פלא יועץ/ע

עבודת השם

עבודת השם היא צריכה להיות עבודה שלמה, עבודה תמה, ביראה ואהבה ושמחה רבה בכל פרטיה ותקוניה ודקדוקיה, וכל אשר בכחו לעשות יעשה כדי לקים מצוה כתקונה בשלם שבפנים בכונת הלב, ובודאי שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו (ע"ז ג, א), וכל אדם אינו חיב אלא כשעורו, ואף אם יעבד את בוראו עבודה שאינה שלמה ובא בשכרו על עבודתו, שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, שהרי שלם לבלק שכר מ"ב קרבנות שעשה, אבל ענוש יענש על אשר לא עשה כדמבעי לה למעבד, ועל אשר לא נדחק ונכנס במקום שהיה יכול לכנס, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת לא א) ששואלין אותו ביום הדין למה לא עסקת בפלפול וברזי תורה ובמעשה מרכבה: והנה עקר עבודת השם יתברך ושלמות העבודה, תלוי בדבקות המחשבה ובכונת הלב ביראה ואהבה ושמחה והכנעה רבה, דרחמנא לבא בעי (סנהדרין קו ב), זה כלל גדול בתורה ובעבודת השם יתברך, ויצר סמוך יושב בין מפתחי הלב ומפנה לבנו לבטלה, ואפלו בשעת עבודתנו לבנו הולך חשכים במחשבות זרות והרהורים רעים, באפן שאין עבודתנו עבודה שלמה. והאיש הירא את ה', לו בכח יגבר ליחד לבבו אפלו ברצוא ושוב, ליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא ולדבקה בו ולעבדו בלבב שלם עבודה שלמה עבודה תמה, וילחם עם יצרו על זה כאיש מלחמות כאשר נלחם האיש הישראלי לבלתי רצוח ונאוף וגנוב, כי על כל יביא אלקים במשפט, ויגדל שכרו על זה כי לפם צערא אגרא, ועל כן זה נאמר (איוב ב ז) אדם לעמל יולד. שצריך עמלה ויגיעה רבה, שהמחשבה מועלת והיא כבורח"ת עלתה ניס"ה, וצריך להתחזק ולהיות נערץ בקדשה, והוציא את האבן הראשה ולבבו, לא כן יחשב הרהורא בישא רק דברים שבקדשה:

ענוה

ענוה היא מדה טובה דלית דכותה, כמאמר רבותינו ז"ל (ע"ז כ ב) ענוה גדולה מכלם, והיא אב התורה ומדות הטובות, ורעותיה מובאות אחריה, אהבה ואחוה שלום ורעות עם כל אדם, ואינו כועס כלל, ומעביר על מדותיו, ורוחו רוח נשברה, ולבו לב נשבר ונדכה, ואינו מקפיד על דבר, ובורח מן הכבוד, ואינו מבקש גדלה, ואינו חומד כבוד, ואינו מחזיק טובה לעצמו, וכהנה רבות מדות טובות וישרות הן נגררות מן הענוה באמת, ולפי שבחה וטובתה קשה מציאותה, וצריך האדם להתגבר על יצרו כאיש במחשבות טהורות תדירות, תדיר תדיר יחשב, מה אנוש להבל דמה, ובתחבולות יעשה מלחמה נגד יצרו המפתהו שיגבה לבו ויהיה תועבת ה', ואל ילוז מפיו וממחשבתו לאמר, מה אנו ומה חיינו, מה כחנו ומה צדקנו, הלא כל הגבורים כאין, ואנשי השם כלא היו, וחכמים כבלי מדע, ונבונים כבלי השכל, כי כל מעשינו תהו וימי חיינו הבל: ואף אם כביר מצאה ידו תורה ומצוות כמשה רבנו, עליו השלום, מה טובו אם יגבה לבבו, מאחר שהוא תועבת ה' הרי הוא כאחד הריקים והנבלים, ולמה לו חיים מאחר שהקדוש ברוך הוא אומר עליו אין אני והוא יכולים לדור כאחד (עי' טוטה ה א ערכע טו, ב), וגבוה ממרחק יידע, ואין עפרו ננער בתחית המתים, וכהנה רעות. לכן לו בכח יגבר איש ברב עז ותעצומות להשפיל עצמו. ויחשב, שלפי רב חכמתו והשגתו ויכלתו גדלה חובתו לעבד עבודתו, והקדוש ברוך הוא מדקדק עמו כחוט השערה. ולמה הדבר דומה, לשנים שהיו חיבים למלך. אחד חיב אלף דינרי זהב, ואחד אלף כסף. החיב אלף כסף פרע חמש מאות, והאחר פרע חמש מאות דינרי זהב. נמצא, שמי שפרע חמש מאות דינרי זהב נשאר חיב יותר ויותר ממי שלא נתן אלא חמש מאות של כסף. כן הדבר הזה: וחיב אדם לומר, במה אקדם ה' אכף לאלקי מרום (מיכה ו ו), כי העדיף טובו עלי וחנני קצת דעת, ועזרני לעשות טוב מעט יותר מאחרים, זו טובה גדולה יותר ויותר מכל חיי העולם הזה ומכל חיי העולם הבא, קטנתי מכל החסדים ומכל האמת (בראשית לב יא), ובכל מה שאעשה לא אוכל לצאת ידי חובה על טובה זו בלבד, וזה היה טעם משה רבנו עליו השלום שהיה ענו מכל האדם. וגם יתן אל לבו חטאתו נגדו תמיד ויאמר, מה לי להתכבד מכבוד שנותנים לי לפי שאין מכירים אותי הלא פשעי אני אדע, וחטאי לו יריחון בהם שכני אזי ירחקון ממני ומגבולי, גם זו מטובות הבורא עלי שאני כסוי חטאה, ובדור יתום זה, דעת לנבון נקל פחיתותו ומעוט ערכו וקצר השגתו, ורב קצורו בעבודת בוראו שלא עשה אחד מני אלף אלפי אלפים מהמטל עליו, וחטאת נעורים וחדשים עם ישנים חמרים חמרים. ככה יעשה תמיד וכזאת וכזאת החי יתן אל לבו דברים המכניעים את הלב: וביותר צריך לזהר בשעה שדורש ברבים ובשעה שמכבדים אותו וכדומה, ויצר סמוך מסיתו הסת כפול שיהנה לבו ויבקש גדלה ויחמד כבוד, תכף יאזר חיל ויחיש מפלט לו במחשבות טהורות וגם בפיו יאמר אמרות טהורות. כמאמר רב כד חזי אמבוהא דרבנן אבתרה, אם יעלה לשמים שיאו כגללו לנצח יאבד (יומא פז, א). ולבו למ"ו אב יצעק, שיעזרהו על דבר כבוד שמו, ויצילהו מרדת שחת, או אז יכנע לבבו ויהיה נבזה בעיניו נמאס וה' לא ימנע טוב:

עשירות

עשירות הוא נסיון חזק מן העניות, כי הוא מעתד לכמה אסורין וכמה רעות, וצריך זהירות יתרה ושמירה רבה לבלתי רום לבבו מאחיו ובל יענה עזות ולא ידכה עני בשער ולא יהא אוטם אזנו מזעקת דל, רק שמוע ישמע צעקתו ופתוח יפתח את ידו לו ונתון יתן לו והענק יעניקהו די מחסורו אשר יחסר לו (דברים טו ח, יד). ותהיה ידו פתוחה להחזיק ביד לומדי התורה ולאמץ ברכים כושלות ולהיות סומך נופלים בהלואות חן וחסד ולהרבות במצוות ומעשים טובים כברכת ה' אשר נתן לו. ולעולם יחרד וילפת ממעשה בת נקדימון בן גוריון דמיתי בש"ס (כתובות סו ב). ויחוס על עצמו שמא כדמבעי לה למעבד לא עבד. ומה טוב אם יביא את המעשר אל בית ה' שאז יהא נכון לבו שיצא ידי חובה, ולא ירבה להוציא הונו להבל וריק, רק יהא עליו ממונו לעשות בו רצון בוראו ולקנות בו חיי העולם הבא. וירבה לתן מתן בסתר באפן שלא יתביש המקבל. ולא יבקש גדלה ולא יחמד כבוד, ואל יחזיק טובה לעצמו על פזרות צדקותיו, שהוא אינו אלא כאפוטרופוס לעניים ונותן לו את שלו ושליחותא דמרה הוא דעבד, ולו תהיה צדקה, ויקבל שכר טוב באפן שיותר ממה שעשיר עושה עם איש עני העני עושה עמו שיזכה לרב טוב, וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה (רות רבה ה ט) על פסוק, האיש אשר עשיתי עמו היום בעז. וישמח לב נדכאים בדבריו הטובים. וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ב"ב ט ב) שהנותן צדקה מתברך בשש ברכות והמפיסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות. ויכבדם וינטלם וינשאם לכבוד ה' יתברך שמו כי יעמד לימין אביון, ויהיו קרואים בביתו על ראש שמחתו, ויהיה ביתו פתוח לרוחה (אבות א ד), ויהיו עניים בני ביתו (שם א ה), ויהיה ביתו בית ועד לחכמים (אבות א, ד), ויתן אל לבו כי זה חלקו מכל עמלו אשר ישלח לפניו נר מצוה ותורה אור, הוא יאכל בו ותתענג בדשן נפשו: ויהא ממעט בעסק ויעסק בתורה. אם יודע לקרות קורא ואם לאו ילך אצל חכם וילמדנו, ועל כל פנים אף אם רבו עסקיו והוא טרוד בפעליו, לא יגרע מלהתפלל שחרית מנחה ערבית בצבור ומלקבע עתים לתורה, וילמד ספרי מוסר או ישמע בלמודים מפי ספרים ומפי סופרים איזה דרך ישכן אור, כדי שלא יהא מבטל את התורה מעשר שסופו לבטלה מעני (אבות ד, ט). וידוע שאין העשר והעסק רב פוטר את העשיר מעבודת הבורא ואין זו דרך מוציאתו מידי עברה שהרי אמרו (יומא לה ב) הלל מחיב את העניים ורבי אלעזר בן חרסום מחיב את העשירים ליום הדין. ואף אם הוא מחזיק ידי לומדי התורה שבזה יש לו מקום פטור על שאיני עוסק בתורה כל היום ובא בשכרו כיששכר וזבולון, אף על פי כן אין פוטר אותו מלהתפלל בצבור ומלקבע עתים לתורה ומלעסק בתורה בכל עת שהוא פנוי, למען ילמד ליראה את ה' ולעשות מה שמטל עליו לעשות, ואם יתן איש את כל הון ביתו כדי לפטר מן המצות ולעשות מה שלבו חפץ בו יבוזו לו (שיר השירים א ז): ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בעשותו חסד משפט וצדקה (ירמיהו ט כב, כג), ולא ירום לבבו שאין גופו ממון, וברבות הטובה יזכר ימי הרעה המעתדים לבא עליו, ויום המות יהיה נגד עיניו כי שם עשיר ורש נפגשו ושוים הם. ואמרו שראשי תבות עשיר ישפיל עצמו שתקותו רמה. וכל אשר בכחו לעשות טובה בגופו ובממונו יעשה, ולא תשבע עינו שפזר ממונו. גם ייטיב על עצמו ואל בשרו כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ערובין נד א) בני אם יש לך היטב לך, ויתכסה במה שיש לו ויכבד אשתו וירבה קצת כבוד ביתו, ויעשה לו מדור לפי כבודו דרך אמצעי באפן שיהיה לו ישוב לעבודת בוראו ולקבל אורחים: וכן יפזר ממונו למעט בעסק וטרחא, ויהיו לו שמשים המשמשים אותו מבית ומחוץ כדי שיהא מפנה מצד אחד לעסק בתורה ולעבד את בוראו. וכן יפזר ממונו ולא יקמץ, כדי שלא לילך בדרכים ושלא לכנס בסכנות, ושלא לסמך על הנס, רק חיי נחת כמלך בגדוד, כי מה יתרון לאדם בעמלו שיעמל, ומה בצע שחננו ה' עשר ונכסים, אם חיי צער יחיה ובתורה לא יהיה עמל, לכן יבחר לו לשמח בחלקו ולהנות בעשרו כברכת ה' אשר נתן לו, ומתן אדם ירחיב לו (משלי יח טז) בעולם הזה ובעולם הבא, ויהיה עשר שמור לבעליו לטובתו לגופו ונשמתו:

עונה

עונה היא אחת מתרי"ג מצות דכתיב (שמות כא י) ועונתה לא יגרע. ועל כגון זה נאמר (הושע יד י) כי ישרים דרכי ה' וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם. ואחר כונת הלב הן הדברים, שאם יכון לשם מצוה הרי זה מצוה ונוטל עליה שכר כמניח תפלין וכשאר מצות שבתורה, ואם מכון להנאתו להשביע יצרו, הרי זה נעשה נבל ברשות התורה, ועל זה צותה תורה (ויקרא יט ב) קדשים תהיו, פרושים תהיו, קדש עצמך במתר לך. ואפן עשית מצוה זו לשם מצוה, הוא אשר פריו יתן בעתו לפי חיובו בעונה האמורה בתורה ושיהיה אחר חצות לילה, והכל לפי מה שהוא אדם כמו שכתבתי לעיל בערך "זווג": ויהא כונתו לשם מצוה, לשם יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה לתקן הדברים בשרשן במקום עליון. ואם יכון כדי לקים מצות פריה ורביה ולהוציא זרע רב עובדי ה', הלא טוב (ואם אשתו משתוקקת אליו ומרציא ארצויי קמה, מצוה רבה לפקדה, והיא עקר מצות עונה על פי סודן של דברים והוין לה בנים נבונים כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (נדרים כ, ב)). ואם מכון כדי להיות שבע ושלא לבא לידי אסור גם זה טוב, אלא שכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוכה נב ב) משביעו רעב, מרעיבו שבע. לכן יכלכל דבריו במשפט לפי מה שהוא אדם לפי כחו ולפי טבעו, וכל מעשיו לשם שמים (ויתר אזהרות וסדר הראוי להתקדש בשעת תשמיש הלא הם כתובים לעיל בערך "זווג"):

עיון

עיון הוא הכרחי מאד לכל דבר, אם לחכמת התורה כבר אמרו (ברכות ו ב) אגרא דשמעתתא סברא, כי יתן את רוחו לעין עמק ההלכה ולפלפל בחכמה בקשיות ובתרוצים, כדי לברר קש ותבן מן הבר, ולטהר את ההלכה וללבנה מאחיזת הקלפות, וכדי לקשט את הכלה אותיות "הלכה". וכן לענין הדין צריך לעין מצוי הדין להוציא דין אמת לאמתו. וכן לכל מלי דעלמא צריך עיון רב על כל מעשה, ועל כל דבור אם לעשות אם לחדל, ואיך ובאיזה אפן ראוי לעשות ומשכיל על דבר ימצא טוב. וזה כלל גדול שלא יהא אדם חכם בעיניו ואל בינתו אל ישען בהשקפה ראשונה כי קרא כתיב (תהלים קטז יא) אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב: ולכן מה טובה החברה לענין התורה כי ברזל בברזל יחד, וגם במלי דעלמא שומע לעצה חכם ותשועה ברב יועץ (משלי יא יד) וטובים השנים מן האחד (קהלת ד ט), ואם רוצה לסמך על ידיעתו מפני סבה שאין לו עם מי לדבר יעשה זאת, אולי יש תקוה, שעל כל דבר שעולה על רוחו בהשקפה ראשונה בין בתורה בין במלי דעלמא, יבקש ויחפש לסתר את עצמו בינו לבין עצמו כאלו איש עומד לקראתו, ומבקש בכל תקף להפיל סברתו ארצה, ומתוך הוכוח יתברר האמת כלי האי, ואולי יגיע אל דרך האמת, אבל אם יבקש להעמיד דעתו שגיאות מי יבין, כי אין דבר קל כמו להיות האדם טועה בדמיונו, ובפרט כגון אנן יתמי דיתמי צריך עיון רב, ורחמין למבעי מהחונן לאדם דעת ינחנו בדרך אמת:

עניה

ענית אמנים ויהא שמה רבא וברכו וקדשה, הם דברים העומדים ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלים בהם, יש שהם כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו לענות, ויש שעונים אמן קטופה או חטופה או יתומה. וידוע חמר שבו שהחמירו בזהר הקדוש פרשת וילך (דף רפו.) על מי שאינו אמן הפלא ופלא, עד שאמרו דמאן דמבזי לאתבא אמן, ועל אמן סגיאין דאתאבדו מנה, דינין ליה בגיהנם ונחתין לה בההוא מדורא תתאה ואתאבד ולא סלק לעלמין, רחמנא לצלן. ועוד אמרו שם בזהר הקדוש דמאן דשמע ברכה ולא אתכון באמן, עלה נאמר (שמואל א ב ל) ובזי יקלו. ופרשו המפרשים דרצה לומר שאין די בענית אמן, אלא צריך לכון בו לפי מה שהוא, שאם הוא על שבח יכון באמירת אמן שרוצה לומר אמת, ואם הוא על התפלה יכון באמירת אמן שרוצה לומר אמן כן יהי רצון, ואם יש באותה ברכה שבח ותפלה יכון באמירת אמן, אמת וכן יהי רצון. ויכון שאמן גימטריא הוי ה אדנ"י ויכון בשלוב, אלא שבברכות יקדים אותיות הוי ה ובקדישים יקדים אותיות אדנ"י. ומי שאינו מכון בזה, עליו נאמר ובזי יקלו. ועל זה ידוו כל הדוים, כי מי הוא זה נקי, על כל פנים, לו בכח יגבר איש לעשות מצוה כתקונה, לעשות נחת רוח ליוצרו פעם אחת יותר. ויזהר מאמן חטופה וקטופה ויתומה, שענשם מפרש בש"ס (ברכות מז, א) ופוסקים (או"ח סימן קכד, סעיף ח), עין עליהם ושמר נפשך מאד אם בעל נפש אתה: וכן בענית קדשה צריך לכון הרבה, כי הוא שבח נורא שמלאכי רום עונים באימה ואומרים ביראה. ויסגר עיניו וישאם למעלה. וידלג שלשה דלוגין באמירת קדוש קדוש קדוש, ויכון לקים מצות ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב לב), ויכון שהוא מוכן ומזמן לקים מצוה זו על ידי מסירת נפשו על קדוש השם, מתי יבוא לידו. ויכון בפרוש המפרש בתרגום קדוש לעלא, קדוש לתתא, קדוש לעלם: ויכון בכל עניה, שיש סודות עמקים ועליונים, ובונה בשמים עליותיו, ועושה נחת רוח גדול ליוצרו. צא ולמד מהשכר שבו, שהרי אמרו (שבת קיט, ב) כל העונה אמן יהא שמה רבא בכל כחו. ופרשו המפרשים דרצונם לומר, בכל כונתו ובתנועת איבריו הפנימיים, קורעין לו גזר דינו ומוחלין לו על כל עוונותיי. וכהנה כמה מעלות טובות מפרשים, בש"ס ומדרשים, ובפרט בספר הזהר הקדוש (פרשת פינחס דף רכ). ולכן ראוי לכל ירא השם להתחזק ברב עז ותעצומות לענות ולכון כראוי כפי ידיעתו, פעם אחת יותר. ואלו היו יודעים המונעים מלענות, גדל שכר ענית אמנים ויהא שמה רבא וברכו וקדשה, היו רודפים לילך לשמע ולענות, כאשר ירדף הקורא בהרים, והיו ששים על עניה אחת כמוצא שלל רב. אבל, דא עקא, כי לא ידעו מה הוא המצוה הזאת, וחמר שבה, וגדל שכרה. השם הטוב יכפר בעד, ויטע בלבנו אהבתו ויראתו, לעשות רצונו כרצונו, אמן, כן יהי רצון:

עצלות

עצלות היא מדה רעה עד מאד לגוף ולנפש כידוע, ולמפרסמות אינן צריכות ראיה. וזו מתת אלקים היא, וטבע הוא באנוש. יש שטבעו להיות איש חי רב פעלים, זריז ונשכר, ויש שטבעו להיות כבד ועצל. והנה, למלי דעלמא מדה זו רעה לאיש ועל אחת כמה וכמה לאשה, שצריכה להיות צופיה הליכות ביתה (משלי לא כז), ואם היא עצלה, אוי לה ואוי לביתה, ומחלוקות באות עליה, כלה בחמותה ואשה רעותה קנאה ושנאה ותחרות, אבל, על כל פנים, אין בזה כל כך עוון אשר חטא. ואם חננו השם עשר אין העצלות נרגש כל כך, ואינו עושה רשם, שהרי מלאכתו נעשית על ידי אחרים, אבל למלי דשמיא אם יש לו עצלה זו רעה חולה. ואף שזה טבעו מן הבטן ומן ההריון, אין זו דרך מוציאתו מידי עברה, כי ביד האדם להפך טבעו ולהחלייף אותו על ידי עמל ויגיעה ועל ידי שירגיל עצמו אל הקצה האחר יכול לבוא לדרך האמצעי, ואדם מושל ברוחו, וכל אשר יחפץ יעשה, ולפם צערא אגרא (אבות טופ"ה), ויגדר עצמו על ידי קנסות. ולו בכח יגבר איש בתחבולות, להיות קל כנשר, ורץ כצבי, לעשות רצון אבינו שבשמים:

עצבות

עצבות גם כן היא מדה רעה, מנפש ועד בשר יכלה, כי משרש נחש יוצא, כי נחש עפר לחמו, והעצבות הוא בא מיסוד העפר. והיא מדת הפלונית, והאיש הזה לחלקה תקח לה, כי כן שמה יללה, ומביאו לידי קרי, ואתנח סימנא, עצב מזריע זרע. וכמה רעות מובאות אחריה שעובד את השם בעצבות ופנים זועפות, וקרא כתיב (דברים כח מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל. וגורם מחלקת וקטטה, שאם שלום ידברו להם, באותה שעה המה למלחמה: והנה מדה זו של העצבות, יש שבאה לו מחמת מקרה בלתי טהור, שארע לו בגופו או בנכסיו, ויש מחמת שגאות לבש, ותכף שעושים לו נגד רצונו כל דהוא, או מה שנראה לו לפי דעתו שאינו לפי כבודו, תכף אש תוקד בקרבו וחמתו בערה בו. וכשאינו יכול לדבר דבר ולנקם נקם עציבותה מסתיה באפן שהעצבות היא תולדת הגאוה והכעס, היוצא מן הטמא, טמא: והאיש אשר הוא טהור, לו בחיל ולו בכח יגבר לדחות מעליו מדה זו במחשבות טהורות, שאם בא לו העצבות מחמת שעשו לו נגד רצונו, ושלא עשו רצונו כרצונו, ישפיל עצמו ויחשב, מה אני ומה חיי, ומה יתן ומה יוסיף אם מכבד אותי או מבזני אדם שכמותי להבל דמה, והכל הבל. ואם העצבות בא לו מחמת איזה מקרה, יחשב, כי לא מקרה הוא, אלא גזרת הבורא לטובתו, כי את אשר יאהב השם יוכיח (משלי ג יב), וישמח לבו ויגל כבודו על כי השם אהבו. ומה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג לט), שגרם כעס וצער למלך רם ונשא. וגם זה לא בכל עת, אלא בעדן דמדכר חובוהי ובעדן דמדכר חרבן בית המקדש, שנחרב בעוונותינו הרבים, אז בכל עצב יהיה מותר, וכל המרבה להתעצב אל לבו ביגון ואנחה בכי ואנקה, הרי זה משבח, אבל בשאר הזמנים, ובפרט בעת עבודת השם ישכח עצבו ורגזו ויהיה אך שמח וטוב לב: וכבר כתב הרב ספר הברית, שמי שהוא בר דעת לא ימצא מקום להתעצב על שום דבר ממה נפשך, כי לא ימנע מהיות העצבות, אלא על אחד משתים, או על דבר שיש לו תקנה או על דבר שאין לו תקנה. אם יש תקנה מה לו להתעצב, יעשה התקנה וינצל, ואם אין תקנה, מה בצע כי יתעצב, הרי דוד המלך עליו השלום, כשמת בנו אמר ערך השלחן שימו לחם כי אמר, מה בצע ענות אדם נפשו, האם אוכל להשיבו, אני אלך אליו, והוא לא ישוב אלי (שמואל ב יב כג). ועוד יחשב האיש בעדן עציבותא על מקרי הזמן, כי אין טובה בעולם כטובת היות לני תורת אמת, חקים ומצות טובים. וידמה כמי שיש לו אלף אלפים דינרי זהב, ואבדה ממנו פרוטה קטנה שאינו חושש עליה. ואם מתעצב על מלי דעלמא, או כועס לפי חמר שבו, הרי זה דומה למי שאבדה ממנו פרוטה ומשליך לאבוד עליה זהב ופז רב, כן הדבר הזה. כזאת וכזאת החי יתן אל לבו להעביר רעה מבשרו, ויהיה שמח וטוב לב, ובשרו ישכן לבטח: ויש מין עצבות הבא מחמת חלי התגברות המרה שחורה, ונקרא בלשוננו: מירקיאה או מלנקוניה. ומדה זו מצויה הרבה בקצת מעשירי עם, ובפרט בליל מוצאי שבת קדש, ובבקר בעת עמדם משנתם, עד אשר ישתו משקה הקאוו"י ומעלה עשן, וצריכים הם לבקש תרופה למכתם, כי רבה רעתם ורעת היושבים בחברתם, והמשרתים אותם. ויפנה דעתו לדברים המשמחים את הלב, ומה טוב שיתעסק בתורה, ופקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט ט). ואף כי אין לבבו פונה, ואינו יכול לקח ספר בידו, ידחק את עצמו, ואם ראשיתו מצער, סוף שישמח לבו, ובלבד שיהא חכם ומבין מה שלומד ויפלפל בחכמה, או ילמד מלי דאגדתא, או מלי דאתו מדרשא, ובזה ישמח ישראל בעושיו:

עזות

ידוע מאמר התנא יהודה בן תימא (אבות ה כ) הוי עז כנמר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים. והם אמרו (שם ב ה) לא הבישן למד, וכמה מצות והנהגות ישרות אדם מניח מלעשותם מפני הבושה, ובפרט מצות התוכחה כמעט נשתכחה מישראל ואין בדור הזה מי שיוכיח, שאם רואה איש עשיר ונשוא פנים שאוכל ושותה בלא ברכה, או שמדבר בבית הכנסת באמצע התפלה, או שעובר שאר עברות ואסורין שדשו בהם רבים ונעשו כהתר ועושין אותם בפרהסיא, הרי זה בוש וירא לגשת ולהוכיח ועוצם עיניו מראות ואין פוצה פה ומצפצף, וכהנה רעות רבות שאדם עובר על דעתו ועל דעת קונו מפני הבושה. וכבר פרש מורנו הרב משה אלשיך, שזהו מאמר הכתוב (ירמיה ג כד) והבשת אכלה את יגיע אבותינו. והאיש אשר הוא יהודי צריך להיות מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ויחשב שמוטב שיבוש בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא, בפני אלפי אלפים ורבבות מחנות קדושים, מלבד ענשו אשר יתנו על נפשו, ומוטב יקראו לו שוטה כל ימיו, ולא יהא רשע לפני המקום שעה אחת: ומה גם העוברים על המצות מפני בשת הגוים, כמו שלא להניח טלית ותפלין בדרך ושלא להתפלל תפלה כתקונה, וההולכים במנעלים של עור בתשעה באב וביום הכפורים וכדומה, הרי זה הבל ורעות רוח, שהרי בלאו הכי הייני חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו (תהלים עט ד), ומה לנו לחוש ללעג השאננים הבוז לגאי יונים (שם קכג ד), הרי כל העמים ילכו איש בשם אלקיו ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר. ודוד המלך עליו השלום אמר (תהלים קיט מו) ואדברה בעדתיך נגד מלכים ולא אבוש. ויחשב אלו היה מוצא להרויח אלף אלפים דינרי זהב, בודאי לא היה חושש לשום בושה על חיי עולם הבא ולעשות נחת רוח ליוצרו, על אחת כמה וכמה. ועל כגון זה נאמר (משלי ב ד ה) אם תבקשנה ככסף וכו', אז תבין יראת ה': ויש עזות רעה אשר עליו אמר התנא (אבות ה, כ) עז פנים לגיהנם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדרים כ, א): כל מי שאין בו בשת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני, ומערב רב קאתי (פרוש, שנשמתו היא מאנשי ערב רב), שאחד משלשה סימנים שיש לישראל הוא, שהם בישנים. ועתה, בעוונותינו, רבו עזי פנים שבדור, וזהו גם כן הטעם שאין בדור הזה מי שיוכיח, לפי שאין מי שיקבל תוכחה, כי בן לא יכבד אב ועבד אדוניו, בת קמה באמה כלה בחמותה ופני זקנים לא נהדרו. ואם יאמר אחד לחברו דבר מה של תוכחה, אף הוא ישיב אמריו בגאוה ובוז, דברים קשים כגידים, אמרים הממררים, ושועלים קטנים מחבלים כרמים, ומתוך כך הצנועים מושכים את ידיהם ומניחים עולם כמנהגו נוהג, אוי לדור שכך עלתה בימיו. זאת נחמתנו בראותנו דברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (סוטה מט, ב) בעקבות משיחא חצפא יסגא פני הדור כפני הכלב: אבל האיש הירא את השם יאחז צדיק דרכו, ויצוה את בניו ואת ביתו ואת הסרים למשמעתו שיהא להם בשת פנים, ובן יכבד אב ואם וכל מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין, ואפלו לאיש כערכו לא יענה עזות, אלא בשפה רפה ובכבד ראש ובדרך כבוד. וירגיל את בניו ואת תלמידיו שלא יתריסו ולא ידברו תועה בעזות פנים נגד שום אדם וכל שכן במקום גדולים, שיקימו נגד זקניו כבוד (ישעיה כד כג). ואף אם יכה אותם אדם או יקללם, יתן למכהו לחי וישתק. ואם ירצה להגיד ישרו ולנקות עצמו מחשד ידבר דבריו בכבוד גדול: ובפרט היושבים לפני חכמים ותלמידי חכמים עצמם, צריכים לזהר הרבה לנהג כבוד זה בזה, ודבר דבר בנחת רוח ובדרך כבוד גדול, שהרי אמרו (קהלת ט יז) דברי חכמים בנחת נשמעים. וכתיב (משלי ג לה) כבוד חכמים ינחלו. ומה מאד צריך להתחזק לקנות מדה זו, שהרי אמרו (דא"ז ח) כל שיש לו בשת פנים לא במהרה הוא חוטא. ומבטח לו שהוא בן העולם הבא, כמאמר התנא (אבות ה, כ) בשת פנים לגן עדן. ותדע נאמנה, שהעזות גם כן הוא תולדת הגאוה והכעס, דוק ותשכח. ולכן הרוצה לנצל ממדה רעה זו, ישפיל עצמו ויכבש את כעסו, ויתחזק להיות כאלם, לא יפתח פיו או לדבר דבריו בשפה רפה וכבוד גדול אולי יש תקוה, ושב ורפא לו, כי הבא לטהר מסיעין אותו (שבת קד א):

עמל

זה כלל גדול בתורה אשר בו תלוי כל קיום התורה וכל היהדות, כי אדם לעמל ילד (איוב ה ז) על התורה ועל עבודת השם יתברך, כי מה יתרון לאדם בעמלו שיעמל תחת השמש (קהלת א נ). אשרי מי שעמלו בתורה לכף את יצרו ולמשך ידו ולברח מכל צד נדנוד עברה, בין במחשבה בין בדבור בין במעשה, ולקים כל דבר טוב, בין במחשבה בין בדבור בין במעשה. ואם יאמר אדם לא יגעתי ומצאתי אל תאמן. ובודאי הגמור שגם אברהם יצחק ויעקב ומשה רבנו וכל קדושים, היה להם יצר הרע, כמונו כמוהם, אלא שעל ידי עמל ויגיעה רבה כפו את יצרם, לדבק ביוצרם, עד שלבסוף נהפך להם לאוהב ונעשה מרע רע. ונאמר על אברהם (נחמיה ט ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך. ודוד המלך עליו השלום אמר (תהלים קט כב) ולבי חלל בקרבי. כי רק ההתחלות קשות: והן אמת שיש חלוק בדעות וטבעים מן הבטן ומן ההריון, יש שהורתו ולדתו בקדשה ונשמתו נשמה קדושה, ויש לו עזר משד"י ונשמת שד"י תבינהו. ויש כי בעוון חולל ובחטא יחמתהו אמו ונשמתו אחוזה בין הקלפות, וכמו שכתבתי לעיל בערך זווג. וגם הם מפלאות תמים דעים, כי לפעמים יוצא טהור מטמא, כגון אברהם אבינו, והאמהות, וחזקיה מלך יהודה, וכמה גרי צדק עמודי עולם, כגון שמעיה ואבטליון וחבריהם. ולפעמים מן הטהור יוצא טמא, כגון עשו וישמעאל ודומיהם. אבל על כל פנים אין זו דרך מוציאתו מידי עברה, ואין פוטר אותו מן הדין לגמרי, שאף אם יקל בעת משקל לפי פלס ומאזני משפט אשר בשקול אל דעות ה', אבל על כל פנים פשיטא שהאלהי"ם יביא במשפט לכל אדם, על אשר כל אשר בכחו לעשות ולא עשה, ולא נלחם עם יצרו הרע בספר מלחמות השם, לברח מכל עברה ולקים כל דבר טוב, לפחות דברים התלויים בדביר ובמעשה, שאין האב זוכה לבן מן הבטן ומן ההריון, ואין תלוי בקדשת הנשמה, אלא ענין דבקות המחשבה ליראה ולאהבה את השם ולדבקה בו ולעבדו בלבב שלם, כי אין אדם שליט ברוח בלתי עזר משד"י. אבל הוא דבר התלוי בדבור ומעשה, שזו ביד כל אדם לכף את יצרו ולבטל רצונו מפני רצון קונו. ואם ראשיתו מצער אחריתו יסגא (איוב ח ז), ויערב לו ויבסם לו, ומתוך קדשת הדבור והמעשה יזכה גם לקדשת המחשבה, כי יאר ה' פניו אליו וישלח עזרו מקדש, ויברא ה' לו לב טהור, ורוח דעת ויראת השם יסובבנהו יבוננהו, עד אשר יגדל גדולי הקדש באפן שכל אדם יכול להגיע להיות כאברהם יצחק ויעקב: והן אמת שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו (סוכה נב, ב קידושין ל ב), וצריך להקדים תפלה לצרה ורחמין למבעי מן קדם אלה"א על כל דבר פשע שיצילהו, ועל כל דבר טוב שיעזרהו, וכמו שכתבתי במקומו. אבל בתפלה לחוד לא סגי, שאם יתפלל אדם כל היום שיצילהו ה' מיצר הרע ושיעזרהו על דבר כבוד שמו, והוא לא יתחזק על יצרו, הרי זו תפלת שוא, כי השם ברא יצר לב האדם רע להנאתו ולטובתו, כדי שיכף את יצרו ויקבל שכר כי זה כל האדם, ואלמלא יצר הרע, הן האדם היה כמלאכי השרת, ולא היה לו שכר וענש, ולא היה צריך לבוא לעולם הזה, וכל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה, שיכפו את יצרם ויקבלו שכר טוב בעמלם, ולפם צערא עושה נחת רוח ליוצרו ויקבל שכר טוב בעמלו, באפן שהוא בלתי אפשר שיסיר את לב האבן מקרבנו עד כי יבוא שילה, ואין תפלה מועלת לענין זה. הא למה זה דומה, לאיש שהוא כלוא בבית וידיו אסורות ואינו מפקח על שום עסק, ומבקש רחמים כל היום שיצוה השם אתו את הברכה, שבודאי אין תפלתו עושה פרות, ואין הקדוש ברוך הוא עושה נס דרך ארבות בשמים להריק לו ברכה, שהרי כתיב (דברים יד כט) למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה. וצריך עסק מעט במלאכה או בסחורה, ורחמין למבעי שתהא מלאכתו מתברכת וברכת ה' היא תעשיר (משלי י כב), כן הדבר הזה. ונוסף גם הוא, שלענין הפרנסה יש זכות גורם, שיעשה לו נס וימצא מטמון או ישרה ברכה בכיסו ובנכסיו, ויש שמלאכתו נעשית על ידי אחרים והוא יושב ובטל ממלאכה, אבל לענין יצר הרע, אין מידו מציל לגמרי, אלא צריך שיתגבר וגם תחנונים ידבר, וברב הימים ימצא עזר משד"י ואת ררח הטמאה יעביר, ואין הקדוש ברוך הוא עושה אלא סיוע, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג, ב), רק שהבא לטהר מסיעין אותו מן השמים (שבת קד א) (ועוד כתבנו מזה לעיל בערך חזק, עין שם):

עבירה

ידוע מאמר התנא (אבות ד יא) העובר עברה אחת, קנה לו קטגור אחד. והיא מלפפתו ומוליכתו ליום הדין. ואפלו לא עבר אלא עברה אחת, הרי הוא בכלל, ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה (דברים כז כו). וכל עברה שעובר הרי זה לא חס על כבוד קונו וענוש יענש, אם מאמין שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו וחוטא בפניו, או אם אינו מאמין והרי הוא כדוחק רגלי השכינה. ומאחר שהעולם נדון אחר רבו, למחש בעי שמא על ידי עברה אחת מכריע את כל העולם לכף חובה, וענוש יענש על אשר גרם עכבות משיחא והשחתת עולם וצער העליונים והתחתונים. וכל עברה שעובר הרי הוא כעובד עבודה זרה, שכמו שהעובד עבודה זרה מניח את השם אל עולם ומקבל עליו אחר לאדון ופטרון, כן זה מקבל עליו את יצרו שיהא שופטו והוא ימשל בו. ועוד יש ויש כמה וכמה צדדין לחיב את החוטא על כל עברה ועברה, כי רבה רעת האדם החוטא בשמים ובארץ עד אין חקר: והן בעוון, יש כמה וכמה עברות שדשו בהם רבים ונעשו כהתר, כגון, ראית נשים, וכל מיני דבורים אסורים, לשון הרע, נבלות הפה, ליצנות, חנפה, שקר, הזכרת השם לבטלה, שבועת שוא, תפלות וברכות חטופות וקטופות ובלי כונה, דבור חל בבית הכנסת, דבור חל בשבת, דברים בטלים, גאוה, כעס, וכהנה וכהנה אסורים ומדות רעות ובטול מצות, ובטול תורה כנגד כלם, עד שהעושה אלה אינו כואב לבו ואינו מתחרט ומרעה אל רעה יוצא, והחי יתן אל לבו הדברים הנאמרים באמת, כי גדולה עברה וגורם רעה גדולה לעצמו ולכל העולמות העליונים והתחתונים, והאיש אשר הוא יהודי ומאמין בה' ובתורתו הקדושה ובדברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים, יחרד האיש וילפת ויחוס על כבוד קונו ועל כל העולמות, ועל נפשו העלובה כבודה בת מלך, ויום ליום יהיה בורח מן העברה יותר ויותר כמלפני חרב, ויתגבר על יצרו ולבו למו אב יצעק שיעזרהו ויצילהו מן החטא, יותר ויותר מהצועק ומתפלל על בנו יחידו אם מטל על ערש דוי בסכנת מות, כי צרת העברה צרה שמה, אין צרה בעולם גדולה כמוה, ועליה אמר דוד (תהלים כה יז) צרות לבבי הרחיבו, ממצוקותי הוציאני. ולדידי חזי, דכל צרה שנאמרה בספר תהלים היא על ענין זה, ועל זאת יתפלל כל חסיד אל ה' כי טוב וישר הוא, על כן יורה חטאים בדרך טובים:

עזר

כמו שהקדוש ברוך הוא עזרה בצרות נמצא מאד, כן ראוי לאדם שילך בדרכיו ויעזר את חברו בגופו וממונו ובדברים טובים דבר בעתו, ויהא נושא בעל עם חברו ולא יאמר שלום עלי נפשי ומה לי ולצרה הזאת. כי כלנו בני איש אחד נחנו, אחים אנחנו, ואח לצרה יולד. והעוזר, יהיה אלהי"ם בעזרו ועליו יציץ נזרו:

עונג

ידוע מעלת המענג את השבת, שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קיח, א) שנותנין לו נחלה בלי מצרים, ונותנים לו משאלות לבו ונצל משעבוד מלכיות. ואמרו (שם קיט, א) עשירי חוץ לארץ במה הם זוכים, מפני שמענגים את השבת, וכמעשה יוסף מוקיר שבת (שם). ואותו אדם שהיה אוכל בשלחן של זהב, משאוי ששה עשר בני אדם (שם). ומתוך השכר בין תבין שעושה נחת רוח גדול ליוצרו. וזה אחד מן הדברים שחבה יתרה נודעת לנו, שבהתענג בדשן נפשו למצוה תחשב ועושה נחת רוח ליוצרו ונוטל שכר, אשרי ילוד אשה שזכה לכך, אשרנו מה טוב חלקנו: והן אמת שיש מן המפרשים שדקדקו ממאמר רבותינו זכרונם לברכה (שבת קיח א) כל המענג את השבת ולא אמרו, כל המתענג בשבת, שאין הדבר תלוי ברצונו, במה שהוא ענג לו, שאם הוא מתענג להיות יושב ובטל או מרבה דברים שאין בהם ממש, או לרבות את השחקי"ם, אין זה ענג לשבת, ויאבד הוא ואלף תענוגים שלו ואל יאבד ענג השבת, כי לא נתנו שבתות וימים טובים אלא לעסק בתורה. על כל פנים גם הפשט לא יפשט דהכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם, ויאחז בזה וגם מזה. יאכל וישתה את אשר תאוה נפשו, לשבע נפשו, ויישן יותר מבחל, תדע שהרי אמרו (שבת קיח, ב) "במה מענגו בדגים גדולים וכו"', והדברים עתיקים, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים, כי במצות כאלו שיש בהם ענג והנאת הגוף צריך חזק רב לעשותם לשם שמים באמת, לא מן השפה ולחוץ, שרוצה לצבות בטן ואומר, שבת היום, אכלו היום, שתו ושכרו. ובזאת תבחנו אם אתם עושים לכבוד שבת, כאשר בשאר הימים לא תלכו אחר תענוגי והבלי העולם הזה. ואף מי שבשאר הימים מצטמק ויפה לו, קשה מאד לכון בתענוגים רק בעבור אהבת השם יתברך, וזה אני מפרש, מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים (שיר השירים ז ז): והאיש אשר הוא צדיק וחסיד, ישר ונאמן אינו מתענג משום דבר בעולם רק מעבודת הבורא, ואף מי שהוא מתענג יחשב שכך לו ענג כמו נגע, רק זהו רצונו לעשות נחת רוח ליוצרו. ובודאי שלא נתנה שבת לדחות מפני ענג שבת ואפלו כל דהוא אסור דרבנן לא התר. לא כמו בוערים בעם שמקילין בכמה אסורין, כגון להחם חמין או קאוו"י על ידי גוים או לקנות פרות מגוים, וכהנה אסורים רבים שדשו בהם, וראוי למחות בידם, כי זהו הענג מביא לידי נגע: והנה מי שחננו ה' עשר ונכסים והוא שלו שקט ושאנן לבטח בלא שום צער וטרדה, אין להללו כל כך אם מענג את השבת, כי אם בזאת יתהלל מאן דדחיקא לה שעתא ומצאוהו רעות רבות וצרות, ובהגיע יום השבת ידחק עצמו להוציא הוצאות מעט יותר מכדי יכלתו לכבוד השבת, ומצטמק בחל כדי להוסיף בשבת, ויפנה לבו וישכח עצבו ורגזו וישמח לבו ויגל כבודו ותתענג בדשן נפשו לכבוד צור קדושו הרי זה משבח. ולפי שכלו יהלל איש ששליט ברוחו לעשות דבר בעתו לא יחליפנו ולא ימיר אותו, בעדן חדוה, עז וחדוה, ובעדן עציבותא, עציבותא, ואפלו חס ושלום מתו מטל לפניו בשבת ויתערבב שמחתו, ואז צריך חזוק ודעת נכונה ומישבת לשמר הצרה בקרן זוית עד מוצאי שבת קדש. וכן יעשה בכל עת שהוא עובד אלהי"ם שצריך לעבדו בשמחה ובטוב לבב, יעביר רעה מדעתו וידמה כאלו בשרו ישכן לבטח, ויתן אל לבו שהרי אין רעה בעולם כרעת חרבן בית המקדש שנחרב בעוונותינו עד שנאמר (ירמיה ח כג) מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה. ואפלו הכי, בעדן חדוה אסור להצטער ולהיות עצב עליו, רק ששון ושמחה ישיג ונסו יגון ואנחה (ישכיה לה י), במקום שלא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב: וכשם שמצוה להתענג בשבת כל קבל דנא, טוב לגבר שלא ילך אחר תענוגי והבלי העולם הזה בימות החל, כי הכל הבל, ואחר רגע כממרה הרי הוא כאלו לא היה ואבד הענג ההוא בענין רע וסופו נהפך לנגע, שכל דין חבוט הקבר ודין תולעת כמו מחט הכל הוא בעבור התענוגים. אבל ההוא גופא דלא אתענג מן הסטרא אחרא בימות החל רק בשבתות ובמועדים, לא יכל סטרא אחרא למשלט עלה ובשרו ישכן לבטח, כך אמרו בזהר הקדוש (ח"ב קמא). ובאבות דרבי נתן (כח ה) אמרו, כל המקבל תענוגי העולם הזה מונעים ממנו תענוג העולם הבא. ולכן צדיק אוכל לשבע נפשו פחות מדי מחסורו וכדי צרכו, והמאכל שהוא ערב לחכו ימשך ידו ונרצה לו לכפר בעדו, ולא יקפיד על המאכל רק יתרצה בכל הבא לידו, השמנה היא אם רזה, המעט הוא אם רב, כך היא דרכה של תורה וכו' והיא נקנית במעוט תענוג, אז יתענג על השם, ואז ימלא שחוק פינו ונחת שלחננו מלא דשן, בזמן שיאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה (תהלים קכו ב) כן יהי רצון במהרה בימינו אמן:

עונש

ידוע מאמר הכתוב (משלי יז כו) גם ענוש לצדיק לא טוב. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קמט ב) כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחצתו של הקדוש ברוך הוא. ומאן דענש וקטל על ידי קללות כמה רעות עושה. אחת דהוה מצי למפק מנה זרעא מעליא (ומי יכול לעשות כמשה רבנו כשהרג את המצרי, דכתיב (שמות ב יב) ויפן כה וכה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שמו"ר א, כט) שנסתכל עד סוף כל הדורות, אי נפק מנה זרעא מעליא, וכן אלישע כשקלל את הנערים (מ"ב ב כד)). ועוד בה, שבחיים חיותו מרבה מצוות ומעשים טובים ועושה נחת רוח ליוצרו, ובזמן שהרשע מצטער שכינה מצטערת, מה הלשון אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי. וכבר כתב מוהר"י אזולאי בהשמטות ספר "דבש לפי", שמה שכתוב (שבת לד א) נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות. הינו שהיו מכונים שאם הרשע חיב מיתה וחפץ ה' בזה תועיל הכונה, ואי לא, לא. והוא על דרך משה רבנו עליו השלום, שנמלך במלאכים כשהרג את המצרי (שמות רבה א כט). אי נמי דנתן עיניו הינו, כשהיה הרשע חיב מיתה ודאי. והתוספות (ב"ב כב א, ד"ה אנא) כתבו אההיא דאמרו אנא ענישתה, שהיו מתעצבים על זה, שאמרו (שבת קמט, ב) כל שחברו נענש על ידו וכו', עין שם: הנה כי כן, ראוי לאדם למחל לכל אדם ולבקש רחמים שלא יענש שום אדם בסבתו. ועוד מטעם אחר ראוי לבקש רחמים על זה כדי שינצל הוא מחטא, כי בקשי גדול יכול מלט מעבר על מה שאמר הכתוב (משלי כד יז) בנפל אויבך אל תשמח. וכתיב (משלי יז ה) שמח לאיד לא ינקה. ואם הוא ינצל אפשר שחברו לא ינצל מחטא מלהיות חושד בכשרים, שיחשד את חברו שהוא שמח על רעתו, באפן שהמקלל את חברו ומבקש רעתו גורם רעה לעצמו. וכשם שאמרו (ר"ה טז ב) שהמוסר דין על חברו הוא נענש תחלה, כן הדבר הזה, שהמבקש שיענש חברו בעבור אשר חטא לו, יאמרו המקטרגים רבונו של עולם, הוא אשר חטא לך, על אחת כמה וכמה שראוי לענש. כל קבל דנא, המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו (יומא כג א): אבל ראוי לראשי עם בכל מקום להעניש את החוטאים, בחרמות ונדויים והכאות על ידי גויים וקנסיות וביושים לפי החטא ולפי צרך השעה, למען יעזב רשע דרכו וכל העם ישמעו וייראו, וכי היכי דתהוי לה כפרה. והנענש יקבל הענש בסבר פנים יפות בידעו נאמנה דטבא עבדי לה, שהרי אמרו (תנחומא משפטים ה) בזמן שאין דין למטה יש דין למעלה. ובמעט שעושים לו מצילים אותו מענש רע ומרבים מכאובים אשר לרשע. ומה טוב חלקו, שעל ידו ישובו רבים מעוון ולא יוסיפו בני עולה למעל מעל כבתחלה, ונמצא שהוא מזכה את הרבים וזכות הרבים תלוי בו. צא ולמד מצלפחד הצדיק שעשה עברה לשמה וחלל את השבת כדי להרג (תוט' ב"ב קיט, ב) וכל העם ישמעו וייראו: והחכם עיניו בראשו וישית עצות בנפשו, איך ראוי ליסר ובמה ראוי ליסר ואת מי ראוי ליסר, שלא יצא לתרבות רעה ושלא יצא מחלקת בעיר ושלא תצא תקלה, הכל לפי המקום ולפי הזמן, ולפי מה שהוא אדם, ולשון רכה תשבר גרם (משלי כה טו). ויודיע דרכיו לנענש שעושה לו לטובתו לתקון נפ ישו, ולכפר עליו מאשר חטא על הנפש, ויקדים תפלה לפני ה' שיתקנהו בעצה טובה ושלא תצא תקלה מתחת ידו, ובכן חן וכבוד יתן ה', לא ימנע טוב להולכים בתמים:

עצה

שומע לעצה חכם ותשועה ברב יועץ (משלי יא יד), ומה טוב שיהא לאדם חבר טוב, איש עצתו יודיענו ואל בינתו אל ישען, כי כל האדם כוזב, וטובים השנים מן האחד (קהלת ד ט), ואפלו הגדול יטל עצה מן הקטן, כמו שמצינו בהקדוש ברוך הוא שאמר (בראשית א כו) נעשה אדם. ונמלך במלאכי השרת, ללמד אדם דעת שבמקום שאין גדולים וזקנים, יטל עצה מן הקטנים, אבל צריך שיהא אוהב נאמן אצלו, שאם לא כן יותר טוב שלא יטל עצה ממנו, דשמא ישיאנו עצה שאינה טובה, או שמא ישיאנו עצה טובה לפי תמו והוא יחשד בכשרים ויניח עצתו, או ילך אחר עצתו ואפשר שלא יצא טוב לו ויבוא לחשדו. ואין אוהב נאמן לאיש כמו אשתו, לכן אמרו (ב"ב נט ב) אתתך גוצא, גחין ולחיש לה, אבל מאחר שדעתן של נשים קלה, יותר טוב שילך אצל חכם שנהנים ממנו עצה ותושיה, ויטל עצה ממנו שהוא ייעצנו עצה הוגנת על פי התורה, ועל פי הישר בשכל טוב. ומסתמא כל שהוא תלמיד חכם, הוא נאמן רוח מכסה דבר ומיעץ עצה טובה והוגנת, אפלו אם היה נוגע בדבר, וכל שכן שעל הרב כיון שאינו סוחר אינו נוגע בדבר: וראוי לאדם לתן עצה טובה בכל לבו אפלו לשונאו, וכמו שכתב בספר החסידים (סי' קלד) אי משום כדי לצאת ידי שמים, ואי משום שחברו יחשדנו ויניח עצתו ויעשה להפך, ובזה ינקם ממנו. ואף אם בטובת חברו יוצא נזק לו אל יחוש, כי בשכר זאת ה' ישלם לו טובה כפילה. ואם רוצה לחוש לעצמו, לא משום זה יתן עצה שאינה הוגנת, אלא יחשך עצמו מן העצה ויאמר, אין בי עצה, לך אצל אחר, וכל העצות ישמע, וישא ויתן בדבר, וימלך בקונו ויתפלל אליו שיתקנהו בעצה טובה מלפניו, ועצת ה' היא תקום (משלי יט כד):

ערב

כתיב (משלי יא טו) רע ירוע כי ערב זר. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות קט) רעה אחר רעה תבוא לערבי של ציון דעבדי שלוף דוץ. דהינו שתובעים את הערב תחלה. והן עתה לפי מנהג העולם ותקנת השוק כל הערבות הוא כמעט כהאי גונא, שמי שנוטל ערב אינו רוצה לילך בדינא ודינא עם הלוה ולירד לנכסיו, אלא כיון שאינו פורע לו, תכף תובע את הערב, שכן על אמונתו הלוהו, ויש שמתנין בפרוש רצה מזה גובה. והן אמת שזה דבר קשה על האדם ובפרט אי דחיקא לה שעתא ומצטרך לתן חילו בשביל אחרים, שניו יחרק ונמס ותוהא ומתחרט אלף פעמים על מצוה שעשה: והן אדם נמצא נבוך בענין זה, שאם ילכו שנים יחדו לעיר אחרת לירידים, וישאלו את האחד אם יוצא ערב בעד חברו, אם יאמר לאו, הרי פסקה לחיותה, שיבין המלוה שאינו בר סמכא להלוותו, ועל כן הוא מכרח לכנס ערב, אבל הדרך ישרה כל שהיא תפארת לעושיה שלא יכנס ערב, אלא אם נוטל משכון מקדם, או יאמר למלוה, תדע שאין אני יוצא ערב אפלו על המלך שכך קבלתי עלי מפני הרמאים, וכן יעשה. ואם יבוא חברו לבקש ממנו שיצא ערב, אם יש לו ממון יאמר לו הילך, ואם לאו, יאמר לו כדברים האלה, ויפרסם הדבר באפן שכל רואיו יכירוהו ולא יקשה בעיניהם. ואין ראוי למלוה לבקש ערבות מאחד בפני הלוה, או לומר ללוה, אם תביא לי לערב את פלוני, אתן לך, שנמצא מכריח את חברו להיות ערב על כרחו שלא בטובתו, מפני הבושה ומפני הכבוד ומפני דרכי שלום, והרי זה עובר על מה שאמרה תורה (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך. דעלך סני לחברך לא תעבד (שבת לא א). אלא אם ירצה, ילך שלא בפני הלוה ושלא בידיעתו וישאל אותו, רצונך להיות ערב על פלוני, שבלאו הכי, אין רצוני ללוותו, ואם יאמר שאינו רוצה להיות ערב, אז יאמר להרוצה ללוות, איני נותן אלא במזמי, בים ואי אפשי בערב. ואם ערבת לרעך, מהר ושלם לו, שאם לא תרצה לשלם יחרה אף חברך עליך יותר מאם אתה היית חיב לו מחוב שלך, כי בחוב שלך אמור יאמר, מה יעשה הבן שהצרך ללוות ואין לו לשלם, אבל בערבות יאמר לך, למה עכרתני, ומה לך לכנס בתגר זה להיות ערב, שכן על אמונתך הלויתיו, נמצא שאתה רוצה להטיב את חברי ולהרע עמדי, ולמה תעשה כה, הרי אין דוחים נפש מפני נפש, היה לך מתחלה לטל משכון, ואם אתה האמנתו מאי אכפת לי, אלמלא אתה אני לא הייתי מאמינו ולא הייתי מלוה לו כלל, הנה כי כן הישר והטוב, שלא ידחה את המלוה לילך עם הלוה בדינא ודינא ושירד לנכסיו, אלא תכף ישלם לו והוא יבקש מן הלוה. ולאידך גיסא, אם לא יצא ערב בפרוש אלא שהיה שתף או שלוו ביחד בכתב אחד, ואחד מהם פרע חלקו והאחר לא פרע, אין זה מדרך טובים וארחות צדיקים שיתבע את האחר מדין ערבות, כי מה פעל ועשה ומאי הוה לה למעבד, ודי לו שיעמד בשלו. זה כלל גדול לרוצה להיות נושא ונותן באמונה, שלא ילך אחר הדין אלא אחר הישר, ובזה ימצא חן ושכל טוב בעיני אלהי"ם ואדם:

ערך

הנה כל עניני עבודת השם יתברך שמו בעו הערכה, איזו היא דרך ישרה שלא יצא שכרו בהפסדו. כגון העומדים בבית ה' בלילות יראו אם יכולים לעמד שלא תחטפם שנה בקריאת שמע ובתפלה, ואם לא יישן ביום יבוא לישן בערבית וברכת המזון, שאז נמצא שההפסד יתר מאד על השבח, וכן אם יהיה לומד מתנמנם, נים ולא נים תיר ולא תיר, הרי זה יגע לריק וההעדר טוב ממציאות הרע, וטוב מעט בכונה (טור ושלחן ערוך ז, יד), והרי זה דומה לדאמרי אנשי, שהכילי חושב להרויח אחת ומוציא ארבע, כן זה חושב להרויח מצוה אחת ומפסיד כמה וכמה. ולעולם צריך לראות שיהא התוספת מרבה על העקר, לא מפסיד את העקר, ושלא יפסיד הזוז בשביל הפרוטרוט. וכן צריך להעריך ולהבחין בין טוב למוטב, כגון בענין הלמוד יבחר לו לפי שכלו ולפי עתות הפנאי שיש לו, איזה למוד יותר חשוב ילמד, כגון דינים הנצרכים דבר בעתו, או הלכות מעשה הקרבנות, שהוא חשוב מאד לפני המקום, או ספרי מוסר ויראת השם, ואם הפנאי מסכים עמו יאחז בזה וגם מזה, ויהיה ידו בכל כל: וכן כשמוציא מעותיו לדבר מצוה יעריך איזו מצוה היא יותר חשובה לפני המקום. וידוע מאמר הירושלמי (שקלים סוכ"ה) על אותן בתי כנסיות שאמר, כמה נפשות שקעו אבותיך בכאן, מי לא הוו בני נשא דילעון באוריתא, ובפרט מי שאין ידו משגת לעשות פזר גדול, יראה במה מוציא את מעותיו שיהא למצוה היותר חשובה, כסוחר טוב שמבקש להלביש מעותיו בסחורה שיש בה רוח יותר. רק אם הרחיב ה' את גבולו יהיה ידו בכל, ופתוח יפתח את ידו לתן לכל קפות הקהל ולהקדשות, ולהיות שושבין וסנדק וכדומה, כל אשר בכחו לעשות יעשה, וטוב איש יכלכל דבריו במשפט:

עניות

עניות הוא נסיון גדול לאדם כי רבה רעת העני כמאמר רבותיני זכרונם לברכה (קהלת רבה ספ"ז) חסרון כיס קשה מכלם. כי נודד הוא ללחם איה, עולם חשך בעדו, ועוללים שאלו לחם פורש אין להם (איכה ד ד), ובביתו אין לחם ואין שמלה ואין פרוטה בכיס, ריקם ריקם לגזרה שוה, והנושים נוגשים ובעל הבית דוחק על שכירות הבית, וי מגוא וי מברא, רעה אחר רעה, צרה על גבי צרה, ומחלוקות רבות באות עליו והוא מן הנעלבים נבזה וחדל אישים, וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינן נשמעין, והוא אביון ותאב לכל דבר, ונפשו יבשה אין כל, וכהנה רעות רבות וצרות שעוברות על נפש העני אשר לא יכילון מגלות. כללו של דבר, שכל ימי עני רעים ומרים כלענה ורוש. זאת נחמתו בעניו, בידעו כי יחלץ בעניו מדינה של גיהנם, ויפה שעה אחת של קרת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (אבות ד, יז). ויתן אל לבו, היתכן, ששופט כל הארץ לא יעשה משפט ישר, חס ושלום, וישנה לבן בין הבנים ויתן לאחד לאכל לשבעה ולמכסה עתיק ולהתענג מרב כל, ולאחד יניח ברעב ובצמא ובערם ובחסר כל, חלילה לאל מרשע ושד"י מעול, אלא ודאי, הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט ולו נתכנו עלילות ודטבא לה עבדי לה בלי שום ספק ולפם צערא אגרא לעולם שכלו טוב, ואשריו אם יעמד בנסיון ולא יתרעם על מדותיו יתברך ויקבל הכל בשמחה ובטוב לבב, ועל כל צרה וצרה שלא תבוא ינענע ראשו ויאמר, גם זו לטוב. ויאמר, אם לפני האל יתברך הגון, לפני לא כל שכן, ויחשב שבארזים נפלה שלהבת לקדושים אשר בארץ גאוני עולם עברו ימי עני ודחק וצער כמפרש בש"ס ומדרשים, כגון הלל (יומא לה, ב) ורבי אלעזר בן פדת (מגילה כח, א ב"ב י, א) ושלמים וכן רבים אשר עברו על ראשם רעות רבות וצרות יותר ממנו, ולא טוב הוא מהם, ויהא מתהלך בתמו צדיק, ולא יעבירנו עניותו על דעת קונו, ולא יגנב ולא יכחש ולא יעשה עולה ולא ידבר כזב, כי מוטב לו לאדם למות ברעב ולא יהא רשע לפני המקום שעה אחת. והשם לא ימנע טוב להולכים בתמים, כי הוא זן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כנים, ונותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו (תהלים קלו כה). וכשהוא יושב ובטל לא יהא מיושבי קרנות ולא יתעסק בשחוק הקוביאות, ולא יהא בסבאי יין שותי שכר, כמנהג כמה עניים חסרי מדע שמכלים ימיהם לריק ושנותיהם לבהלה, הולכים אנה ואנה בשוקים וברחובות קריה ובקרונות על מגן, וכדי לפקח צערם מרבים בשתיה ומכלים ממון שאין להם ובאים לידי בזיון ונועלים דלתי הרחמים בפניהם, כי יאמר העשיר, מה לי לתן צדקה אל המיאנ"ה, ואינם רוצים לידע שעושה לפקח צערו, וכי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו, הן הם מטעמים ומעדנים לנפשו. איך שיהיה, לא כל אדם דן את כל האדם לכף זכות, ויהי האדם לרוח ממללא ועצר במלין מי יוכל, ולפי האמת, השתיה היא רעה חולה מנפש ועד בשר יכלה, רע לשמים ורע לבריות, רע לעולם הזה ורע לעולם הבא כאשר נכתב במקומו, ונמצא העני יורש תרתי גיהנם חס ושלום: אך בזאת יתהלל העני שאם יוכל להרויח, בזעת אפו יאכל לחם ולא יבש ולא יכלם מלעשות מלאכה בזויה, כמאמר רב לרב כהנא פשט נבלתא בשוקא וסב אגרא, ולא תימא כהנא אנא, גברא רבא אנא (פסחים קיג א). וגדול הנהנה מיגיעו שעליו נאמר (תהלים קכח ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (ברכות חק א). ולא יטיל עצמו על הקהל להתפרנס מן הצדקה בנקל, אלא ידחק עצמו ויהא מצטמק ויפה לו, שהרי אמרו (שבת קיח א) עשה שבתך חל ואל תצטרך לבריות. ואמרו (פאה ספ"ח) כל מי שצריך לטל ואינו נוטל, אינו מת מהזקנה עד שיפרנס אחרים. ולא יתרעם על העשירים ולא ימסר דין עליהם, רק יבקש ממי שהעשר והנכסים שלו, ויאמין באמונה שלמה שמפתח הפרנסה היא ביד הבורא יתברך שמו והוא הנותן כח לעשות חיל, והוא הנותן בלב העשיר ומזמין לעני פרנסתו על ידו והרבה שלוחים למקום: ולכן לא יכבד על העשיר לעשות בקשתו, ולא יקשה בעיניו בשלחו אותו ריקם מאתו, רק ידמה כמי שהולך אל גזבר המלך ושואל מאתו אם על ידו שלח לו המלך מנת חלקו וארחתו, ואם יאמר לו לאו, לֹא יחוש על הגזבר, כי יאמר, מה לי ולו, שלא זכה שיחפץ בו המלך לעשותו שלוחו שליח מצוה, והן ישלח על ידי אחרים, דכלום חסר בבית המלך הרבה שלוחים והרבה אפנים, כן הדבר הזה, כי מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה (ביצה טז, א). ואם מצטרך לבריות לא ירבה בהוצאות בתענוגים ובמלבושים נאים, כי ידברו עליו תועה ויאמרו, חזו גברא שאינו צריך לטל ונוטל, ומה לנו לתן צדקה לאיש כזה שדומה כמטיל מים לים. ומה גם אם יש לו נושים שצריך לזהר ולשמר מלהוציא הוצאות ומלהתראות כעשיר, כי ידברו עליו תועה ויחרקו שן, ולכן אם יקר מקרהו שימצא לקנות בזול שוה מאה באחד, לא יאבה ולא יקנה, ואם יקנה, יחזר וימכר וירויח ולא ילבש ולא יתכסה ביותר מכדי מה שיש לו, ולא יתראה, דלאו כלי עלמא ידעי איך בא לידו, וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשל (ויקרא יט יד): וכשאינו מוצא במה להרויח ולהשתכר, יעסק בתורה כי טוב סחרה מסחר כסף. ועל כל פנים אף אם שרא דעניותא רדף אבתרה דתלו בה טפלי ודחיקא לה שעתא טובא, ויש לו עסק רב, אפלו הכי לא יעבר מלהתפלל בצבור שחרית מנחה ערבית, ויום ליום ולילה ללילה יקבע עתים לתורה אם מעט ואם הרבה יוכל, וכל אדם אינו חיב אלא כשעורו, ואחד המרבה ואחד הממעיט וכו'. וי, יבה כבוד ביתו ושלום ביתו, ומאחר שאין פרוטה בכיס, יהא מתיקות בפה ובחך מתוק, ולשון רכה יפיסנה בדברים ויגיד לה צערו ויפק לה נפשו ויאמר לה, אי הוה לי, עבדנא לך עיר של זהב, וטוב פת חרבה ושלוה בה: ואם יראה לו שבעיר אחרת יוכל למצא פרנסה, לא יקנה אדון לעצמו, שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ עה, ב) הקונה אדון לעצמו צועק ואינו נענה. ופרשו, דהינו מאן דביש לה בהאי מתא ולא אזל למתא אחריתי לכן יכתת רגליו וילך לו מארצו אל אשר ימצא לבקש לו מנוח אשר ייטב לו לעבודת השם יתברך, אבל לא יצא יחידי לסובב בערים ויניח את בני ביתו, דלפי מה שעינינו רואות, נפיש בטרחא וזוטר בשעורא, ועל הרב היא לא תצלח, רק זוהי דרך ישרה, שיבקש מקום להתישב עם אנשי ביתו במקום אשר ימצא להרויח ולהשתכר, או על ידי אמנות או בסחורה, או לשרת ליחיד או לרבים וכדומה, ואל יחוש על הפרדו מארצו וממולדתו, הכל הבל נגד התועלת שלא יהא נודד ללחם, ושיהא מישב לעבד את בוראו. וישפך נפשו לפני השם, שיעזרהו לעמד בנסיונו ושיזמין לו פרנסתו. הן אלה קצות דרכי הישר לעני בעניו, ובזה יזכה למרבה טובה בעולם שכלו טוב ומצא כדי גאלתו:

עין הרע

עין הרע הוא מהדברים שמוציאין את האדם מן העולם, וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ קז, ב) תשעים ותשעה מתים בעין הרע ואחד בדרך ארץ. וצריך האדם להשמר מאד כאשר יוכל, דהינו שלא יתראה, לא בחכמתו ולא במעשיו ולא בעשרו, אבל צריך דעת שלא ירגישו בו שהוא משתמר שלא יבואו להקפיד עליו על שחושדם שהם בעלי עין הרע. ובפרט אם איש עני הוא ורואה שהעשיר משתמר ממנו, או מי שהוא חשוך בנים ורואה שאבי הבנים משתמר, הם מתדכאים ולבבות יכאבו ואחזו צער, וכל ערום יעשה בדעת. וגם לא יעמד על טובת חברו ולא ישב בחנותו ולא יתן עיניו בה ולא ידבר עליה, כדי שאם יארע לו שום נזק לא יתלה בו הקלקלה. ואם יתגלגלו הדברים שיזכיר שבח וטובות חברו, תכף יברכהו שלא ישלט בו עין הרע: וכבר יש בספרים כמה סגלות להנצל מעין הרע, ובפרט עשב הרוד"ה שהוא מסגל מאד לנשאו עליו, וראוי לילך אחריהן כי הוא בכלל ונשמרתם מאד לנפשותיכם (דברים ד טו). וכן לנצל מעין הרע של עצמו, איתא בש"ס (ברכות נה ב) דיש סגלה, שיסתכל בעינו צד שמאלי של חטמו. ועל הכל תפלה עושה פרות, כי אלהי"נו מרחם, שומע תפלת כל פה והוא המציל את עמו ישראל מעין הרע ומכל דבר רע. ועל כל פנים לא ימנע מעשות מצוה מפני חשש עין הרע, כגול להביא עני לביתו, או לדרש ברבים ללמד דעת את העם, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, ומצוה אגוני מגנא והיא מגן וצנה. ובש"ס אמרו (שם) האי מאן דדחל מעינא בישא, לימא "אנא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא בה עינא בישא וכו"', וטוב לגבר שיאמר כן בכל יום:

עריות

ישראל קדושים ומעוטן בעריות, וחרדים מאד על אסור עריות ובפרט היושבים בערי ישמעאל הם גדורים יותר בעריות. אבל יש קריבות דעריות שאין נזהרים בהם, השם הטוב יכפר בעד, כי לכל העם בשגגה. שהרי אמרו (שמות רבה טז ב) האשה נמשלה לגפן שנאמר אשתך כגפן פוריה. אמר הקדוש ברוך הוא כשם שאם נדר נזיר לשתות יין אסור לאכל ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין, אף אשה שאינה שלך אסור לגע בה כל עקר, וכל מי שנוגע באשה שאינה שלו מביא מיתה על עצמו. ותמן תנינן (אבות א ה) כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו וסופו יורש גיהנם. ועד היכן גדר מרבה שיחה, עד שאמרו (ערובע נג ב) שבשביל שאמר רבי יוסי הגלילי לברוריה, באיזה דרך נלך ללד, קראתו, גלילי שוטה בשביל שהרבה שיחה, שהיה יכול לומר, באיזה ללד. ואמרו בש"ס (קדושין ע א) שאסור להשתמש באשה כלל, בין גדולה בין קטנה, ובפרט שתתן לו לרחץ פניו או ידיו או רגליו, או שתמלא לו כוס יין או שכר, או שתציע לו המטה בפניו הוא עוון פלילי, שאין אשה עושה אלה אלא לבעלה או לאביה או לבנה, ודוקא בטהרתה. וכן אמרו (שם) קול באשה ערוה. ואסור לשאל בשלום אשה כלל, וכל אלו הן הלכות פסוקות בש"ס ובשלחן ערוך (אבן העזר סימן כא): ואסור ראית הנשים הוא חמור מאד וחשוב כזנות, שכן כתוב (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם. ומתגלגל בעוף הנקרא "ראה". וכתב הרמב"ם שנקרא משמד לדבר אחד, ועל מי שאינו מסתכל בנשים אמר הקדוש ברוך הוא הדין דידי (ירושלמי ברכות פ"א, ה"ה). ואסור ההסתכלות בנשים הוא אפלו אם אין לבבו פונה להרהר הרהורים רעים, מכל מקום הראיה פוגמת בעיני הנפש, ומתוך כך עינינו חשכו מראות במשכלות, וזה יצר באנוש בראותו אשה שרוצה להכירה, וצריך לדחק את עצמו ולהיות עוצם עיניו מראות ברע, ולפם צערא אגרא: והנה בענינים אלו של קריבות האסורות דאמרן בנשים זרות, נקל הוא לזהר, אבל הדבר הקשה לזהר בקרובותיו, ובפרט הנלוות עמו בבית, ומה גם שאין מי שיזהר כי לא ידעו שיש אסור בדבר ונעשה כהתר, והרוצה לזהר מחזי כיוהרא לומר לאשה שאינו רוצה לקבל ממנה לטל ידיו, או לקבל ממנה את הכוס וכדומה. אבל האיש הירא את השם יחרד וילפת מעשות כל דהוא נדנוד עברה, ולא ישוב מפני כל, כמו שלא היה חושש לשום דבר כדי לנצל מלהפסיד אלף אלפים דינרי זהב, על אחת כמה וכמה כדי שלא להתחיב בנפשו, ושלא להכעיס את בוראו זה כלל גדול בתורה: והנה באסורין אלו של קריבות דעריות, הנשים נוטלות חלק בראש והן תוסרנה ביסורין וענשים קשים ומרים בגיהני גיהנם וצעקה ואין מושיע לה, כאשר הן גרמא בנזיקין דמגרי יצר הרע באנשים, על ידי שהולכות בין האנשים ומדברות עמהם דברים יתרים. ואפלו אם נקה האיש מעוון שנלחם עם יצרו ונצל מעברה ומהרהורי עברה, האשה ההיא תשא את עוונה, ומה גם אם גרמה לכשל בה בהרהורי עברה, אוי לה אוי לנפשה. ומה גם אם זמרין גברי וענין נשי שירי עגבים והן מקשטות, שהוא כאש בנערת, רחמנא לצלן. הנשים ההנה רעה תבוא עליהן בעולם הזה או בעולם הבא: ואשה יראת השם היא תתהלל (משלי לא ל), שתזהר ותשמר שלא יכשלו בה בשום מכשל והרהור עוון, ותחשד את כל אדם כלסטים לענין זה, כי אין אפוטרופוס לעריות, וכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו (סוכה נב ב), וכל יצר מחשבות לבו רק רע, ואם הוא איש, טוב שילחם עם יצרו ואולי ינצחנו, מה לה ולצרה הזאת להכניסו בתגר זה, ולכן אשת חיל תהיה צנועה, כל כבודה בת מלך פנימה אז תתענג על ה'. ומצוה מטלת על האנשים להזהיר הנשים בנות ביתו, שתהיינה צנועות בפני כל בני אדם:

עדות

בכמה דברים אדם מעיד על עצמו ועדיו זכין לו או חבין לו, כגון אם יאמר שבשרו עליו יכאב על שאינו תלמיד חכם, בזאת יבחן, אם ימסר נפשו על בניו שיהיו תלמידי חכמים בכל כחו ומאדו. ואם יאמר אדם שנפשו עגומה על שאין לו עשר כדי שלא להיות נצרך להיות טרוד על המחיה ועל הכלכלה, ולהיות רק עסוק על התורה ועל העבודה, עדות יש, אם בשבתות וימים טובים וחלו של מועד וכל שעה שהוא פנוי אינו מפנה לבטלה, אלא יושב ולומד ועוסק בעבודת השם יתברך שמו, אז יאמנו דבריו והקדוש ברוך הוא קובע לו שכר, כי כן מדתו יתברך, שאם חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה (קדושין מ, א), ואם לא יעשו כן, כשיאמרו לכשאפנה אשנה (אבות ב, יד) יושב בשמים ישחק למו (תהלים ב ד) וכבר פרשו בזה הקדמונים קרא דכתיב (שם עה ג) כי אקח מועד אני מישרים אשפט: ועוד עדות יש, אם ישתדל בכל מאמצי כחו, להחזיק ביד לומדי התורה בגופו ובממונו כדי שחלק כחלק יאכלו. ואם יאמר אדם שנפשו עגומה על כי בעוונותינו חרב בית המקדש, ואין לנו לא מזבח ולא כהן שיכפר בעדנו, עדות יש אם כנים הדברים שיעשה מה שהוא במקום קרבן, כגון עשות צדקה וגמילות חסדים ולמוד מעשה הקרבנות ותפלה בכונה, שהביא במקום קרבן. והמביא דורון לתלמיד חכם הוא כאלו הקריב בכורים (כתובות קה, ב), והרוצה שיקריב נסכים ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין (יומא עא א). ותענית חשוב כקרבן וכל מיני יסורים אם מקבלם מאהבה, וכל שכן אם מיסר את עצמו ביסורים וסגופים כאשר יוכל שאת חשוב מזבח כפרה. וכן כמה דברים יש, שמועילים לכלא פשע ולהתם חטאת כמזבח כפרה: והמתענג בשבת ואומר שמכון לשם מצוה, לכבוד שבת קדש, עדות יש אם אינו הולך אחר תענוגי והבלי העולם הזה בימות החל, ואם מקים מצות סעדה שלישית וסעדה רביעית, אפלו כשהוא שבע ואינו תאב לאכל כלל, זהו לעדות על כשהוא רעב שעושה לשם מצוה, וכן על זה הדרך אם מקים מצוות שיש בהן ענוי נפש, עדות הן על מצוות שיש בהן ענג נפש שעושה לשם מצוה. הביטה, שאנו מזכירין בכל יום תמיד עקדת יצחק, ואפשר, יאמר אדם, גם אני, אם היה אומר לי הקדוש ברוך הוא כמו שאמר לאברהם אבינו, אעשה כן גם אני, שהרי אנו מכונים בקריאת שמע שאנו מוכנים למסר נפשנו על קדשת השם אם יבוא לידינו, אבל עדות יש, שהרי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ואם הוא עובר על דעת קונו על בצע כסף, כל שכן שאינו מוסר נפשו. ואם היה מוסר נפשו לא לשם שמים, אלא לפי שסוף אדם למות, ונבחר מות שהוא מקבל פרס מיד ולבבו יבין שעל ידי זה הוא מזמן לחיי העולם הבא, שעושה דבר גדול כי נפש היא חובל, אבל אם הוא אוהב ה' באמת לא יעבר על דעת קונו בשום אפן, ולא ישוב מפני כל עד דכדוכה של נפש, אז השם יחשב לו כאלו מסר נפשו על קדשת השם, ושכרו ישלם לו משלם. וכן אם יאמר אדם, שאם היה לו עשר מפלג היה מפליא י לעשות צדקות וגמילות חסדים, השם יבחן אם עושה במה שיש לו כשעורו, כברכת השם אשר נתן לו כדמבעי לה למעבד. וכן על זה הדרך אל כל אשר יאמר, מעשיו הן הם עדיו, האמת אתו אם זך וישר פעלו:

עצרת

עצרת הוא חג קדוש מאד, אשר בו קדשנו השם יתברך בתורתו ומצותיו ובחר בנו מכל העמים להיות לו לעם סגלה, ואי לאו האי יומא דקא גרם, כסדם היינו לעמרה דמינו וחקות שמים וארץ לא נתקימו, באפן שראוי לשמח ביום הזה. ואי אפשר שלא לשמח, כי טוב לנו טובת התורה והמצוות מכל טובות העולם הזה ומכל חיי העולם הבא. וקריאת התורה בליל עצרת בסדר המתקן מרבנו האר"י ז"ל היא נפלאת ועושה רשם למעלה, קשוטין אל השכינה. אשרי ילוד אשה שזכה לכך אשר מלך העולם אים ונורא, מלך גדול אשר לגדלתו אין חקר, המשילו במעשי ידיו, ורוכב שמים בעזרו, וישראל עושה חיל ומוסיף כח בפמליא של מעלה, על זאת יגל יעקב ישמח ישראל בעושיו יעלזו חסידים בכבוד ויהיו רק עסוקים בסדר הלמוד כל הלילה, אל דמי להם, בשפה ברורה ביראה ואהבה ושמחה רבה יותר ויותר ממוצא שלל רב, בתת לב מה נעשה בשמים ממעל על ידינו, ומה הימים האלו ומה הגיע אלינו. ובכן עושה אלה הנה שכרו אתו, בני סמיכי וחיי אריכי ומזוני רויחי כמו שכתוב בזהר הקדוש, ולפי גדל השכר, שממנו נדע שעושה נחת רוח גדול למעלה, לו בכח יגבר איש להעביר שנה מעיניו ולהיות ער כל הלילה, ובלבד שלא יהא יושב ובטל או מדבר דברים בטלים, או אסורים, עם המעלה עשן בפיו, כי עושה אלה, השנה הנאה להם והנאה לעולם, אבל עבדי ה' העומדים בבית ה', בלילה הזה לה', צריכים להיות עוסקים בתורה כל הלילה בלי הפסק, ולפם צערא אגרא, והוא תקון גדול לפגם הראות שפגם בראותו ראיות אסורות, כגון נשים ואלילים, ועל אשר פגם בכמה לילות, עמל וכעס שהיה נעור להכעיס את בוראו בשחוק וקלות ראש וכהנה רעות: והכל הולך אחר החתום שיתגבר כארי להיות ער בשעת קריאת שמע ותפלה, שאם לא יוכל עמד, יותר טוב שינוח מעט בלילה, או ישכב כל הלילה ולא יקרא קריאת שמע ותפלה כשהוא מנמנם. ויאחז צדיק ארחות צדיקים לטבל במקוה טהרה באשמרת הבקר כי סודה רם ונשא וקונה הארה וקדשה וטהרה לנפשו. ואחר התפלה יאכל משמנים וישתה ממתקים כפי כחו לכבוד היום כי קדוש הוא, והכל מודים בו דבעינן נמי לכם (פסחים סח, ב). ואחר שינוח מעט יחזר ללמודו, כי חביבה תורה ובפרט בשעתה ביום נתינתה. ומה טוב, דבר בעתו, לשפך נפשו בימים האלה ובזמן הזה שיזכה הוא ובניו לכתרה של תורה, ללמד וללמד לשמר ולעשות: