פלא יועץ/ס

סבלנות

סבלנות מה טוב ומה נעים, וזו מדה טובה צריכה לכל אדם, הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו, אם הוא רישא דעמה צריך הוא לסבל את משא העם, ולסבל עלבונו מאנשים בני בליעל המתריסים כנגדו, וינהגם וינהלם בנחת רוח, וכן כל אחד בביתו לגבי אשה ותינוק לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, והכל לפי מה שהוא אדם, ולפי דעתו של בן ולפי שניו, ולפי מדותיו ולפי השעה ולפי הצרך, צריך פלס ומאזני משפט, ושקול הדעת בשקל הקדש איזוהי דרך ישרה, אם לזרק מרה או לסבל ולשתק, אם לדבר רכות או קשות, וכמה גבורה צריך לסבל על ענין הדבור, כמאמר החכם עד שלא דברת הדבור אסירך, וכשדברת אתה אסירו (ספר חסידים סי' פו). לכן אף אם יהיה לבו בוער כאש והדבור מקשקש בתוכו ורוצה לצאת החוצה, יתגבר כארי לכף את יצרו ולעצר במלין, כי באמת אמרו, מלה בסלע משתוקא בתרין (מגילה יח א), ומתון מתון ארבע מאה זוזי שויא (ברכות כ, א). ובפרט בעדן רתחא ישים עצמו כאלם, לא יפתח פיו, כי לא בדעת ידבר, ואיש אף בדבריו יגרה מדון, והוא מחרף ומגדף, ואפלו שכינה אינה חשובה כנגדו, ולכן שתיקה יפה ויסבל ולא ישיב חורפו דבר, כי שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כא כג), וזוכה לרב טוב: וכמה סבלנות צריך למי שרוצה להיות מלמד תורה לתינוקות של בית רבן, או לבניו ולפעמים הם קשים לשמע ומהר לאבד, או מחמת שהם חסרי מדע, או מחמת שאין נותנין לב לשמע ולהבין, וטבע הוא באנוש שיכעס גם כעס, וצריך סבלנות להוכיחם כפי הראוי להם לפי מה שהם ולנהלם, ולהיות חוזר חוזר עמהם, כמעשה דרבי פרידא שהיה חוזר עם תלמידו ארבע מאות זמני וזכה לשכר טוב (ערובין נד ב). ישמע חכם ויוסף לקח (שם א ה): וכן כל מאן דנפל בחולקה גרמא בישא, אשה קשת רוח, לו בכח יגבר להיות סובל הכל משום שלום הבית, כי גדול הוא. ואין לשבח ולפאר למי שהכל מכבדים אותו ומנשאים אותו ועושים רצונם כרצונו, שאינו כועס, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, כאשר מכעיסים אותו על פניו ועושים עמו שלא כהגן והוא סובל את הכל ומעביר על מדותיו, שבזה מרויח שמעבירין לו על כל פשעיו. וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (חולין פט א) על פסוק תולה ארץ על בלימה (איוב כו ז), שהעולם מתקים על מי שבולם פיו בשעת מריבה. וכלי עלמא ידעי שהסבלנות הוא טוב מאד, אבל אמרי מי זה האיש אשר יוכל שאת לעמד בו. אמנם לפי חמר שבו ולפי התועלת הנמשך ממנו לגוף ולנפש לעולם הזה ולעולם הבא ראוי להתחזק ברב עז ותעצומות, וכל אשר יחפץ האיש יעשה בעזר משדי, ולפם צערא אגרא, והבא לטהר מסיעין אותו:

סוכה

סכה היא מצוה חשובה וחביבה הבאה מזמן לזמן, ואשריהם ישראל רבם נזהרים ועושים סכה נאה בכלים נאים, זכאה חולקהון. אבל יש קלי הדעת שבשביל שלא לטרח מעט, ומשום דחישי אמעיהו חדלים לעשות סכה וסומכים על סכת הקהל, שאוכלים שם כזית בשני לילות הראשונים. ואף העושים סכה, יש מקלים שלא לישב בה אלא דרך עראי ואוכלים וישנים חוץ לסכה. ולו חכמו ישכילו כמה חביבה מצוה זו בין לפי הפשט, והיא העומדת לאדם לכפר במקום גלות, ובין לפי הסוד גבהו סודותיה, ומעט אשר השיגה ידיעתנו הוא שהשכינה פורשת כנפיה עלינו, והאם רובצת על האפרוחים ושבעה אשפיזין עלאין אור ניצוצי נשמתם שוכנים שם, אשר מטעם זה גדלה קדשתה כקדשת בית הכנסת, ומטעם זה אסרו לנהג בה מנהג בזיון, וכל שכן שחוק וקלות ראש, ואמרו על האר"י ז"ל שהיה נזהר שלא לדבר שיחת חלין תוך הסכה. ובודאי שמי שנזהר לקבע דירתו וישיבתו בה כל שבעת הימים בקדשה ובטהרה באימה ויראה ושמחה רבה כדת מה לעשות, קונה קדשה ותוספת הארה בנפשו רוחו ונשמתו, ומצא כדי גאלתו לכל השנה לעבד את בוראו עבודה תמה: ועוד יש מצות הנלוות ונעשות בחג הסכות, כגון נטילת לולב ועשית הנענועין בשעת ברכה ובהלל והקפת התבה באמירת הושענות עם ארבעה מינין שבידו, והם דברים העומדים ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלין בהם, שיש מקומות שאף מי שהשיגה ידו לטל לולב לעצמו, אינו נוטל, רק סומך על לולב הקהל, ואף מי שנוטל לולב אינו עושה נענועים, שסוברים שאין זה אלא מנהג חכמים וחסידים ולא ידעו שזו עקר מצוה, דהא תנן (טוכה מב, ב) קטן היודע לנענע אביו לוקח לו לולב, ותנן נמי (שם לז ב) היכן מנענעים, בהודו ואנא, ותנן: בכל יום היו מקיפין את המזבח וכו' (שם מה, א). והאיש הירא את ה' במצוותיו חפץ מאד ישתדל בכל כחו ובכל מאדו להיות לו לולב לעצמו מן המבחר ויתן דעתו על זה מראשית השנה לשלח למרחקים לכמה מקומות באפן שלא יחסר מהיות לו לולב ואתרוג, כי היא מצוה חביבה וסימנא טבא לכל השנה, ולא ימנע מעשות הנענועין והקפת התבה. ואך אם לא תשיג ידו להיות לו לולב לעצמו, ישתדל לעשות הנענועין והקפת התבה בלולב של שכנו היושב אצלו, ואל יחוש ללעג השאננים, שהרי אם היה מוצא להרויח אלף אלפים דינרי זהב לא היה מניח מלהרויחם מפני לעג השאננים, כל שכן לעשות רצון אבינו שבשמים, המשלם שכר טוב לעושי רצונו, זה כלל גדול בתורה אם תבקשנה ככסף אז תבין יראת ה': ועוד נלוה בחג הקדוש הזה מצות שמחה של מצוה. ואם בכל הרגלים מצוה לשמח על אחת כמה וכמה בחג הקדוש הזה, אשר הוא זמן שמחתנו כאשר אנו אומרים בתפלה, ועליה כתיב (דברים טז יד, טו) ושמחת בחגך והיית אך שמח. אמנם לא צונו יוצרנו אלא על שמחת הלב שיהיה שבע רצון ומלא שמחה של מצוה, כאשר החי יתן אל לבו, מה אנו ומה חיינו ומה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו אשר בחר בנו יוצרנו ולא זז מחבבנו, וחבה יתרה נודעת לֹנו עד אין חקר ועד מקום שאין יד שכלנו מגעת, ומעט אשר עינינו הן הרואות שיעצנו בעצה טובה ונתן לנו ראש השנה ויום הכפורים לכפר בהם עוונותינו, ובאהבתו וחמלתו כאב את בן ירצה, רצה לשמחנו מיגוננו ומצערנו שנצטערנו בימי התשובה, ונתן לנו תכף את חג הסכות וצונו לשמח וקובע לנו שכר טוב על שמחתנו, היש חך מתוק מזה, ורצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות (מכות כג, ב) ונתן לנו מצות סכה לפרס סכת שלומו עלינו, ומצות ארבעה מינים שבלולב, אשר הם סימן טוב לישראל והרמת נס להורות דדידן נצח, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה במדרש (ויקרא רבה ל ד) משל לשנים שנכנסו לדין וכו'. וצונו לשמח שמחה של מצוה והוא סימן טוב לכל השנה שכתבו גורי האר"י ז"ל, שמי שיהא שמח וטוב לב ולא יצטער כלל בחג הקדוש הזה, מבטח לו שתעלה לו שנה טובה ויהיה לעולם שמח: אי לזאת לו בכח איש לשכח עצבו ורגזו וכל דבר המצערו ולשמח בכל יום שמחה חדשה, שמחה של מצוה, כמו שכתוב בזהר הקדוש (ויקרא דף נו), בהתמיד במחשבות טהורות כדבר האמור, ויותר מהמה יש ויש מקום לשמח כאשר יתן אל לבו מה נעשה בשמים ממעל על ידו, אשרי ילוד אשה שזכה לכך להיות בונה בשמים עליותיו, מה אנוש כי תזכרנו תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו. כזאת וכזאת החי יתן אל לבו ויתעורר ויאמר בפה אי אפשר שלא לשמח, ויתן את קולו לשורר ולזמר התפלות וההלל ושירות ותשבחות בקול רנה ותודה המון חוגג, וזכור יזכר כי בזמן שבית המקדש קים צדיקים וחסידים היו מרבים בשמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו. ועל ידי זה היו שואבים רוח הקדש, ובודאי כי גדול צער השמים על כי בחטאינו חרבה עירנו וכו'. וה' ממרום ישאג (ירמיהו כה ל) וכו'. זאת נחמת אבינו שבשמים ונחמתנו בעניינו, כי אבינו שבשמים אכתי חביבותה גבן ומדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות, משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים לראות בשמחת בניו בבתי כנסיות, כמו שכתוב בזהר הקדוש (ח"ג קיד). לזאת ישמח ישראל בעושיו שמחה של מצוה לא שמחה של הוללות כמנהג הכסילים שמרבים לשתות יין מגתם ונותנים בקולם קול עז בשירי נכרים, אין זה שמחה אלא הוללות, ואין זה מצוה אלא עברה, ונהי שעושים לשם מצוה אבל עברה היא בידם, ה' הטוב יכפר בעד: ובשמחתו לו יתערב לשמח לב עניים ואביונים וזו מצות כל החגים והמועדים, דאי איהו חדי ולא חדי למסכני, עלה כתיב (מלאכי ב ג) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. וכל שכן בחג הקדוש הזה דחיובא רמיא לתן לעניים חלק האשפיזין, שאם אינו נותן מקללין אותו קללות נמרצות האשפיזין, ואם יתן ישא רב ברכות מהם כמפרש בזהר הקדוש (ח"ג קד). אי לזאת יחרד האיש וילפת ויהא חפץ בברכה ולא יגרע מלהזמין על שלחנו איזה עני, ואם לא יוכל לעשות זאת לפחות יפריש מממונו לצדקה בערב הרגל על כל סעודה ויאמר בפה מלא, זה אני נותן לצדקה, בשביל חלק אברהם אשפיזא קדישא, וזה אני נותן בשביל חלק יצחק אשפיזא קדישא מסעודתי, וכן על זה הדרך, או ישלח מאכל לעני קדם כל סעודה, ובזה ישא ברכה ורב טוב:

סייג

סיג לתורה צותה עליו התורה, כמאמר הכתוב (ויקרא יח ל) ושמרתם את משמרתי. עשו משמרת למשמרתי (מועד קטן ה א), וכבר רבותינו הקדושים עשו גדרים וסיגים במסמרות נטועים, חמורים דברי סופרים מדברי תורה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ד ע"ז פ"ב ה"ז). אמנם אין ראוי לגלות לעמי הארץ טעם האסור שהוא כדי שלא יבא לעבר על דברי תורה וכדומה, כי יאמר מי שהוא מקלי הדעת אני איני צריך לגדר, כי לא אסור מן התורה, ולא ידעו תועי רוח שכיון שהדבר יצא מפי חכמים קימינן עלה בלאו דלא תסור, ואף אם לא יעבר על דברי תורה, משום דעובר על דברי חכמים לחוד, חיב מיתה ונדון בצואה רותחת, רחמנא לצלן (עירובין כא, ב): ועוד מטעם אחר אני אומר שאין ראוי לגלות לעמי הארץ האסורין שהם מדרבנן וטעמן ונמוקן, פן יבואו להקל לפי מעוט דעתם הכוזב, וכבר בעיני ראיתי איש אחד שהיה מעט ירא אלקים והיה נזהר מלאכל חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, רק היה לוקח החלב ומקפיאו בביתו ואוכלו, באמרו, כיון שהתירו חמאה של גויים וכדומה, משום דחלב טמא אינו נקפא, אעשה כן גם אני. ולא ידע השכל, דדוקא כשמקפיאו הגוי לא חישינן לתערבת חלב טמא, דמאי נפקא לה מנה מאחר שיודע שאינו נקפא, אבל כשמוכר חלב לישראל אפשר דאיכא תערבת כל דהוא חלב טמא, ונשאר בצחצוחי דחלבא. וכן יש חסרי מדע שמקלין לאכל חלב של גוי באמרם, מידי הוא טעמא אלא משום חלב טמא, קים לי גבה דלא מערב חלב טמא. וכן על זה הדרך בכמה אסורין אתו להקל במשאות שוא ומדוחים וטענות של היצר הרע, ולכן כבוד אלקים הסתר דבר בדברים האלה מבלי הגיד להם שהאסור מדרבנן וטעמו ונמוקו, רק לומר להם סתם זה עוון גדול, זה עוון פלילי, למען ישמעו וייראו: ועוד יש טעם אחר שלא לגלות לעמי הארץ שהאסור מדרבנן, פן יבאו להתרעם ולדבר סרה על רבותינו הקדושים ולומר, כמה הכבידו את עלם עלינו, והרבה גזרות ואסורין אסרו עלינו יותר ויותר ממה שאסרה תורה. ולא ידעו כי לולא דברי סופרים לא היו עומדים דברי תורה, והלואי שהיו גוזרים עלינו יותר ויותר היה צריך לנו, הלא תראה שבשביל שהתירו לנו להוליך דבר בשוק בשבת בעיר המקפת חומה על ידי ערוב, יש מקומות שרבים מעמי הארץ מקלין, להוליך אפלו בעיר שאינה מקפת חומה או חוץ לחומה, ובשביל שהתירו לתן רוח על ידי שטר עסקא, יש מקלין אף בלא שטר ונוטלין רבית קצוצה. ובעוונותינו הרבים יש כמה דברים שמן ההתר באים אל האסור, והיה ראוי שיאסרו יותר, אלא שלא רצו לגזר אלא אם כן רב צבור יכולים לעמד, ועוד שכל דבריהם ברוח הקדש ויש להם שרש למעלה. הלא תראה בשני זוגות תפילין שאנו מניחין דרש"י ודרבנו תם, מה גבהו סודותיהן הגבה למעלה. וכן יום טוב שני של גליות, וכל דבריהם הם דברים העומדים ברומו של עולם, וכלם נאמרו למשה בסיני ועליהן אין להוסיף ומהן אין לגרע, וזאת תורת האדם כל אחד ואחד ראוי לו לגדר לעצמו או לאנשי עירו ושער מקומו גדרים וסיגים לפי מה שהוא אדם ולפי צרך השעה, ובתחבולות יעשה מלחמה עם היצר הרע, ויברח מאה שערים של התר כדי שלא יכנס באחד של אסור, ובזה מקים מה שאמרה תורה (ויקרא יח ל) ושמרתם את משמרתי. ובראות ה' דרכי איש שרוצה להעזר ולנצל מן היצר הרע, חדי קדשא בריך הוא, וגם ה' לא יעזבנו בידו, ולא ימנע טוב להולכים כתמים: וכבר כתב הרמב"ם ז"ל (הל' דעות כ"ב, ה"ב), שאף על פי שהדרך ישרה שיבר לו האדם הוא אמצעי שלם, מכל מקום אם הרגל באיזו עברה או שום מדה רעה ראוי לו להתרחק מן הקצה אל הקצה עד שיבא לדרך אמצעי, כגון מי שהרגל להשתכר, אשר היא רעה גדולה אשר מנפש ועד בשר יכלה, ירגיל עצמו זמן וזמנים שלא לשתות כלל, כי אם קדוש והבדלה, וכך אם הרגל מחמת טבעו להיות עצל יתחזק להיות מהיר וזריז עד שיתהפך טבעו, כי יש כח ביד האדם להפך טבעו, וההרגל נעשה טבע שני, וזה כל האדם שישתדל בכל כחו מדי יום יום לישר מדותיו ומהלכיו, ולשנות טבעו לו יחליפנו ולו ימיר אותו רע בטוב על ידי תחבולות וגדרים וסיגים וקנסות וכדומה, ולפם צערא אגרא (אבות סופ"ה). ובזה שמעתי שאומרים דרך רמז פרוש מאמר רבותינו זכרונם לברכה (מגילה כח, ב) כל השונה הלכות בכל יום מבטח לו שהוא בן עולם הבא, שרצונם לומר המשנה מהלכיו בכל יום הלוך ושוב הלוך וגדול מבטח לו שהוא בן העולם הבא:

סוד

למוד סודות התורה גבה מאד על כל הלמודים. אשרי מי שזכה שחלק לו ה' חלק בבינה, ויש לו יד ושם בחכמת הקבלה ומכון בעשית המצוות ובתפלותיו ולמודו על פי הסוד. מה טוב חלקו, ומה נעים גורלו, אין הפה יכולה לספר גדל מעלתם, והרגיל בספר הזהר הקדוש ראה יראה גדל מעלת האנשים האלה שלמים הפלא ופלא. ומי שאין לו יד בחכמה זו גדולה רעתו עד שאמרו (זוהר ח"ג דף קמא): מאן דלא על ונפק טב לה דלא אברי, וכהנה רבות מאמרים הממררים את הלב. ובודאי שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, וכל אדם אינו חיב אלא כשעורו, וביכול הכתוב מדבר: הנה כי כן חיובא רמיא על כל תלמיד חכם לאחר שמלא כרסו בגמרא ופוסקים שיפנה את עצמו לטיל בפרדס, וישתדל ברב עז ותעצומות כיד ה' הטובה עליו לכנס בחכמה זו, וצריך שיקדים לקים התנאים הצריכים לחכמה זו כמפרש בהקדמת "עץ החיים" למורנו הרב חיים ויטל ובתשובות "חות יאיר" ובשאר ספרי המקבלים, ואז מקלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר, ועל יסבל ולא יבל כדי לזכות לחכמה זו, כי גדול כבודו בשמים ממעל שעושה נחת רוח גדול ליוצרו. והרגיל בספר הזהר והתקונים וספרי המקבלים בעיניו יראה ולבבו יבין גדל מעלת חכמה זו, וימסר נפשו עליה ולפם צערא אגרא: ואמנם אף מי שאין לו יד בחכמה זו לא ימנע משוט באר"ש ארשו"ת החיים ספרי המקבלים המפרשים כונת התפלות וברכות ומצוות על פי הסוד, כי אז בשעת מעשה יתלהב לבו בזכרו, כי הם דברים העומדים ברומו של עולם, עמק עמק וגבה מעל גבה, אשרי ילוד אשה הבונה בשמים עליותיו, ולא יהא עובד בתפלתו לקבל פרס, רק יכון לתקן הדברים בשרשן לדעת קדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם, ולבו למו אב יצעק שמעשה ידינו לכונן עלינו: וגם הרואה ספרי המקבלים בלבבו יבין מעט, כי גדול אדונינו ולגדלתו אין חקר (תהלים קמה ג), ויבין מעט עד כמה מגיע פגם החוטא ומה גורם פגם וקלקול גדול על כל דהוא דבר פשע, ומה מאד גדלה רעת חרבן בית המקדש אשר גרמנו בעוונותינו הרבים, באפן שראוי לאדם להתמרמר בזכרו אלה, ולהוריד כנחל דמעה מאין הפוגות, וכל קבל דנא המבין יבין מה נעשה בשמים ממעל על ידי תפלותינו ומצוותינו ולמודינו ובשבתות וראש חדש ובחגים ובמועדים, באפן שישמח ישראל בעושיו בשמחה ובטוב לבב יותר מרב כל. כלל הדברים, שאמרו שמי שלא טעם חכמה זו לא טעם טעם יראת חטא, ולהיות עובד אלקים ביראה ובאהבה ושמחה רבה כדת מה לעשות: והמרגיל עצמו לחזות בנעם ספרי המקבלים בעיניו יראה כי אין דבר ריק ממנו, שאפלו באכילה ושתיה ושאר כסות ועונה, ודרכי חבת איש לאשתו וכדומה ואפלו ביציאת חוץ, בכל יש רזין עלאין ובונה עולמות, ובלבד שיעשה הדברים כתקונן בלי סרך אסור ויכון לבו לשמים. אשרינו מה טוב חלקנו. ועל כן טוב לגבר שינהג לקים כל דבר על פי הסוד כמנהגן של חסידים, ואף שאינו יודע הסוד מעשה ידינו כוננה עלינו ועושה נחת רוח ליוצרנו: וצריך האדם שיהא נאמן רוח מכסה דבר, ולא יגלה סודו לכל אדם, כי את צנועים חכמה (משלי א ב), אפלו דעלמא כבר כתב בספר בן סירא רבים יהיו דורשי שלומך, סודך גלה לאחד מאלף (יבמות סג, ב). ואני אומר שאף לזה האחד לא יגלה כי אם על צד ההכרח, כגון להתיעץ וכדומה, שהרי אמרו, אל תגלה לאהובך מה שאתה מכסה משונאך, אם לא בחנתו פעמים רבות ומצאתו אוהב נאמן, שמא יהפך לך לאויב ויגלה סודך. וצא ולמד עד היכן צריך לזהר שלא יתגלה סודו, מיעקב אבינו עליו השלום, דכתיב (בראשית לא ד) וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ח ב ברש"י עיי"ש) מכאן שלא ידבר אדם דבר סוד בבית אלא במקום פתוח לפי שאזנים בקיר. וגדולה מזו מצינו ברבנו הקדוש שלא היה מדבר מסתורין שהיה לו עם אנטונינוס אלא בדרך רמז משום דעוף השמים יוליך את הקול (ע"ז י א). וידוע עבדא דבבא בן בוטא עם הורדוס (ב"ב ד א). הנה כי כן מה מאד צריך לזהר כשמדבר מסתורין עם בני ביתו כי לפעמים מגידים לאדם מה שחו מחמת אזנים שבקיר, או מחמת השומעים, או תינוקות שבבית, שהם הולכי רכיל מגלי סוד (משלי א יג), ונפק חרבא ורעה רבה, ושומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (שם כא כג): ומה מאד צריך לזהר שלא לגלות סודו של חברו לשום אדם, באשתו אמרו, ואף אם יצוה ויאמר אל תגלה, כי גם חברו כמעשהו ממנו יעשה ויגלה לאחר על מנת שלא יגלה וסוף דבר הקול נשמע. ואמרו באדרא קדישא, דמאן דמגלי רזין כאלו קטן גברין וכאלו פלח לעבודה זרה. וסימן דא אוקימנא, ההוא דמגלה רזין בידוע דנשמתה לאו איהו מגופא דמלכא קדישא, בגין כך לית בה רזא. וכד יפוק נשמתה לא אתדבקא בגופא דמלכא, דהא לא אתרה הוא. וי לההוא בר נש, וי לה, וי לנשמתה. זהו תרף דברי הזהר הקדוש (פ' האזינו, דף רצד). יחרד האיש וילפת ולא יגלה סוד חברו. ולא זו אם נאמר לו בדרך סוד, אלא כל שלא אמרו לו לך אמר הרי הוא בבל יאמר כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (יומא ד, ב), וכמה פעמים אדם מדבר דבריו עם קרוביו ומידעיו ואינו חושש לצוות שלא יגלו, והולכים ומספרים דברים לחוץ ונפק חרבא. הביטה וראה מה ארע לרבי שמעון בן יוחאי עליו השלום שהלך רבי יהודה בן גרים וספר דברים לחוץ, ופוק חזי מאי סליק בה (שבת לג, א): הנה כי כן סמא דכלא משתוקא, וכמה מהגנות והדפי ואסורא מגיע על אותם המחטטים ומחפשים לידע סוד אחר על ידי שמיעה אחרי הכתל או גנבות דעת או פתיחת אגרות, וידוע חרם דרבנו גרשום מאור הגולה זלה"ה. וכבר כתב בתשובות הלכות קטנות (ח"א סי' רעו) שהמחטט לידע סוד אחר עובר על לא תלך רכיל בעמך (ויקרא יט טז), דמה לו אם מגלה סוד חברו לאחר או מגלה לעצמו, וגם מזה נפיק חרבא ושנאה וקטטה, ואש להבת המחלקת עולה לאין מרפא. לכן שומר נפשו ירחק מכל אלה כי תועבת ה' כל עושה אלה, ואשרי תמימי דרך:

ספר

ידוע שאחת מתרי"ג מצוות הוא לכתוב כל אחד מישראל ספר תורה לעצמו. ומי שחננו ה' שיש יכלת בידו, ראוי לו שלא יעבר מלקים מצוה זו, כי אמרו בזהר הקדוש (תקו"ז תיקון ע דף קלב) שאפלו על מצוה אחת שיכול לקים ואינו מקים חוזר לבוא עליה בגלגול, וקרא כתיב (דברים כז כו) ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם. ונהי שכתבו הפוסקים (טור יו"ד ם' ער בכרישה) שבזמן הזה עקר המצוה לקנות ספרי פוסקים ופרושי התורה מכל מקום לפי סודן של דברים, פשיטא דחיובא רמיא לכתב ספר תורה כשר, וחלילה שיתבטל או שיתחלף שום מצוה מהמצוות, כי אל דעות ה' צופה ומביט עד סוף כל הדורות, ואף אל פי כן צוה לנו המצוה מיד ולדורות והדברים עתיקין עמק עמק מי ימצאנו, תדע שאם המצוה הזאת היתה למען תהיה עמו וקרא בו בלבד, בכל דהוא ספר היה סגי, ולמה הקפיד המקום שתהא כתיבה על הספר ובדיו, וכמה דברים יש שהם הלכה למשה מסיני שפוסלים הספר תורה, אלא ודאי הכל הוא לפי סודן של דברים שהם עומדים ברומו של עולם: ומכלל האמור אתה תשמע שאותם שקונים ספר תורה בשתפות, או בני חבורה שקונים ספר תורה ונותנים לבית הכנסת, לא עשו כלום לקיום מצות כתיבת ספר תורה, כי המצוה הזאת היא לכתב כל אחד ספר תורה לעצמו, ומי יתן והיה לבבם להוציא אותם ההוצאות במצוות אחרות יותר חשובות, כי המוציא הוצאות למצוות צריך להיות מחשב שכר מצוה, כמו סוחר טוב שמבקש להוציא מעותיו ולהלבישם בסחורות שמרויח בהן הרבה, וכבר אמרו בירושלמי (שקלים ספ"ה) שרבי פלוני ורבי פלוני הוו אזלי בההוא אתר דהוו הנהו בי כנישתא. אמר חד לחברה, כמה ממון שקעו אבותי בכאן, אמר לו אידך, כמה נפשות שקעו אבותיך בכאן, מי לא הוו בני נשא דילעון באוריתא. ומזה תקיש לכמה הוצאות שעושים המתנדבים בעם לשם מצוה ולא דעת ולא תבונה בהם לבחר באותן המעות מצוות רבות ונכבדות. הנה כי כן, טוב לגבר שימלך בקונו או בתלמיד חכם, ויבחר ויבחין בין טוב למוטב, ואם ירחיב ה' את גבולו יהיה ידו בכל ויאחז בזה וגם מזה אל ינח ידו, ודבר בעתו מה טוב, שכתבו (מדבר קדמות מערכת ס) שהנותן לבית הכנסת ספר תורה חדש בעצרת כאלו הקריב מנחה חדשה לה' בזמנה: והן בכלל שיאחז בקנית ספרים וגם מקנית ספר תורה אל ינח ידו, כי קנית הספרים הוא כלל גדול בתורה, אי לתלמיד חכם כבר אמרו כשם שאין אמן בלא כלים, כך אין חכם בלא ספרים, והספרים הם לנו לעינים ובלעדם לא ירים איש את ידו להיות מורה הוראות ודן דינים, ואי לשאר עמא, כל אדם חיב כשעורו לקנות ספרים הרבה מפרושי התורה, וספרי מוסר השכל וספרי דינים להיודעים בלשון הקדש, וללועזים בלעז, וספרי תנ"ך ומשניות וזהר הקדוש וכדומה, וראוי לרדף אחריהם כאשר ירדף הקורא בהרים, ולא לחוש במעה, כי עזה כמות אהבת השם יתברך ולא תשג אלא על ידי אהבת התורה כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (קידושין ל, ב) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, וקרא כתיב (דברים ל יב) על התורה לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ערובין נה, א) מכלל שאם היתה בשמים או מעבר לים היית צריך לילך אחריה: ולכן לא יקשה לבו לבז כסך וזהב לקנות ספרים הרבה ולקים מאמר רבותינו ז"ל (משלי כג כג) אמת קנה ואל תמכר, ואפלו אם יש לו ספרים שאינו יודע לקרא בהם או שיש לו כפולים לא ימכר אם לא על מנת לקנות אחרים תחתיהם, שהרי כתיב בספר החסידים מעשה באחד שהיה לו ספר הזהר יתר ומכרו וקראוהו בחלומו בהמה, ואמרו לו שראשי תבות בהמה רוצה לומר כערת הקדש מן הבית. ולא זו בלבד אלא אף יקנה איזה ספרים וישאילם לאחרים כי על זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות נ, א) שעליו נאמר הון ועשר בביתו וצדקתו עומדת לעד (תהלים קיב ג). ואמרו במדרש שבשכר מצוה זו זוכה לבנים זכרים. וראויה היא שתגן שיהיה לו זרע אנשים חכמים וילמדו בהם, אבל לא תהיה תורה מנחת בקרן זוית לרקבון ולעפרורית, אלא ישאילם שילמדו בהם ויטל כתב מהם להיות לראיה בידו וזכות הלומדים תלוי בו: וחיב אדם להנעים ספריו ולנערם מעפרותיהם כפעם בפעם, ולנהג בהם כבוד גדול לאחזם בדרך כבוד ולישבם היטב על מקומם ושלא לנהג בפניהם מנהג בזיון, חס ושלום, כי המבזה אותם דבר ה' בזה, חס ושלום, כי הם חשובים בגדי המלך, וכל המכבד את התורה גופו מכבד (אבות ד ה אבות דרבי נתן כז, א) והיא הנותנת שיזכה לכתרה של תורה. ובכלל כבוד הספרים שלא יכתב על הדף או על הגליון דברי הבאי כמנהג הנערים השוטים, ולא יסמך עצמו על הספר ולא יניחם על הארץ מתחת וכל כיוצא בזה. כללא דמלתא, כל המרבה בכבוד הספרים לכבוד שניים כבודו מתרבה: ומה טוב ומה נעים, שיאמר כל התפלות וכל הברכות מתוך הספר, שזה מועיל לכון במה שאומר. ואתנח סימנא, אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה, ובפרט בתפלת שמונה עשרה, אם אינו מתפלל בעינים סגורות, חיובא רמיא לתן עיניו בספר ולא יהיו עיניו משוטטות אנה ואנה, כי החמירו בזהר הקדוש (דברים דף רם) בענשו, וגנאי הדבר, ובזה אדם נכר אם הוא בור או ירא חטא: וראוי לאדם להשתדל לעלות לספר תורה, וישמח שמחה גדולה כשעולה לספר תורה. וכתבו שבזה קונה הארה בנפשו, ולא יקפיד על מקום העליה אשר לפי דעתו אינה לפי כבודו, כי גם זה הבל ורעות רוח, ואם מכבדים אותו בקהל אחר לעלות לספר תורה הלוך ילך לכבוד התורה, שאם לא ילך אפשר שהוא בכלל מה שאמרו (ברכות נה א) מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, שמקצרין ימיו רחמנא לצלן, אם לא שיש איזו טענה אלימתא שלא לילך. ועל כל פנים ישתדל לשלם העליה ולא יאבד טובה הרבה: וידוע דחיובא רמיא לעולה לספר תורה לברך הברכות כתקונן בקול רם, ובזה שגו רבים מעמי הארץ, אוי לה לאותה בושה להראות בתוך קהל ועדה שאין יודעים ברכות ספר תורה ואין שמים על לב ללמוד, אלא אומרים אותם בלחש לכסות על קלונם, ולדעת רבים מהפוסקים (או"ח סי' קלט סעיף ו) הם ברכות לבטלה, שבשביל הצבור נתקנו: וגם צריך העולה לקרות בתורה, שיקרא בלחש אחר החזן, רק לא ישמיע קולו, דבלאו הכי איכא מאן דאמר דהוו ברכותיו לבטלה, וימתין שם בתבה עד שיגמר הקריאה העולה אחריו ואחר כך יחזר למקומו, בעוד שאחר עושה נדבה, כדי שלא להכשיל את הרבים להפסיק בקולי קולות שאומרים חזק ברוך חזק ברוך, עד שאינו נשמע קול הקריאה, וגם הוא בעצמו מפסיד הקריאה מקול הקורא. ותהיינה אזניו קשובות קריאת הספר תורה אות באות תבה בתבה בחבה יתרה כנתינתה מסיני, ולא ידבר בינתים כי הוא חטא גדול ועוון פלילי, וכל שכן שלא יניח ספר תורה ויצא, שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ח א) שעליו נאמר ועזבי ה' יכלו (ישעיה א, כה), רחמנא לצלן. ויחשב כי בכל תבה ותבה וכל קוץ וקוץ יש תלי תלין של סודות עליונים ורזי דרזין, ומעשה ידינו כוננה עלינו, אשרינו מה טוב חלקנו: הנה כי כן על אחת כמה וכמה חיובא רמיא על השליח צבור לתן לב למסר נפשו לדקדק בקריאת הפרשה בכל טעמיה ודקדוקיה כתקונה לא יחסר כל בה, כי מלבד שגנאי הדבר ואסורא קא עבד, ופעמים שמתחלף הפרוש ופעמים שנמצא מחרף ומגדף, עוד בה כי מגרעות נתן מה למעלה לפי סודן של דברים וחטאו ישא האיש ההוא, והחזן שיהא נזהר בקריאתו שתהא בקריאה נאמנה, יפרח כארז בלבנון וכשושנה: והאיש אשר חננו ה' חכמה ודעת יסדר ספר, למען יפוצו מעינותיו חוצה ויהיו שפתותיו דובבות בקבר, ובזה יקנה זכרון ויד ושם טוב מבנים ומבנות, וכל חכם יעשה בדעת ויבחר לעשות ספרים להועיל לרבים כגון לתרץ דברי הש"ס והראשונים שלא לשם ולתהלה, רק לקשט את הכלה, וכן יחבר פסקי הלכות ואסף איש טהור אספות וקצורים מינים ממינים, להועיל ולזכות את הרבים, וזכות הרבים תלוי בו ובכל המסיעים להדפיסם, כי אלמלא הספרים והדפוס נשתכחה תורה מישראל חס ושלום, ויקדים תפלה לפני ה', שלא תצא מתחת ידו דבר שאינו מתקן ושיפוצו מעינותיו חוצה. ואל יחוש אם קדמו אחר בשום דבר, כי מצינו כמה נביאים מתנבאים בסגנון אחד וגם הוא יבנה ממנו, וראוי לכל חובר ספר להזהר ולהשמר מחטוא בלשונו בדברי קנטורין דנפק חרבא וחלול ה', והיותר טוב שלא לדבר על ספר אחר מטוב עד רע, רק יכתב דעתו ויאמר עין בספר פלוני והבוחר יבחר, ישמע חכם ויוסף לקח:

סנגוריא

ידוע שהקדוש ברוך הוא חפץ שילמדו סנגוריא על ישראל על הכלל ועל הפרט, ואליהו הנביא זכור לטוב נענש בשביל שדבר קטגוריא ואמר (מלכים א יט יד) קנא קנאתי לה' אלקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל. וכן ישעיה הנביא נענש על שאמר: בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב (ישעיה ו ה). וגדולה מזאת מצינו שמשה רבנו עליו השלום נענש על שאמר (שמות ד א) והן לא יאמינו לי. וגדעון זכה על שלמד סנגוריא על ישראל, ובשביל זה זכה להושיע את ישראל, כדכתיב (שובטים ו יד) לך בכחך זה והושעת את ישראל, והטעם הוא כי כל אשר ידבר האיש עושה רשם ומעורר פמליא של מעלה, אם מדבר קטגוריא מעורר המקטרגים, ואם מדבר סנגוריא מעורר סנגורים, ודבריו עושים פרות: וזה כתבו המקבלים הטעם בבתו של נחוניא חופר שיחין, שכאשר למד עליה זכות רבי חנינא בן דוסא ואמר אפשר דבר שנצטער אותו צדיק יכשל בו זרעו, תכף עלתה מן הבור, ובנו מת בצמא (ב"ק נ, א). לפי שלא היה מי שילמד עליו זכות. וכן הקדוש ברוך הוא היה אומר הלכה מפמיהו דכלהו רבנן, לבר מרבי מאיר, לפי שלמד תורה מאחר, עד שבא רבי פלוני ולמד עליו זכות ואמר עליו, רמון מצא, תוכו אכל, קלפתו זרק, ותכף אמר הקדוש ברוך הוא הלכה משמו (חגיגה טו, א). ובאזנינו שמענו שבזמן שמד שהיו כמה נפשות מישראל יוצאין להרג על קדשת השם יצאה אשה אחת לק, ראתם ואמרה, רבונו של עולם יפה ידעת מה שבחרת, מי כעמך כישראל שנהרגים על קדשת שמך. וגלה מגיד אחד, שתכף על פי דבורה נתבטלה הגזרה, וכהנה רבות: הנה כי כן מה מאד צריכים לזהר הדרשנים, ובפרט בימי הדין ימים נוראים, שלא לעורר דין, ושלא ללמד קטיגוריא בדרושים בהזכיר חטא רבים, חס ושלום, רק יאמרו כך צריך לעשות ומזה צריך לזהר, השומע ישמע. ואם המצא ימצא בבתי כנסיות של עמי הארץ וישמע שמלמדים חובה על ישראל ומדברים תועה, יאזר חיל ללמד עליהן זכות אפלו בטענות שאינם ברורים לו, ואמור יאמר מה יעשה הבן ולא יחטא, עניות לא הניחה מדה טובה, גלות לא הניחה מדה טובה, ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ויצר לב האדם רע, והם אנוסים או לכל העם בשגגה, כי לא ידעו מה הוא האסור וחמר שבו, כזאת וכזאת יבקש לדון לכף זכות, וכל הדן לכף זכות המקום ידין אותו לכף זכות. צא ולמד איך למד זכות יצחק אבינו על ישראל באמר כמה שנותיו של אדם וכו' דל וכו' דל וכו' (שבת פט ב). דוק והבן ותראה חסדיו יתברך כי חפץ חסד הוא, ומקבל כל מין טענה מהמלמד זכות: וביותר צריך לזהר כשאדם נתון בצרה ללמד עליו סנגוריא ושלא להזכיר עוונותיו, כמנהג קלי הדעת שאומרים, זה וזה גורם, ועל כן באה עליו הצרה הזאת, כי ידוע שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה (עי' בר"ר צא, יב שבת לד א) ונמצא שיגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. וביותר צריך לזהר שלא להזכיר חובת שוכני עפר שהם עומדים בדין, וראיתי תועי רוח שכשרוצים לדבר תועה על שוכני עפר מקדימין לומר אחרי מות קדושים אמר, ותכף עושים להפך ואומרים מצרע אחרי מות, ומה הועילו בתקנתם. ואיש טוב מדבר טוב על ישראל ומביא גאלה לעולם: וידוע מאמר התנא (אבות ד, יא) העושה עברה אחת קנה לו קטגור אחד, והעושה מצוה אחת קנה לו סנגור אחד. הנה כי כן זה כל האדם שישתדל בכל כחו למעט המקטרגים מעליו, ולהרבות הסנגורים בעשית מצוות ומעשים טובים ולמוד התורה, ואל ימעט בעניו להוסיף סנגור אחד יותר כי כלי האי ואולי יהיה לו כתריס בפני הפרענות. וידוע שאין קטגור נעשה סנגור, ולכן יזהר מאד כשעושה מצוה שיהיה בממון של התר, ושלא יהא מצוה הבאה בעברה, חס ושלום, וזה פרשו המפרשים בצדקה תכונני אך בתנאי רחקי מעשק אז לא תיראי (ישעיה נד יד). אבל אם אינו נזהר בזה אמרו עליו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי סוכה פ"ג, א תנחומא אמור יח) אוי לו למי שנעשה סנגורו קטגורו: ובהיות כי קשה הדבר בפרט בדורות הללו, מי הוא זה ערב אל לבו לידע בברור איזה ממון הוא שבא לו בהתר גמור בלי שום נדנוד אסור, לכן העצה היעוצה, שידברו יראי ה' איש אל רעהו, ויתנו במתנה זה לזה סך ממון, ויעשו חליפין, ויהא מנח להם בכיס בפני עצמו לעשות בו מצוות ומעשים טובים עד אשר יכלה, וכן יעשו תמיד, כי בממון שנתן לו במתנה אין לו עליו שום חשש אסור. וביותר צריך להיות זהיר וזריז לעשות כזאת וכדומה על בגדי התכריכין, כדי שלא יהיה בגד בוגדים ותהי עוונותם על עצמותם חס ושלום, ומשכיל על דבר ימצא טוב כי לו לרצון יהיה וחיה יחיה:

סליחות

ישראל קדושים משכימין לסליחות מראש חדש אלול. מה טוב חלקם שמשברים תאותם בעוד הלילות קצרים ובני אדם אוהבים לנום, וערבה שנתם, ועזה אהבת שנה, מעבירים שנה מעיניהם ותנומה מעפעפיהם, בודאי שבזה יתרצה עבד אל אדוניו ומצא כדי גאלתו, אך בתנאי שיעשה הדברים כתקונן, דאם לא כן ירת תרתי גיהנם, שמענה גופו בעולם הזה ואין בו מועיל לעולם הבא, חס ושלום: ואלו הן התנאים הצריכים, יקום בזריזות ויטל ידיו, ואחר כך פניו ויכון לקראת אלקיו מכף רגל ועד ראש כמי, נשהו בלכת לפני שרי העיר, וישכים לבית הכנסת ויאמר הסליחות בשפל קול התחנה, תחנונים ידבר רש (משלי יח כג), אות באות תבה בתבה, ויתן לב אל הדברים שהוא אומר ויעמיק בהן וימצא שכלם כגחלי אש וישמיע אל אזניו מה שמוציא מפיו בתחלת הסליחות שאומר נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה אליך (איכה ג מ), ואומר שבים אליך בכל לב שועתם תקבל ברחמיך. ויחרד האיש וילפת בשומו על לבו, מה פעל ועשה בכל השנה ובכל שנותיו מיום היותו בגלגול זה ובגלגולים אחרים, ומה גרם פגם בנפשו ובכל העולמות, בחלאת טמאת זהמת עוונותיו, ושבעוונותינו חרב בית המקדש ובטל התמיד וכהנה רעות רבות גרמנו וזה צער השמים, וגדול שברנו עד מקום שאין יד שכלנו מגעת לדעת אחד מני אלף אלפי אלפים, וכבר פרשו המפרשים קרא דכתיב (עמום ג ד) הישאג אריה ביער וטרף אין לו. כי אריה הוא ראשי תבות, אלול ראש השנה יום הכפורים הושענה רבה. ורצה לומר אם יצעק איש באלו הימים תהיה כל מגמתו על היער, דהינו הבית המקדש שנקרא יער על כי טרף אין לו, שאין מקריבין קרבנות בעוונותינו הרבים, והחי יתן אל לבו כי ביום הכסה יעמד למשפט לפני שופט כל הארץ, מלך אים ונורא מאד, וספרי חיים וספרי מתים לפניו הם פתוחים, ויחרד חרדה גדולה, ואל יזוז מלבם חרדת רבן יוחנן בן זכאי, וישא ביום ההוא קל וחמר בעצמו על אחת כמה וכמה עד אין חקר: והיותר שיש לירא יראה גדולה ולעשות הכנה הרבה הוא לפי מה שפרשו המקבלים למאי דקשה על אמרם (ר"ה טז ב) ששלשה ספרים יש, צדיקים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בינונים וכו', והרי עינינו הרואות דרך רשעים צלחה, והצדיק אבד ואנשי חסד נאספים. ותרצו שעקר החיים והמות, שנגזר בראש השנה, הוא חיי הנפש ומיתת הנפש, והוא כי הן האדם דומה כמי שעיניו סגורות, ויושב בבית אפל, חשך צלמות, שיש לו שתי מניעות, שלא לראות את האור כי טוב, ואם יביאו לו נר אף על גב דחזי קצת אור לא יהנה מן האור, כל עוד שעיניו סגורות, ולפי השעור שיפתח עיניו, כן יהנה מן האור, כן הדבר הזה אדם פרא יולד, ועיניו סגורות מראות במשכלות, ורצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, ומאיר להם באור פני מלך חיים בימים נוראים, מאיר אור היראה והפחד: ול. כן אין לך אדם מישראל שאינו מרגיש פחד, אפלו מי שעיניו סגורות רואה קצת האור, ובימים טובים מאיר אור אהבה ושמחה ובשבת אור התענוג, וכל אדם מרגיש, והכל לפי מה שהוא אדם, ולפי ההכנה שעושה, ולפי מה שמשתדל לפתח עיניו, כך רואה יותר בפנימיות, יראה גשמית ואהבה גשמית וענג גשמי, או יראת הרוממות ואהבת הרוממות וענג רוחני. ומדרגות מדרגות יש גבוה מעל גבוה ואין אדם דומה לחברו, ולפי מה שהיה כלי מוכן לקבל בימים האלה, כך נמשך עליו הארה לשאר ימות השנה להתנהג בסדר קדשה, וזהו המשפט לאלקים בימים נוראים על חיי הנפש לפי מעשיו ולפי הכנתו, כי רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות יח ב תנחומא יתרו, א), וזהו הטעם שתראה שיש בני אדם, שבשמעם דברי מוסר ויראת ה', יכנע לבבם הערל ונמס והיה למים, ומהרהרים הרהורי תשובה, ויש בני אדם שטפש כחלב לבם והם פוקרים וכופרים, ואין דברי מוסר עושים רשם בהם ולא ישמעו ולא יבינו, כי טח מראות עיניהם, מהשכיל לבותם, כי הם כמתים ואין בשר המת מרגיש באזמל, ומרעה אל רעה יוצאים רחמנא לצלן. אי לזאת לו בכח יגבר איש בימים האלה ובזמן הזה, וכל אשר בכחו לעשות יעשה להחיות את נפשו, כי עזה מיתת הנפש אפלו שעה אחת יותר ויותר מפרידת הנפש מהגוף, ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא (אבות ד, יז), ולכן ישפך נפשו לפני ה' שיעזרהו על דבר כבוד שמו, ויאמר נא ישראל למען שמך ה' תחיינו, בצדקתך תוציא מצרה נפשנו: ואפלו מי שהוא עם הארץ ואינו יודע מה שמוציא מפיו, על כל פנים יאמר הסליחות אות באות תבה בתבה, בקול בכי, קול תחנה, בידעו הכונה שהוא מבקש לפני המלך ה' צבאות על אשר חטא על הנפש וחרדה ילבש, ואם כה יעשה, יבטח בשם אלקיו, כי אל חנון ורחום הוא, ומרבה לסלח ולא יחפץ במות המת ואינו בא בטרוניא עם בריותיו רק שיעשה אשר בכחו לעשות, ומודה ועוזב ירחם (משלי כח יג): וכבר צוחו קמאי על אמירת הסליחות במהירות, שההעדר טוב ממציאות הרע, וכדי בזיון וקצף רחמנא לצלן, ועקר הימים האלה נזכרים ונעשים, שהחי יתן אל לבו, מה נמצא אתו מעשים אשר לא יעשו, בין במחשבה בין בדבור בין במעשה, ויתן לב לשוב, ויעשה גדרים וסיגים בעצמו, שלא ישוב עוד לכסלה, ובכן ונשמע קולו בבואו אל הקדש לומר סליחות ותחנונים, שאם ישכים לסליחות ואחר התפלה יחזר לסורו הרע ויהא מוסיף על חטאתו פשע, הרי זה כטובל ושרץ בידו, ויקצף האלקים על קולו, כי הוא קול ושוברו עמו. וכבר פרשו המפרשים, שזהו כונת הכתוב (שה"ש ב יד) הראיני את מראיך. שאתה חוזר בתשובה ומצואתך רחצת, ואז השמיעני את קולך כי קולך ערב כשמראיך נאוה. ולכן האיש אשר נגע יראת ה' בלבו, בימים האלה ידרש מפי ספרים ומפי סופרים איזה דרך ישכן אור, ובמה ימצא מזור, וכה יעשה וכה יוסיף, למען לא יסיף. ובספרי רפואות הנפש ימשמש, עד אשר לא תחשך השמש, וירדף כרודף אחר החיים לאור באור פני מלך חיים: ואחר הסליחות לא ימיש מעשות פרי, ולא יעשה כמנהג קצת אנשים, אשר ממהרים העם לומר הסליחות, כדי למהר להיות מיושבי קרנות לשתות קפה, ומעלה עשן בחנות של גוי, שהוא מושב לצים, ולהרבות שם דברים בטלים ואסורים, שהוא אסור בכל השנה כל שכן בימים האלה ובזמן הזה, ומה לתבן את הבר, שהוא משכים לסליחות ומראה שרוצה להיות נקי כפים ובר לבב ואחר כך הולך שובב. ויש שחוזרין לישן על משכבם ומאבדים התפלה בצבור ובזמנה, או יש שחבלי שנה נופלים עליו וישן עם התפלין בתוך הקריאת שמע ותפלה, והרי זה דסמה למי שכדי להרויח זהוב אחד מפסיד מאה זהובים: הנה כי כן טוב איש יכלכל דבריו במשפט, ואשר בכחו לעשות יעשה ולא יהא התוספת מפסיד את העקר, רק אם יוכל לו בכח יגבר לעמד על המשמד אחר הסליחות, בבית הכנסת או בביתו יושב ועוסק בתורה או בתחנות ובקשות כאשר תשיג ידו עד שעת התפלה, ואז יעמד כגבר ויתגבר להעביר שנה מעיניו ותנומה מעפעפיו, ולהתפלל בנחת ובכונת הלב, ואחר התפלה ובכל עת שיהא פנוי ימעט בעסק וירבה בעסק התורה ובלמוד ספרי מוסר, כאשר תשיג ידו, כי זה חובת גברא תמיד כל הימים כל שכן בימים האלה, אשר בהם בריות יפקדו להזכירם לחיים ולמות, וגדולה תורה שהיא נותנת חיים, ויהרהר הרהורי תשובה ויצרף מחשבה טובה למעשה הטוב וירבה בצדקה יום ליום לקים קרא דכתיב, וחטאך בצדקה פרק (דניאל ד כד). וצדקה תציל ממות (משלי י ב), רדף צדקה וחסד ימצא חיים (שם כא כא). הן אלה קצות דרכי הרוצה לשוב אל ה' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלח, ישמע חכם ויוסף לקח, והבא לטהר מסיעין אותו (שבת קד א) באור פני מלך חיים ויכתב בספר חיים טובים:

סעודה

יש סעודות הרשות ויש סעודות מצוה, וכל סעודות אשר הם בחברת אנשים בחזקת סכנה, ושעת אכילה שעת מלחמה, אי בסעודות הרשות היא גופה עברה עד שאמרו (פסחים מט, א) כל סעודה שאינה של מצוה אין תלמיד חכם רשאי להנות ממנה, ואמרו שבמקום שאוכלים סעודות הרשות השטן נוטל חלק בראש הקרואים ומרקד ביניהם, ועברה גוררת עברות הרבה, רבוי אכילה ושתיה שמוסיף כח אל הסטרא אחרא, וכשם שהמצוה הנעשית ברבים תוסיף תת כחה אל הקדש, כן לעמת זה עברה הנעשית ברבים, ומתוך שמרבים באכילה ושתיה מלי כרסה זיני בישי ומרבים בשחוק וקלות ראש וליצנות המרגילים לערוה וכהנה רעות עד שכל שלחנות מלאו קיא צואה רחמנא לצלן: ולכן האיש הירא, יברח מסעודות הרשות הרחק מאד כמפני חרב. ואם לפעמים לא יוכל לומר ונקה מפני דרכי שלום וכדומה, יקבל עליו קדם הליכה בכל תקף שלא לצאת מן השורה באכילה ושתיה, רק תהא אכילתו ושתיתו במדה במשקל ובמשורה, ופיו ידבר חכמות והגות לבו תבונות לפחות בינו לבין עצמו, ויזכר חרבן בית המקדש שנחרב בעוונותינו, ושלחן רבו ריקם ונחת שלחנו מלא דשן, ויצטער על זה וימשך הדברים לדבר דברי תורה ודברי מוסר ויראת ה', ואם ירצה לשורר על שלחנו ישורר הפיוטים שיש בהם זכרון בית המקדש וזכרון העוונות וכדומה, ולא יתן יד לשורר שירי עגבים חס ושלום, ובזה יהיה זוכה ומזכה, ואפשר שלא יחשב ה' לו עוון. וככה יעשה גם בסעודת מצוה כדי שלא יהא מצוה הבאה בעברה ולא תצא תקלה ואז אכילתו לרצון יהיה ולמצוה תחשב ושלחנו יהיה נקרא שלחן אשר לפני ה':

ספינה

תמן תנינן (קדושין פב, א) הספנים רבן חסידים כי המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה, הנה כי כן מה מאד צריך האדם לדחק את עצמו ולהרבות בהוצאות, כדי להמנע מלכנס בספינה בלב ים, שאם כל הדרכים בחזקת סכנה, על אחת כמה וכמה ימים ונהרות, כי כפשע בינו ובין המות. ואם יהיה מכרח לכנס בספינה לפי דרכו, צריך זהירות יתרה וטרם כל להתפלל תפלת הדרך בכל יום ולהזהר בכל המצוות הדק היטב, ולהרהר הרהורי תשובה כי השטן מקטרג בשעת הסכנה ומה טוב ללמד בכל יום ספר תהלים בכונה והכנעה כי סגלתם נפלאה:

ספק

כבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות דרבי נתן פ"ל) ספק עברה קשה מעברה, שבזמן שאדם יודע שחטא, נותן לב ומתחרט, אבל על ספק עברה מורה התרא לנפשה ואומר, אולי לא פעלתי און. וראוי לאדם לברח מן העברה ולחוש לספק ספקא יותר ויותר ממה שבורח מפני חרב, ועינינו רואות שהחולה חושש ומשתמר מדבר הגורם להכביד חליו אפלו על ספק ספקא, אם על חיי שעה כך על חיי עולם ושלא להכעיס את בוראו ולגרם פגם וכהנה רעות רבות על אחת כמה וכמה, ומאן דלא חיש לספקא, נמצא שאינו חס על כבוד קונו חס ושלום. וכבר כתבתי בזה לעיל ערך חסידות עין שם. וכל כי הא שב ואל תעשה עדיף וירא שמים יוצא ידי חובת כל הדעות:

סרבנות

סרבנות רבו קשה ומעוטו יפה. כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ברכות לד, א) מי שאומרין לו לירד לפני התבה פעם ראשונה יסרב, שניה יתחיל להתנועע, שלישית יפשט רגליו וירד. ואמרו (שם) שאם אינו מסרב כלל דומה לתבשיל שהוא תפל מבלי מלח, ואם מסרב הרבה דומה לתבשיל שהקדיחו במלח. וכן אמרו (פסחים סו א) מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול. ודרך ישרה היא שאל יסרב ולא יעבר על דעת שום אדם, ויבטל רצונו ודעתו מפני רצון ודעת אחרים במידי דליכא נדנוד עברה, וכמאמר רבי יוסי שהיה אומר מימי לא עברתי על דעת חברי, יודע אני בעצמי שאיני כהן ואם אומרים לי חברי עלה לדוכן הייתי עולה (שבת קיח ב): וכמה מהגנות הוא מנהג העולם ובפרט סדר נשים סרבניות, הנותן מפציר הרבה לתן והמקבל מסרב הרבה מלקבל ומפצירין זה בזה עד בוש, לא טוב הדבר רק פעמים שלוש עם גבר (איוב לג כט). אם ירצה, יקבל, ואם לאו אל יעבירנו על דעתו בעל כרחו, אלא יניחנו שיעשה מה שלבו חפץ, כי רצונו של אדם זהו כבודו, ובזה יהיה מערב עם הבריות וימצא חן ושכל טוב:

==סתר==כמה מעלה העושה מעשיו בסתר ובפרט בענין הצדקה כדכתיב (משלי כא יד). מתן בסתר יכפה אף. כי הנותן צדקה בפרהסיא ענוש יענש, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק (קהלת יב יד) כי את כל מעשה האלקים יבא במשפט על כל נל, נלם אם טוב. זה הנותן צדקה בפרהסיא (חגיגה ה, א). ואמרו (שם) רבי ינאי חזיה לההוא גברא דיהיב צדקה בפרהסיא, אמר לה, מוטב דלא יהבת לה מהשתא דיהבת לה וכספתה. ורבים מהמון העם שגו בזה שנותנים בפרהסיא ומתנתם מעוטה וחרפתם מרבה, ה' הטוב יכפר בעדם. וכבר פרשו הראשונים על הפסוק (דברים טז יז) איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך שכמו שהברכה שורה בדבר הסמוי מן העין, כך המתנה לעני צריכה להיות סמוי מן העין, וידוע עבדא דמר עקבא שנכנסו הוא ואשתו לתוך תנור אש כדי שלא יראה אותם העני ויתביש, כי מוטב לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו (כתובות סז, ב): והן אמת, שהכל לפי מה שהוא אדם ולפי טבעו ומדתו והרגלו, יש שפניו משתנים ככרכם, בפרט אם היה עשיר וירד ולא נסה עדין לקבל צריך סתר גדול כי בשתו מרבה, וצריך לעשות כמו שכתבתי בערך רדיפה, עין שם. ויש שאינו חושש כל כך וימינו פשוטה לקבל, אבל על כל פנים אין לך אדם שלא יהא בוש ונכלם המעט הוא אם רב, ולב יודע מרת נפשו ולמחש מיהא בעי לפי חמר שבו, וכן בכל המצוות ולמודים ומדות חסידות וסדר קדשה, העושה מעשיו בסתר הרי זה מתעלה ונצול מחשש יהרא ומעין הרע, ומורה ובא שמעשיו לשם שמים ואת צנועים חכמה (משלי א ב) והברכה שורה, ואין יצר הרע שולט בו, וכהנה רבות כמה מעלות טובות, ואפלו מבני ביתו יסתיר עניניו אם לא שעושה דוקא לשם שמים שילמדו ממנו:

סגולה

יש כמה דברים המועילים לכלא פשע ולהתם חטאת בדרך סגלה, והחי יתן אל לבו (קהלת ז ב) להזדרז בהם, כי בלא סגופים ותעניות ומתן דמים יתכפרו עוונותיו, ובלבד שיעשה הדברים כהלכתם וכמשפטן ביראה ואהבה. ואם לא ישמר לעשות מה יענה ליום פקדה, וענוש יענש כפלי כפלים ממה נפשך, כי הכל הוא דברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים בש"ס ומדרשים, הם אמת ודבריהם אמת, ואם אינו מאמין ומלעיג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת (עירובין כא, ב), ואם מאמין ואינו מקים הרי זה מתחיב בנפשו, שאינו חושש להחיש מפלט לו בקלים שבדא מאי, ואין לו מקום פטור וגדול ענש האחרון מן הראשון שלא חס על כבוד קונו ועל נפשו, לכן לו בכח יגבר איש לקים כל דבר מדרכי התשובה, ובפרט הדברים הקלים המסגלים לכפרה, ונזכיר הדברים בקצירת האמר כמו שהביאם מוהרי"א ז"ל בספר צפרן שמיר והיו לזכרון תמיד לשמר ולעשות ולקים, ואלו הן: כל העונה אמן יהא שמה רבא בכל כחו (פרוש בכל כונתו ובתנועת איבריו הפנימיות) אפלו היה בו שמץ מינות מוחלין לו (שבת קיט, ב). כל השומר שבת כהלכתו אפלו עבד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו (שם קיח ב). כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו (יומא כג א). כל השומע אגדה מפי הדורש ועונה אמן יהא שמה רבא מכפרין לו עוונותיו (שוחר טוב משלי פ"י). כל האומר שירת הים בשמחה ובעצמו שער כאלו הוא נצול ופרעה וחילו נטבעו ואומר שירה מכפרין לו עוונותיו כל מי שבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עוונותיו (שבת קה, ב). כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו שני מלאכי השרת אומרים לו וסר עוונך וחטאתך תכפר (שבת קיט ב). יסורין ממרקין עוונותיו של אדם ואם קבלם מאהבה יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצליח (ברכות ה, א). כל העוסק בסדר קרבנות כאלו הקריבם ומוחלין לו על כל עוונותיו (תענית כז, ב) כל העוסק בתורה לשמה עוונותיו מתכפרין (ברכות ה א), ורבו מעלותיו כמו שאמרו בפרק קנין תורה (אבות פ"ו). כל המתעטף בציצית ומניח תפלין וקורא קריאת שמע ומתפלל מוחלין לו על כל עוונותיו (טור או"ח סי' לז). כל המצטער ובוכה ביום הכפורים כשקורין פרשת אחרי מות על אבודיהון דצדיקיא, קדשא בריך הוא אכרז עליו וסר עוונך' (זהר ויקרא דף נז.). כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שנמחלו לו עוונותיו (שוחר טוב תהלים פרק יח): ומה טוב ללמד ספר תהלים בקול רנה ותודה וצריך לאזר חיל ולעורר את האהבה במחשבות טהורות, לקים אלו דברים כדת מה לעשות, בעדן חדוה, חדוה, ובעדן עציבותא וכו', ובלבד שיעזב רשע דרכו ולא ישוב לכסלה, ולא יעשה הדברים לכבוד עצמו כדי שיתכפרו עוונותיו, אלא יעשה הדברים לשם שמים וסוף הכבוד לבא, רק לבבו יבין מתוך סגלתם, שהדברים עתיקים ועושה נחת רוח גדול לפני אבינו שבשמים, עד שמשלם שכר גדול עליהן, ובכן כל מגמתו תהיה לעשות נחת רוח ליוצרו, וזה כל פרי שכר המצוות לידע ולהודיע ולהודע כמה נחת רוח עושה. אשרי ילוד אשה שכך זוכה אין לנו שכר גדול מזה כי זה כל האדם:

סיפוק

ספוק בהכרחי היא מדה טובה תפארת לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא, ומדה זו צריכה בין בענין הדירה בין בענין המלבושים בין בענין האכילה ושתיה, כי גרים אנחנו עלי ארץ כאורח נטה ללון עלי דרך, ומה בצע שיכלה כחו וימיו לבנות עליות מרוחים חומות וחיל מצירים בכיורים ופטורי ציצים, והוא לקברות יובל במקום צר אמה על אמה, ארץ חשך וצלמות, הלא טוב לבנות באותו כסף בית נאמן לעצמו, להתענג בעולם שכלו טוב, ומה בצע ללבש בגדי רקמה ותקות אנוש רמה, הלא טוב להכין לנפשו וכסהו הענן חלוקא דרבנן, ומה בצע לילך אחר מיני תענוגים אכילות ושתיות, על הנאת רגע עד שיעבר בחכו ולגרם לנפשו כל חלי וכל מכה, הלא טוב להכין לנפשו מטעמים באחרית הימים, ותתענג בדשן נפשו ויהיה ברוך בעולם שכלו ארך: וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (שבת קמ, ב) האי מאן דאפשר לה למיכל נהמא דשערי ואכל דחטי, קעבר משום בל תשחית. ואמרו שם דליתא להא משום דבל תשחית דגופא עדיף, דוק מנה דבמאי דלא שיך בל תשחית דגופא, אין הכי נמי דקעבר משום בל תשחית. ונהי שאמרו (ערובין נד, א) אם יש לך היטב לך, הינו בדרך בינוני לפי מנהג המדינה, כי גדול כבוד הבריות, ולכן ילבש ויתכסה במה שיש לו כברכת ה' אשר נתן לו, אבל בענין אכילה ושתיה יצמצם כאשר יוכל בימות החל, וירבה לתן צדקה ולהתענג בשבתות ובמועדים, וכמו שפרשו על מאמר רבותינו זכרונם לברכה, יהי ביתך פתוח לרוחה, וזה תוכל לעשות כשיהיו עניים בני ביתך, שתלמדם להאכילם כעניים: ומה טוב חליפתו שינכה מהוצאותיו וישלח לנשמתו לעולם הבא כי שם ביתו. ואם קצור קצרה ידו יסתפק במועט מן המעט"ן ויהא שמח בחלקו ועינו תראה על האר, ג) י מתחת ממנו, כמאמר רבי עקיבא לאשתו, חזי גברא דאפלו תבנא לית לה, (נדרים נ א). ויתן הודאה על חלקו ועל יחוש כלל על חסרונו מהתענג בדירות נאות ומלבושים ואכילות, כי באמת כל תענוגי העולם הזה הבל המה מעשה תעתועים, וכבר העד העיד המלך הגדול אשר טעם וראה כל התענוגים, סוף דבר אמר הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל (קהלת א ב). ואיזהו עשיר, השמח בחלקו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא קי ב) שמי שאינו שמח בחלקו עליו נאמר (משלי טו טו) כל ימי עני רעים. ועל השמח בחלקו עליו נאמר (שם) וטוב לב משתה תמיד. ואמר החכם (מבה"כ שער החכמה) סדר הספוק חצי ההוצאה. ודבר בעתו מה טוב, עת לכנס ועת לפזר לפי המקום ולפי הזמן ולפי מדותיהן של אנשי ביתו, ולפי צרך שעה ולפי רכושו, טוב איש יכלכל דבריו במשפט. אמצעי שלם: