פלא יועץ/נ

נחמה

ידוע שבכלל מצות גמילות חסדים הוא תנחומי אבלים. ולאו דוקא אבלים, אלא על כל מין צרה שלא תבוא על האדם, מצוה לנוד לו ולנחמו בדברים הנכנסים ללב לפי הצרה, שאחד מן התנחומים הוא שלכל צרה יש רעה הימנה, ויש לו לתת הודאות לאל ולבקש מלפניו שיצילהו מיותר גרוע. ובכן אם קרה לו מקרה בלתי טהור בממונו, יתנחם ויתן הודאות שלא ארע חלי או מכאוב בגופו, ואם ארע בגופו, יתן הודאות כי אכן סר מר המות, ואם מת לו מת בר מנן, יתנחם על שלא נשתמד ולא יצא לתרבות רעה, ושלא מת במיתה רעה ומיתה משנה רחמנא לצלן, ושנשאר ממנו זרע של קימא. ועל כל מין מקרה בין בגופו בין בממונו בין שמת לו מת, יתנחם ויתן הודאה על שארית הפלטה, ויבקש רחמים שיתקים בידו. ויחרד מלבכות על המת יותר מדי שהרי אמרו (מועד קטן כז ב) שעל מת אחר הוא בוכה, ונמצא שהרי הוא שופך דמים רחמנא לצלן: ולפי דעת הישר לא היה ראוי לבכות על המת כלל, כי מה יתן ומה יוסיף ומה בצע כי יבכה, ואפלו אם יהרג את עצמו האם יוכל להשיבו, וכמאמר דוד המלך עליו השלום כשמת בנו כמפרש, (במלכים) (שמואל כ יב), וכמאמר רבי חנינא שאמר לאשתו, כשמתה בתו ולא היה בוכה עליה, ואמרה לו אשתו, תרנגלתא אפיקת מביתך, והשיב לה תכלא ועוירא, (שבת קנא ב). כנראה שאם היה בוכה היה מזיק הרבה לעיניו. אבל אין לנו אלא לקים דברי חכמינו זכרונם לברכה שאמרו (מועד קטן שם) שלשה לבכי, רק אם הוא אדם גדול חכם חסיד, לפי גדלתו מתר להרבות עליו בכיה, שהרי מצינו (דברים לד ח) שבכו את משה שלשים יום: וכי יבכה למת לא יבכה על הפרדו ממנו, ועל געגועיו, ועל שלא ראה בשמחתו וכדומה, כי כל זה הבל ורעות רוח, כי העולם הזה הבל הבלים עלמא דשקרא, והעולם הבא עולם האמת, רק מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאו (איכה ג לט), איך בפשעו באה עליו הצרה הזאת, וגרם כעס וצער למלך רם ונשא המרבה להיטיב ומדתו להיטיב, ובזמן שאדם מצטער שכינה מצטערת, מה הלשון אומרת וכו'. ויצטער כי מפני הרעה נאסף הצדיק וגרם לו שלא יעשה נחת רוח ליוצרו, וזה צער השמים. כזאת יכזאת יתן אל לבו, וימרר בבכי ויתן לב לשוב בתשובה כי זה כל פרי, שיתאונן אדם חי גבר על חטאיו, כדכתיב בתרה (שם מ) נחפשה דרכינו וכו'. וגם יתן אל לב שמא המת עובר צער בנפש ויצטער עליו וימרר בבכי, וידמה כאלו רואה את המת בתוך אש להבת, ויבכה ויתחנן ויבקש רחמים על מנוחתו: ויש עוד מין נחמה אחרת, כמאמר רבותינו ז"ל (חינוד מצוה שלא) צרת רבים חצי נחמה. ויתן אל לבו כי רבים שתו ובארזים נפלה שלהבת, וכמה גדולי עולם אנשי חיל עברו על ראשם המים הזידונים רעות רבות וצרות מינים ממינים שונים, דק ותשכח, שכל מיני יסורין שבעולם נפתחו בגדולים ולא טוב הוא מהר: ויש עוד מין נחמה אחרת, כי יאמין באמונה שלמה שאין דבר רע יורד מן השמים, רק כל דעבד רחמנא לטב עבד, ואפלו אם פוגע בנפשות הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות ולו נתכנו עלילות, ועל כן צריך לברך על הרעה מעין הטובה, כי בודאי הגמור אלקים חשבה לטובה, שהרי משה רבנו, עליו השלום, לא הרג את המצרי, עד שנסתכל עד סוף כל הדורות (שמות רבה א כט), והקדוש ברוך הוא האריך אפו עם עמון ומואב, בשביל שתי פרידות טובות. וכשם שמצוה לנחם, כך מצוה להתנחם ולקבל דין שמים באהבה, כי מיד מי באה עליו הצרה, שהוא אדון עולם שליט בעולמו לעשות בו כרצונו, ואנחנו עבדיו וצאן ידו, ועל הכל אנחנו חיבים להודות לו ולברכו. והמקבל תנחומים מאחרים, וביותר מנה ובה, מורה ובא שיש בו שכל ישר ודעת נכונה ואמונה שלמה:

נדיבות

כמה טובה מדה טובה זו של רוח נדיבה, טוב לשמים וטוב לבריות, טוב לעצמו וטוב לאחרים, טוב לעולם הזה וטוב לעולם הבא. וזו מתת אלקים היא וטבע הוא באנוש, ויש אשר נפשו אותה ויעש פזר גדול, ויש רעה חולה שאין אדם שליט ברוחו להוציא הוצאות לעציו ולהחיות את נפשו, אשרי הגבר אשר חננו ה' טבע טוב, ומיהו, מי שטבעו רע אין זו דרך מוציאתו מידי עברה ואין פוטר אותו מיום הדין, כי ביד האיש על ידי שכלו ועל ידי שקידה בלמוד מוסר, ועל ידי מלחמה תדירית ותחבולות יוכל להפך את טבעו ולהחליף רע בטוב, ולפם צערא אגרא, וישפך נפשו לפני ה' שרוח נדיבה תסמכהו: ואמנם דא עקא, כי דרך איש ישר בעיניו וחושב, כי ידיו רב לו ויוצא ידי חובתו, ואי לזאת כבר נתנה תורה שעור למעבד כדמבעי לה למעבד מדה בינונית אחד מעשרה בכל אשר תמצא ידו מדי שנה בשנה, על כן יאמרו המושלים בואו חשבון אם כה תעשה תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא: ומדת הנדיבות צריכה רבה גם לעצמו לבני ביתו שיכלכלם במשפט, כברכת ה' אשר נתן לו, ובדרך שמוציא הוצאתו, כך יצו ה' אתו את ברכתו, ואם הוא על חייו ועל בני ביתו לא חס, לא ירחמהו עושהו, ומאן דקפד קפדין בהדה. וידוע משל המשפך, שכאשר שופך מלמטה כך שופכין עליו מלמעלה, ואם יתן אצבעו מלמטה גם השופך מלמעלה ימשך ידו. ומיהו אלו דברים שאין להם שעור, כל אדם כפי שעורו יושיט ידו וכפי כסותו יאריך רגלו, ובמקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, ומקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, שאם רואה שמזונותיו מצמצמים יקמץ ידו, שהרי אמרו (שבת קיח א) עשה שבתך חל ואל תצטרך לבריות, ואפלו לתן צדקה ולהרבות במצוות אינו רשאי כל כך, שחייו וחיי אנשי ביתו קודמים, ומה גם אם יש לו חובות שחיב לישראל, דאז חיובא רמיא עליו להתנהג בפרק הקמץ רבה, בין לעצמו בין באכילתו, בין במלבושו בין לאנשי ביתו, וחיי צער יחיה עד ישלם את נושיו, ואין צריך לומר שלא ירבה עשות צדקה כי לא לצדקה תחשב, אלא עברה היא בידו, ולכן טוב איש יכלכל דבריו במשפט: והן בכלל הנדיבות שלא ידקדק הרבה במכרו ממכר לעמיתו או קנה מיד עמיתו, רק יוזיל הרבה, למען ישאר גם לחברו מקום להרויח, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה. ובפרט אם איש עני הוא, או תלמיד חכם לא ירויח ממנו ויתן לו אפלו פחות משויו, ויקנה ממנו ביקר כאשר ישאל. ואם ישכרנו למלאכתו, ישלם לו יותר בעין יפה, וצדקה רבה תחשב לו, שאין המקבל בוש. ולא כמו רבים מעשירי עם שכשבאים לקנות דבר מעני, או משכירים אותו מדקדקים בדקדוקי עניות, ואומרים, כשאנו רוצים לתן צדקה יודעים אנחנו, אבל במקח וממכר אינו רוצה להתנאות. ולו חכמו ישכילו שאין צדקה גדולה מזו שהעני חושב שנוטל את שלו, וקמי שמיא גליא: ובכלל מדת הנדיבות שישאיל כליו ואל יחוש על הפסד מועט, כי מצוה רבה היא, ולכן יהא מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה. ועתה הן בעוון כנשים המצריות העבריות ואשה עינה צרה להשאיל את כליה, ומרבים מריבה על דברים של מה, וחיובא רמיא על בעלה להדריכה ולהנהיגה, שיהיו עיניה יפות. יידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (דברים רבה ו ח) שהנגעים היו באים על צרי עין שאין רוצים להשאיל כליהם, והיה אומר שאין לו, יגלו שמים עוונו, ובא הכהן וצוה ופנו את הבית ומוציא כליו לחוץ, ותגלה חרפתו. ובפרט בענין ספרי הקדש, צריך נדיבות גדולה, שלא למנע טוב מבעליו ולהשאיל ספריו לכל שואל ולא יחוש להפסד הכריכה, כי ראה זה דבר גדול שכתבו בספרים (ספר חסידים סי' תתסט) שיש קבלה לקדושים שמי שאינו משאיל ספרים לא ישארו אחריו לבניו חס ושלום, לזאת יחרד האיש ולא ימנע מלהשאיל ספריו למען יהיה הון ועשר בביתו וצדקתו עומדת לעד: ובכלל הנדיבות שיהא נדיב בגופו ובחכמתו ומועצותיו לעזר לכל שואל ממנו עזרה ולא ימנע שום טוב בהיות לאל ידו לעשות עשה יעשה בעין יפה בין רב בין מעט כפי יכלתו, כי בכל עושה נחת רוח ליוצרו וגמולו ישלם לו:

נקימה ונטירה

נקימה ונטירה הם שתי מצוות שהזהירנו יוצרנו וצונו (ויקרא יט יח) לא תקם ולא תטר את בני עמך. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (יומא כג א) שנקימה הוא האומר כאשר עשה לי כן אעשה לו, וכשם שהוא מנע טוב ממני כך אני אמנע ממנו. ונטירה הוא שאל כפעלו ישלם גמולו, ואדרבא משלם טובה תחת רעה, אלא שאומר לו, ראה שאיני כמוך, באפן שמורה שלא הסירו מלבו. וחיובא רמיא שלא להקפיד כלל, ועל אחת כמה וכמה שלא ישמח בנפל אויבו שעשה עמו רעה, כמנהג חסרי מדע, שכאשר יארע שום צער ונזק לאשר גמל עמו רעה, תכף יאמר בשלי הצער הזה, אנא ענישתה כאלו קדשא בריך הוא תבע ביקרה. ולו חכמו ישכילו כי זו רעה לו, שכל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחצתו של הקדוש ברוך הוא (שבת קמט א), וכמו שיי, תבו התוספות (כ"ב כב א ד"ה אנא) שעל זה היו מצטערים גדולי עולם באמרם אנא ענישתה, שהיו חוששין שמא בשבילם נענש. ועוד בה, דקרא כתיב (משלי יז ה) ושמח לאיד לא ינקה: והנה לפם רהטא למראה עינים ישפט האדם, שבשלמא מצות שלא לנקם יכולה היא שתתקים, אבל שלא לנטר בלב ושלא לשמח בלב לאיד אויבו מבקש רעתו הוא בלתי אפשר, ואמור יאמר שראויה מצוה זו רק למלאכי השרת, שאין ביניהם קנאה ושנאה ותחרות, אבל מאחר שצונו עליה יוצרנו, בודאי שיכול נוכל לקימה, שהרי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, ולא נתנה תורה למלאכי השרת, ודעת לנבון נקל ומשכיל על דבר ימצא טוב טעם למצוה זו, כאשר יתן החי אל לבו, ויאמין באמונה שלמה, כי מפי עליון תצא הרעות והטוב הבאות על האדם בין בידי שמים בין בידי אדם, אפלו כדי שוה פרוטה, ואין שום אדם יכול להרע או להיטיב, אפלו כדי שוה פרוטה, או לכבדו או לזלזל בכבודו וכדומה, בלתי גזרת שדי, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרין עליו מלמעלה, והרבה שלוחים למקום, ומגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חיב, נמצא שכל העושה עמו טובה או רעה בין בגופו בין בממונו בין בכבודו שליחותא דרחמנא קעבד. וכאשר יהיה קבוע זה בלבו באמונה שלמה במסמרים בל ימוט, לבבו יבין שאין להאשים את חברו, וכמאמר דוד מלך ישראל שאמר ה' אמר לו קלל (שמואל ב, טז י), והוא כגרזן ביד החוצב בו (ישעיה י טו). וסוף שיטל את שלו מיד שולחו על דרך דכתיב (שם שם ה) הוי אשור שבט אפי. ולעולם יתפלל שה' יחזיר את כל פושעי ישראל בתשובה, ושלא יתגלגל חובה על ידו, ובנפל אויבו אל ישמח ישראל שהרי בזמן שהרשעים בצער שכינה מצטערת וכמו שכתבתי לעיל בערך אהבת רעים: ובכל פעם שיפתנו יצרו לעבר על מצות יוצרו יתגבר כארי במחשבות טהורות, כזאת וכזאת יתמיד במחשבות וידחק את עצמו וידחה את יצרו, ככה יעשה לכל מצוות התלויות בלב, כגון לא תשנא את אחיך בלבבך, ולא תתורו אחרי לבבכם וקש"ת וכדומה, לו בכח יגבר איש על יצרו במחשבות מחטוא לו וה' לא ימנע טוב, והבא לטהר מסיעין אותו (שבת קד א):

נטילת ידים

נטילת ידים היא מצוה דרבנן ורבים מעמי הארץ מקלין בה, יש שאין נוטלים כלל ואוכלים בלי נטילת ידים, ויש שאין נוטלים, אלא ראשי אצבעות, או שאין נוטלין אלא מצד אחד של יד, כאשר אין נזהרים להפך הידים לכל צד, וכן כמה דינים שמעכבים הנטילה, כגון הטבעות, ומים שנעשה בהם מלאכה, וכח גברא, ונגיעת היד שנוטל ביד שלא נטל שצ=====ריך נגוב ולחזר ולטל, וזהמת הצפרנים שמעכבים הנטילה וכדומה. וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה שהמזלזל בנטילת ידים חיב נדוי (ברכות יט, א). וחיב מיתה (סוטה ד ב). ובא לידי עניות (שבת טב, ב), שכן על נטילת ידים ראשי תיבות "עני". ולכן טהר ידים יוסיף אמץ, ויזהר לידע כל דיני נטילת ידים מפי ספרים ומפי סופרים, וישמר לטל ידיו נטילה כתקונה וימלא ידיו מברכת ה': ויש נטילה אחרת שהיא יותר חיובית, דהינו נטילת מים אחרונים שהיא חובה, (עירובין יז, ב חולין קה, ב) עד שלמחנה היוצאת למלחמה פטרו מנטילת מים ראשונים, וחיבו בנטילת מים אחרונים משום דחמירא סכנתא. ואף גם בזמן הזה אפלו דלא שכיח מלח סדומית וליכא סכנתא, מכל מקום חיובא רמיא עלן לקים דברי חכמים, שאם אינו מסמא עיני בשר מסמא עיני השכל והנפש, שכל דבריהם ראשם מגיע השמימה וסודם רם ונשא. ובני אדם מזלזלים בנטילה זו גם כן ואין נוטלים מים אחרונים, אלא באכלם על השלחן בחברת בני הבית, אבל אם אוכל ביום פתו בחנות, או בלכתו בדרך אין חוששים, ועברה היא בידם. והאיש הירא יהיה לו בחנותו, או בלכתו בדרך כלי מוכן לטל וכלי לקבל המים, שמים אחרונים אין נטלים אלא בכלי ובזה ינצל מכל רע: ויש נטילה אחרת גם כן שהיא חיובית, דהינו כשאוכל דבר שטבולו במשקה, כגון בדבש או מים או יין או שמן או חלב, וגם בזה רבים מעמי הארץ מקלין בה, ואין נזהרין בה אלא בליל פסח, ומה נשתנה הלילה הזה, ולכן האיש הירא את דבר ה' לא יקל ולא יעבר דברי חכמים בשום זמן מהזמנים, ולא יאכל שום דבר שטבולו במשקה בלי נטילת ידיח, ומיהו אם הוא מבשל כגון מרקחת ויגורטי ומעשה קדרה וכדומה ואוכל על ידי כף ומזלג אז אין צריך נטילה: וכן לתפלה צריך נטילה אם הסיח דעתו, ואמרו (פסחים מו א) לתפלה עד ארבעה מילין צריך להלך אם הוא לפניו כדי לטל ידיו, ולאחריו עד מיל חוזר. וגם בזה המון העם אין נזהרים. וכן אם הוא לומד ונגע בצואת האף או בצואת האזן או חכך ראשו או נגע במקומות המכסין, צריך נטילה לזכבוד התורה. וכן אם ארע לו כן בהיותו אוכל פת צריך נטילה. ולא יקרב ללמד או להתפלל או לברך או לאכל בגוף טמא, כי כיון שנטמאו ידיו נטמא גופו. וטהר ידים יוסיף אמץ, כי העובר על התורה או דברי חכמים בדברים קלים לעשות, שאין בהם טרחה כל כך ולא חסרון כיס, יכבד ענשו על אשר לא שת לבו לקים דברי חכמים, זה כלל גדול. וידוע מאמר רבותינו ז"ל (מנחות מג, ב) גדול ענשו של לבן וכו', משל לשני בני אדם וכו'. לכן הוי זהיר במצוה קלה ובורח מן העברה, כי על הכל יביא אלקים במשפט, ושומר מצוה הוא ישלם שכר הרבה:

נבלות הפה

נבלות הפה ידוע חמר שבו עד שאמרו (שבת לג, א) שכל המנבל את פיו אפלו נחתם עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה, בר מנן. וכתיב (ישעיה ט טז) על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת אלמנתיו לא ירחם. כי וכל פה דבר נבלה וכו'. ואמרו (שבת לג, א) שמעמיקין לו גיהנם. וגם השומע ושותק נושא עוון וענוש יענש, דכתיב (משלי כב יד) זעום ה' יפל שם. וכזאת וכזאת האריכו רבותינו זכרונם לברכה בענש המדבר נבלות הפה. והן בעוון, חטא זה מצוי בין הנבלים כי נבלים הם ונבלה ידברו, והשומע יצחק להם במקום שהיה לו למחות בידם, אוי להם מיום הדין: ואגיד לדור אשר שמעה אזני. מעשה שארע בימינו באיש אחד שהיה בדחן והיה מרבה בשחוק וקלות ראש בשמחת מרעים, והיה מדבר נבלות הפה וכדומה, מדברים הגורמים שחוק וקלות ראש ושמחה לריקים ופוחזים. ויהי היום כאשר קרב קצו והיה שכיב מרע ומתעלף כמה ימים, ויהי בחצי הלילה פתח את עיניו כברקים ועמד והתחיל לעזק מרה, אוי וי, אוי וי, מה בא עליו, והעומדים עליו רעדה אחזתם והתחיל לומר להם, הלא תראו דמות אנשים שחורים וצורות משנות, שמראים לו נאדות נפוחים מלאים אש להריק לתוך פיו ושלשלאות של ברזל, וכהנה דינים קשים מכינים לו על אשר הרבה שחוק וקלות ראש ודברי נבלות, והיה צועק צעקה גדולה ומרה. ויהי היום ויודע הדבר בתוך העיר והיו מרבים העם לבא ולכלם היה מגיד כדברים האלה בקול צעקה גדולה, וכשהיה נכנס איש שעשה כמעשהו, היה אומר לו, גם אתה כמוני עשית גם עליך יעבר כוס. וכשהיה נכנס מי שראה ושתק וצחק, היה אומר לו, זכור אתה ביום פלוני ששמעת אותי דובר נבלה וליצנות, ובמקום שהיה לך להכות בסנדל על פני, שתקת וצחקת, גם עליך יעבר כוס כזה. והיה צועק מרה ומגיד הדינים קשים שהיו מראים לו, ונמשך בזה שלשה ימים ושלשה לילות, עד שלבסוף הניח ידיו לתוך פיו, ופער פיו לבלי חק והיה צועק, השליכו השליכו אש, ומתוך כך יצא נשמתו, ונתעוררו כל העם בתשובה. לזאת יחרד כל לב: והן בכלל נבלות הפה שירי נכרים, שכל דבריהם, דברי עגבים ונבלות הפה, ומטמאים את הפה ונעשית חתיכה דנבלה, ואיך יקרב לשרת את ה' בכלי מטנף מלא צואה, על זה נאמר (תהלים נ טז): ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי, חס ושלום. לכן שומר נפשו ירחק מהן ומשמיעתן כי פגיעתן רעה, ושומר פיו ולשונו ואשר במושב לצים לא ישב שומר מצרות נפשו (משלי כא כג), ועל כל פנים לא ישתק ולא יחשה מטוב, השומע ישמע עליו תבא ברכת טוב:

נקיות

עקר הנקיות להיות נקי מעוון, שהם הם המטנפים ומלכלכים את הנפש, וגורם פגם ולכלוך בהיכל המלך, מלכו של עולם, וכל דהוא עוון אשר חטא עושה רשם בנשמתו ובעולמות העליונים ובכסא הכבוד, וכהנה רעות אשר קצור קצרה יד שכלנו מהבין והשכיל. אי לזאת יחרד האיש וילפת ויזהר להיות נקי כפים מכל נדנוד אסור, ואם חטא ימהר לעשות דרכי התשובה ולכפר אשר חטא על הנפש, וכל אשר בכחו לעשות יעשה לנקות את אשר פגם למעלה, שאם לא יחיש לנקות ולטהר, יגדל ענש האחרון מן הראשון, שלא חס על כבוד קונו לרחץ ולקנח אשר לכלך היכלו. ונכתב עוד בזה לקמן בערך "תשובה" בסיעתא דשמיא: ויש נקיות שצריך לזהר בו הרבה, דהינו שיהא גופו נקי מלגו ומלבר בעמדו לשרת בשם ה' בתפלות וברכות ולמודים, שהרי אמרו (תענית יא א) לעולם יראה אדם כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, דהינו שינקה גופו. ואמרו (ברכות כג א) הנצרך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה. וגם מבחוץ צריך לזהר שלא יהא צואה בפי הטבעת שפוסל התפלה, וגם מלבושיו יהיו נקיים מכל טנוף, וגם המקום צריך שיהא נקי מכל טנוף ולכלוך ומכל ריח רע. ועל מי שאינו נזהר בזה כתיב (במדבר טו לא) דבר ה' בזה הכרת תכרת הנפש ההיא רחמנא לצלן. ומצוה זו מטלת על הנשים במקום דאיכא תינוקות, שתהיה צופיה הליכות ביתה (משלי לא כז) שיהיה לעולם בנקיות ושיהיו בניה בנקיות, ואם לא תזהר, האשה ההיא תשא את עוונה, ואשה יראת ה' היא תתהלל (שם ל): וגם בכלל מדת הנקיות שיהא נקי מכל רבב ומכל לכלוך, ויהיו בגדיו נקיים ומגהצים ולא יראה החוצה בבגדים מלכלכים כאחד הריקים, דלאו ארח ארעא. וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (שבת קיד א) על התלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו. וכל אדם יעשה עצמו תלמיד חכם לענין זה:

נאמנות

נאמנות היא מדה נאמנה, היתה לראש פנה, וזה כלל גדול בתורה שיהא העבד נאמן לרבו והשכיר למשכירו לעשות מלאכתו באמונה, והשליח יהיה ציר נאמן לשולחיו, ובפרט שלוחי מצוה וכל המשכרים למלאכת שמים, כגון מלמדי תינוקות ושלוחי צבור וכדומה, צריכין זריזות יתרה להתנהג בנאמנות גמורה ושלא למעל בשליחותם אפלו דקה מן הדקה, פן יאמר עליהם, חס ושלום ארור עושה מלאכת ה' רמיה (ירמיהו מח י). וגם המשכירים צריכים להיות נאמנים לשכירם לפקח עיניהם עליהם ולקרב להם התועלת, ובפרט להעוסקים במלאכת שמים, שהם תלויים באנשי הקהל, ואנשי הקהל במי שאמר והיה העולם. כלל הדברים, שזו מדה הצריכה לכל אדם, העובד יעבד עבודתו עבודה שלמה בכל לב ובכל נפש ולא יטה אחרי בצעו, רק יעשה מה שמטל עליו לעשות כדת מה לעשות, והנעבד יפתח ידו בעין יפה. וכן לכל הסמוכים עליו ורוצים להנות ממנו בין בממונו בין בגופו בין בחכמתו בין במועצותיו לא ימנע טוב אשר בכחו לעשות. וכשיעשה, יעשה הטובה שלמה כאדם העושה לעצמו, ולא יטה אחרי בצעו וה' ישלם לו: ועתה הן בעון פסו אמונים מבני אדם כי איש לבצעו פנו ועל דור זה נאמר (מיכה ז ה) אל תאמינו ברע ואח לא פדה יפדה. (ומרגלא בפמא דאנשי לומר: קאדה אינו פור סי. ובלשון אשכנז, איין יעדער פיר זיך.) ואם בימי הראשונים הזהירונו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו (דרד ארץ רבה פ"ה) כל אדם הוי חושדן כלסטים ומכבדן כרבן גמליאל, כל שכן עתה שאנשי אמונה אבדו, ואין לנו על מי לסמך ולהשען אלא על אבינו שבשמים. אמנם אם המצא ימצא איש אמונה בדוק ומנסה יאחז בו ולא ירפנו, ואף שהוא מחזק בכשרות יודיע צדקתו ונאמנותו, כמו שמצינו במשה רבנו עליו השלום שהראה לישראל חשבון נדבת המשכן (שמו"ר נא ב), ואיש אמונות רב ברכות:

נדה

נדה ידוע חמר שבה. ובזהר הקדוש (שמות דף ג) החמירו ואמרו: לית מסאבו בעלמא כמסאבו דנדה, ומיד דקרב בר נש לגבי נדה, מסאבו דלג עלוהי. הדא הוא דכתיב (ויקרא טו כד) ותהי נדתה עליו. ואסרו אפלו להרבות שחה עמה (אבות דר"נ ב, א), ואתנח סימנא נאלמתי דומיה החשיתי. ראשי תבות "נדה". וכן המסתכל בה גורם רעה לעצמו, וכן אם היא תסתכל באיש לא טוב. ויש כמה דינים ואזהרות דלא זהירי בהו אנשי. ולפי הזהירות שיזהר בסדר קדשה בימי נדה, כך יזכה לנפש קדושה אל הולד, וההפך, להפך. ודין גרמא שנמצאים הרבה בנים טפשים בנים משחיתי בנים לא אמון בם: והאיש הירא את ה' וירא לנפשו לבל ימות ויספה במבחר ימיו, ורוצה לזכות לזרע קדש, תכף שנושא אשה או שמשיא את בניו, ילמד חפוש מחפוש מפי ספרים ומפי סופרים, לדעת את אשר יעשה וישמר מאד לעשות ככל התורה לא יטה ימין ושמאל, ובזה גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יברך. ולא יתנו מיד ליד אפלו בלי נגיעה ולא יזרקו מזה לזה. ולא תטיל מים על ידיו, ולא יאכלו יחד בקערה אחת, וכן כמה דברים יש שהם אסור גמור ועוון פלילי ולא זהירי, אוי ואבוי, שיתו לבכם:

נדרים

נדרים ידוע חמר שבהם, שבעוון נדרים אשתו של אדם ובניו מתים (שבת לב ב). ואמרו (נדרים כב א) שהנודר כאלו בנה במה, והמקימו כאלו הקריב עליה קרבן. ועוד אמרו (תענית יא, א) שהנודר נקרא חוטא. ועתה שכיחי רבות נשים נדרניות, וגם באנשים מצוי שנודר לפני התבה, וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה על פסוק (קהלת ה ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, פן יקצף האלקים על קולך וחבל את מעשה ידיך. שפרשוהו על הנודר לפני התבה ואינו משלם, שגורם מיתה לבניו ושמאבד מעט מצוות שבידו. ולא זו כשנודר בפרוש, אלא אף אם אומר לעשות איזה דבר טוב, או שנהג מנהג טוב ולא התנה שיהא בלי נדר, נשאר עליו חיוב נדר: והאיש הירא ורך הלבב יהיה שגור בפיו להתנות על כל דבר שיהא בלי נדר ושאפלו אם ינהג איזה מנהג טוב זמן וזמנים שלא ישאר עליו בחיוב נדר ושיהא רשאי לחזר בו כל שעה שירצה. ואם נדר איזה דבר לצדקה לא יאחר לשלמו, כי נפש המלאך הנברא מאותה נדבה הוא חובל, שהוא תלוי ועומד על שלמו את נדרו. ומאחר שאמרו, שהנודר כאלו בנה במה, והמקימו כאלו הקריב עליה קרבן, הנה כי כן אם נדר יחיש מפלט לו, וילך אצל חכם ויתירנו, ואחר כך מוצא שפתיו לא ישנה ובלי נדר ככל היוצא מפיו יעשה אם יוכל, זהו דרך ישרה:

נס

הזהירונו רבותינו זכרונם לברכה (שבת לב, א) שאל יסמך אדם על הנס שמא אין עושים לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו. ודינו הנסים שעושה לנו הקדוש ברוך הוא ברחמיו וחסדיו בכל עת וכל רגע שאנחנו ככבשה אחת בין כמה זאבים, ולולא ה' שהיה לנו אזי חיים בלעונו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדה לא, א) על פסוק לעושה נפלאות גדולות לבדו (תהלים קלו ד) שאין בעל הנס מכיר בנסו, שהרי כמה בני אדם סובלים יסורים קשים ומכות גדולות וחלאים רעים ונאמנים, ואם עושים להם נסים ונצולים ימלא פיהם תהלות, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, ועל אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכפלת למקום עלינו, כשנותן לנו בריאות השקט ושלוה אין שום פגע רע. ועל זה אמרו (ילק"ט תהלים קנ ו) כל הנשמה תהלל יה. שחיב אדם להלל על כל נשימה ונשימה, שהצילו מחלאים רעים, ומכל רעות המתרגשות לבוא בעולם, ואלו פינו מלא שירה וכו' לא נספיק להללו. ואם יעקב אבינו עליו השלום אמר (בראשית לב י) קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. אנן מה נענה ומה נאמר. לפחות נברח מלסמך על הנס כאשר נוכל, כי מעט אם יש בידינו מצוות וזכיות, ואם ינכו אותם ממנו על הנסים, הרי אנו עירם ועריה, ותהי יציאה כביאה בלי זכיות חס ושלום, ואם אדם סומך על הנס על בצע כסף הרי זה פתי וסכל, וחלופיהן בגלם, ודומה למחליף מרגלית ואבן יקרה על גוש עפר, ואם אין עושים לו נס הרי זה מתחיב בנפשו, ועתיד לתן את הדין קרוב למי שמאבד עצמו לדעת, ואם מכניס עצמו למקום סכנה, עובר על מה שאמרה תורה (דברים ד טו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם. דיק רחמנא ואמר "מאד", ללמד שצריך להזהר ולהשמר אפלו מספק ספקא וחששא רחוקה דאיכא למחש לסכנה. ומאן דעבר אמימרא דרחמנא ענוש יענש, או בעולם הזה או בעולם הבא. ואמרו בזהר הקדוש (ח"א דף טט) על פסוק ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו (משלי כב ג). שאפלו אין בידו עוון, אלא שעבר על זה שלא נסתר, בשביל זה נענש, ושומר נפשו ראויה היא מצוה זו שתגן להציל מכל צרה:

נסיון

הנה אנחנו מתפללים לפני ה' בכל יום שאל יביאנו לידי נסיון, והכונה הוא שאל יגרה בנו את הדב, הוא יצר הרע, להסיתנו הסת כפול להעבירנו על דעתנו ועל דעת קוננו, כמו שנסה לדוד המלך עליו השלום, או שלא ינסנו ביסורים קשים ודקדוקי עניות וכדומה כמו שנסה את איוב. אבל על כל פנים אין לך אדם שאינו מנסה אותו הקדוש ברוך הוא, עשיר בעשרו, ועני בעניו, וחכם בחכמתו, ובעל יסורין ביסוריו, וסוחר במשאו ומתנו, ובעל אמנות באמנותו. ובכל יום ובכל עת ובכל רגע עומד בנסיון שיצרו מתגבר ומתחדש עליו שיעשה עברה, או שיבטל מצוה במחשבה או בדבור ומעשה, וצריך להיות גבור הכובש את יצרו (אבות ד, א), לעמד בנסיון ולמשך ידו מכל דהוא נדנוד עברה לקים כל דבר טוב כדת מה לעשות, וצריך חזק רב ברב עז ותעצומות: הנה כי כן, מאחר שאי אפשר בלתי נסיון, מה טוב לשפך שיחה לפני אלקינו מרחם שאם יביאנו לידי נסיון שיעזרנו על דבר כבוד שמו לעמד בנסיון. ואמור יאמר העבד הישראלי, אהבתי את אדוני ואני רוצה בלב שלם להתיסר ביסורי איוב, ויותר מהמה על דבר כבוד שמו, רק שאל יטרידוני שום דבר מעבודתו ומעסק תורתו ומהיותי דבוק בו, וכמו שאמר רבי עקיבא: כל ימי נצטערתי מתי יבא לידי ואקימנו (ירושלמי ברכות ט, ה) דיקא, ולכן הלא טוב לבקש אחר כל תפלה וכל תחנה שיעשה עמנו הטוב בעיניו לעבודתו ולנחת רוח לפני כסא כבודו ולתקון ניצוצות הקדשה:

נסך

חמר אסור יין נסך מפרש בפוסקים, ובפרט בספר "יין המשמר" מביא כמה חרמים ושמתות ואלות מכמה רבנים גאוני עולם על זה, תסמר שערת אנוש. והן בעוון בערי אדום רבה המכשלה, מחמת שיש להם משרתים בבית גוים וגויות, ואי אפשר לנצל ממגע ידם ומהיות היין נעלם מן העין, וגם יש שעושים יין בכפרים רחוקים ומרבים לעשות, וההולכים לעשותו הם חסרי מדע וחסרי יראת שמים, ואין נזהרים מהיות יד עכו"ם באמצע ומלהניח היין שיהא נעלם מן העין, ומכשילין את הרבים. על כל זה האיש הירא את ה' ישמר נפשו כי עברה גדולה היא ויש בה סרך עבודת זרה, ועברה גוררת עברה, שהרי כתבו שקבלה בידנו שמי שנכשל באסור יין מעביר צלם אלקים מעל פניו, ואין לו חלק לעולם הבא, וסוף שנכשל בנשג"ז [נדה שפחה גויה זונה], רחמנא לצלן, ובעל נפש יחוש אפלו לחששא רחוקה ויקים מקרא שכתוב (משלי כג ב) ושמת שכין בלעך אם בעל נפש אתה:

נפש

כל בעל נפש תיקר נפשו בעיניו ואל יחוש על ממונו, כדי שלא יחטא על הנפש וכדי לזכות את נפשו, כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, וישים עצמו אכזרי כעורב על גופו ועל בניו ובני ביתו כדי לזכות את נפשו, כי הגוף כלה ואבד כצל עובר, וכל הנאות הגוף אינם אלא לפם שעתא, הבל המה, מעשה תעתועים, והנפש תשוב אל האלקים ופרי מעלליו יאכל לפי מעשיו, אם טוב ואם רע, ושם הוא הענג האמתי, והכבוד האמתי והענש האמתי כמה מאות שנים לפי פלס ומאזני משפט אשר ביד אל דעות ה', וגרים אנחנו בעולם הזה כאורח נוטה ללון בדרך במלון, שאינו חושש לשום דבר עד כי יבוא ביתו, כן צריך האדם להתנהג כל ימי היותו בעולם הזה, ולא יחוש אלא לזכות את נפשו לעולם הבא, כי שם ביתו: והזוכה לאהב את ה' אהבה אמתית כאשר יאות, לא יחוש גם על נפשו אשר בקרבו, רק על נפשו האמתית שהוא קדשא בריך הוא שהוא נשמה לנשמה על דרך שפרש בזהר הקדוש (ח"ג דף סז.) אקרא דכתיב נפשי אויתך בלילה (ישעיה כו ט). ויהא לבו בוער באש לעשות נחת רוח ליוצרו דוקא, עד שאם היה נכנס תחת האפשרי שבעברו כל עברה יזכה לחיי העולם הבא, ובעשותו מצוות ומעשים טובים יירש גיהנם, חס ושלום, היה בוחר מות מחיים בשביל לעשות נחת רוח ליוצרו, כי יפה שעה אחת בתורה ומעשים טובים, ושיתרצה מלך רם ונשא אים ונורא מלך הכבוד, אשר לגדלתו אין חקר, לקבל נחת רוח ממנו, אשר נחנו מה, הלא זה טוב מאד מכל חיי העולם הבא. וכשאנחנו מבקשים שנזכה ונחיה ונירש טובה וברכה לחיי העולם הבא, הינו נמי כדאמר קרא (תהלים ל יג) למען יזמרך כבוד, דהינו השכינה, באפן שהכל הולך אל מקום אחד לעשות נחת רוח ליוצרנו. בזה צריך להיות כל מגמתנו כל ימי חיינו, וזה כל האדם:

ניצוח

אהבת הנצוח, מדה זו לשונאי ישראל ידכה ישח ומעבבת ביאת משיח. היא הגורמת קטגוריא בין התלמידי חכמים וכל מחלקת ושנאה ותחרות ומצה ומריבה שיש בעולם הכל הוא לאהבת הנצוח. הלא תראה שאם ילך אדם אצל חכם לדרש אלקים על דיני אסור והתר, יקבל עליו את הדין תכף באהבה אפלו אם יצטרך להפסיד אלף אלפים דינרי זהב, ולא יהא פוצה פה ומצפצף, רק יאמר נא ישראל ברוך שנתן לנו תורת אמת, אשריהם ישראל וכי יהיה ריב בין אנשים אפלו על שוה פרוטה, ונגשו אל המשפט ושפטום, היוצא חיב בדין ירבה במחלקת, ואיבה ישית עם השופט ועם בעל דינו, וכמה ממון וכמה נפשות נשקעים על עסקי דבה, ונעשים כתות כתות אגדות אגדות, עד שאש להבת שלהבת המחלקת עולה ואין מכבה, מתוך שכל כת מתנשא לאמר דידן נצח, ולמה אשפיל עצמי ואשאר תחת חברי. ולו חכמו ישכילו כי מה יתן ומה יוסיף היות נוצח או מנצח, האמת יורה דרכו, ומודים דרבנן הינו שבחיהו. ורבותינו זכרונם לברכה הקדושים היו אומרים בפני קהל עדת ישראל, דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי (שבת סג, ב): ואף אם יראה בעיניו לפי תמו שהאמת אתו, וחביריו תועים מדרך השכל, לא יהא תוקע עצמו ברב עז ותעצומות להקים את דברו, ויותר טוב שישפיל עצמו ויהא מנצח, כדי לבקש שלום וכדי להרבות שלום, ולזה יקרא נוצח אמתי, שנוצח את יצרו וכובש את רוחו, ומה לו לנצח אדם שכמותו להבל דמה, יותר טוב וגבור יקרא שנוצח מלך גדול אימתני ותקיף, הוא שטן, הוא יצר הרע, אשר בתחבולות והבלים אלו עושה עמו מלחמה להפילו בבאר שחת, ואם ינצח את יצרו בענין זה זהו כבודו, ויזכה לכבוד גדול, לפם צערא אגרא, הוא יעלה מעלה מעלה:

נשים

נשים חיבות במצות שלא הזמן גרמא כאנשים (עי' קידושין כט, א), ויש מצוות שאף על פי שהזמן גרמא חיבות, כגון קדוש שבת ושלש סעדות ומקרא מגלה וכל המצות הנוהגות בליל פסח, ומזהרות בכל האזהרות שמזהרים האנשים. ועתה הן בעון רבות בנות אין מקימות אפלו מצוות שהן חיבות, כגון ברכות הנהנין וברכת המזון ותפלה וקדוש היום ומצות נטילת ידים ושמירת שבת, ומרבות באסורים מחמת שהן דברניות וצרות עין ופלגניות וכל מום רע בהן, עד דאתנח סימנא, סדר נשים סדר נזיקין. וגם יש מכשילות את הרבים באסור מראית עין והרהורים רעים וכהנה רעות: ויש מקלות באסורין מחמת שדעתם של נשים קלה ולא דעת ולא תבונה בהמה, ואינן בקיאות בברכות ותפלות ובסדר עשית המצוות כדת מה לעשות, ואינן יודעות מה הן האסורין וחמר שבהן, ואין הפה יכולה לספר גדל המכשלה אשר תחת ידן, ולא במרד ולא במעל, חס ושלום, כי במה שיודעות הן נזהרות יותר מן האנשים, ומה שמקלות ונכשלות הוא מחמת חסרון ידיעה, ה' הטוב יכפר בעדם, אבל אין זו דרך מוציאתן מידי עברה, וחובה מטלת עליהן ללכת לעזרת נשים ולהשגיח מן החלונות, להציץ מן החרכים לשמע בלמודים, ואשה רעותה תלמד ליראה את ה'. ובהיותן יחד במקום לשורר שירי עגבים ובמקום לדבר לשון הרע ונבלות הפה וליצנות ושאר דבורים אסורים כמנהגן הרע, תדברנה נסח תפלות וברכות וכיצד סדר עבודת ה', וכיצד הסדר הנאות עבד את בעליהן ולגדל ילדיהן ולהרבות בשלום הבית וכדומה, ותקח כל אחת מלמד או מלמדת שתלמד אותה נסח תפלות וברכת המזון בקצור וברכות הנהנין. וזו חובה מטלת על הבעל להוציא הוצאות על אשתו ואב על בתו. ומה טוב אם תלמדנה מלאכת הכתיבה שאז בנקל תוכלנה ללמד הכל: וגם כן חובה מטלת על האיש להוכיח במישר בחך מתוק את אשתו ואת בנותיו והנלוות אליו ולהמשיכן מכל סדר נזיקין ושתהיה כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה יד), צנועה, צופיה הליכות ביתה (משלי לא כז), ובזה אשה יראת ה' היא תתהלל (שם לא ל). (ואם יהיה אלקים עמדי יש את לבבי לסדר קנטרס לנשים בכל דינים השיכים אליהן ונסח תפלות וברכות, הכל בלעז. ה' יגמר בעדי ויעזרני על דבר כבוד שמו לזכות את ישראל, אמן כן יהי רצון): וביותר צריכות לזהר נשי התלמידי חכמים מכל נדנוד אסור, לפי שמהן ילמדו להקל באסורין ואיכא נמי חלול ה', וכן צריכות להתנהג במדות טובות וישרות ביתר שאת, שתהיה צופיה הליכות ביתה, ושלא תקפיד כלל על יופי המלבושין ותכשיטין, כי דיה שיש לה חלק בתורת בעלה, אשר יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה, רק שתהיה עזר לבעלה לעבד את ה' ולעסק בתורה ואל תטרידהו בשאלותיה, ותקום בעוד לילה ותעשה הכנה, ותהיה אשה מספרת עם בעלה, קום קרא אל אלקיך. וכל מגמת האשה תהיה לעזר את בעלה על התורה ועל העבודה, ותמסר נפשה על זה בנעם שיח וחן וכבוד. וגם על בניה תפקח עיניה כי חובה מטלת עליה ביותר מאחר שהיא נמצאת בבית, ועוד שזה חלקה. והני נשי במאי זכין, באקרויי גבריהו ובניהו וכו', ובזה זוכות לגדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים (ברכות יז, א) כי גדול המעשה יותר מן העושה:

נפילת אפים

נפילת אפים רבו מעלות המכון בה, כמובא בספר "דבש לפי" (מערכת נ, אות א) ויצא עתק בקצור, וזה לשונו, כתבו משם רבנו האר"י זכרונו לברכה, שהמכון בנפילת אפים זוכה למעלות רבות, אחת שנעשה כבריה חדשה, כאלו כבר מת, כי הנפש עולה אל האלקים במסירה גמורה בכל לבו. שתים נותנים לו עז ותעצומות ללחם את היצר הרע. שלש תוספת השכלה בתורה וסודותיה. ארבע תוספת דבקות בקונו. חמש זוכה למסלה שמורה לו לכשיפטר מן העולם. שש גורם השפעה לשכינה. שבע אין חטא בא על ידו, ואם ארע שחטא, יתיסר בעולם הזה עד שיתמרק החטא זה תרף דבריו. ומי ראה כזאת ולא ימסר נפשו בכל כחו לכון כראוי, וכל אדם אינו חיב אלא כשעורו, עד מקום שיד שכלו מגעת, ואשר בכחו לעשות יעשה: ואם יודע אותו בעל פה יעשה נפילת אפים על זרועו השמאלי ויכון בכל לבו, ובפרט כשאומר אליך ה' נפשי אשא יזהר מאד לכון בכל לבו שהוא מוכן למסר נפשו על קדשת ה' אם יזדמן לו, שמי שאינו מכון בזה אמרו בזהר הקדוש (ח"ג דף קכא) דגרם לה לאסתלקא מן עלמא עד לא מטון יומוהי, רחמנא לצלן. לכן מי האיש החפץ חיים יכון בכל לבו בכל יום, וגם יכון שמעשה ידינו כוננה עלינו, כי הדברים עתיקים עמק עמק ועומדים ברומו של עולם, וזה כלל גדול בכל ברכות ומצוות ותפלות ולמודים הנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה:

נפלאות

הזוכר נפלאותיו יתברך בעבור זה נצול מצרה. ואמרו בשוחר טוב (מזמור ע): לא גאל הקדוש ברוך הוא את ישראל ולא עשה עמהם נסים, אלא בשביל שהיו מזכירין נפלאותיו. אמר דוד, אם כן אני מזכיר ותצילני. עד כאן דברי רבותינו ז"ל, הביאו בספר דבש לפי (מערכת נ, אות ה). הנה כי כן מה טוב ומה נעים לקרא ספר תהלים, כי יתן את רוחו אליהן לידע מה שהוא אומר, ודבר בעתו מה טוב, שיגיד הנפלאות וחסדי ה' יזכיר לאשתו ובני ביתו בפסח וחנכה ופורים וכיוצא, וכן בעמדו בחברת בתי כנסיות של אנשים המתענגים להרבות שיחה במקום לדבר דברים בטלים ודברים אסורים וכדומה, האיש הירא מעבר אקרא דכתיב (מלאכי ב יז) הוגעתם ה' בדבריכם. ימשיך הדברים לספר נפלאות ה, אשר עשה עם ישראל על הכלל ועל הפרט לעצמו ולזולתו, וממנו יראו וכן יעשו, וכלם יגידו צדקתו ונפלאותיו יתברך, ונמצא שם שמים מתגדל והיא מצוה ונוטלין עליה שכר:

נר שבת ונר חנוכה

ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (שבת כג, ב), שהזהיר בהן זוכה לבנים תלמידי חכמים. וענין הזהירות הוא שיהא הכלי שמדליק בו נאה ונקי ושידליק בשמן זית זך, ובשבת ירבה בנרות, ומה טוב להדליק בעששית שבע פתילות, וכתבו משם הארי ז"ל, שהטבת הנרות צריכה להיות על ידי האיש וההדלקה על ידי האשה, ואם בכל המצוות ראוי לאדם להתחזק לקים מצוה מן המבחר לעשות נחת רוח ליוצרו, על אחת כמה וכמה במצוות כאלו שבא בשכרו שכר טוב, כי יתן איש את כל הון ביתו באהבה לזכות את בניו לכתרה של תורה. ואני נוהג לומר קדם הדלקת נר חנכה: לשם יחוד קדשא בריך הוא, הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה, כמו שתיקנו לנו רבותינו זכרונם לברכה. ויהי רצון מלפניך יי אלהינו ואלהי אבותנו שתעלה עלינו כאילו כוונו בכל הכוונות הראויות לכוון ויעלה לפניך מצוות הדלקת נר חנוכה שלנו עם מצות הדלקת נר חנוכה של בניך היודעים והמכוונים בכל הכוונות הראויות לכוון. ובכח סגולת מצות הדלקת נר חנוכה תזכנו לנו ולזרענו לנר מצוה ותורה אור, ויאירו וישלמו רמ"ח איברי נפשנו רוחנו ונשמתנו, ותבנה בית המקדש במהרה בימינו, ושם נדליק המנורה על ידי כהניך הקדושום. וכשם שעשית ניסים לאבותינו כן עתה הושיענו וקבצנו והצילנו מן הגוים, להודות לשמך, להשתבח בתהילתך, אם לא בזכות - ברחמים, וברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו. ויהי נעם ה' עלינו וכו':