהלים קטז ו) והבוטח בה' חסד יסבבנו והוא לא ימנע טוב להולכים בתמים:

שחוק

תנינן (אבות ג יא) שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות לא א) אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה. והן בעוון יש בני אדם שמתענגים בשחוק, ויש עשירי עם שמגדלים אצלם בני אדם ליצני הדור, שידעו לדבר שחוק וירחיבו פיהם בשחוק רב ושמחה רבה, והמדבר ירחב לבו על שזכה לכך שישחקו לדבריו העשירים, ומחטט ומחפש בקרבו מה יוסיף עוד לדבר ולעשות דברי הוללות ושחוק וקלות ראש כדי שירבו לשחק ולשמח. ודבר זה מצוי ביותר בין הנשים והטפשים וכל דבריהם גחלי רתמים, שמרבים לדבר דברי נבלות הפה ולהתלוצץ על הבריות, ואוי להם למדברים ואהה עליהם להשוחקים, יחד כלם יעברו בעמק הבכא מעין ישיתוהו, וכמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה (ערובין יט א), שבוכים בגיהנם ומורידים נהרי נחלי דמעה, זה יהיה פרי שמחתם לדבר עברה. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ע"ז יח, ב) שהליצנות, תחלתו יסורין וסופו כליה רחמנא לצלן: הנה כי כן שומר נפשו ירחק מאנשים אלו ולא יעשה כמעשיהם. ואם יאמר איש עני שעושה אלה כדי שיפתחו לו יד, שיש עשירים שיותר פותחים את ידם לתן לאנשים כאלה ממה שנותנים לעניים בני טובים, וכדי שישבו בראש הקרואים בבתי העשירים, גם זה הבל, כי מוטב לו לאדם שימות ברעב ואל יהי רשע לפני המקום שעה אחת, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב: ויש מין שחוק אחר רע ומר, והוא המשחקים בקביאות והבל דמ"ה ואגוזים וכדומה כל מיני שחוק, הם רעים וחטאים וכמה רעות עושים, אחת שהרי זה מושב לצים והאנשים האלה עזבו את השם, נאצו את קדוש ישראל בהיותם מאבדים כמה שעות מהזמן יקר הערך להכעיס את בוראם, במקום שהיו יכולים לקנות באותו זמן חיי העולם הבא אם היו עוסקים בתורה. ועוד בה, דאיכא חשש גזל, דאסמכתא לא קניא, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין כד, ב) דפסולים לעדות. לכן הירא את השם יאסר אסר על נפשו ולא ישחק בשום שחוק, רק בתורת השם יהיה חפצו תדיר: וגם בזה רבו המתפרצים אשר זה דרכם כסל למו, ואמנותם בכך, לאבד כמה לילות וכמה ימים בשחוק בבתים ובגנות ובקרנות, ומשקעים כמה ממון וכמה נפשות, עד שיש שמכלים את ממונם, אף אם כביר מצאה ידם, לכל יש מוצא, וסוף שגוזלים וחומסים ובני ביתם מטלים ברעב, עוללים שאלו לחם פורש אין להם, שאין מתעסקים בישובו של עולם להביא טרף לביתם. ועברה גוררת עברה שמבטלים תפלות ומצות, כי בעדנא דיצר הרע תוקפם ועומדים בשחוק, קשה להם לפרש הימנו יותר מפרישת הצפרן מן הבשר, ועל חייהם אינם חסים ואין מפנים עצמם מן השחוק אפלו לאכל בשעת אכילה ולישן בשעת שנה. ומי שהרגל במנהג הרע של השחוק, גם כי יזקין לא יסור ממנו, אם לא שבכח יגבר איש, ובעזר משד"י יפקח את עיניו ויעור משנת אולתו, ויאמר אוי לי, איך אני מאבד גופי נפשי וממוני ומכלה הזמן יקר הערך לריק ולבהלה, וגורם לגופי ונשמתי צרות רבות ורעות בעולם הזה ובעולם הבא, האם חסר ממשגעים אני, שלא אחוס על נפשי ועל כבודי (כי עושה אלה הוא נבזה ונמאס, נתעב ונאלח בעיני בני אדם) ועל כבוד קוני, ולמה לא אהיה מושל ברוחי, הלוא כל אשר יחפץ האיש יעשה, ובידו לתקן עד אשר לא תחשך השמש, ועד אשר לא יבואו ימי הרעה, כזאת וכזאת החי יתן אל לבו על כל דבר פשע לתקן את מעותו, ובפרט על דברים הרעים שהרגל בהן כגון, השחוק והשכרות ושאר מדות רעות ומעשים רעים שדש בהם ונעשו לו כהתר, יתחזק כגבור חיל וכאיש מלחמות להציל נפשו מרדת שחת: ותכף בהתעוררותו ילך אצל חכם שיתקנהו בעצה טובה, אם ראוי והגון לו לאסר אסר על נפשו ולגדר בעדו בכח שחד"א על דרך דכתיב (תהלים קיט קו) נשבעתי ואקימה לשמר משפטי צדקך. כי לא כל הרוצה לשבע יכול לשבע, אלא לפי ראות עיני החכם אם צריך לכך, או יש גדרים אחרים יותר טובים, ואם ראוי לסמך שכשישבע יוכל עמד ולא יעבר על שבועתו, ואם ראוי שיניח שעור וזמן להתר, או שיאסר על עצמו אותו הדבר לגמרי מכל וכל עד עולם. על הכל לא יסור מן הדבר אשר יגיד אליו החכם ימין ושמאל, אם כה יעשה, אז יצליח את דבריו ואז ישכיל:

שמיעה

אמרו רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק (ישעיה נה ג) שמעו ותחי נפשכם. בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אדם שנפל מן הגג ונתמלא כל גופו מכות, הרופא נכנס אצלו וממלא כל גופו רטיות, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא אדם מלא עוונות, אמר לו הקדוש ברוך הוא תן רטיה על האזן וכל הגוף מתרפא. הדא הוא דכתיב שמעו ותחי נפשכם ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה (משלי רבתי פ"י קהלת רבה פ"ט), שהשומע בחבה דברי החכם שיושב ודורש והעונה אמן יהא שמה רבא שאומרים על דברי הגדה, קורעין לו גזר דין של שבעים שנה ומוחלין לו על כל עוונותיו (שבת קיט, ב): והטעם שחשובה כל כך השמיעה, הוא על דרך אמרם (קדושין מ ב) תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. כך השמיעה מביאה לידי מעשה יותר מן הלמוד, שיותר פועלת השמיעה ממי שיש לו לשון למודים שדורש בצחות לשון רחב, יותר מאם ילמד בעצמו ספרי מוסר. וסימן לדבר, שמע בני מוסר. ומתוך שרואה היצר הרע גדל מעלת שמיעת דברי מוסר ודברי הגדה, שכל מה שהוא מרויח, מפסידו על ידי שישמע האדם דברי מוסר, שהרי על ידי השמיעה נמחלין עוונותיו וחוזר למוטב, לכן מסיתו הסת כפול שיהא שונא את התוכחות ויקוץ בהם ואל חכמים לא ילך, ומתוך כך דרך איש כסיל ישר בעיניו, כי החליק אליו בעיניו היצר הרע בחלקלקות לשונו שיסבר שהוא שלם בכל, גבר בגברין, מנקה מעוון, מאחר שהעברות החמורות שדש בהן נעשו לו כהתר, ולבבו לא יכאב ולא יתן לב לשוב: ויש עברות שלא ידע כלל שהן עברות, ויש שלמצוה תחשב בעיניו על דרך דכתיב (משלי יד ב) יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות. וכעבדא דרבי עקיבא בתחלת שמושו דמיתי בש"ס (דרד ארץ זוטא פ"ח), שמצא מת מצוה ונטלו על כתפו והביאו לעיר, ואמרו לו חכמינו זכרונם לברכה, על כל פסיעה נתחיבת מיתה למקום. אז אמר, אם כשחשבתי לעשות מצוה כך, כשאני חושב לעשות עברה על אחת כמה וכמה, מיד קבל עליו לעסק בתורה: ורבה רעת עם הארץ, בחשכה יתהלך, אוסר את המתר ומתיר אסורים ומרעה אל רעה יצא, והאלהי"ם יביא במשפט על כל, כי שגגת תלמוד שלא למד עולה זדון (אבות ד, יג ב"מ לג ב). וכתיב (ירמיה ט יא) על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי. וכתיב (משלי כח ט) מסיר אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה. כי לפעמים חושב לעשות מצוה ודוחק עצמו ומתפלל בהיותו שכור או בהיותו צריך לנקביו, כדי שלא יעבר זמן תפלה, ותפלתו תועבה. וכן על זה הדרך, מי שאינו לומד ואינו שומע בלמודים, אין רגע בלי פגע ואין פסיעה בלי פשיעה. וכן כתב בספר החסידים (סי' קנג), שאדם נדון ונענש על מה שלא ידע, מחמת שלא נתן לב לידע, שהרי כתיב (במדבר כב לד) חטאתי, כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי. שרצונו לומר, חטאתי על שלא נתתי לב לידע ולהבין: הנה כי כן, לו בכח יגבר איש ויתגבר על יצרו וירוץ לבית המדרש לשמע בלמודים, אפלו על כרחו שלא בטובתו, ויבטל רצונו מפני רצון הבורא, וסוף שיערב לו ויבסם לו. ויתן אל לבו שכר מצוה ששכר הליכה בידו, ושכר שמיעה ושכר ענית אמן יהא שמה רבא, ושקורעין לו גזר דינו ומוחלין לו על כל עוונותיו, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, כי בין יבין כמה נחת רוח עושה ליוצרו עד שמשלם כל כך שכר טוב, ואין לך שכר טוב בעולם כמו לזכות אדם להבל דמה לעשות נחת רוח ליוצרו: וזה כלל גדול בתורה, שיהא מחשב שכר מצוה אפלו כדי אלף זהובים, וכמו שמשתדל ויגע וטורח להרויח אלך זהובים, כן ישתדל ויטרח לקים כל דבר טוב, ויאמין באמונה שלמה במה שהוא אמת ויציב בודאי הגמור, שכל דהוא מצוה לא יערכנה כל כסף וזהב ומרגליות שבעולם, וטובת העולם הבא אין ערך אליו ואין יד שכלנו מגעת להבינו בעודנו יצורי חמר, עד שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ד יז) יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. אפלו אם יחיה חיי מלך. צא ולמד מנבוכדנאצר הרשע, שרצה הקדוש ברוך הוא לפרע לו בעולם הזה שכר ארבע פסיעות שפסע לכבוד המקום, ונתן לו מלכות וממשלה שמלך בכפה ומשל אפלו בחיות השדה, שרכב על הארי וקשר הנחש לרסן על צוארו (סנהדרין צו, א) אנו, שאפלו ריקנים שבנו מלאים מצות כרמון על אחת כמה וכמה שיגדל מאד שכרנו לעולם הבא. אך לא יאמר אדם, אם כן, יש לי די והותר לעולם הבא, כי העולם הבא עולם שכלו ארך והשכר הוא דבר חשוב מאד עד שצריך לעשות הרבה כדי לזכות לשעה אחת של קרת רוח לעולם הבא. ועל כל פנים ידע נאמנה שבכל דהוא מעשה טוב שעושה, בין במחשבה בין בדבור בין במעשה, מרויח שכר רב מאלפי זהב וכסף, ועל זה נאמר (משלי ב ד, ה) אם תבקשנה ככסף וכמטמנים תחפשנה, אז תבין יראת ה'. הנה כי כן, אל כל המקום שיש מדרש, ירוץ כצבי לשמע בלמודים, כי אין מדרש בלא חדוש. ובוא וראה עד כמה צריך לטרח ולרוץ על דברי תורה, שהרי כתיב (דברים ל יב) לא בשמים היא ולא מעבר לים היא. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ערובין נה א) שאם היתה בשמים או מעבר לים היית צריך לילך אחריה, וכל שכן עתה שהיא בארץ ובתוך העיר, שלא יעבר מלילך אחריה, ואפלו אם לא ילמד שום חדוש, שכר הליכה ושכר שמיעה ושכר ענית אמן יהא שמה רבא בידו: וכשילך לבית המדרש תהיינה אזניו קשובות אל דברי הדרשה בחבה רבה, וכשישמע דבר חדש יכתבנו על לוח לבו, ויהיה לזכרון בין עיניו לשמר ולעשות ולקים, כי זה כל פרי השמיעה, לא כמו רבים מעמי הארץ שאפלו בשעה שכופין את יצרם והולכים לבית המדרש, אזנים להם ולא ישמעו, עד שאפלו אם תשאלם תכף מה חדוש היה בבית המדרש, לא ידעו. ויש שנותן לב לשמע וכששומע כמה דברים שהוא נכשל בהם, בשרו עליו יכאב ויצטער, אבל אחר כך נשכח מלוח לבו ועולם כמנהגו נוהג ומוסיף על חטאתו פשע, שעד עכשו בשוגג ועכשו במזיד. וכבר פרשו הקדמונים מאמר דוד המלך עליו השלום שאמר (תהלים לד יב) לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם. ולא אמר בואו בנים שמעו לי, לומר, ידעתי שבשעה שתבואו לבית המדרש תשמעו לי, אבל העקר תלוי שאחר שתלכו יהיו הדברים חקוקים בלבבכם ותשמעו לי לשמר ולעשות. ואם אמרו שסגלת שמיעת הדרשה לכלא פשע ולהתם חטאת, בודאי שזהו בעשותו הדבר כתקונו שתהיינה אזניו קשובות בחבה רבה דברי אלהי"ם חיים, כי פיו המדבר. וכמו שפרשו במסורה שיש שלשה ונשמע (שמות כח לה), ונשמע קולו בבאו אל הקדש. החכם לדרש, צריך שנעשה ונשמע (שמות יט ח), בחשב כי לא הוא המדבר, אלא ונשמע פתגם המלך (אסתר א כ) מלכו של עולם, וישמר מאד לעשות כל אשר ישמע, ויענה אמן יהא שמה רבא בכל כחו ובכל כונתו, אז, ונרצה לו לכפר עליו: וכשם שמצוה לשמע דברי חכמים המלמדים לאדם לדעת את חקי האלהי"ם ואת תורותיו ואיזוהי דרך ישרה אשר ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשו ומעשים אשר לא יעשו, כל קבל דנא אמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות ה ב) אל ישמיע אדם לאזנו דברים בטלים, שהן נכוות תחלה לאיברים. ועוד אמרו (שם) מפני מה האצבעות דומות ליתדות, ואזן כלה קשה והאליה רכה, שאם ישמע דבר שאינו הגון יכף אליה לתוכה ויתן אצבעו עליה כדי שלא לשמע, כי לא טובה השמיעה. ויש בני אדם שמתענגים מאד לשמע חדושים, ויש שאם יראה שנים שמדברים ולא שמע מה הם מדברים, או ששמע חצי דבר ולא שמע כלו, נפשו יוצאה ומכרכר כמה כרכורים ומשתדל בכל עז לידע את הדבר, לא ישקט ולא ינוח עד שידעהו. וזה חלי רע נקרא בלשוננו: קורוזיטה (נייגיריג), והוא הבל ורעות רוח, שאם הדבר יש צרך שידעהו, יבקשהו ממקומו להודיעו, ואם אין צרך שידעהו, מה יתן לו ומה יוסיף לידע דברים בטלים, וזה שיש בו מדה רעה זו, כמה רעות עושה, אחת, שמניח התורה מקור מים חיים לחצב בורות נשברים לשמע דברי חדושים, והן הן יהיו בעוכריו לערבב דעתו בתפלתו, כי כל החדושים ששמע כלם נקבצו באו לו למחו בשעת תפלתו, ומתוך שתאב לשמע דברי חדושים בכל צואה יתגלע וישמע כל מיני דבורים אסורים, ואם יהיה שותק ולא ימחה, ענוש יענש כבעל דברים, ומתוך שנפשו חשקה לדעת חדושים, יבוא לחטט לידע סוד אחר ולשמע תחת החלון ואחרי הכתל ועובר על לא תלך רכיל בעמך (ויקרא יט טז), כמו שכתבתי לעיל בערך סוד משם הלק"ט (הלכות קטנות ח"א סי' רעו), עין שם, באפן שמדה רעה זו לשמע דברי חדושים, לא ללמד על עצמה יצאה, אלא רעותיה מובאות אחריה, מרעה אל רעה יצא. לכן טוב לגבר אשר לא ישמע לקול מלחשים, כי אם לאשר בתורה רוחשים, והדברים יהיו נזכרים ונעשים, ובזה יזכה לעולם הבא לשבת בקהל קדושים:

שק

ענין לבישת שק על בשרו, הוא טוב ומועיל מאד לכלא פשע ולהתם חטאת ולקבול תפלות וסודו רם ונשא, עין בספר הקדוש ראשית חכמה. הנה כי כן, מי האיש אשר כל מגמתו לתקן את נפשו ולעשות נחת רוח ליוצרו, יעשה ויכין לעצמו כמין בגד קטן ללבשו תחת בגדיו בעת אמירת תקון חצות ובעת שהוא שופך שיחה, דורש סליחה. ולא יתעצל מלהפשיט ולחזר וללבש, ולא יחוש מפני הצנה בימות החרף, כי הכל כאין נגד התועלת ונגד אהבת הבורא יתברך שמו: וכן על זו הדרך, מי שהוא אוהב השם באמת, יעשה כל דבר שהוא טוב ומועיל לכפרה, כגון לגלגל עצמו בשלג ולסבל מלקיות וסגופים וכל מיני יסורין כאשר יוכל שאת, הכל כאין נגדם והכל יקל בעת משקל, נגד התועלת ונגד אהבת הבורא, כי עזה כמות אהבה, ואם ראשיתו מצער, לאחר שיעשהו ישמח לבו ויגל כבודו כי פעל ועשה נחת רוח ליוצרו, וכשירגיל, ההרגל נעשה טבע אצלו לעשות אותה מדה טובה, וגם כי יזקין לא יסור ממנה, (משלי כב ו) והחי יתן אל לבו כי אדם לעמל ילד, אשרי מי שעמלו על התורה ועל העבודה ועושה נחת רוח ליוצרו, מה טוב חלקו:

שבח

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ערובין יח ב) אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכלו שלא בפניו. והטעם שאין אומרים כלו בפניו, נראה דהינו כדי שלא תזוח דעתו ולא ירום לבבו. אבל מקצת אומרים, כדי שיזדרז בעשית הטוב בראותו שיהללוהו בשערים מעשיו, וגם כדי להרבות אהבה ואחוה, שלום ורעות, באפן שצריך פלס ומאזני משפט, שאם רואה אדם שאינו אדוק כל כך באהבת השם, ויש לחוש שתכבד עליו עבודת המצוה, ראוי להגיד שבחו ושכרה של מצוה שהוא עושה, ולומר לו: אשריך מה טוב חלקך שאתה קונה עולם הבא במעשיך, וכהנה דברים המלהיבים את הלב, כדי שיחזיק במעזו לעשות מצות, או כדי שישבחוהו, או כדי לזכות לשכר טוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל לאיש טוב שהוא אדוק באהבת השם ועושה מעשיו לשם שמים ולא בשביל שישבחוהו, ראוי להזהר ולהשמר מלשבחו לפניו כלל וכלל, בפרט בדור יתום זה, כי יצר הגאוה היא רעה גדולה, שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה ה). בשמתא, מאן דאית בה. מי זוטר מאי דכתיב (משלי טז ה) תועבת ה' כל גבה לב. כל דהוא גבה לב. ואם לעולם יצר הגאוה סמוך, על אחת כמה וכמה בשמעו שיהללוהו בשערים מעשיו גבר אויב ומסיתו הסת כפול שיתגאה. וצריך שיהא איש מלחמות שיתגבר על יצרו בעת ההיא, כדי שינצל ממנו בחשב מחשבות טהורות, מה לי ולשבחן של בריות, או לכבודם שהם מכבדים אותי, מאחר כי פשעי אני אדע, ואפשר שאני בזוי נתעב ונאלח ונמאס לפני בוראי ולפני כל צבא המרום, ומה יתן לי ומה יוסיף אם בני אדם טועים בי, אוי לי על שברי כי גדול כים שברי לפני פלס ומאזני משפט אשר לה', שדן את כל אדם לפי מה שהוא, כזאת וכזאת צריך שהחי יתן אל לבו תכף שישבחוהו או יכבדוהו כדי שינצל מהגאוה, כלי האי ואולי: ומאחר שהמחטיא את חברו הוא יותר רע מההורגו, ראוי להזהר מאד שלא להחטיאו בחטא החמור של הגאוה, ושלא לומר שבחו בפניו, ושלא להגיד לו שבח שאמרו עליו שלא בפניו, כי יש לחוש הרבה פן ואולי חס ושלום יחטא ויכעיס את הבורא יתברך שמו בחטא החמור של הגאוה ותאבד נפשו חס ושלום, ואפלו אם יתגבר על יצרו ולא יחטא, מה לו ולצרה הזאת להכעיסו בתגר זה, וראוי לחוס על כבוד קונו ועל נפש חברו: ולולא שצותה תורה לכבד את החכמים, ורבותינו זכרונם לברכה היו מכבדים את העשירים (ערובין פו א), הייתי אומר גם כן שמהאי טעמא, ראוי שלא לחלק כבוד לשום אדם, כי נפש הוא חובל כדבר האמור, ונוסף גם הוא רעת הכבוד, שהרי כתב בספר החסידים (סימן ח), שכל מה שאדם נהנה מן הכבוד שמכבדין אותו בעולם הזה, כנגד אותה הנאה מנכין לו מזכיותיו ומשכרו לעולם הבא, וזהו אפלו למי שראוי לכבוד ונותנים לו הכבוד, כל שכן כגון אנן יתמי דיתמי, מלאים עוונות וחסרונות וחסרים כל טוב, שאם נבקש הכבוד ונרדף אחריו ונקפיד עליו ונתגאה בו, אוי מה תהא עלינו, הן גוענו אבדנו חס ושלום. ומי גבר יחיה ויתגבר על יצרו שלא להנות מן הכבוד ושלא להתגאות בו, אשר על כן היה נראה שההעדר טוב, אך מה נעשה ואבינו שבשמים גזר עלינו לכבד כל הראוי לכבוד לפי ראות עיני בשר אשר לנו, לו בכח יגבר האיש המכבד שלא להנות מן הכבוד ושלא להתגאות בו: אבל מכל מקום אומר אני שאין ראוי לשבח ולכבד לבחורי חמד, אילני דמלבלבי אשר לא נסו בכבוד, ובראותם שמשבחים אותם או מכבדים אותם, דומה בעיניהם כאלו חכמים מחכמים שלמים בכל, ולא דעת ולא תבונה בהמה להשפיל עצמם ולהכיר מעוט ערכם ולברח מן הכבוד, רק עולים במעלותם ועומדים במקום גדולים וגאות לובשים, ומורים הלכות מפני הבושה שאינם רוצים לומר שאין יודעים, כי חרפה הוא להם לפי הכבוד שמחלקים להם, וחושבים שיש להם שם כשם הגדולים, ועושים מחלקת עם הגדולים, ומרבים קטגוריא, ומדברים קשות וכותבים קשות גם לקדושים אשר בארץ אשר מפיהם אנו חיים וצפרנם עבה ממתננו וכהנה רעות, באפן שראוי לקרא עליהם: (שיר השירים ב ט) אחזו לנו שועלים קטנים מחבלים כרמים. מי גרם להם כל זאת, הכבוד שמחלקים להם והשבח שמשבחים אותם בפניהם: וכבר ספרו בש"ס (ב"מ כד ב) שרבי אלעזר בן רבי שמעון היה יושב בקרקע לפני חכמים והוה מקשה ומותיב ומפרק, אמרו, מימיו אנו שותים והוא יושב בקרקע, רצו לכבדו והעלוהו והושיבוהו על הספסל, אמר להם רבי שמעון פרידה אחת יש לי ואתם רוצים לאבדה ממני, (פרש רש"י: על ידי שיתגאה ועל ידי עין הרע) חזרו והורידוהו. ישמע חכם ויוסף לקח ולא יושיב את בניו אלא בין ברכי תלמידי חכמים, ולא יניחם שיאמרו דברי תורה בין עמי הארץ אשר לא ראו אור, ומעט שרואים דומה בעינם הרבה, ומרבים לשבחם ולכבדם, ואיכא למחש לכל הני תקלות ולעין הרע. וילמד את בניו ואת תלמידיו שיהיו צנועים, דכתיב (משלי יא ב) ואת צנועים חכמה. ושיכירו מעוט ערכם ויתנהגו בדבר אמת וענוה צדק כדי שיצליחו בלמודם: ואף במקום שאמרו (ערובין יח ב) אומרים כלו שלא בפניו, צריך לזהר שלא יהא בפני שונאיו או בפני בני אדם שאינם מהגנים, שאינם חפצים לשמע שבח בני אדם. שהרי אמרו (ערכין טז, א) לא יספר אדם בטובתו של חברו שמתוך טובתו בא לידי גנותו. שהמספר או השומע אומר, כל המדות טובות יש בו זולת זה הגנות, ונמצא באים לידי לשון הרע החמור. וכבר כתבו בעלי המוסר בזה הלשון רבותינו אמרו (ערובין שם) אומרים מקצת שבחו בפניו וכלו שלא בפניו, ואוי להם לבריות שאומרים שבח שאין בו, בפניו, וגנותו שלא בפניו, כי גברה החנפה. ואיש טוב יספר בשבח כל אדם, שהרי ספרו באחד שראה נבלה, אמר, כמה מסרחת נבלה זו, אמר לו חסיד אחד, ראה, שניה לבנים, כלומר, שיש לראות שבחו ולספר בו ולא בגניתו. ובזה אדם נכר, כי נבל, נבלה ידבר, וכל הפוסל, במומו פוסל, ואיש טוב מדבר טוב, ובמדה שמודד מודדין לו מן השמים, אם לטוב אם למוטב. והמדבר טוב קונה סנגורים שידברו עליו טוב בשמים ממעל:

שוגג

החטא בשוגג צריך תשובה מעליתא, ואי לא עבד תשובה ענוש יענש והנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח ד). ובזמן שהיה בית המקדש קים היה מביא קרבן ועושה תשובה ומתכפר (עי' ירושלמי מכות פ"ג, ה"ו), וגם עתה צריך תשובה ובמקום קרבן ונשלמה פרים שפתינו. והמון העם חושבים שכשחטא בשוגג הוא פטור לגמרי, דמאי הוה לה למעבד, ואף אם מצטער מעט תכף חלף הלך צערו, וזה אפלו על המזיד. ויותר אדם מצטער על אבדת זוז אחד ממה שמצטער על עברה אחת, וזה מחמת שבעוונותינו הרבים עינינו חשכו מראות ברע אשר גרמנו מה למעלה. ולפי האמת ראוי להצטער ולהתמרמר על העברה צער בנפש, יותר ויותר מעל פרידת נפשו מגופו. וכמו שההורג בנו יחידו בשוגג, בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, כן ביותר צריך להצטער על העברה בשוגג. וכמו שהשופך קיתון של שמן על בגדיו החמודות אפלו בשוגג, בגדיו מתלכלכים, ואם הם בגדי המלך, ענוש יענש אשר לא פקח עיניו ולא נזהר בזהירות מרבה, ואם היה באנס, נהי שלא יענש, אבל על כל פנים צריך הוא לתקן את אשר עות ולכבס הבגדים היטב ולתקנם ולהחזירם לקדמותם, כן הדבר הזה, שהחוטא במזיד יגדל ענשו על אשר זדון לבו השיאו להכעיס את המלך בפניו ולהמרות את פיו וללכלך היכלו ומלבושיו בצואת עוונותיו, ופגם בשמות ועולמות וקלקל צנורות השפע וכהנה רעות רבות שגורם החוטא. על הכל ענוש יענש ביסורים קשים ומרים. ואם רוצה לנצל צריך לסגף עצמו ולקבל עליו יסורין כאשר יוכל שאת, ואם יבואו לו יסורין מן השמים יקבלם באהבה ושמחה: וגם צריך לתקן את אשר עותו, על ידי ודוי וחרטה ועזיבת החטא, ולסבל עוד יסורין כדי לטהר את אשר פגם ולתקן את אשר עות, באפן שצריך יסורין משני פנים, אחד, על דעבר על מימרא דרחמנא. ואחד לתקן את אשר עותו ולרחץ צואת עוונותיו ולטהר את אשר פגם וכדומה, ולהחזיר הדבר לקדמותו. ואם החטא הוא בשוגג, נהי נמי שענוש יענש על אשר לא היה יראת השם על פניו להזהר בזהירות יתרה ולעמד על המשמר להשמר מן החטא כמפני חרב, ולא חתר ולא השתדל לידע את האסור כדי לפרש ממנו, אבל לא יגדל ענשו כל כך כמו החוטא במזיד, אבל על כל פנים צריך לתקן את אשר עותו כמו החוטא במזיד: וצריך להצטער על השוגג ועל האנס צער נוסף, כי הוא לאות ולמופת שנפשו לא מטהרה, שהרי אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה אפלו על ידי בהמתן של צדיקים, כל שכן צדיקים עצמם (יבמות צט, ב), ומגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חיב, והחוטא בשוגג, סוף שיחטא במזיד שעברה גוררת עברה. וראוי לאדם לשפך נפשו לפני השם, ויאמר האיש הישראלי, אם אני חיב מחמת עוונותי, יותר טוב שייסרני האל יתברך שמו ביסורין קשין על מות ולא שתצא תקלה מתחת ידי, ושיתגלגל חובה על ידי ואכעיס את בוראי חס ושלום, כי זה רע ומר לי יותר מאלף מיתות. והחוטא באנס, נהי שלא יענש דאנוס רחמנא פטרה, אבל על כל פנים הוא צריך לתקן את אשר עותו ולקנח את אשר לכלך, ועל כן אנו אומרים ביום הכפורים בסדר על חטא, על חטא שחטאנו לפניך באנס, שגם האנס צריך תקון בתשובה, ושב ורפא לו:

שופטים ושוטרים

שופטים ושוטרים היא אחת מתרי"ג מצות, למנות בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה שופט שישפט בצדקה, ושוטרים שיעמידו דבר המשפט, שאלמלא מוראם של שופטים ושוטרים, איש את רעהו חיים בלעו, כי הולכים אצל אויבינו פלילים, ומלבד דאיכא אסור גדול בדבר, שהמביא דיני ישראל לפני עכו"ם, מחלל את השם ומיקר את האלילים להשביחם, שנאמר (דברים לב לא) כי לא כצורנו צורם ואיבינו פלילים, כשאויבינו פלילים, זהו עדית לעלוי יראתם, כך אמרו רבותינו ז"ל והביאו רש"י ז"ל בריש פרשת משפטים, ועוד בה רעה חולה שכל דיניהם עקש ופתלתול, ודעתיהו אפרוטה מאן דיהב יותר נצח בדינא, ונמצא שמתרבה הגזל ומלאה הארץ חמס. לכן חיובא רמיא למנות שופט, ואפלו אם לא יש חכם בעיר, ימנו שלושה הדיוטות יראי השם, על פיהם יהיה כל דבר משפט אשר יהיה בין איש ובין רעהו ולא יניחו לבני ישראל לילך לדון בערכאות של גויים, ואם איזה איש בליעל יצא מן השורה ויוליך את חברו לערכאות של גויים, יכוהו ויכתוהו וירדפוהו עד החרמה, כמו שפסק מרן בשלחן ערוך, חשן משפט סימן שפ"ח. ואוי לו לדור שכך עלתה בימיו, שיש ערים גדולות בערי אדום שיש בהן אלפי רבבות ישראל ונשתכחה תורה מביניהם ואין דנים אלא בערכאות של גוים ונעשה להם כהתר, השם הטוב יכפר בעדם: ודינו שבעוונותינו הרבים אין לנו שוטרים להעמיד הדת וצריכים אנו להשתמש לכף על ידי עכו"ם אויבינו פלילים, ואין אנחנו יכולים לקים מצות שוטרים, כי אם על ידי גדולי הקהל, ואשר יש להם יד ושם וקרבת דעת עם השררה ועם השופטים, שיעמדו לימין השופט להקים דגל התורה, ואשר לא ישמע לקול השופט יכפוהו על ידי חרמות ונדויים או על ידי גוים. ושבח אני מנהג אחינו בני אשכנז שהם מכים וחובטים במקלות וחובשים בבית אסורים ביד ישראל למי שיוצא מן השורה או שאינו מקים דין תורה, ואין מוסרים לא גוף ישראל ולא ממונו ביד עכו"ם, אשריהם מה טוב חלקם, וכבר כתבנו בענין זה לעיל בערך משפט ודין, עין שם:

שוחט

השוחטים יכולים לומר, בנפשנו נביא לחמנו (איכה ה ט), כי בכל האמניות צריך להזהר שעל פת לחם לא יפשע גבר ולא יצא מן השורה, אבל השוחטים מלאכתם כבדה שצריך להרגיש בפגימה דקה מן הדקה וצריך דעת צלולה ומישבת, כי כמה פעמים אדם מעביר צפרנו על הסכין פעמים שלש ולא ימצא פגימה, ואל ארבעה ימצאנה, וחוזרת ונגלית, וצריך שיהא לו יראת שמים יתרה לדקדק מאד בבדיקת הסכין ובדיקת הראה, ויחרד האיש וילפת שלא להאכיל טרפות לישראל, כי עושה אלה הוא חטא רבים נשא וגדול עוונו מנשא וראוי להשליכו לכלבים, כיון שנטל את שלהם והאכיל את ישראל. וראוי לכל שוחט להראות סכינו כפעם בפעם לכל חכם וכל שוחט, ולמחש בעי שמא אבד הרגשתו כי הוא דבר הרגיל והווה וטובים השנים מן האחד. וחיובא רמיא עלה לעבר על הדינים לפחות פעמים בשנה עד שיהיו שגורים בפיו ויהיה בקי בהם. ואם יפל לו איזה ספק, אם יש חכם או שוחט אחר בעיר, לא יסמך על ידיעתו להתיר או לאסר אלא שאול ישאל. וכבר אמרו בש"ס (סנהדרין ז, ב), דרבא, כי הוה אתי טרפה קמה הוה מכנש לכלהו טבחי, אמר: כי היכי דלמטי להו שבא מכשורא. ומה נענה בתרה אנן יתמי דיתמי: ואם ירצה להחמיר לאסר את המתר, אם הוא ממון של ישראל איכא אסורא שמאבד ממון ישראל, ואם הוא ממון של גוי, נמי גם זה לא טוב, כי הן בעוון נמצאים הרבה מגלגלים בבעלי חיים, ולמחש בעי שמא באותה בהמה יש איזה גלגול שהיה ראוי להתקן, ואם יטריף אותה נמצא שנפש הוא חובל. וכבר יספר מעשה ברבי ישראל בעל שם טוב שהלך לבית אחד וראה חתיכת בשר תלויה במסמר, ושאל שיבשלו לו ממנה, אמרו לו שהיא טרפה מוכנת לגוי הבית, אמר, איך אפשר, שהרי היא בקשה וחלתה פני שאכל ממנה, תכף קראו לשוחט, ודרש וחקר ומצא שטעה בדין, ואכל ממנה כדי לתקן הנשמה אשר בה, לזאת יחרד השוחט והשופט וילפת מלאסר את המתר, ולזאת יכון השוחט בשחיטתו וברכתו על השחיטה: ויזהר השוחט מאד במצות כסוי הדם וברכתה, וגם לזאת אגיד לדור שראיתי שוחט אחד שחלה את עיניו חלי ארך, עד שנפל למשכב ומת. ובא בחלום לנערה אחת מן העיר שזה השוחט שחט פעם אחת עוף אחד ולא כסה את דמו, ובאותו דם עוף היה מגלגל נפש איש ישראל והיה מוכן לתקן על ידי מצות הכסוי, ולפי שלא כסה את הדם נשארת הנשמה נודדת ולא מצאה מנוח, ובעבור חטא זה בא לו זה החלי בעיניו. הגדתי היום מעשה זה, לפי שיש הרבה שוחטים בזמננו שאין מצות חביבות עליהם ומקלים במצות כסוי הדם, ישמעו זאת ותסמר שער ראשם. ויחרד השוחט בבואו לשחט בחשבו זאת, כי לפעמים שוחט השור מכה איש. ומה טוב לשוחט שיקדים תפלה שלא תצא תקלה מתחת ידו ושיזכה לתקן נפשות המגלגלים. וכבר יש בספר שבט מוסר פרק א' שמדבר על השוחטים, ושם נאמר נסח תפלה להשוחטים, עין שם: ומה מאד צריך השוחט לגדר בעצמו כדי שלא יטעה בשקול הדעת בבדיקת הסכין, ולא יבדק כשהוא שתוי ולא כשהוא מטמטם בשנה, ולא כשיש לו צנה, ולא במקום שיש ערבוביא וקול צעקה, ולא במהירות ולא כשהוא עיף, שהבדיקה בעיא צילותא כיומא דאסתנא: וראיתי שוחטים יראי השם שהיו נזהרים שלא לבדק הסכין לאחר שבודק הראה, שאז הצפרן רכה ואינו יכול לבדק יפה. ולפי גדל הזהירות שצריך ומעוט הישוב וההכנה שיש באיזה ערים, אמינא דאכילת הבשר היא סכנה עצומה, והיא רעה גדולה אם נכשל באכילת אסור, שמתגדל הגוף באסור ונעשה גופו חתיכה דאסורא, ואיך יוכל להשיג ארחות חיים, סורו טמא קראו למו. ואשרי מי שיוכל לעמד ולהזהר שלא לאכל בשר כלל, או לפחות שלא לאכל כי אם בשר עוף, שיוכל להזהר לשחטו בישוב הדעת, מה טוב חלקו ומה נעים גורלו, ובפרט בדור יתום זה שרבו השוחטים בכפרים אשר אין יראת השם נגד פניהם ולא דעת ולא תבונה בהם לידע הדינים על ברין, ואינם יודעים לגע בספרים, רק מעט שלמדו קצת דינים בעל פה. והקולר תלוי בצואר השוחטים והמורים שנותנים כתב סמיכה בידם בלי בדיקה יפה יפה אם הם בקיאים ואם קדמה להם יראת חטא. טוב לגבר עובר ארח אשר הוא ירא את השם, אם אינו יכול לבדק את השוחט ולא קים לה בגוה, ימשך ידו ולא יאכל משחיטתו, כי רבה המכשלה בשוחטים כאלו. וכבר צוחו עלה קמאי ובתראי ואין תקנה עד שיתקן עולם במלכות שד"י. ועל כל פנים הרוצה לחוש לעצמו ולהזהר, יעשה מעשיו בהצנע לכת ולא יגלה, אי משום יהרא ואי משום שלא ירבה מחלוקות בישראל, וזה כלל גדול בכל מלי דחסידותא, אגרא דכלא צניעותא:

שמש

שמש המשמש בין ליחיד בין לרבים צריך שיהא נאמן לבעליו, זריז, מהיר במלאכתו, עושה המלאכה כתקונה ויהיה ממון בעליו חביב עליו כשלו, וישתדל לירד לסוף דעת בעליו לעשות רצונם כרצונם מבלי אמירה. וכשיאמרו לו דבר יפנה עצמו מכל עסקיו תכף, ויעשה מה שאמרו לו במהירות באפן שלא יצטרכו לומר לו פעם שנית. ויהא נאמן בתכלית הנאמנות, שלא יהנה בשום פרוטה משלהם בלתי רשותם. ולא זו שישמע ויעשה רצון רבו, אלא גם לאשתו ולכל בני ביתו יהא נשמע ויעשה רצונם. וגם לקרובי רבו יהא נשמע, וכל בני בית של רבו יהיו חביבים עליו ויראה להם חבה יתרה כאלו הם בני ביתו. וכן שמש הכנסת ישמש לכל בני הכנסת יחד עשיר ואביון הקטנים עם הגדולים, ולא יפנה כל כך אל בצע כסף, אלא לעשות מה שמטל עליו בשלם שבפנים ולמצא חן ושכל טוב בעיני אלהי"ם ובעיני בעליו וסוף הכבוד לבוא: ואם יקללוהו ויחרפוהו בעליו, ידכה ישח ויתן עיניו למטה, ואל יתן תשובה אפלו אם נראה לו שהדין עמו והם מחרפים אותו על לא דבר מחמת קשיותם, או מחמת כעסם ומר רוחם על איזה דבר אחר, על יסבל ויקבל הכל באהבה לכפרת עוונותיו, עד ישקיפו וירחמו עליו מן השמים. ולא יגלה סוד בעליו ולא יספר עניניהם, ולא יספר בגנותם אפלו עם בני ביתו, ויקבל עליו דין שמים באהבה שכך גזרה חכמתו יתברך שמו שיהיו בעולם עובדים ונעבדים, ובכן יקים מה שכתוב בתורה (ויקרא יח יט) ואהבת לרעך כמוך. שכמו שהיה רוצה הוא שיעבדוהו בזריזות בנקיות בשלם שבפנים עבודה שלמה עבודה תמה, כן יעבד הוא את בעליו, וישא ביום ההוא קל וחמר בעצמו, אם כך עובד לבשר ודם כמותו אל בצע כסף שנותן לו בצרות עין, על אחת כמה וכמה צריך לעבד את בוראו יוצרו ועושו אשר מידו הכל לו מיום הולדו עד יום מותו, והוא משלם שכר טוב לעושי רצונו. ובכן אל יבטל עבודת קונו כגון קריאת שמע ותפלות וברכות, ולא יעבר על דברי תורה או דברי סופרים מפני עבודת בשר ודם. וכך יתנה עם בעליו שלא בנפשו יביא לחמו, כי מוטב לאדם שימות ברעב ואל יהי רשע לפני המקום שעה אחת, אלא יאחז בזה וגם מזה, כי לכל יש זמן, ועת לכל חפץ למי שהוא זריז ומהיר במלאכתו, ותהיה יראת השם על פניו תמיד. אם כה יעשה, אז יצליח את דרכיו ואז ישכיל והעובדים יהיו נעבדים, ועבד חפשי יותר מאדוניו, או בעולם הזה או בעולם הבא. הן אלה קצות דרכי המשמשים, בין ליחיד בין לרבים, בין הבן לאביו ואשה לבעלה, ישמע חכם ויוסף לקח להיות כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, אלא מאהבה בחבה בפנים שוחקות ובסבר פנים יפות: ומי שהוא שמש הכנסת יכון גם כן במלאכתו מלאכת שמים לשם מצוה ויכבד את הבית הכנסת ויזכה את הרבים לקרא אותם לבית הכנסת בכל יום לשחרית מנחה ערבית. ואם יזכה שאחד יעמד בשבילו ויבוא לבית הכנסת להתפלל, הנה שכרו גדול מכל הפרס שנוטל מן הקהל. וכן תהיינה עיניו פקוחות על האורחים ארחי ופרחי להזמין להם מזונותם די מחסורם, על ידי שילקט מאנשי העיר דבר יום ביומו ושבת בשבתו דבר בעתו, ויפיסם בדברים טובים ובסבר פנים יפות, למצוה רבה תחשב לו וישא ברכה מאת השם. לא כן אם אינו מזמין להם די מחסורם דבר בעתו, או גוער בהם כמנהג איזה שמשים בורים, גדול עוונו מנשוא, שהרי זה חוטא ולא לו, וכי יצעק העני, השם ישמע צעקתו ותקלל חלקתו של השמש חס ושלום: וידוע מאי דקימא לן, שהעוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה דמי (ירושלמי ברכות פ"ה ה"א). הנה כי כן יזדרז השמש בעשית צרכי צבור בכל לבבו לשם מצוה. וכל שהוא משמש אפלו ליחיד, צריך שיהא לו בטבע, ואז ירגיל עצמו עד שיעשה לו טבע להיות מן הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, ושלא יקפיד על שום דבר בעולם. ובפרט המשמש לרבים אינו יכול לצאת ידי חובה, כי זה אומר בכה וזה אומר בכה, זה אוחז אצלו וזה אוחז אצלו וצריך לסבל את הכל. ולא זו אם יצא מתחת ידו דבר שאינו מתקן שצריך לקבל ולשמע גערה, אלא אך אם אחר עשה דבר שלא כהגן, ובעי לכפורי ידוהי בההוא גברא, גם זה יסבל וישמע גערה, ובזה יהיה מרבה שלום וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהי"ם ואדם: וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (ברכות ז, ב) גדולה שמושה יותר מלמודה. וגדול החסד שאדם עושה בגופו יותר מבממונו. הנה כי כן, האיש אשר לא עצר כח להיות מהנה תלמיד חכם מנכסיו, או אפלו עצר כח ומהנה אותם במנה יפה, כל אשר בכחו לעשות יעשה וישמש תלמידי חכמים בכל כחו להזמין להם מזונותיהם וכל צרכם, כדי שיהיו פנויים לעסק בתורה, ובזה השם יחשב לו כאלו הוא היה עוסק בתורה, ונוטל חלק בראש במה שלומד החכם, מלבד שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר על היותו מכבד התורה ולומדיה, ואוכל פרות בעולם הזה והקרן קימת לעולם הבא, ובלבד שישמש אותם מלב ומנפש כאדם העושה בשלו בזריזות ובחבה. וישתדל לקנות להם הכל טוב ובזול, ואם ירחיב השם את גבולו, כשיקנה ביקר ימכר להם בזול כדי שיערב להם ויאכלו בשמחה לחמם, וצדקה תהיה לו. וזאת מצות הבן לאביו ואשה לבעלה לשמש אותם וזהו כבודם. ולכן לא יכבד עליהם טרח העבודה בהיותם מחשבים שכר מצוה ושעושים נחת רוח ליוצרם: וצריכים המעבידים לרחם על העובדים ולא יעבידו בהם בפרך אלא בפה רך, ולא יכעסו עליהם ולא יחרפום ולא יגדפום, כי דיו שזכה להיות מעביד, ודין להם צרתם שהם עבדים לעבדים. ואף אם יעשו דבר שלא כהגן ינהגם וינהלם בלשון רכה, ולא ירעיבם ולא ייגעם יותר מדאי, ולא יעוררם באמצע שנתם וירחם עליהם כרחם אב על בנים, כי כלנו בני איש אחד נחנו, בני אברהם יצחק ויעקב. וכתיב (דברים טו טז) וטוב לו עמך. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (קדושין טו א) עמך במאכל, עמך במשתה. ונהי דקרא אירי בעבד, ממנו נלמד גם כן לשכיר, שזהו דרך ישרה. ולפחות יתן לו לטעם מכל אשר יאכל ויקים בו, ואהבת לרעך כמוך. ובמדה שאדם מודד ומתנהג עם משרתו ואשתו ואנשי ביתו הסרים למשמעתו, כך מודדין לו מן השמים. ויחשב שיותר ויותר ממה שהם חיבים לו, הוא חיב לבוראו, ובזה יסיר כעסו ויתנהג עמהם במדת החסד ובמדת הרחמים כדי שירחמו עליו מן השמים. ויש בני אדם שמהך טעמא בוחרים להשתמש בגויים, כדי שיוכלו לרדות בהם בפרך, אבל לא זו דרך ישרה, כי מוטב לו לאדם שיטרח הרבה כדי שיתפרנסו ישראל מנכסיו ויהיו עניים בני ביתו, וצדקה תחשב לו בתתו מעותיו למי שעושה בהם נחת רוח ליוצרו, ולא למי שמכעיס בהם את בוראנו, שאפשר שילך ויקנה בהם תקרבת לעבודה זרה. וכבר כתוב בספרים, הגם בעוון זה בעלי בתים יורדים מנכסיהם ואבד העשר בענין רע וזרעו מבקש לחם ואל יהי חונן ליתומיו, כמו שהוא לא רחם על העניים לקרב הנאתם. לכן במקום שיש ישראל שיוכל לשמשו לא יתן אדם מעותיו לעכו"ם, וכשיתן לישראל המשמשו, יתן בעין יפה בעבור תברכהו נפשו, וזוהי עקר צדקה בסתר כמו שכתבנו במקום אחר: והנה כשם שאסור להכות בנו גדול כדי שלא יהא מכשילו לנגע בכבודו (מועד קטן יז א) כן אב לבנים שיודע בהם שהם סוררים ומורים, אינם שומעים בקול אביהם ואמם, חדול יחדלו מלצוות להם שיעשו דבר, שנמצא מכשילם וגורם להם שיעשו פגם ויגרמו צער וכעס למעלה ושיענשו על ידם, לכן ההעדר טוב, והכל לפי מה שמכיר טבעם ומדותם של בנים. אשרי האיש שהוא זריז ומשמש את עצמו ואינו מבקש אחרים שישמשוהו, הרי זה זריז ונשכר וחיי נחת יחיה וינצל מן הכעס ויהיה מרבה שלום, אך אם רואה שהם יראי השם שבמצות חפצים, גם הוא יהא מתכון לזכותם:

שכר שכיר

שכר שכיר היא אחת מתרי"ג מצות לשלם לו שכרו ביומו, דכתיב (דברים כד טו) ביומו תתן שכרו. וכתבו המקבלים שסגלת מצוה זו שבקימו אותה בימי השבוע, יזכה באותו שבת לתוספת נפש רוח נשמה. ולפי התועלת הזה כי רב הוא, ראוי למי שחננו השם יכלת, שיבקש לתן לעשות מלאכה בתוך השבוע כדי לקים מצוה זו, ועל אחת כמה וכמה חיובא רמיא על אנשי הקהל לשלם שכרם ביומן מדי שבוע בשבוע לכל העוסקים עם הצבור, כגון חזנים, שמשים, מלמדים. ורע המעשה שעושים בקצת כפרים שנותנים רשימה ביד משרתי הקהל שהם יגבו מן היחידים, ויש כמה יחידים שאין משלמין ביומן ודוחין את המשרתים בלך ושוב מיום ליום וצועקים ואינם נענים, זו ודאי חטאת הקהל הוא וחרפה הוא להם שהרבים יהיו חיבים ליחיד ולא ישלמו ביומו להעוסקים עם הצבור במלאכת שמים ושיהיו נודדים ללחם, לא תהא כזאת בישראל:

שכר מצוה

תמן תנינן (אבות ב א) הוי מחשב שכר מצוה. זה כלל גדול לכל היהידות, שהרי אדם טורח יום אחד כדי להרויח עשרה אריות או אפלו פחות, ובשביל רוח של מאה אריות יתרצה לטרח שבוע אחד, ואם יהיה רוח אלף אריות יתרצה לטרח חדש ימים, ואם יהיה רוח אלף זהובים יתרצה לטרח שנה אחת או כמה שנים בכל טרחות שבעולם, יעלו הרים ירדו בקעות ויהיו יורדי הים באניות, לחרב ביום ולקרח בלילה וכהנה רעות רבות העוברות על נפשות הסוחרים אוכלי לחם העצבים, והכל כאין נגדו, נגד תועלת הרוח שחושב להרויח, אולי ירויח. ולפעמים אחר כל העמל והטרח יפסיד ולא ירויח וחוזר וטורח לראות אולי ירויח. ואף אם ירויח שלל רב, הכל הוא הבל ורעות רוח, ומה יתרון לאדם בכל עמלו אף אם כביר מצאה ידו, לא במותו יקח הכל, כי אם את אשר ישלח לפניו מצות ומעשים טובים. ואם תשאל לכל אשר בשם ישראל יכנה, כמה שוה תורה ומעשים טובים, הוא עונה, לא יערכנה כל כסף וזהב שבעולם, וכל חפצים לא ישוו בה. וזה אמת ויציב שכל העושה מצוה כל דהוא, בין במחשבה בין בדבור בין במעשה, בודאי הגמור בלי שום ספק שמרויח רוח רב יותר ממוצא שלל רב. והעובר עברה אחת, בין שעיבר על מצות עשה בין שעובר על מצות לא תעשה, הפסדו גדול מאד יותר ממפסיד הון עתק ויותר ממי שמפסיד חייו, זה אמת ברור כשמש, כל ישראל מאמינים בזה. נמצא שמי שעובר על שום מצוה, או עושה כל דהוא עברה בשאט נפש, הרי זה דומה לנוטל כיס של זהובים ומשליכו לים, או דומה למי שמאבד עצמו לדעת. ויפה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה ג, א) אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. שאין לך שוטה גדול מזה. כזאת החי יתן אל לבו וירוץ כצבי ויתגבר כארי לקים כל דהוא דבר טוב, ולברח מכל נדנוד אסור, ועל זה נאמר (משלי ב ד, ה) אם תבקשנה ככסף וכמטמנים תחפשנה, אז תבין יראת ה': והנה זה סלם מצב ארצה לעלות בהר ה' ולקום במקום קדשו, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה, כי בלבבו יבין שראוי לעבד את השם שלא על מנת לקבל פרס, אלא לעשות נחת רוח לפניו דוקא, כי אין שכר גדול בעולם מזה שיתרצה מלך גדול רם ונשא אים ונורא באדם להבל דמה שישרת לפניו ושיהיו מעשיו לרצון ולנחת רוח לפני כסא כבודו, ומה יקר וגדלה משיג האיש אשר מלך בשר ודם חפץ בו והקימו מעפר לעמד לשרת לפניו ומוצא קרת רוח משרותו ומשתעשע בו, על אחת כמה וכמה טובה גדולה היא לנו עד אין חקר ואין תכלית, מה שהמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא חפץ בנו ומקבל נחת רוח ממעשינו ובונה עולמות על ידי מעשינו הטובים, אלו לא היה אלא שכר זה די לנו והותר. ומי יתן והיה שאם אנו ראויים לאיזה מתן שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא, בזה ישלם לנו שנעשה עוד נחת רוח ליוצרנו, שזהו שכר טוב. תדע, שהרי אמרו (אבות ד יז) יפה שעה אחת של קרת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. ואף על פי כן אמרו (שם) יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. אשרי אדם מצא חכמה והגיע לידי מדה זו, זה כל האדם:

שכל

לפי שכלו יהלל איש, שיהא לו שכל טוב למען ילך בדרך טובים וארחות צדיקים ישמר (משלי ב כ) ויתנהג במדות טובות וישרות בעיני אלהי"ם ואדם, וידע להתנהג עם כל אדם על פי מדותיו, ויעשה כל דבר טוב ויתרחק מכל דבר רע, השכל יהיה למלך על כל האיברים הפנימים והחיצונים, והוא ימשל בם לנהגם ולנהלם בדרך ישרה ושיניחו הרגלם הרע במעשים אשר לא יעשו ובמדות רעות, וכל אשר יחפץ השכל הישר, ככה יעשה, לא ימרה את פיו ולא יהיה היצר מושל על השכל ולא יקנה אדון לעצמו. ומי שחסר שכל, רעתו רבה, כי דרך איש כסיל ישר בעיניו, אבל על כל פנים ילך אצל חכמים ויתאבק בעפר רגליהם ויהא שותה בצמא את דבריהם וילמד או ישמע בלמודים, אולי יש תקוה שיקנה שכל טוב. וכבר אמרו (ויקרא רבה א ו ילקוט שמעוני משלי רמז תתקנט) אם דעת חסרת מה קנית, ואם דעת קנית מה חסרת. והשכל, טוב הוא לכל עושיהם ומתנהגים על פי השכל הישר, לא כן מי שאינו עושה על פי שכלו וחכמתו אשר חננו השם, יוסיף דעת, יוסיף מכאוב (קהלת א יח), כי שגגות נעשות כזדונות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסיקתא זוטא נצבים כט יח). ובזאת יתהלל החכם בחכמתו, השכל וידוע (ירמיהו ט כג) את השם ועשות הטוב והישר:

שם טוב

תנינן (אבות ד יג) שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהנה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן. דהינו, שיהללוהו בשערים מעשיו ושלמות מדותיו. ואין צרך שיפרסם מעשיו או שישבח את עצמו, שהרי כתיב (משלי כז ב) יהללך זר ולא פיך, רק יעשה מעשיו בסתר לשם שמים דוקא וסוף הכבוד לבוא, אף שהוא יעשה את שלו, כמו שכן ראוי להסתיר מעשיו בתכלית ההסתר ולברח מן הכבוד, סוף הכבוד לבוא ולהיות רודף אחריו, והקדוש ברוך הוא מפרסם מעשיו, שכן כתוב (ירמיה כג כד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (יל"ש ירמיה רמז שה): אראנו לאחרים. וכל מה שאדם עושה בסתר אם טוב ואם רע, הקדוש ברוך הוא מביאו לידי גלוי וקונה שם טוב או שם רע, ובני ישראל, אם אינם נביאים, הם בני נביאים ומכירים את כל אדם ומחזיקים אותו לפי מה שהוא. ואדם נכר בכיסו, בכוסו, בכעסו, בדבריו ובתנועותיו, ולכל מראה עיני האדם, אם זך וישר פעלו ואם תוכו כברו, או אם הוא מן הצבועים, דעת לנבון נקל, ואף אם יוכל לרמות את הבריות לפי שעה, שאדם יראה לעינים, סוף תתגלה חרפתו ואין שום דבר נשאר נעלם בעולם הזה: והנה בזהר הקדוש מיתי עבדא באחד שהיה שמו אלעזר ונעשה בעל תשובה גמור, ואמרו לו החכמים דשמא גרם לה שהאל עזרו. ובמדרש אמרו (בראשית רבה לז ז ועי' ילקוט שמעוני נח רמז סב), שהצדיקים מניחים שם לבניהם על שם המארע לזכר חסדי האל יתברך שמו. הנה כי כן טוב לגבר שיקרא שם טוב לבניו, ולא יקפיד לקרא להם על שם אבותיו כי מה יתן ומה יוסיף, צא ולמד מדורות הראשונים שלא היו מניחים שם אבותם, ואם השם יהיה גורם להם מעט סיוע לילך בדרך טובים, הלוא זה שם טוב משבעה שמות של אבותיו. ולכן איש טוב יבחר להניח לבניו שם טוב, או על שם המארע להזכיר חסדי השם, וככה יבטא בשפתים בעת הנחת השם. ונמצא כתוב בספרים שלמי שאין בניו מתקימים, יקרא שם לבנו בן ציון, או יקרא לו שני שמות וחיה יחיה בעזרת השם יתברך:

שיעור

יש דברים שאין להם שעור, וזה כלל גדול בכל המדות אמצעי שלם, וכדתנן (אבות ב א) איזוהי דרך ישרה שיבר לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. שלא יפנה לאחת משתי הקצוות. וזה דבר שאי אפשר לפרשו הכל בכתב, כי לא כל האדם ולא כל העתים ולא כל המקומות ולא כל הדברים הם שוים, וצריך שיהא אדם חכם ומבין מדעתו, וישקל בפלס ומאזני משפט איזוהי דרך ישרה להתנהג בה לפי מה שהוא אדם בעיני הבריות, ולפי מה שהם הבריות על פי מדותם ולפי המקום ולפי הזמן, ככה יתנהג לפי צרך שעה, לא יאריך ולא יקצר, לא ירבה ולא ימעט, ולזה צריך דעת נכונה ורחמין למבעי על רזא דנא מאת השם שיתקנהו בעצה טובה לעשות הטוב והישר, דבר בעתו, באפן שימצא חן ושכל טוב בעיני אלהי"ם ואדם: וכל שעורים ששערו חכמים, צריך לזהר בשעורן, כגון, כזית מצה וכזית מרור בליל פסח, ושתית ארבע כוסות, וכוס של קדוש וכוס ברכת המזון, וכוס ההבדלה וכדומה, צריכים שעור לשתות רביעית ולא סגי בפחות מכזית, דהינו ט' דרהם, משום דנכנס בספק ברכה אחרונה, שיש אומרים שצריך לברך ברכה אחרונה על כזית, ויש אומרים דצריך רביעית דהינו כ"ו דרהם. הלכך, לצאת ידי ספק במקום שצריך לברך ברכה אחרונה, צריך לשתות רביעית שלם. ואחד האיש ואחת האשה שוו בשעוריהן. ורבים שגו ואין מדקדקין בשעורין ורעתם רבה, שאם אין מדקדקים לאכל כזית מצה וכזית מרור, נמצא ברכתם שמברכים על אכילת מצה ועל אכילת מרור, לבטלה, ומבטלין מצוה. וכן אם אין מדקדקין בשתית ארבע כוסות וקדוש והבדלה וברכת המזון, אין מקימין מצוה, ונמצא שאוכלין בלא קדוש ובלי הבדלה, ואם מברכין ברכה אחרונה, הויא ברכה לבטלה, דצריכה שעור. הן אלה קצות רעות העמי הארץ, עוברים על המצות גם בלא דעת, השם הטוב יכפר בעד, והולך אל חכמים יחכם (משלי יג כ):

שש

סגלת לבישת בגדי שש למת, כתבו המקבלים שמצילתו מכל רוחין רעים ומכל קטרוגין, ובשרו ישכן לבטח. הנה כי כן ראוי לאדם לחוס על עצמו ועל מתו, ויצוה על עצמו שיעשו לו התכריכין מבגדי שש בלי תערבת מין אחר כלל. ובמקום שנוהגים לתן צמר גפן יתנו אניצי פשתן, וגם הטלית יהיה של פשתן עם חוטי פשתן: וטוב לגבר שיכין התכריכין לעצמו בעודנו באבו, ויעשה אותם כרצונו ויהיו מוכנים לו, כי לא ידע האדם את עתו ואת מקומו, שאפשר יארע מיתתו בערב שבת אחר חצות או בערב יום טוב, או באיזה יום סמוך לחשכה, ומתוך שאין התכריכין מוכנים יצטרכו להלינו, שהוא פגם וצער גדול לנשמה, אבל בהיות התכריכין מוכנים יוכלו למהר קבורתו. או שמא יארע מיתתו בדרך, ושם תהא קבורתו בלי תכריכין, לכן טוב שיהיו מוכנים לו, ואל כל המקום אשר ילך, יוליכם עמו, ומתוך כך יזכר לו יום המיתה תמיד וילך בדרך טובים:

ששה

במספר ששה כתבו המקבלים שצריך לזהר הרבה לומר, הששי, שהוא יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה, וכן יזהר גם כן בכתיבה, כגון כשכותב כתבה בששי, יכתב ביום הששי, וכשכותב פרקים יכתב, פרק הששי, וכל כיוצא בזה, לעולם יזהר בזה, ובפרט כשאומר השיר של לויים, יאמר היום יום הששי, ויכון ליחד קדשא בריך הוא ושכינתה, יסוד ומלכות, והדברים עתיקים:

שררה

שררה היא צרה שמקברת את בעליה, אם מצד שהוא מעתד מאד להתגאות ולהיות מטיל אימה יתרה על הצבור שלא לשם שמים, והוא מעתד לעשות כמה דברים שלא כהגן, ולזלזל בכבוד היחיד והרבים וכדומה. לכן מי האיש החפץ חיים יברח מן השררה, ובמקום שאין אנשים ומכרח לנהג שררה, לו בכח יגבר שלא להתגאות ובלבו ישפיל עצמו ויכיר מעוט ערכו ויהיה נבזה בעיניו נמאס ויזהר בכבוד כל האדם. ואם יצטרך לזרק מרה, ישקל מעשיו בפלס ומאזני משפט לעשות באפן הראוי לפי צרך שעה, וכל מעשיו יהיו לשם שמים, ואל בינתו אל ישען, ושומע לעצה חכם (משלי יב טו) ותשועה ברב יועץ (שם יא יד). וישפך נפשו לפני השם שיתקנהו בעצה טובה מלפניו שלא תצא תקלה מתחת ידו ושלא יתגאה, כלי האי ואולי יש תקוה שיצא ידי חובתו וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהי"ם ואדם וחיה יחיה:

שואל

שואל שלא מדעת גזלן הוי, ואפלו בספר של חברו אסור לטלו וללמד בו שלא ברשותו, והעושה כן, נמצא שחושב לעשות מצוה, ועברה היא בידו. ובני אדם נכשלים בזה בעבור נעלים, בהיותם בחבורה אחת ויוצא האחד לחוץ ונוטל מנעלים של חברו. וכן השואל חפץ מחברו או ספר ומשאילו לאחר בלי רשות בעלים, גזלן הוי, שאין השואל רשאי להשאיל. וטוב לגבר שיקנה כל הצריך לו ולא יצטרך לשאל מחברו, כי פעמים שאינו חפץ להשאיל ומשום כסופא הוא דעבד להשאיל ואיכא סרך גזל, וזמנין דמשקר ואומר, אין לי, ויש לו, ונמצא שהוא מחטיא את חברו: ועל אחת כמה וכמה צריך לזהר שלא לשאל מתנה משום אדם, ולמחש בעי, שמא משום כסופא יהב, ואיכא משום גזל. וכל שכן ממי שאינו רוצה לתן, שאם נוטל ממנו בעל כרחו הוי גזל גמור. ורבו רעים שנוטלים בעל כרחם מחבריהם, ודומה להם כהתר ולא ידעו שהוא כלסטים מזין שיוצא לדרך וגוזל וחומס. וכן על זו הדרך, הלוה על מנת שלא לשלם, דא ודא אחת היא. ואם יראו אדם שיוצא לתרבות רעה וגוזל וחומס ומלסטם את הבריות, יבזו אותו ויקללו אותו וטמא טמא יקראו לו, אבל הנוטל מתנה או בזול או לוה על מנת שלא לשלם, דומה לו כהתר ולבבו לא יכאב כי לא ידעו מה הוא האסור, השם הטוב יכפר בעד. ונהי שאמרו (כתובות מט ב) כופין על הצדקה, הינו אחרים שיכפו את העשירים שיתנו לצרך עניים, אבל עניים עצמם וחכמים עצמם לא התר להם לטל שלא מדעת בעלים ושלא ברצון טוב, דאיכא גזל וחלול השם, ושונא מתנות יחיה (משלי טו כז) (וכבר כתבתי מזה לעיל בערך גזל ובערך מתן, עין שם): ומצות השאלה היא חסד גדול, הון ועשר בביתו וצדקתו עומדת לעד (תהלים קיב ג). ואף אם יפסד לו חפצו מעט, יותר ממה שהוא מפסיד הוא מרויח בשכר שמקבל מאת השם על החסד, גם ברכות יעטה מאת השואל. וכל אדם יזהיר את אשתו שתהא טובת עין, ויקנה כלים יתרים בתוך ביתו כדי להשאיל, ולא ישיבו פני שואל ריקם, וה' ישלם להם שבעתים אל חיקם:

שואל כענין

תנינן (אבות ב, ו) לא הבישן למד. וממדות החכם הוא, שעל מה שלא שמע אומר, לא שמעתי, ושואל כענין. וצריך דעת להיות שואל, שהרי אמרו בזהר הקדוש, שהיו מענישים לתינוק אחד במתיבתא דרקיעא, על שהיה מכסיף לרבו בשאלותיו. ואמרו בש"ס (מו"ק ה, א), שתלמיד אחד, כל השנה היה שואל לרבו, בשבתא דרגלא לא היה שואל לו, מפני שטרוד ושמא לא יוכל להשיב ויבוא לידי כסופא, קרי עלה (תהלים נ כג) ושם דרך אראנו בישע אלהים. הנה כי כן צריך פלס שלא לשאל לחכם בפני רבים, ובפרט אכסנאי שבא לעיר לא ישאל לו שאלות אלא אם כן קים לה בגוה דאיהו גברא רבא וכל רז לא אנס לה. וכל דאית לה רבא במתא, או כי יקרא שיבוא חכם לעיר, לא ייעף ולא ייגע מלשאל ממנו כל שאלותיו וכל קשיותיו, ולא יעשה דבר קטן ודבר גדול בלי שאלת חכם ובלי עצת חכם, למען ישכיל את אשר יעשה, אז יצליח את דרכיו ואז ישכיל. ואם שאל לחכם ולא ידע להשיב, והשיב שלא כהגן, לא יפקפק עליו ולא ירבה דברים, אלא יקבל הכל: ובפרט בפני הבעלי בתים, צריך דעת גדול בין התלמידי חכמים שלא יהא האחד מתכבד בקלון חברו להראות שהוא חכם וחברו אינו חכם. ואם חברו אינו יודע להתנהג בדרך זה, יתרצה שחברו ישאר מכבד וחכם בעיניו ובעיני ההמון, והוא בזוז ושסוי, ובזה יהיה כבוד שמים מתרבה וכבודו גם כן יתרבה. ולא יבזו זה את זה בדברים, דנפק חרבא וחלול השם ושנאה ותחרות, אלא ידברו דבריהם בנחת בכבוד בדרך ארץ, וכשלא יקבל האחד דברי חברו, לא ירבו דברים ולא יחזיקו במחלקת, אלא כל אחד ישאר בסברתו, ואם שגה, אתו תלין משוגתו, ויפנו עצמם לדבר אחר. ובפרט במלי דדרשא, אין משיבין על הדרש (פענח רזא ז א תולדות יצחק ה), ועל כל אשר יאמר שום תלמיד חכם, יענה אמן ומודים מודים ויאמר טוב הדבר. ובפרט בפני ההמון צריך דעת גדול שלא לצער ושלא להשפיל תלמיד חכם. זהו קצות דרכי תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם, ישמע חכם ויוסף לקח: