פלא יועץ/צ

צדקה

צדקה עד היכן כחה, מי ימלל, וכבר חבר ספר "מעיל צדקה" להרב שבט מוסר ואסף איש טהור כל מאמרי רבותינו ז"ל בש"ס ומדרשים, המדברים בשבחה של צדקה ומה רב טובה. ולפי גדלה וטובה יצרו של אדם מתגבר עליו, מקשה לבו לבל יעשה כדמבעי לה למעבד. ועל כגון זה אמרו (ערובין סה ב) אדם נכר בכיסו, כי יצר חבת הממון רב מאד, אשרי המתגבר עליו מדי יום יום ונצול הימנו, מה רב טובו ומה טוב חלקו ומה נעים גורלו בעולם הזה ובעולם הבא, הון ועשר בביתו וצדקתו עומדת לעד, והרי זה סוחר חריף שמלוה השם לערך אלף למאה ויותר ופרי מעלליו יאכל בעולם הזה ותתענג בדשן נפשו בעולם שכלו טוב ואין צרך להאריך בזה, כי למפרסמות אינן צריכות ראיה, וכלי עלמא ידעי, אך דא עקא, כי יצר לב האדם מתעה לו ומראה לו כי רב מאד מחנהו, ושכבר יצא ידי חובתו, ושחייו קודמין, ושהוא עושה צדקה בכל עת במה שזן בניו ובנותיו הקטנים עם הגדולים כמאמר רבותינו ז"ל (כתובות נ א). אבל מי שהוא צדיק, יבחן אם מביא כדי מעשר לצדקה, ומה שזן בניו ובנותיו אינו עולה לחשבון אלא למאן דדחיקא לה שעתא טובא כמפרש בפוסקים: והנה בענין הצדקה יש ערכין כמפרש בדברי רבותינו זכרונם לברכה, הם אמרו, חייך קודמין, ענייך קודמין, עניי עירך קודמין (ב"מ טב א עא א), באפן שאין ראוי לאדם לצמצם הרבה מאד בהוצאת הבית שלא מדעת אנשי הבית כדי לתן צדקה, שהם קודמין: ובכלל אמרם "חייך קודמין" הוא, שימכר קרקעות ומטלטלין ויכלכל את שיבתו, ויזכה נפשו לשכן כבוד בארץ הקדש, ויטל חלק בראש לשלח לעולם הבא מעדנים לנפשו, ואל יחוש כל כך על בניו להניח להם כל חילו, כי אדם קרוב אצל עצמו וחייו קודמים. ואם גבור בארץ יהיה זרעו, דור ישרים יברך, ואם ירחיב השם את גבולו, אז פתוח יפתח את ידו כברכת השם אשר נתן לו. אבל אם קצור קצרה ידו, חייו וחיי בני ביתו קודמין לכל אדם, ומה גם אם יש לו חובות ואינו פורע ומרבה בצדקה כי לא לרצון יהיה. על כל פנים אי אפשר לומר, ונקה, אפלו עני המתפרנס מן הצדקה מלתן פרוטה לצדקה בכל יום קדם תפלה לקים מה שנאמר (תהלים יז טו) אני בצדק אחזה פניך: ובכלל "עניי עירך" כתבו המפרשים, שהם עניי ארץ ישראל שהם באמת עניי עירנו עיר עוז לנו. ולכן נהגו כל בני הגולה לתן לשלוחי ארץ ישראל, אשריהם ישראל. ואני אומר שבכלל ענייך הוא, לתן לתלמידי חכמים, שהרי אמרו (שבת קה ב) תלמיד חכם, הכל כקרוביו. וידוע מעלת המהנה תלמיד חכם מנכסיו, וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה (קה"ר יא א) אם בקשת לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלי תורה, שנאמר אשריכם זרעי על כל מים (ישיה לב כ). וכמה מצות עושה ביחד: צדקה, מחזיק ביד לומדי תורה, מכבד התורה ולומדיה, מביא דורון לתלמיד חכם, שהוא כמקריב בכורים (כתובות קה ב) עושה צדקה עם בני אדם המהגנים. ומה מאד גדול שכרו, כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה, כי גדול המעשה, עד שהקדים הכתוב זבולון ליששכר, ועתיד הקדוש ברוך הוא לעשות צל וחפה לבעלי מצוות אצל בעלי תורה (ויק"ר כה ב). דכתיב (קהלת ז יב) בצל החכמה בצל הכסף. וכתיב (תהלים קיט קסה) שלום רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול. ועוד כי גדול צרכו של תלמיד חכם משאר אדם, דאהדורי אפתחי לא מהדר. וצריך לנהג סלסול, והוצאתו מרבה, בין באכילה ושתיה, בין במלבושים ומטלטלין, כידוע שאין דרכם ואינו לפי כבודם להתבזות בבלויי הסחבות, וצריכים הם לכלכל את עצמם בבשר ויין וקאוו"י וכדומה, כדי לעמד על המשמר על התורה, כי תושיה היא (מדרש תהלים ז ג). וצריך לתת להם די מחסורם כדי שלא יהיו טרודים ותהיה משנתם שלמה ועבודתם תמה, באפן שאשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה (ישעיה נו ב), עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאשר (משלי ג יח). ורבו מעלות מחזיק ביד לומדי התורה ומהנה תלמיד חכם מנכסיו כמפרש בש"ס ומדרשים (כתובות קיא, ב). אלא דכל כי הא אי אפשר לתלמיד חכם לדרשו, שלא יאמרו שהוא דורש טוב לעצמו, אלא אם כן תפארת חכמים עשרם): וכשנו. תן לעניי עירו צריך להבחין איזהו עני הגון צנוע ומעלי, ועני חשוב בן טובים, להם יפתח ידו ביותר, כי לפי מה שהוא אדם יגדל ערכה של צדקה, ועל, כל פנים לא יפחת מלתן לכל שואל ולכל מין עני, כמדת קונו שנותן לחם לכל בשר ורחמיו על כל מעשיו, ובמדה שמודד מודדין לו, שאין מדקדקין עמו. ומה שאמרו (ב"ב ט ב) הכשילם בבני אדם שאינם מהגנים. אפשר דהינו שאינם צריכים לטל לפרנסתם ונוטלים להוציא לדבר עברה רחמנא לצלן, אבל למזונות אין בודקין, אלא שלעני המחזר על הפתחים אין נזקקים לו למתנה מרבה, אבל נותנים לו מתנה מועטת. ואסור להחזיר העני ששאל ריקם, שנאמר (תהלים עד כא) אל ישב דך נכלם, כך פסק הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ז ה"ז) ונראה שבכלל זה הוא עני שפושט מטפחת בפתח בית הכנסת, שהוא כמי ששואל לכל אחד וצריך כל אחד להטיל לו פרוטה: וכן ערך הצדקה הוא לפי מחסורו ודחקו וצערו של המקבל, שהרי פסק הרמב"ם (שם פ"ח, ה"י) שפדיון שבויים קודם לפרנסת עניים, ואין מצוה רבה וגדולה כפדיון שבויים. וכן על זה הדרך יעריך האדם הדחק והצער של העני וירחם עליו כדי שירחמו עליו מן השמים. ולפי זה הכי נמי, הערך בזמן הערך, כגון בערבי ימים טובים, ואם ילד ילד לו ובנשואי בניו ובנותיו, שאז ההוצאה מרבה והדחק, ובפרט בנשואי הבנות, הרי הוא כפדיון שבויים שהדחק והצער הרבה שבאים לידי בזיון, ואב ואם מר להם עין במר בוכה, והמרחם ירחמו עליו מן השמים: והנה היה ראוי להעתיק דברי הרמב"ם מפרק ז' מהלכות מתנות עניים ואילך, ששם מדבר בענין הצדקה דברים חיים וקימים ונחמדים, אך לקצר אני צריך (ועוד ידי נטויה להעתיק דבריו במקום אחר בסיעתא דשמיא). אך זה הרשום בכתב שכתב שם, שהצדקה היותר מעלה היא, הנותן צדקה ואינו יודע למי נותן, והמקבל אינו יודע ממי מקבל, באפן שלא יתביש העני, ועושה מצוה לשמה שאינו מצפה שיחזיקו לו טובה, ובכלל זה, הנותן לקפה של צדקה. ומיהו נראה שאם חושש שיחשדוהו וידברו עליו תועה, דלא עבד כדמבעי לה למעבד ושהוא כילי ורע עין, אז אם נותן מתנה לחברו, מצוה להודיעו כדי להרבות האהבה ואחוה שלום ורעות, ומשום, והייתם נקיים מה' ומישראל, וזה כל האדם שיהיו כל מעשיו לשם שמים: ובכלל צדקה בסתר הוא, לקנות מעני ביקר כמה ששואל ולמכר לו בזול, ולהשכירו למלאכתו ולשלם לו יותר מן הראוי לשם צדקה, ולקנות סנדקות ושושבינות, שאז צרך העני גדול שהוצאתו מרבה, ונזון בזרוע, שחושב שנהנה מיגיעו ושנוטל את הראוי לו, והנותן, נותן לשם צדקה ולחבוב מצות סנדקות ושושבינות, שלא תהיינה מצוות בזויות שמחזרין על הפתחים למכרן ואין קונה וכדי בזיון. ואשר הרחיב השם את גבולו פתוח יפתח את ידו לעשות כל אלה כברכת השם אשר נתן לו, פזר יתן להוסיף לו ולהניח ברכה אל ביתו, כדכתיב (משלי יא כד) יש מפזר ונוסף עוד. ובאמת, שיצר הממון הוא קשה כברזל, ועל כגון זה אמרו (ערובוין סה, ב) אדם נכר בכיסו, שאם בענין הממון ינצח את יצרו ויצא ידי חובתו מבטח לו שלא יחטא ויקים כל דבר טוב. לכן, לו בכח יגבר איש, חילים יגבר לעשות צדקה כדמבעי לה למעבד, והכל לפי רב אהבתו לבוראו, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה (שיר השירים ח ז) כאין נגדו, ומה גם בידעו ובהאמינו בתורתנו הקדושה ודברי חכמינו זכרונם לברכה, שהשם ישלם כפלי כפלים, ולעולם אין אדם מעני מן הצדקה (רמב"ם הל' מתנות עניים פ"י, ה"ב), ואין דבר רע ולא הזק נגלל בשביל הצדקה, שנאמר (ישעיה לב יז) והיה מעשה הצדקה שלום:

צעקה

כמה גדול כחה של צעקה לבטל הגזרה כדכתיב (תהלים לד יז, יח) פני ה' בעשי רע להכרית מארץ זכרם, צעקו וה' שמע. וכן בארבעה שצריכין להודות כתיב (תהלים קז ו) ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם. והנה פשט תבת "צעקה" הוא, שירים קול בתפלה מתוך קירות לבו. אמנם הלב מהסס בזהי שהרי אמרו (ברכות כד ב) המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר. ולפם מאי דילפי לה מחנה, דכתיב (שמואל א א יג) וקולה לא ישמע. משמע דאפלו בתפלה פרטית שמתפלל על צרתו צריך שלא ישמיע קולו. והחמירו בזהר הקדוש ואמרו (ח"א דף רט:) שהמשמיע קולו בתפלתו אין תפלתו נשמעת במרום. אבל יש מקומות אחרים בזהר הקדוש דמשמע דירים קלה בצלותה. ונראה לישב קצת פשר דבר, שהיותר טוב שלבו למ"ו א"ב יצעק צעקה גדולה ומרה, והקול יהיה נמוך, רק שפתותיו נעות וקולו לא ישמע. אמנם אם אש תוקד בקרבו ולא יכול להתאפק מלזעק בקול גדול מתוך צרתו, גם זה חשוב מאד ועושה פרי למעלה. ומה גם אם הוא שליח צבור העובר לפני התבה, שמכרח לצעק צעקה גדולה. ועקר הצעקה תלויה בלב והקול בינוני קול בוכים, כצועק ובוכה ומתחנן, ובזה ישמע אל ויענם כי הוא שומע צעקת עמו ברבים:

צוואה

טוב לגבר כי יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך השם, כי מדת אנוש היא שיותר שומע ומקים צואת אביו ואמו, מאשר ישמע וישמר ויקים עשרת הדברות, ונמצא שעל טוב יזכר שמו, וגדול המעשה זכות בניו תלוי בו. אבל צריך להכיר את הבנים לפי מה שהם, ושלא להכביד עליהם בדבר שחושש שמא לא יקימו ויהיו מוסיפים פשע וחטאה, ונמצא שגורם שיענשו בסבתו, שמצינו שיותר מקפידים ומענישים מן השמים על העובר צואת אביו ממה שעובר על דברי התורה, רק יעשה זאת, שירשם בכתב ידו: "זוהי דרך רעה וזוהי דרך ישרה" שלא בדרך צואה ואזהרה, רק כמזכיר, והשומע ישמע עליו תבוא ברכת טוב: וכן טוב לגבר שיצוה על עצמו שיעשו למנוחתו ולעלוי נשמתו כל אשר בכחם לעשות. ויצוה על ענין רחיצה וקבורה ומצבה וחלוק צדקות ולמודים ותפלות למנוחתו, כי מי יחוש על נפשו יותר ממנו. ואף אם הוא בטוח בבניו שיעשו לו הרבה, לא ימנע מלצוות ולרשם בכתב, למען יהיה לזכרון בין עיניהם להעדפה. ומה גם, כי הן בעוון יש בנים לא אמון בם, שנשכח אביהם ואמם מלבם, לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב, כי אם מעט מזעיר ביום יארצייט. ואוי להם לבנים ואוי להם לאבות שמצפים לשלחן בניהם, והיותר טוב שילך לפניו צדקו. וגם יצוה את בניו שיעשו בשבילו וישלחו מטעמים לנפשו כאשר אהב: וכן טוב לגבר שיסדר עניניו וירשם בכתב ישר את מי חיב ומי חיב לו, ויגזר אמר בכל תקף שיקימו את כל הנמצא כתוב בפנקסו, ויגדלו פרע לכל בעל חוב, בלי שום טענה ותביעה למען תנוח נפשו. ויחלק נכסיו לבניו בסדר נאות, באפן שלא תהיה ביניהם קנאה, ושלא ישאר ביניהם אחריו מחלקת וקטטה. ויצום שיהיה ביניהם אהבה ואחוה שלום ורעות, ואיש את אחיו יעזרו. כזאת וכזאת יצוה את בניו ואת ביתו לפי מה שהם, ולפי צרך שעה ישמע חכם ויוסף לקח: והנה על דרך שאמרו (שבת קנג, ב) שוב יום אחד לפני מיתתך, ישוב היום שמא ימות למחר. כן הדבר הזה, שלא יניח מלעשות צואה עד בוא קצו, כי לא ידע האדם את עתו, ולמחש בעי שמא חס ושלום פתאם יבוא אידו, ושמא ימות בבחרותו מיתת פתאם חס ושלום, ואפלו אם יחלה, שמא יהיה נרדם בחליו ולא יוכל דבר, ועוד כי אז יחרד האיש וגם יחוש לחרדת בני הבית, ועל הרב אז דעתו נבוכה ואינה מתישבת עליו. לכן זוהי דרך ישרה, שבעודנו בבחרותו ובבריאותו, יכתב צואתו ויצוה בכל תקף לקים את אשר ימצאו כתוב אחר מותו. ומדי יום יום יוסיף ויגרע ויחליף כרצונו, כפי ראות עיניו. וכשמחלק נכסיו, אם רואה שהרחיב השם את גבולו לא יעזב לאחרים כל חילו, רק יטל לעצמו חלק בראש להיות קרן קים ביד נאמן, והפרות ישלחו לו מעדנים לנפשו, זוהי דרך ישרה תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם (אבות ב, א נדרים כב ב): וראוי לכל אדם לחוש ולקים צואות הרב רבנו יהודה החסיד, כי הדברים עתיקים, ומי שיודעם ועובר על דבריו הרי זה מתחיב בנפשו, ושומע לו שומר נפשו:

צניעות

מדה זו צריכה לאנשים ועל אחת כמה וכמה לנשים, ובזה האדם נבדל מן הבהמה. ומדת הצניעות צריכה אפלו כשהוא לבדו בחדרי חדרים מפני כבוד מלך רם ונשא, אים ונורא אשר מלא כל הארץ כבודו, שהרי פסק מרן בשלחן ערוך (או"ח סי' ב סעיף א) שלא ילבש חלוקו מעמד, אלא בעודנו שוכב יכניס ראשו וזרועותיו באפן שכשיקום נמצא גופו מכסה. ומזה נקיש לערב שבת כשמחליף חלוקו שצריך שיעשה באפן שלא יהא גופו מגלה. וכן פסק מרן (שם סי' ג סכ' ד) שצריך שיהא צנוע בבית הכסא ולא יגלה עצמו אלא מלאחריו טפח ומלפניו טפחים. וביותר צריכה אשה להיות צנועה בבית הכסא, ולא תכנס לבית הכסא ולא תברך ברכת אשר יצר בפני אנשים: ועקר הצניעות צריך בענין תשמיש, שתזהר ותשמר האשה שלא ירגיש ולא יודע לאדם בלכתה לטבל לבעלה. ובשעת תשמיש יהיה צנוע מאד מאד שלא ירגיש בו שום נברא ואפלו תינוק קטן. וכן תהיה האשה צנועה כל כבודה בת מלך פנימה, ולא תרבה שיחה אפלו עם קרוביה ואפלו עם בעלה, שהרי כתיב (עמום ד יג) ומגיד לאדם מה שחו, ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (חגיגה ה, ב) שאפלו על שיחה קלה שבין איש לאשתו עתיד לתן את הדין: וכן מדת הצניעות צריכה לתורה ומצוות, כדכתיב (מיכה ו ח) והצנע לכת עם אלהיך. וכתיב (משלי יא ב) ואת צנועים חכמה:

ציצית

מצות ציצית היא שקולה ככל המצות (נדרים כה א) וזוהי פתח תק) וה להשלמת רמ"ח איברי ושס"ה גידי נפשו רוחו ונשמתו, מאחר שאין אנחנו יכולים לקים התרי"ג מצוות, כשאנו מקימים מצות ציצית, חשוב כאלו קימנו התרי"ג מצוות. אבל צריך לכון כן בפרוש, וטוב לומר קדם הנחת ציצית: יהי רצון מלפניך יי אלהינו ואלהי אבותינו שתקבל ברחמים וברצון מצות ציצית שאנחנו מקימין כאלו קימנוה בכל פרטיה ותקוניה ודקדוקיה וכאלו קימנו כל תרי"ג מצוות התלויות בה: ולכן צריך לזהר שלא יחסר מעליו טלית קטן, ויזהר בין בטלית גדול בין בטלית קטן, שיהא כשר כדינו וככל משפטו, שאם לא יזהר, נמצא שלא קים מצוה וההעדר טוב, שבהניחו בגד ארבע כנפות בציצית שאינו כשר, עברה היא בידו שמברך ברכה לבטלה ושלובש בגד ארבע כנפות בלא ציצית. וכן צריך לזהר לקים בו זה אלי ואנוהו (שמות טו ב) בטלית נאה, שאם מלבש בגדים נאים, כלים מכלים שונים והטלית שעל בגדיו יהיה קרוע בלוי, הלוא יבוש בעולם הזה ויכלם לעולם הבא וכדי בזיון וקצף: ויזהר לעשות טלית, בין קטן בין גדול מצמר רחלים ולא משאר מינים, שאינו מקים אלא מצוה דרבנן (או"ח סי' ט סע' א), והרי זה דומה למי שיכול להרויח אלף זהובים ומתרצה בחמש מאות: וראוי לחנך את הקטנים במצוה זו והיתה להם טלית קטן תחת בגדיהם תדיר, ובזה יקנו סדר קדשה ויהיה להם סיוע על התורה ועל העבודה. והפליגו בזהר הקדוש (כ' ואתחנן דף רסה) בשבח המגיע ליוצא מביתו מעטף בציצית ומכתר בתפלין, אשרי מי שיוכל עשוהו:

צער

אין ראוי להצטער על שום דבר בעולם כי אם על צער השמים, כי על הבלי העולם אין מקום להצטער כי הכל הבל. וכבר משלו על שאין הקדוש ברוך הוא חס על צער הצדיקים, שמצערים אותם או שמצטערים על מקרי הזמן, שהרי זה דומה לאב שרואה את בנו כשהוא תינוק, שבונה בית מעצים קטנים וקש ושמח בו, ובא אדם וסתר בנינו והולך אל אביו וקובל עליו וצועק מרה, וחושב שהיה ראוי לאביו להרג לאותו האיש, אבל אביו שוחק ואינו חושש כלל, שיודע באמת שצער בנו הוא הבל וריק, אלא שלפי דעתו וקצר השגתו מצטער הרבה, כן הדבר הזה. שהצער שמצטער האדם על עניני העולם הזה, הכל הבל ורעות רוח. וכמו שלפעמים האב מסיע את הבן לבנות אלו הבתים, וקונה לו דברים שהם שחוק הילדים למעבד לה ניח רוחא לפי דעתו, כן הקדוש ברוך הוא לפעמים משלים רצון האדם בעניני העולם הזה לפי דעתו שנפשו חשקה בהן למעבד לה ניח רוחא. ואם הקדוש ברוך הוא מצער את האדם במיני יסורין לכפרת עוונותיו והוא מצטער ובוכה, הקדוש ברוך הוא אינו חושש עליו אף על פי שהוא רחום וחנון בעל הרחמים שהרי זה דומה לילד שאמו רוחצת אותו מצואתו והוא צועק ובוכה שאמו אינה חוששת עליו. וכמו הרופא שעושה לחולה רפואות קשות, ולפעמים חותך איבר ואינו חושש על צערו כי יודע שהוא להנאתו ולטובתו, כן הדבר הזה, דכלי דעבד רחמנא לטב עבד. והאיש שיבין את זאת אין ראוי לו להצטער כלל: ובספר "שני לוחות הברית" מיתי מעשה בחסיד אחד שנכנס לעיר וראה אותם עצבים ומרורים, והוא היה שמח וטוב לב מפזז ומכרכר. ויאמרו לו אנשי העיר לשמחה מה זה עושה, אמר להם ולמה לא אשמח אמרו לו, הלוא תראה כל העם בוכים איש פתח אהלו ולמה אתה משחק בין הבוכים, אמר להם אמשל לכם משל, לאחד שנכנס לבית ומצא אותם ישנים וחולמים חלומות מבהלים, ובוכים בחלומם, האם הרואה זאת יצטער, הלוא יודע שאין זה אלא חלום, וכשיעור משנתו אז ינוח לו, כן הדבר הזה, שכל המצטערים על עניני העולם הזה היו כחולמים, ואני שאני ער, יודע שהכל הבל. אבל על צער השמים חובה להצטער, ומזה נמשך כל מין צער שצריך להצטער על החטאים ועוונות והפשעים, לא על עצמו שיסבל ענשים קשים, אלא על שגורם צער וכעס למלך הכבוד: וכן ראוי להצטער על חרבן בית המקדש שנחרב בעוונותינו, לא על שאנו גולים דוויים וסחופים, אלא על צער השמים כי גדול מאד, וכן על כל מין יסורין, זה יהיה צערו, שגרם כעס וצער למלך רם ונשא, כדכתיב (ישעיה סג ט) בכל צרתם לו צר. והרי זה דומה לבן האוהב את אביו והכעיסו כעס גדול עד שהכרח לעזב רחמי האב והכהו מכה רבה, שאם הבן אוהב נאמן אינו חושש על מכותיי כלל אלא על כעס וצער אביו, וחושב, איך אעשה ובמה אתרצה אל אבי שלא יהא לו צער וכעס בשבילי. ועל אחת כמה וכמה בידענו שרחמי שמים מרבים, ומדתו להיטיב עד אין חקר, וגדלה אהבתו אל עמו ישראל וגדר צערו על יסודיהון כדכתיב (שמות יט כא) ונפל ממנו רב. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (מכילתא פ' יתרו פ"ד) שאפלו אחד שנפל, דומה בעיני רב. אם כן ראוי להצטער על היסורין, מצד אחד, שבודאי היה כעס גדול לאבינו שבשמים, עד שהכרח להכותו מכה רבה. ובזמן שאדם מצטער שכינה מצטערת, מה הלשון אומרת קלני מראשי וכו: וזהו הטעם שצריך להצטער צער בנפש על אובודיהון דצדיקיא, ועל בל יסורי הצדיקים שהם מחללים מפשעינו מדכים מעוונותינו, ומפני הרעה נאסף הצדיק וגדל צער השמים על כי אנשי אמונה אבדו, באים בכח מעשיהם וכו, וכו. ואפלו על צדיקים שמתו בשנים קדמוניות צריך להצטער, כמו שאמרו (זוהר ח"ג דף נז) שכל המצטער ביום הכפורים על מיתת בני אהרן, מוחלין לו על כל עוונותיו. והטעם, שהחי יתן אל לבו, אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר, ועוד יתן אל לבו כי בעוונותינו שרבו פסו אמונים מבני אדם ואבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין, ואין להקדוש ברוך הוא בעולמו עם מי להתעלס באהבים כימי עולם וכשנים קדמוניות, וזה מחמת עוונותינו כאמרם בש"ס (סנהדרין יא, א) ראוי היה רב פלוני שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך. ומחמת דאחסור דרי על כן התורה אזלא ומדלדלא הלוך וחסור. על זאת ראוי להתמרמר ולהצטער בצער מתחולל: וכתבו המקבלים, שעוונות הרשעים והתגברות הקלפות מחמתם גורם בלבול מחשבות הצדיקים, שלא יוכלו לעבד את בוראם עבודה שלמה ולדבקה בו כראוי. לזאת יחרד לבנו ויתר ממקומו, ונמרר בבכי תמרורים על רעה גדולה כזו, וכהנה רעות רבות וצרות שגרמנו למעלה בעוונותינו: והנה אם אדם מצטער על הבלי העולם הזה, הוא חסרון דעת, כמו שכתבנו לעיל משם הרב "ספר הברית", דממה נפשך, אם הוא דבר שיש לו תקנה יעשה התקנה וינצל, ואם אין לו תקנה, מה יתן ומה יוסיף לו ומה בצע בצערו, אבל על המצטער על צער השמים, צערו עושה רשם ועושה פרות. עושה רשם שהרי ארח ארעא ומשלמות המדות הוא, שיהא דעתו של אדם מערב עם הבריות, ויצטער או לפחות יראה צער ויבכה עם הבוכים. וכמה מן הגנות מגיע לאותם ההולכים לקבורת מת, ועד שמכינים הקבר שקרובי המת יושבים אצל המת מרי נפש, והם מרבים בשתיה ובשחוק וקלות ראש, באותו פרק באותו מקום בפני המת וקרוביו, בודאי גנאי הדבר מאד ורע ומר, וראוי למחות בידם אם ישמעו, ישתקע המנהג הרע הזה ולא תהא כזאת בישראל: ומה גם אם אביו ואמו וקרוביו בצער שחיב להצטער עמהם, וזה חצי נחמה לאדם שרואה שגם אחרים מצטערים עמו בצרתו, כן על זה הדרך, אדם שהוא מצטער על צער השמים, לפי צערו עושה נחת רוח ליוצרו ולפם צערא אגרא. ועושה פרות שכפי צערו, כך ירבה להשתדל לתקן את אשר עותו ולעשות כל אשר בכחו לעשות כדי להקל מצער אביו שבשמים, כבן האוהב את אביו ורואה אותו בצער מתחולל בסבתו, שבשרו עליו יכאב ומוסר נפשו להצילו מצרתו. וכבר כתבו המקבלים שלפי היגון ואנחה והצער שאדם מצטער על עוונותיו, כך ירבה להטהר טהרת הנפש. הנה כי כן מה יקרו דברי החכם (מבחר הפנינים מד, מו), שאמר לאחד שראה אותו בצער אם צערך על עניני העולם הזה, הקדוש ברוך הוא יסיר ממך צערך ואם צערך על צער השמים, הקדוש ברוך הוא יוסיף לך צער כהנה וכהנה: והנה ענין הצער הוא דבר המסור ללב, ויצר סמוך עושה חלופיהן בגלם ומכניס צער על הבלי העולם הזה, וצער השמים נשכח מלב לא חלי ולא מרגיש. והאיש אשר הוא טהור יתחזק במחשבות טהורות לעשות דבר בעתו על מתכנתו, לא יחליפנו ולא ימיר אותו, והבא לטהר מסיעין אותו (שבת קד א). וידוע מה שכתוב בספר בן סירא (יבמות סג ב) אל תצר צרת מחר וכו'. ומאחר כי צל ימינו על הארץ, מה יתרון לאדם בכל עמלו אם חיי צער יחיה, אין טוב לאדם אלא שיהא שמח בחלקו ויבטח בשם ויעשה טוב:

צרה

על כל צרה שלא תבוא על האדם, ראוי לתן לב ולפשפש במעשיו, כי האלהים עשה שייראו מלפניו, ושולח איזו צרה על האדם כדי שיתן לב לשוב, כפרה שמכין אותה כדי לכון אותה לתלמיה. ואם ביום צרה אינו נותן לב לשוב ותולה הדבר במקרה, הרי ענשו מפרש בתורה בפרשת בחקתי, דכתיב (ויקרא כו) ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי, והלכתי אף אני עמכם בקרי ויספתי ליסרה אתכם וכו'. ולכן לא יעבר מלקבל עליו בעת צרה לשוב מאיזו עברה מעברות שבידו, ובזה יתעשת האלהי"ם לו ורפא לו: ועוד יש שלשה דברים טובים על כל צרה לבטל הגזרה, והם צום, קול, ממון: צום, יענה בצום נפשו כי התענית במקום קרבן ונרצה לו לכפר עליו. וכבר נהגו ישראל מימי עולם על כל צרה, שהיו גוזרים תענית על הצבור, כמו ששנינו במסכת תענית. וצא ולמד כמה גדול כח התענית לבטל הגזרה, עד שאפלו בשבת שתשעה באב נדחה מפניו התירו להתענות תענית חלום שבת יא, א), דאתמחי מלתא לרבנן קדישי שמועיל לבטל הגזרה, אך צריך שיהא הצום באפן שיהא צום יבחרהו האל יתברך שמו, וכמו שנכתב לקמן בערך "תענית" בסיעתא דשמיא: והקול קול יעקב הוא העוזר אותם בעת צרתם. ויש שני מיני קולות, קול תורה פ וקול תפלה ותחנה. תורה יעסק בתורה. וכתוב בספרים, שקריאת ספר תהלים בכונה והכנעה, ומה גם בעשרה, מסגל מאד לכל צרה שלא תבוא ולהציל מכל צרה. וכן יש בספרים סגלה, על כל צרה שלא תבוא על העיר, לקרות כל פסוקי תהלים המתחילים באותיות שם העיר. וישפך נפשו בתפלה לפני השם העונה לעמו ישראל בעת צרה. ומה טוב אם יש תלמיד חכם שיודע לסדר תפלה הגונה לפי הצרה. וצריך להקדים הרהורי תשובה לתפלה. וצריך להזכיר בתחלת התחנה עניני ודוי וחרטה והכנעה כדי שתהא התפלה רצויה ומקבלת, וכמו שאכתב לקמן בערך תפלה. יכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין מד, ב) לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, שאלמלא הקדים אברהם להתפלל בין בית אל ובין העי, לא נשתיר משונאי ישראל שריד ופליט. נמצינו למדין שגם על זרעו למרחוק צריך להקדים להתפלל. (ואם יהיה אלהי"ם עמדי, בלא נדר אסדר תפלה פרטית להתפלל על כל מין צרה ורעות המתרגשות לבוא בעולם, שיתפלל אותה האדם לפחות בעת רצון בעשרת ימי תשובה, וסמכתיה בבית תפלותי בסיעתא דשמיא): ואין צרה גדולה בעולם כצרת הנפש, וראוי לאדם להקדים תפלה ולהתפלל ולשפך נפשו לפני השם שיהא עמו בצרתו, ושיעזרהו להלחם עם היצר הרע ולנצל מגאוה וכעס וקפדנות וגזל ואונאה ודבורים אסורים, וכהנה אסורים שאדם מעתד לעבר עליהם ושיעזרוהו לעבד את השם עבודה שלמה, ולומר תפלות וברכות ובכונה, וליראה ולאהבה את השם ולדבקה בו וכדומה, לקים כל דבר טוב, על הכל ישפך נפשו לפני השם אולי יש תקוה, ויהיה צדיק מצרה נחלץ (וגם על זה אניף ידי בלא נדר בסיעתא דשמיא). והתפלה עושה פרות ותזכירהו לעמד על המשמר: ומתן אדם ירחיב לו (משלי יח טז). כי יתן איש כפר נפשו לשם, גדולה צדקה שמבטלת את הגזרה ונותנת חיים לעושיה, כדכתיב (שם י ב) וצדקה תציל ממות. וכתיב (שם כא כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים. וכשנותן הצדקה יודיע צרתו לרבים, וצריכים המקבלים להתפלל על הנותן שינצל מצרתו ובזה רוח והצלה יעמד:

ציור

ציור הוא דבר המועיל הרבה, שהרי כתבו משם האר"י ז"ל. שכדי לקים שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז ח) יציר תמיד נגד עיניו כאלו שם "הויה" כתוב נגדו בכתיבה אשורית בנקוד יראה כזה: יהוה, וזה מועיל מאד ליראת שמים. וכן אמרו בש"ס (סנהדרין כב א) המתפלל יראה כאלו שכינה כנגדו. ועל כל עברה שתבוא לידו, וכל דבר טוב שמפתהו יצרו שלא יעשה, יציר כאלו עומד לפני השם שהוא מלך רם ונשא אים ונורא (כמו שהוא האמת), ואומר לו בקול רעש גדול ואהבת את ה' אלהי"ך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (דברים ו ה), וכאלו יושב בין גן עדן ובין גיהנום, אם יעשה טוב יכנס לגן עדן ותתענג בדשן נפשו, ואם מעשה רע תכף יפל בגיהנום. וידמה דמות צורות משנות מבהילות שיבהילוהו ויצערוהו צער בנפש: וכתבו המקבלים שיציר תמיד נגד פניו דמות צורת פני רבו ומועיל הרבה להשגת חכמה. וכן כתבו שיציר דמות אביו נגד פניו בשכבו לישן, ומועיל לנצל מקרי. והעוסקים בחכמת הקבלה, המה ראו כח הציור, הדמיון והמחשבה, כמה פועל, וכמעט בזה תלוי הנבואה ותקון העולמות. וצא ולמד מארבעה שנכנסו לפרדס (חגיגה יד, ב), שהכל היה על ידי העמק במחשבת הציור. וכתבו המקבלים שאל המקום שיחשב האדם וידביק מחשבתו, שם הוא מצב נשמתו, אשרי יבחר ויקרב לשכן כבוד אל הקדש פנימה אדם מקדש עצמו מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה:

צפוי

ידוע שאחת מן השאלות ששואלים ליום הדין היא, צפית לישועה (שבת לא, א), וזהו דבר המסור ללב, שלא די באמר בפה שהוא מצפה לישועה, אלא צריך להיות מצפה לישועה בלב שלם ואמונה שלמה. שכמו שבכל יום אדם מתקרב אל המיתה, כך בכל יום ויום מתקרב הגאלה, ואם יתמהמה, נחכה לו כי בוא יבוא בודאי בלי שום ספק. ולא על הגאלה בלבד צריך להיות יושב ומצפה, אלא על כל מין צרה שלא תבוא עלה אדם צריך להיות מצפה תשועת ה' כהרף עין: וכבר כתבו משם האר"י ז"ל, שבכל יום כשאומר לישועתך קוינו כל היום (בראשית מט יח) יכון שמצפה לישועה על כל צרה שנמצא בה, והוא מסגל מאד. ויכון כשאומר כי לישועתך שהוא אינו חושש על עצמו רק על צער השמים, כי בכל צרתם לו צר, ומצפה שיעשה הקדוש ברוך הוא בעבור כבוד שמו, "לישועתך" דיקא. ומתוך שמצפה לישועה יזהר להשמר מכל דבר המעכב את הישועה, ולעשות כל דבר טוב, שהרי כל מגמתנו ותאותנו הוא על תשועת השם וגאלת השכינה: הנה כי כן לא יוכל איש לומר: האם בשבילי מתעכב הגאלה, או יש בידי לקרבה אפלו אם אהיה צדיק גמור, הרי יש כנגדי כמה אלפים מישראל, עם ההולכים בחשך, יותר גרועים ממני, ואם הייתי יודע שבשלי הצער הזה, ובשבילי מתעכבת הגאלה הייתי ממית עצמי על התורה ועל העבודה. אבל זה הבל, מאחר שגאלת השכינה אותה אנחנו מבקשים, הרי מפרש בזהר הקדוש, דכל פקודא דעבדין ישראל מקלין גדפוהי דשכינתא ופרחת לעלא, ועל כל עברה שעושה כל אחד מישראל מכביד גדפהא דשכינתא ויורדת היא למטה, לזאת יחרד האיש וילפת חרדה גדולה, ויהא צופה ומביט וכל אשר בכחו לעשות יעשה בגין לאקמא שכינתא מעפרא. ומה גם כי בהגיע עת לחננה כי בא מועד הידוע לאל דעות ה', אפלו על ידי אחד מישראל שיעשה תשובה שלמה, יכול לקרב הגאלה. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש על הפסוק "שובה ישראל" (הושע יד ב), שמשום הכי נאמר בלשון יחיד: ואחרי הודיע אלהי"ם אותך את כל זאת בין תבין מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי יומא כ"א, ה"א) שאמרו: "כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו", ועתיד לתן את הדין על שלא משך ידו מעברות ולא עשה כל אשר בכחו לקרב תשועת השם באפן שלא יהיה עכוב בסבתו, ושתהיה מקצת גאלה לשכינה על ידו. וזה כלו פרי הצפוי לישועה. והעושה כל מה שמטל עליו לעשות, נוטל שכרו משלם, ומעלה עליו הקדוש ברוך הוא כאלו פדאו לו ולבניו וכאלו נבנה בית המקדש בימיו:

ציבור

אמרו בזהר הקדוש (ח"א רלד): דצלותא דיחיד לא עלת קמי מלכא קדישא אלא בחילא תקיפא, אשגח בה קדשא בריך הוא ואסתכי בחובוהי, וצלותא דסגיאין עלת כלה קמי קדשא בריך הוא ולא אשגח בחוביהו. וטעם גדלת מעלת תפלה בצבור, האחד מצד ענית אמנים ויהא שמה רבא וברכו וקדשה שהם רבי הערך. שני שאינו דומה מועטים העושים המצוה לרבים העושים, כי מתעלת הרבה יותר. והשלישי כי תפלת היחיד אם היא בלי כונה, אם הוא בעל עברות וכיוצא, אינה מתקבלת, אבל כשתצטרף עם הרבים תתקבל. והן רבים עתה עם הארץ, בקל מבטלין תפלה בצבור בסבה קטנה, וסוף שנעשה כהתר, ומבטלין אפלו בלא דבר, ומרעה אל רעה יוצאים שמתפללים תפלה חטופה וקטופה, ושלא בזמנה, ולפעמים אין מתפללים כלל: וכבר כתב מוהרי"א בספר "ככר לאדן" וזה לשונו: רעדה אחזתני איך התרה הרצועה להתפלל ביחיד וגם אחר זמן קריאת שמע, שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (זוהר ח"ג דף קפו.) שחיב נדוי, ובמדרש כונן אמרו שחיב נדוי על בטול קדיש וקדשה. ורבותינו ז"ל פרק קמא דברכות (דף ח א), ובזהר הקדוש (בראשית ח"א דף רלד) הפליגו במעלת תפלה בצבור, והדברים קל וחמר להתמיד בזה, וכבר כתבנו בזה לעיל בערך "מנחה", וכבר הדרשנים דרשו זאת וכזאת וכזאת וצוחי ככרוכיא, אבל מי יתן והיה לבבם לשמע דברי חכמים וינחלו טוב בעולם הזה ותתענג בדשן נפשם לעולם הבא: גדל חיוב כבוד צבור וחמר אסור טרח צבור, מפרש כשמלה בספר "שלמי צבור", עין שם. ולפי חמר שבו צריך לזהר הרבה. וחיב כל תלמיד חכם בקהל עדתו אם רואה שמאריך בתפלתו או שמאחר לבוא, יזהיר לחזן הכנסת שלא ימתין עליו, כי מוטב לאדם שיתפלל ביחיד בביתו ולא יטריח על הצבור. ואם הצבור מוחלים על כבודם ורוצים להמתין, לא יאבה ולא יקבל. ולפי מה שכתב שם שאסור טרח צבור אינו דוקא בבית הכנסת, אלא כל בי עשרה. מזה ילמד אדם כשהוא קרוא לאיזה כנסיה, כגון לסעדה או ועד, זריזין מקדימין לילך בראש הקרואים, ולא יטריח את הרבים להמתין עליו, ואיזהו מכבד, המכבד את הבריות (אבות ד א) וכל שכן את הצבור, שהקדוש ברוך הוא חבב כבודם מכבודו כנודע מכמה אסורים שהתרו מפני כבוד צבור ומשום טרח צבור (שבת פא). ומי שמקפיד וחושש על טרח צבור ועל כבוד צבור ימצא חן ושכל טוב בעיני אלהי"ם ואדם: