פלא יועץ/מ

מלכות

ידוע שמצוה מדברי קבלה להתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו (אבות ג ב). ולכן יש לזהר לענות אמן אחר ברכת המלך שאומר השליח צבור בכל שבת כדי לקים מצוה זו, וממנו נקח שמצוה להתפלל על כל מי שמקבל הנאה ממנו ויהא רגיל לומר נסח זה: יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שיהיו הכל מאמצים את כחנו, ולא יהיו לנו מקטרגים מלמעלה ולא יהיו לנו צרים מלמטה, ותן שכר טוב לכל המחזיקים כידינו ולכל המהנים אותנו. ברך ה' חילם ופעל ידם תרצה, ולא יבושו בעולם הזה ולא יכלמו לעולם הבא: ודין הוא להתפלל בשלום חברו הישראלי, וכל שכן בשלום החכמים והשופטים ושוטרים, שאלמלא מוראם גם כן איש את רעהו חיים בלעו. וידוע דדינא דמלכותא דינא (גיטין י ב). הנה כי כן לא יפה עושים המחביאים עצמם ובורחים מאנגריא דמלכא, וכל שכן וקל וחמר המחביאים ומבריחים מן המכס, שגזל הוא בידם, ועוברים גם כן על ונשמרתם מאד לנפשתיכם (דברים ד טו). וכן העושים נגד חקי המלכות בהחבא, שקורין קונטרו באנדו, שנכנסים לסכנות עצומות וסומכין על הנס, ואם עושים להם נס, מנכין להם מזכיותיהן. לכן על יסבל עד ישקיך ה' משמים וישבר על הגוים מעל צוארנו, וישיב את שבותנו כבראשונה, כן יהי רצון במהרה בימינו, אמן:

מורא

כמה מיני מורא נצטוינו, זה יצא ראשונה, מה שאמרה תורה (ויקרא יט ג) איש אמו ואביו תיראו. וראיתי בני עליה והנם מועטים שיהא להם מורא מאב ואם, אם לא כשהם יראים שיכו במקל על קדק, דם, אבל כשהם קצת גדולים, פורקים על ולא עבדי אחד מני אלף ממאי דמבעי להון למעבד. אוי לבנים מיום הדין, כי בודאי האלקים יביא במשפט על כל. ומי האיש החפץ חיים, יאזר כגבר חלציו, וכל אשר בכחו לעשות מה שמטל עליו יעשה. וכבר כתבתי לעיל, שראוי לאב למחל לבנים כדי להקל מעליהם ענשם אף שעל כל פנים לא יוכלו מלט מענש ליגמרי אם לא בכח תשובה הראויה, כידוע, נקט מיהא פלגא. ועוד אני אומר, שאם אמרו חכמים (יבמות סה, ב) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, על אחת כמה וכמה שראוי לאב לזהר שלא להכביד ולצוות על בניו דבר שחושש שמא לא ישמעו לו, ונמצא עובר על לפני עור לא תתן מכשל (ויקרא יט יד), על דרך שאמרו (מו"ק יז, א) על המכה בנו גדול, ונמצא גורם צער למעלה על ידי העוון של בנו ומכביד גדפוהי דשכינתא בגלותא כידוע. ולכן כל ערום יעשה בדעת לפי דעתו של בן ולפי מדתו, ויהיה שוקל בפלס וקולע אל השערה ולא יחטיא: ויש עוד מורא מקדש, אשר עכשו יש לנו במקומו בית הכנסת, אשר הוא לנו למקדש מעט. וכבר ידוע שהחמירו מאד בזהר הקדוש (פ' תרומה דף קלא) באסור הדבור בבית הכנסת עד שאמרו דמאן דמשתעי בבי כנשתא אגרע מהימנותא וכו' ולית לה חולקא באלקא דישראל. וכבר מלתי אמורה, שבענינים כאלו צוחי רבנן ודרשי להו בפרקא כפעם בפעם, ואין שמים על לב להניח מנהגם הרע, אלא עולם כמנהגו נוהג. אליכם אישים אקרא, חוסו על כבוד קוננו ועל נפשכם ותנו לב לשמע דברי חכמים ולהיות סור מרע ועושה טוב בכל לבבכם, ותתענג בדשן נפשכם. ואם הדבר קשה עליכם, הוו מחשבים הפסד עברה, ולפם צערא אגרא. ומכלל מורא בית הכנסת, שלא לדבר שם בקולי קולות כברחובות קריה, ואף אם רואה שם איש עובר עברה ורוצה לאפרושי מאסורא, לא יתן בקולו קול עז, קול גדול, רק יציר בעצמו כעומד לפני המלך בהיכל המלך, וחרדה ילבש, וכדי בזיון וקצף למרים קול בבית הכנסת, ועל הכל יביא אלקים במשפט, ודברי חכמים בנחת נשמעים (קהלת ט יז): ויש עוד מורא שצריך לירא מן החכמים, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים כב ב) את ה' אלקיך תירא. לרבות תלמידי חכמים. נמצא שהשוה מוראה למורא שמים. והן בעוון, רבים מעמי הארץ מקלין מאד בכבוד התלמידי חכמים ומבזין אותם, ואוי להם, שסוף סוף יכוו בגחלתם או בעולם הזה או בעולם הבא. והן אמת שאין להאשים כל כך להמון העם על זה, כי לא ידעו מה חמר האסור, לפי שהתלמידי חכמים מושכים עצמם מלדרש בענין זה כדי שלא יאמרו לכבוד עצמו הוא דורש, אבל על כל פנים כבר שומעים בבית הכנסת מתינוקות של בית רבן שקורין פרקי אבות, ושם נאמר (אבות ב, י) הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה. ונהי נמי שאין לנו עתה דין תלמידי חכמים, אבל כבר כתבו המפרשים, שכמו שהתלמידי חכמים נגרעו מערכן, כן ההמון העם ירדו פלאים מערך הראשונים, ויפתח בדורו כשמואל בדורו (ר"ה כה, ב):

מנוחה

מנוחה כי טוב, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים קיד א) אכל בצל ושב בצל. וכבר ספרו (עי' חובת הלבבות שער הבטחון בפתיחה בדיבור והעשירי) על חסיד אחד שהיה מתפלל רחמנא לצלן מפזור הנפש, דהינו פזור הממון שהוא פזור הנפש. ואמרו (משלי יז א) טוב פת חרבה ושלוה בה. ואמרו (קידושין פב ב) לעולם ילמד אדם את בנו אמנות נקיה וקלה ויתפלל למי שהעשר שלו. והמאמין בה' ובוטח בו באמת ובאמונה שלמה, כי הוא הנותן כח לעשות חיל ושאין מעצור לה' להושיע בין רב למעט, ואם ירוץ כצבי וייגע להעשיר ויטרח הרבה, המרבה לא העדיף על מה שקצבו לו מן השמים, והממעיט לא החסיר, האיש הלזה יבחר לו מנוחה כי טוב לעבודת השם יתברך שמו, ולא ילך בדרכים המענים כחו ומקצרים ימיו, כדכתיב (תהלים קב כד) ענה בדרך כחי, קצר ימי. וכל הדרכים בחזקת סכנה. ואם עושין לו נס, מנכין לו מזכיותיו, ואוי לו לאדם שמפסיד זכיות כדי להרויח ממון. וכמה הרפתקי דעדו על ראש הולכי דרכים, ועל הכל הפסד גדול שמפסיד מעבד את ה' ומהתפלל בצבור בהיותו בדרכים, והיא לא תצלח. וכבר אמרי אנשי במקום שאין ברכו, אין ברכה. ובאמת אמרו. אשרי יושבי ביתך: וכן הבוטח בה' ומאמין בו באמונה שלמה, יבחר לו אמנות נקיה וקלה וסדר פרקמטיא דלית בה כל כך טרחא ופזור הנפש, וכל שכן שלא יאבד טובה הרבה מלהתפלל בצבור שחרית מנחה ערבית, ולא יעשה עול, חס ושלום, ולא יאמר מי שאינו עושה כך אינו אוכל לחם בזה הזמן, כי שקר ענה האומר כך, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (דברים ח ג), ואין מעצור לה' להושיע. ואדרבא, הבוטח בה' ועושה טוב, ישבע לחם ויהיה טוב. והן אמת שהכל לפי מעשיו של אדם, לפעמים גוזרין עליו שיבואו לו מזונותיו על ידי עמל וטרח ושיהיה לו פזור הנפש. ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרין עליו מלמעלה (חולין ז, ב), אבל באמת אמרו (מכות י, ב) בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. וחובה מטלת על האדם להשתדל ברב עז ותעצומות ולהסתפק במועט כדי לבקש השקט וישוב ומנוחה כי טוב לעבודת השם יתברך, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים: ועקר המנוחה שראוי לאדם לבקש לו, מנוחת העולם הבא, ולכן יטה שכמו ועל יסבל, ולא יבל. אל יקוץ בתוכחת, ויהא מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה (אבות רפ"ב), כי יפה שעה אחת של קרת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (שם ד יז):

מצוות

אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד (תהלים קיב א). והאיש אשר הוא יהודי ומאמין בה', שמשלם שכר טוב לשומרי מצוותיו וענש רע ומר לעוברי מצוותיו, ראוי לו להיות רץ למצוה וטורח אחריה להשיגה בכל כחו ובכל נפשו ובכל מאדו, יותר ויותר ממי שטורח להרויח אלף אלפים דינרי זהב, ויותר ויותר מהרץ אחר החיים, כי רב מאד מתן שכרן של מצוות: צא ולמד שבשביל שתי ריצות שרץ אברהם אבינו, דכתיב וירץ לקראתם (בראשית יח ב). ואל הבקר רץ אברהם (שם שם ז). בשביל זה בלבד הקדוש ברוך הוא אינו יכול לזוז מישראל, דכתיב (שיר השירים ז ו) מלך אסור ברהטים. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש (שיר השירים רבה ז), ובשביל מצות כבוד אב שעשה עשו הרשע, זכה לו ולדורותיו עד ביאת משיחנו (דברים רבה יז), וכן ישמעאל בשביל המילה (ילקוט פרשת לד לד רמז יד). וכן נבוכדנצר הרשע בשביל ארבע פסיעות שפסע לכבוד המקום, זכה לכבוד גדול שמלך בכפה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צו, א), וכהנה רבות. והכל הבל וריק נגד מתן שכרן של מצוות לעתיד לבוא, שהוא תענוג שאין אדם יכול להבין ולשער בהיותו בעולם הזה, עד שאמרו (אבות ד יז) יפה שעה אחת של קרת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, אף אם יהיה מלך על כל הארץ: וכל קְבל דנא קשה ענשן של עברות ובטול מצוות, ואין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל מצוה אפלו על שיחה נאה ועל מחשבה טובה (ב"ק לח, ב נזיר כג, ב), ואינו מותר על כל עברה ובטול מצוה, אפלו דקה מן הדקה, כי על הכל יביא אלקים במשפט. ואוי להם לבריות מיום הדין ומיום התוכחה, כי יפקד אל על עברות שאדם דש בעקביו, שנעשו כהתר, ועל בטול מצוות החמורות ועל הקלות יותר מעל החמורות, ואוי להם לבריות מעלבונן של מצוות (אבות י ב), שאין מחשיבין אותן אפלו כדי הרוחת זוז אחד. ואם תשאל לכל אשר בשם ישראל יכנה, אימא לי כמה שוה מצוה אחת, הוא עונה, כל חפצים לא ישוו בה. וכלי עלמא ידעי ומאמינים שהקדוש ברוך הוא משלם שכר טוב לצדיקים, וענש רע ומר לרשעים, ואומרים כן בפיהם בסדר מודעה שאומרים בכל ערב ראש חדש, אבל מעשיהם הפוכים, שאין נשמרים מן העברה אפלו כדי מה שאדם נשמר מלהפסיד זוז אחד, ומבטלים מצוה אפלו משום הנאת זוז אחד, ואין מחזרין אחריה אפלו כמו שמחזר האדם להרויח זוז אחד, ולפעמים מבטלין כמה מצוות, כגון להתפלל שחרית מנחה ערבית בצבור וענית אמנים וגמילות חסדים וכהנה רבות, ובטול תורה כנגד כלן, אפלו בלי הנאה כלל: ו: כן עוברים כמה עברות על לא דבר הנאה, רק מבלי שים לב ליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא, מלך אים ונורא, ומבלי הבין שעל כל מצוה שיכול לקים ואינו מקים, ועל כל עברה שעובר הוי לה שלא חס על כבוד קונו, שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שראוי לו שלא בא לעולם (חגיגה יא ב), שהרי אינו חושש לעשות נחת רוח ליוצרו, ואינו מקפיד להיות גורם צער וכעס למלך רם ונשא, ופגם בכל העולמות ועכבו"ת משיחא, וכהנה רעות רבות אשר תקצרנה כמה ספרים מספר: ואם יאמר אדם, מי לא ידע בכל אלה שיפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא (אבות ד יז), ורע ומר עזב את ה' ועבר מצוותיו מכל רעות שבעולם, וידענו איזוהי דרך ישרה, אבל יש לנו טענה אלימתא, כי יצר לב האדם רע וקשה כברזל. אף לזאת אמינא, דכלה עלמא ידעי שאין פוטר אותם טענה זו מיום הדין הגדול והנורא, שכבר אמר הקדוש ברוך הוא (קידושין ל, ב) בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין, שהמאור שבה מחזירן למוטב. ואם ברזל הוא, מתפוצץ. והיצר הרע בראו הקדוש ברוך הוא לטובת האדם, כדי שיכפהו ויקבל שכר, ולפם צערא אגרא. ואם יאמר אדם לא הם ולא שכרם (ברכות ה ב), למה לו חיים, שהרי קדם בואו לעולם היה נזון מן הצדקה כמלאכי השרת, ולא שלחו הקדוש ברוך הוא לעולם הזה, אלא כדי שיהנה מיגיעו בהיותו כופה את יצרו, ויש לו לשמח בראותו שיצרו מסיתו הסת כפול לעבר עברה או לבטל מצוה, ואז יתגבר כארי לכף את יצרו, כי ידע נאמנה שרצה הקדוש ברוך הוא לזכותו ולהרבות שכרו, שהרי אמרו (אבות דרבי נתן ג ו) שנותנין שכר על מצוה שעושה, או עברה שמושך ידו בהיות יצרו תוקפו יותר ממאה מצוות שאין תוקפו, ואין שום אדם יכול לומר לא יכלתי עמד על המשמר מעבר עברה פלונית, ולא עצרתי כח לקים מצוה פלונית, כי כל אשר יחפץ האיש יעשה, ויכול לעשות שיגיעו מעשיו למעשה אברהם יצחק ויעקב וכל הצדיקים, כי גם הם היו ילודי אשה והיה להם יצר הרע כמונו. וגם עתה, בכל דור ודור יש ויש אנשים צדיקים: והאיש החפץ חיים לא ילך אחרי רבים לרעות, ואל יקנא לבו בחטאים, כי אם ביראת ה' כל היום. ואל יאמרו הבחורים, זו עת לשחק ולשמח בשמחות וגיל ולרדף אחר כל תאוה, כי הבחרות פעם אחת ולא ישנה, ויבואו ימים אשר יש בהם חפץ לקים כל מצוה, כאשר יבואו ימי הזקנה, כי זה הבל ורעות רוח מכמה טעמי, חדא כי לא ידע האדם את עתו ולא ידע מה ילד יום, שמא מחר בא ואיננו, כי אין למות התמהמה, ובפרט בזמן הזה מיתה שכיחא, רחמנא לצלן. ועוד שהאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה (יומא פה ב). וגם כי יזקין לא יסור מדרכו הרעה. ועוד כי האלקים יביא במשפט גם על ימי הבחרות על כל מה שעבר, ועל כל מה שבטל מצוות והרבה לילך אחר התאוות, ותכבד העבודה והדין על הבחורים על אשר בהיות לאל ידו, כי כאיש גבורתו לעשות טוב ולקים כל מצוה וללכת בדרכי התשובה הוציא כחו וימיו להבל וריק ברדפו אחר כל תאוה. אשר על כן עם ה' עבדי ה' הקטנים עם הגדולים, זקנים עם נערים, חזק ונתחזק ונחוס על כבוד קוננו, וגם נחוס על נפשנו ונברח מכל עברה ונרדף אחר כל מצוה וכל מדה טובה, בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאדנו, וה' אלקים יעזר לנו, כי הבא לטהר מסיעין אותו מן השמים (שבת קד, ב): וביותר צריך ליזרז לקים כל מצוה שיש בה חסרון כיס, ולזהר מכל עברה במקום שיש חסרון כיס, כי יצר סמוך מתחזק על האדם, ובפרט בדורות הללו, דור ממון, אדם נכר בכיסו, שלא יהא הכסף נחשב בעיניו למאומה במקום נדנוד עברה, כי מוטב לאדם שימות ברעב, ואל יהי רשע לפני המקום שעה אחת. והאוהב את ה' כאעשר יאות יתן את כל הון ביתו באהבה, ככתוב (דברים ו ה) ואהבת את ה' אלקיך בכל מאדך. והרי זה פקח וסוחר חריף ודומה לקונה מרגליתא דלית לה טימי בעד שוה פרוטה, כך בעד כסף נמאס קנה לו דברי תורה, קנה לו חיי העולם הבא, ומה גם שגם בעולם הזה אוכל פרות וכסף תועפות לו, הון ועשר בביתו (תהלים קיד ג), ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. וכמה תנאים צריך בקיום המצוות כדי שיעלו לרצון, והמה בכתובים בספר החרדים וספר לב דוד, לך נא ראה:

מזכה

ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (אבות ה יח) כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. וגדולה מזו אמרו (שם, יט) כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. ויש כמה מיני מזכה. האחד על התורה, כגון ללמד את העם דעת ויראת השם, ואיזוהי דרך ישרה, ולדרש ברבים דברי מוסר וחקי האלקים ותורותיו תמיד, אולי באיזה יום מן הימים יעשו דבריו פרות, אם לא למאה לעשרה, ואם לא לאחד. ומה טוב ומה נעים לכתב בספר קצורי דינים ודברי מוסר והנהגות ישרות, וללועזים בלעז, שהרי הוא כדורש בפני אלפי רבבות ישראל, ואולי באיזה דור מן הדורות לאיזה איש ישראלי יעשו דבריו פרות ויהיה מזכה אותו. וידוע כמה הפליגו בזהר הקדש (שמות דף קכח) בעצם שכר ומה נעשה יקר וגדלה למאן דמזכי לחיביא, הפלא ופלא: הנה כי כן לו בכח יגבר איש, וברוח שפתיו יוכיח את אחרים. וזו מצוה על כל אדם, לא לחכמים בלבד, רק איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק (ישעיהו מא ו) ונתחזק לעשות נחת רוח ליוצרנו. ובכלל מזכה, לומר ברכות בקול רם, כדי שיענו אמן, ובפרט בברכות העולים לספר תורה, שיש אומרים שאם לא השמיע קולו כדי שיענו הקהל אמן, הוו ברכותיו לבטלה, שאלו הברכות מברך העולה בעד כל הקהל ומוציא את הרבים ידי חובתם (או"ח סי' קלט, סעיף ו). וידוע שגדול העונה אמן (ברכות נג, ב), ולפי גדל המצוה יגדל שכר המזכה: וכן בכלל מזכה שבעמדו בקהל אנשים, או בסעדות יפתח פיו בדברי תורה, ואף מי שלא ידע דבר דברי תורה, שאול ישאל האיש לתלמיד חכם שבתוכם אפלו דבר קל בדברי תורה, ומתוך דפתח לה פתחא, תורה אזלא ומרוחא, ונמצא גורם שיקימו דברי חכמים שאמרו (אבות ג ד) שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה וכו', ושלא יעברו על דברי חכמינו זכרונם לברכה שאמרו (שם ג) שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה וכו'. וכן בכלל מזכה, שישתדל לתקן תקנות והנהגות ישרות בעירו, כגון שיעשו קפה לעניים בפתח בית הכנסת וכדומה. כלל הדברים, כל אשר יוכל לומר אל נא אחי תרעו, וכל אשר יוכל להיות מעשה את אחרים לדבר מצוה בדבריו, או שממנו יראו וכן יעשו, זכות הרבים תלוי בו:

מותרות

ידוע רעת המותרות כי רבה, אם במאכל ומשתה מנפש ועד בשר יכלה, שאם אוכל ושותה הרבה, ראשו ואיבריו כבדים עליו וכמה חלאים יכול לגרם ל), עצמו. וכן אם הולך על גחון אחר מאכלים טובים ותענוגים בני אדם, ואחר מלבושים נאים ודירות נאות ועליות מרוחות ומצירות ומכירות, עובר על בל תשחית, ומה גם אם מוציא יותר מכדי כחו וברכת ה' אשר נתן לו, שגורם רעה לעצמו ויכול לבוא להיות לווה ואינו משלם ולהיות גוזל וחומס, חס ושלום. ואף אם חננו ה' עשר ראוי לחוס על ממונו, שהתורה חסה על ממונם של ישראל (ר"ה כז א), וצדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל (חולע צא א), שבזמן שאדם מתלמד ללכת בגדולות ובנפלאות, אם יבואו עליו ימי הרעה, חס ושלום, שגלגל הוא שחוזר בעולם, יהיה מכרח לעשות עול וכל מום רע כדי לבקש למודו, כמו שאמרו גבי בן סורר ומורה (סנהדרין עב א). אבל המתלמד במדת ההסתפקות ומסתפק במועט, כל ימיו טובים, ואותו המותר, שמוציא לבטלה והולך לאבוד, אם היה נותנו לצדקה מה טוב חלקו ומה טוב חליפתו, ואף אם מרבה ומפליא לעשות צדקות ומעשים טובים, לא מפני זה התר לו להשליך מעותיו לאבוד, שעדין לא העשירו העניים: ונוסף גם הוא בענין האכילה, שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שכל מה שאוכל בימי החל יותר על כדי צרכו להיות בריא לעבודת השם יתברך, מוסיף כח בסטרא אחרא וביצר הרע להחטיאו ומאבד הזמן יקר הערך להרויח יותר, וזמן אחר לאכל יותר, וזמן אחר להוציא יותר. וכמה טרח צריך כדי להרויח וטרח לתקן וטרח להוציא מן הגוף, וכל ההנאות ותענוגי העולם הזה הכל הבל ורעות רוח, הבל הבלים שאין בהם ממש, הטעאות היצר הרע וסמיות עינים: מי האיש החפץ חיים, לא בכח יגבר על יצרו, יתגבר ויסתפק במועט באכילה ושתיה פחות ממה שיש לו, וכן במלבושים ודירות יכחר לו דרך אמצעי כברכת ה' אשר נתן לו, ולא ילך אחר המותרות, והמותר יתן לצדקה לעמלי תורה ויקנה לו חיי העולם הבא. וכן מצינו בדוד, מלך ישראל, שאמר (דברי הימים א כב יד) והנה בעניי הכינותי. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי פאה כ"ד ה"ב), שמה שהיה מצמצם בהנאתו ותענוגי מלכים, היה מפריש לבנין בית המקדש ואסף הון רב. אף אנן נמי תנינן (אבות א ה) יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך. ופרשו המפרשים שכדי שתוכל לעשות שיהיה ביתך פתוח לרוחה, צריך שתנהיג את בני ביתך להסתפק במועט כעניים, ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך:

מהירות - מיתון

מהירות יש צד שאינו טוב, וכמו שכתבתי לעיל בערך הכנה. אמנם יש צד שהמהירות הוא טוב מאד, כמו שנאמר (משלי כב כט) חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב. והינו שלאחר שהסכים בדעתו שיש לו לעשות אותו דבר, בין ממלי דעלמא בין ממלי דשמיא יקפץ ויעשה מצוה יפה שעה אחת קדם, ומצוה הבאה לידו אל יחמיצנה, כי לא ידע מה ילד יום, וכמה מניעות וטרדות והסתות היצר הרע יכולים להזדמן מעת לעת ומרגע לרגע. ומי שהוא זריז נשכר, וגם הוא בכלל עשה רצונו כרצונך, שכשם שרצונו הוא שימהרו לעשות צוויו, ואם יתמהמה משרתו נותן עיניו בו וגוערו, כן להבדיל, ישער בעצמו ויקים מצוות האל יתברך שמו: אבל בתחלה צריך להיות מתון ולחשב מחשבות במלי דעלמא אם נכון הדבר לעשות או אם יותר טוב שיחדל. ואפלו במלי דמצוה צריך להיות מתון לחשב אם ראוי לעשותה, שלא יהא מצוה הבאה בעברה, ושלא יבא להיות תוהה על הראשונות. וכשיסכים לעשותה, יחשב באיזה אפן ראוי לעשותה בשלמות, וכמו שכבר כתבתי בזה לעיל בערך הכנה, ובפרט בענין הדין והמשפט ידוע מאמר התנא (אבות א א) הוו מתונים בדין. בין בדיני ממונות בין בדיני אסור והתר צריך מתון הרבה, שהם כהררים התלויים בשערה. ואשר לא שת לבו לחילה, רבים חללים הפילה, מתיר האסורים ואוסר את המתר ונושא עון גזל ושבועת שוא, ועליו אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ד ז) הגס לבו בהוראה שוטה, רשע וגס רוח, וקרוי שנאוי, משקץ, עול, חרם ותועבה וכהנה רעות. אשר על כן היושבים כסאות למשפט חרדה ילבשו, ולא יהיה להם לבושה לומר לשואלים או לבעלי דינים המתינו, אפלו בדין שדומה לו שכבר בקי בו, אפלו הכי יחזר וילמד חפוש מחפוש, ולא יאמר דבר עד שיהא ברור לו כאחותו: וכן בבואו לעשות משפט ודין ברשעים, צריך מתון הרבה, אי לעשות משפט לשבר מלתעות רשע ולבער הרע, ולפעמים יש להרבות במשפט למען כל העם ישמעו וייראו, אבל צריך לשקל בפלס ומאזני משפט אי חס ושלום במקום המשפט שמה הרשע ונפק מנה חרבא דמתא ויצאו לתרבות רעה ויוסיפו על חטאתם פשע וכדומה. על הכל צריך להיות מחשב מה טוב, אם לעשות או לחדל, ובאיזה אפן ראוי לעשות. והיושב על המשפט ישפך נפשו לפני ה', גדול העצה ורב העליליה, המרחם הוא ירחם עליו ויתקנהו בעצה טובה מלפניו, שלא תצא תקלה מתחת ידו ולא שום דבר שאינו מתקן, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. ועוד נכתב בזה במקומו בערך משפט ודין, בסיעתא דשמיא:

מעשר

ידוע מעלת המעשר כי רבה עד שאמרו (תענית ט, א), שבכל דבר אסור לנסות את ה', חוץ מן המעשר, שנאמר (מלאכי ג י) הביאו את המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. וגדולה מזאת אמרו במדרש רבה (שמות פ' מ"א) על פסוק לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים (דניאל ט ז). אמר רבי נחמיה, אפלו בשעה שאנו עושים את הצדקה, מביטים אנו מעשים שלנו ויש לנו בשת פנים. אין לנו שעה שאנו באים בזרוע אלא בשעה שאנו מוציאים מעשרותינו. דכתיב (דברים כו טו) השקיפה ממעון קדשך מן השמים. עד כאן. והוא דבר פלא. ומתוך השכר נמצינו למדים כמה נחת רוח עושה ליוצרנו, עד שמשלם שכר טוב, ולכן ראוי להתחזק לקים את זאת לשם שמים לעשות נחת רוח ליוצרנו, וסוך הכבוד לבוא. ואשריהם ישראל, יש מפזר יותר מן המעשר בהוצאות מצוה, אבל נראה שמעלת המעשר להוציאו על פי החשבון, ומצוה גוררת מצוה, שבהפרישו המעשר מדי שנה בשנה ומניחו בכיס בפני עצמו, יקל בעיניו להוציא הוצאות מצוה בעין יפה: ובוא וראה סמיות עינים שגורם לנו היצר הרע, שהרי אדם נותן מעות ברבית כדי להרויח, ומה גם במקום בטוח, אף שלפי האמת אין בטחון בבן אדם שאין לו תשועה, כי אלקים שופט, זה ישפיל וזה ירים. אף אם כביר מצאה ידו, ברצות אל התעיף עינינו בו ואיננו, כידוע, ואין איש שילוה לה' ברבית, אף שהכל יודעים שהוא בטוח, ודאי, בלי שום ספק, כי לא איש אל ויכזב. ובהוצאת שאר מצוות יש מקום ליצר הרע לפתות באשר שכר מצוות בהאי עלמא ליכא אף שאוכל פרות גם כאן, והכל מתשרי עד תשרי חוץ מתשר"י [תורה, שבת, ראש חדש, יום טוב], ואם מוסיף מוסיפין לו, כידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ביצה טז, א ויק"ר ל א), אבל כל כך גבר עלינו יצרנו הרע, עד שמפתנו גם כן שלא להפריש מעשר, אף שהשכר בעין על ידי צדקתו הון ועשר בביתו. ואף שבלאו הכי נותן כדי מעשר ואין זה אלא עצלות מלבוא חשבון. ועכוב היצר הרע כדי שלא יעשה נחת רוח ליוצרו ויאבד טובה הרבה: ויש אשר בשמעו בדברים האלה מה המצוה הזאת ומהו מתן שכרה תאוה נפשו לעשותה, אבל דא עקא לה להפריש מן הקרן תחלה. ואם חננו ה, עשר, צריך להפריש הרבה בבת אחת. ועינו של אדם צרה, ומתוך כך מונע עצמו. ומי שהוא מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה, לא ישוב מפני כל. ועל כל פנים אני אומר, שאם לא יוכל לכף את יצרו להפריש על הקרן, לא ימנע מלהפריש מיום אשר נתן אל לבו לעשות זאת על כל מה שהוא מרויח, וכל הבא לידו משם ואילך אפלו מציאה או צדקה או מתנה, כסף ושוה כסף. ואם אינו עושה כלה, על כל פנים עבד, ומהני להניח ברכה אל ביתו ובכל משלח ידו. ומאן דדחיקא לה שעתא, כבר כתבו הפוסקים שיש לו על מי לסמך להוציא ממעות מעשר למזון בניו שהם יותר משש שנים (עי' יו"ד סי' רנ"א ם"ג ובאחרונים ובפ"ת סי' רמ"ט סק"ב), רק שיבוא חשבון הדק היטב: והרוצה לקים את זאת וכזאת ידרש מעל ספר, או מפי סופרים כדת מה לעשות כן יעשה, אז יצליח את דרכיו ואז ישכיל. ומהיות טוב בענין זה וכזה, כזה יתנהג, שבהתחילו לעשות וללכת בדרך טובים, יברר שיחותיו שיהיה בלי נדר ובלי קבלה, ואפלו הכי ככל היוצא מפיו יעשה, ולא ישוב אף אם הדבר עליו קשה, וערבה לה' כקרבן אשה, ויצו אתו את הברכה בכל אשר הוא עושה:

מוסר

ידוע ומפרסם מעלת למוד המוסר, עד שפרשו המפרשים (ברכ"י או"ח סי' א עיי"ש) שמאמר רבותינו ז"ל שאמרו (קידושין ל ב) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. ואמרו (שם) משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נמוח, אם ברזל הוא מתפוצץ הכל הוא על למוד המוסר. ועל הרב מי שאינו מתמיד ללמד מוסר, לא טעם טעם יראת חטא, ודרכו ישר בעיניו, ולבבו יבין אשר הוא יהודי כשר, ואף אם ישמע או ילמד פעם ביובל, או ישמע דברי מוסר, אינו פועל לו ואינו מתעורר כלל, ואין בשר המת מרגיש באזמל, כי טפש כחלב לבם מחמת עוונותיהם, שהם מסכים המבדילים ומטמטמין את הלב, ועל זה אמרו (ברכות יח ב) רשעים בחייהם קרויים מתים, שהם כמתים שאינם מרגישים ביראת ה' ואהבתו ברשפי שלהבת יה כדת מה לעשות, ומתוך כך אין שמחים על המצוות יותר ויותר ממוצא שלל רב, ואין מצטערים על העברות יותר ממי שמתו מטל לפניו כמו שכן ראוי, והכל תלוי לפי טהרת הנפש: והנה סלם מצב לעלות בהר ה' ולקנות טהרת הנפש, הלא הוא השקידה ללמד ספרי מוסר או לשמע, כי אז ילמד ליראה את ה'. ויהי כקרא איש ספרי מוסר, ימצא שוליו מלאים עוונות ופשעים תלי תלים, כי אשר חשב שאין בו עוון אשר חטא, ימצא כתוב בספר שהוא עוון גדול, עוון פלילי, כגון אסור גזל ואונאה, ומצער חברו ושבועת שוא ושקר וליצנות וחנפה ושקרים וברכות חטופות, שהן לבטלה ונהנה בלא ברכה, ודברים בטלים, שנאמר עליהם (טלאכי ב יז) הוגעתם ה, בדבריכם ולשון הרע, שחמור כנגד עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים, וגאוה וכעס וראית נשים וכהנה רעות רבות, ובטול תורה כנגד כלם, אשר כל אלה עברות חמורות הרבה מאד ודשו בהן רבים ונעשו כהתר גמור, ואין איש שם על לב להיות נחם על רעתו ולעזב דרכו. אמנם כאשר יתמיד לקרא או לשמע דברי מוסר יום ליום, יערף כמטר לקחו. כמו שהמטר נוקב את האבן, כך דברי מוסר סוף שנוקבין את לב האבן. הלוך ילך מעט מעט בדרך טובים, ולבבו יבין ושב ורפא לו. וידוע שכל ההתחלות קשות, ויקשה בעיניו ללמד או לשמע דברי מוסר, ולא יכנסו הדברים באזניו, לא חלי ולא מרגיש, אבל סוף שיכנע לבבו, ויערב לו ויבסם לו. וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ברכות מ, א) אם תשמע בישן, תשמע בחדש, ואם יפנה לבבך, שוב לא תשמע. לכן החזק במוסר אל תרף, ואם התרפית חזר בך. חזק ויאמץ לבך: וראוי ללמד כל ספרי מוסר אחד לאחד חזור חזור, חק ולא יעבר, יום ליום ולילה ללילה. ואף כשיחזר בספרים שכבר קרא, יהיו בעיניו כחדשים וימצא התעוררות חדש לפי העת ולפי מצב נשמתו, כי לא כל העתים שוות, כאשר צדיק יבחן. ומאחר שאמרו דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב, מה טוב ללמד פרקי אבות ומוסרי הש"ס ומדרשים וספר הקדוש ראשית חכמה וספר החסיד הרב של"ה וכהנה ספרי הקדש כלם קדושים (ואם יהיה אלקים עמדי, אלקטה באמרים דברי מוסר בקצור מכל ספרי הקדש דברים הנוקבים את הלב ודבר בעתו, וללועזים בלעז, ה' יגמר בעדי ויעזרני על דבר כבוד שמו). והלועזים יבקשו וירדפו אחר ספרי הלעז, כגון תקון הנפש, שבט מוסר וכדומה, כאשר ירדף הקורא בהרים או יבקש לשמע בלמודים: ואפלו מי שחננו ה' דעת ושם חלקו מיושבי בית המדרש ועוסק בנגעים ואהלות, יותר ויותר צריך ללמד ספרי מוסר, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה (אבות א, יז), וכל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו (סוכה נב א), ושגגות נעשות להם כזדונות, והקדוש ברוך הוא מדקדק עמהם כחוט השערה. ואל יאמר אדם, מה לי ללמד או לשמע בלמודים, הכל גלוי וידוע לפני מה שכתוב בספרים שאומרים, איך ראוי לעבד וליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא. זו היא עצת היצר הרע, כי סגלת למוד ספרי המוסר, לעורר את הלב, כי יתן האיש את רוחו במה שהוא לומד וירצה להתעורר, ולומד על מנת לקים, לשמר ולעשות בודאי הדברים עושים פרות, ורוח נכון יתחדש בקרבו:

מחשבה

מחשבה טובה מה רב טובה, שבה תלוי כל העבודה, כמו שכתבתי לעיל בערך לב טוב. ואיתא בזהר הקדוש (ח"א קכה), שלפי מה שחושב האדם ממשיך עליו, אם דברים שבקדשה ממשיך עליו קדשה, ואם הרהורים רעים, ממשיך עליו טמאה ומטמא נפשו, ואל המקום שחושב, שם הוא מנת חלקו. הנה כי כן, ראוי לאדם להתחזק ברב עז ותעצומות לחשב מחשבות טהורות, דברים המביאים את האדם ליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא ולדבקה בו, ולאחז בענוה ובשפלות ובשאר מדות טובות וישרות ולחשב ברוממות השם יתברך שמו, כי גבוה מעל גבוה ולגדלתו אין חקר, ככה יעשה תדיר לקים מה שאמרה תורה (דברים ו ה) ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך. ופרושו, שלא יהא לבבו פונה לשתף אהבת דברים אחרים עם אהבת ה', לאהבת ה' באפן שכל אהבתו תהיה על פי התורה וכל מעשיו יהיו לשם שמים. וכתיב (שם ו) והיו הדברים האלה על לבבך וכו' בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וכו'. ופשטה דקרא משמע שרצה לומר שתהיה אהבת ה' לזכרון תמיד. וכן כתיב (ויקרא יט ד) אל תפנו אל האלילים. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קמט א) אל תפנו אל מדעתכם. ותמן תנינן (אבות ג ד) המפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחיב בנפשו. ובאמת שהוא שטות גדול שבהיותו יכול להיות מחשב מחשבות טהורות ליראה ולאהבה וכדומה, שהן מצוות דאוריתא ומקבל עליהן שכר, מפנה לבו לבטלה או מהרהר הרהורים רעים, שיענש עליהם. על זה נאמר (ירמיה ב יג) אותי עזבו מקור מים חיים, לחצב להם בארות בארות נשברים: והן אמת כי יצר לב האדם רע, ואין אדם שליט ברוח, אבל על כל פנים חיובא רמיא, להתחזק להחליף מחשבות רעות וזרות במחשבות טהורות, ולהרגיז יצר הטוב על יצר הרע אפלו אלף פעמים ביום, ויקבל שכר טוב בעמלו, שמסיעין אותו מן השמים. ובכל פעם כשיזכר אשר לא טוב עושה שמפנה לבו לבטלה או בהרהורים רעים, ידמה כמי ששוקע בטיט היון ומתחזק לצאת ולבו למו אב יצעק הושיעה אדוני המלך, הצילני מטיט, ונמצא כתוב בספרי המקבלים שטוב לבטל הרהורים רעים שיכון או יזכיר שם קר"ע שט"ן בנקוד שבא, ויאמר פסוק (ויקרא ו ה) אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה. ופסוק (תהלים קיט קיג) סעפים שנאתי ותורתך אהבתי. ויעביר יד ימינו על מצחו שלש פעמים, ויועיל בעזרת האל יתברך, ובלבד שישתדל להעתיק מחשבתו מהרהורים. וטוב שיכון תמיד לשם טרניאל גימטריא מצפץ, להכניע יצר שעולה שלש מאות: וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא כט א) שהרהורי עברה קשים מעברה. והם אמרו (ב"ב קסד, ב) שהרהורי עברה אין אדם נצול מהם בכל יום. אמנם כתב הרב הקדוש ראשית חכמה, שאם אינו מאריך בהרהורו ותכף בורח ממנו, לא יענש, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, אבל אם מאריך בהרהורו, ענוש יענש, שגורם רעה לעצמו לבוא לידי קרי והוצאת שכבת זרע לבטלה והוא חמור משפיכות דמים. והחמירו הרבה מאד בזהר הקדוש (בראשית דף ריט) בעוון זה, עד שכמעט אין לו תשובה ואין לו חלק לעולם הבא. תסמר שערת אנוש מראות חמר שבו. לך נא ראה בספר הקדוש ראשית חכמה, פרק י"ז משער הקדשה, ובספר סדר היום ושאר ספרי הקדש, וחרדת חרדה גדולה יותר ויותר מחרדת מות: הנה כי כן, לפי חמר שבו, ראוי לאדם לעשות גדר לגדר ומשמרת למשמרת כדי לעמד על המשמר שלא לבוא לידי מחשבות והרהורים רעים, והגדר הגדול להיות עוצם עיניו מראות ברע (ישעיה לג טו) שפרשו רבותינו ז"ל דהינו שלא יסתכל בעריות (ב"ב נז, א) שעינא ולבא תרי סרסורי דעברה, עין רואה ולב חושב מחשבות און. וכתיב (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם. ומלבד אסור הסתכלות בעריות, דהיא גופא עברה ונדבר בזה לקמן בערך ראיה, בסיעתא דשמיא, עוד בה שעברה גוררת עברה, שאם מידי עברה יצא, מידי הרהור לא יצא וענוש יענש על דמגרי יצר הרע בנפשה, על דרך שאמרו (נדה יג ב) המקשה עצמו לדעת, יהא בנדוי משום דמגרי יצר הרע בנפשה. והן בכלל צריך לזהר במה שהזהירונו רבותינו זכרונם לברכה שלא לאחז באמה אפלו להשתין. ואמרו (שם) כל האוחז באמה ומשתין, כאלו מביא מבול לעולם. ויש בדבר חלוקי דינים בין נשוי לשאינו נשוי ובין מן העטרה ולמעלה ובין למטה, כמו שמפרש בשלחן ערוך (או"ח סימן ג, סעיף יד) יעין שם: אבל לפי חמר שבו ראוי להחמיר בכל ולאסר אסר על נפשו, ולא יאחז באמה כלל, אלא יסיע בביצים או יאחז על ידי בגד. וזה כלל גדול לנצל מכל חטא לברח מאה שערים של התר שלא לכנס באחד של אסור, וכל שכן באסור חמור כזה, שעליו אמרו בזהר הקדוש (שמות דף כו) שנאמר (איוב יט כט) גורו לכם מפני חרב וכו': והגדר הגדול לנצל מהרהורים רעים, שישא אשה בילדותו וישיא בניו סמוך לפרקן, שהרי אמרו (קידושין כט, ב) כיון שעבר אדם עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בהרהורי עברה. ובודאי שרבותינו הקדושים הם אמת ודבריהם אמת, וזו רעה גדולה שאין כמוה. אי לזאת לו בכח יגבר איש לשא אשה בילדותו ולהשיא בניו סמוך לפרקן, ולא ישוב מפני כל. והן בכלל, שלא ירחיק נדד בדרכים להיות שרוי בלא אשה זמן וזמנים, שאי אפשר לנצל מהרהורי עברה ומעברה עצמה. וחבל על דמשתכחין רעות רבות באנשים המרחיקים נדד מביתם ויושבים בערי אדום דפריצי בעריות, ולית אנש דימחא בידיהו, והשוקים מלאים זונות נשכחות דמגרו יצר הרע כארסו של עכנאי, ועל כן רבים כשלו ונפלו בעוון נשג"ז. והאיש אשר הוא טהור וירא ה' מרבים, אם מידי עברה יצא, מידי הרהור לא יצא, ולא יהיה טהור מקרה לילה. אוי לנו כי דין גרמ"א דעצירא"ה עכבו"ת משיחא: אי לזאת מי האיש החפץ חיים, אם מצטרך להיות נושא ונותן בערי אדום זמן ארך, יקנה לו חבר שיהיה האחד יושב בעירו, והאחד יקבע דירתו אל המקום אשר יהיה שמה הרוח ללכת עם אשתו עמו. ואם כה יעשה, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, כי לא טוב היות האדם לבדו לא לעולם הזה ולא לעולם הבא. ואף אם בעבור זה יתרבה לו ההוצאה, אל יחוש, כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, וטוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח (קהלת ד ו): וכבר יש חרם מרבנו גרשום שלא לישב שמונה עשר חדשים חוץ לביתו הובא בבאר הגולה יורה דעה, סימן שלד, עין שם. ולית דחש לה ולא ידענא טעמא, והיא לא תצלח, כי השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה (יבמות סב ב) ואף שזה נאמר על מי שאינו נשוי, גם זה בכלל: ואם יארע, חס ושלום, איזה חלי לאשה שאינה יכולה לטהר לבעלה זמן וזמנים, וכן היולדת וכדומה, חיובא רמיא עלה לבקש רפואות תעלה בכל מאמצי כחה כדי לטהר לבעלה יפה שעה אחת קדם. והן בכלל שלא תאחר מלטבל טבילה בזמנה אפלו יום אחד, כי לא תדע מה ילד יום ילדי פשע, חס ושלום. והנה כשאדם יודע מספר הימים שאשתו תהיה בנדתה, אינו מעתד להרהור כל כך אחרי שמסיח דעתו הימנה, אמנם כאשר חושב שהגיע זמנה לטהר, והיא לא מטהרה, אז הוא הזמן מסכן, שבכל יום חושב השתא טבלה. לכן עצה טובה, שתהא מספרת עם בעלה ותגיד לו מתי מתחלת לספר נקיים על ידי סימן במלבושה שיעשו ביניהם ואם סתרה ספירתה, תחזר ותגיד לו. ואם אחר כל העמל והטרח לא תמצא תרופה, חיובא רמיא עלה להרשות לבעלה לשא אחרת עליה להצילו מן החטא. ואף כי קשה כשאול קנאה, צרתה בצדה, לפם צערא אגרא. מה טוב חלקה ומה נעים גורלה): ועל כל פנים מי שהוא מכרח להיות שרוי בלא אשה או שהוא בדרך או בזמן נדתה, לו בכח יגבר לגדר גדר לעצמו ולכרת ברית לעיניו, ושלא להרבות שיחה עם האשה, באשתו אמרו, קל וחמר וכו', וכל אשר בכחו לעשות יעשה, אולי יש תקוה לנצל מעברה ומהרהורי עברה, והבא לטהר מסיעין אותו (שבת קד, א): והן בכלל לטהר מדבורי המביאים לידי הרהורים, כדכתיב (דברים כג י) ונשמרת מכל דבר רע. שמלבד חמר אסור נבלות הפה, כמו שנכתב במקומו, עוד בה שמביא עצמו לידי הרהור, אשר על כן אפלו לדבר דברי תורה בדברים שבין איש לאשתו, הצנועים מושכים את ידיהם, ובפרט בפני רבים מעמי הארץ. וכל ערום יעשה בדעת וישקל בפלס עת לחשות ועת לדבר: ועל אחת כמה וכמה צריכה האשה לזהר בזהירות יתרה שלא להכשיל את אחרים, כי האשה ההיא תשא את עוונה, והיא נוטלת חלק בראש, כי המחטיא את חברו הוא רע ומר יותר מההורגו, ולכן תזהר שלא תצא מקשטת בפני אנשים, ותהיה כל כבודה בת מלך פנימה. ושבח אני את בני ישמעאל בענין זה, שמסתירים נשותיהם מכל איש. וכל שכן וקל וחמר שלא תיניק את בנה ולא יהיו דדיה מגלות בפני רבים. וכן תזהר שלא להגביה שולי בגדיה ושלא להכניס ידה תחת הסנר להתחכך בפני אנשים. וכן לא תברך ברכת אשר יצר בקול רם בפני אנשים, ואין צריך לומר שלא תכנס לבית הכסא בפני אנשים. כזאת וכזאת, כל אשה חכמת לב ויראת השם שמוסיפה לזהר, היא תתהלל. ועל הכל מה טוב שתקדים תפלה לצרה ותשפך נפשה לפני ה' בכל יום שיתקננה בעצה טובה, באפן שלא יתגלגל חוב על ידה, כאשר ספרו בש"ס, ולמדנו יראת חטא מבתולה (סוטה כב א). [וגם על זה אניף ידי וסמכתיה בבית תפלותי, בסיעתא דשמיא]: וכמה דברים הזהירו רבותינו זכרונם לברכה כדי שלא יבוא לידי הרהור, כגון שלא להסתכל בבהמה חיה ועוף בשעה שנזקקין, ושלא לישב על מטה שיודע שאיש ואשתו שוכבים בה, ושלא להסתכל באצבע קטנה של אשה. ואמרו (ברכות כד, א) כל המסתכל באצבע קטנה של אשה, כאלו מסתכל במקום התרף. ואסרו להשתמש באשה כלל ולשאל בשלומה ולהרבות שיחה, וכל שכן מזיגת כוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, שאסור לקבל משום אשה, חוץ מאשתו בזמן שהיא טהורה, כמפרש בפוסקים (שו"ע אבהע"ז סי' כא). וכהנה כמה דברים שאסרו חכמינו זכרונם לברכה כדי שלא יבוא לידי הרהור, והמון העם אין נזהרין. ואף אם יאמר אדם עושה אלה, שלבו חלל בקרבו ומידי הרהור יצא, על כל פנים מידי עברה לא יצא, שעובר על דברי חכמים ומגרי יצר הרע בנפשה. והם אמרו (נדה יג, ב) המקשה עצמו לדעת, יהא בנדוי, משום דמגרי יצר הרע בנפשה. ולכן לו בכח יגבר איש לקים דברי חכמים ויוסיף גדר וסיג ומשמרת למשמרת לעצמו לפי מה שהוא אדם, וכל המרבה לעמד על המשמר, הרי זה משבח. וכמו שמצינו ברבותינו הקדושים, שהיו אומרים לתלמידיהם שמרוני מפני בתי, מפני כלתי, כמובא בש"ס (קידושין פא ב). וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים:

משא ומתן

ידוע ששאלה ראשונה ששואלין ליום הדין הוא נשאת ונתת באמונה, (שבת לא א סנהדרין ה א) ועתה בעוונותינו הרבים אנשי אמונה אבדו, באמרם טענות של הבל, שבזמן הזה קשים מזונותיו של אדם, והרוצה להתנהג בישר ואמונה לא יוכל. לאכל אפלו פת במלח, ומתוך כך נעשה כהתר לעשות עולה ולדבר כזב ולהונות ולגנב ולגזל ולהשיג גבול וכהנה רעות רבות, מלבד בטול תורה ותפלות בצבור וחלול שבת וכדומה, ואין איש שם על לב להיות נחם על הרעה, אוי להם לבריות מיום הדין. ולא לחנם אמרו (מנחות כט ב) מפני מה נברא העולם הבא ביו"ד, מפני שצדיקים שבו מועטים, כי כל התורה כלולה באמונה, כדכתיב (חבקוק ב ד) וצדיק באמונתו יחיה. ואדם נכר בכיסו, כי המאמין בה' כי הוא הנותן כח לעשות חיל, ושכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה (ביצה טו א) מפי עליון, לא יאמין שעל ידי עברו פי ה' יצליח את דרכיו, הס כי לא להזכיר, ואם יצליח בודאי, בלי שום ספק, שיהיה עשר שמור לבעליו לרעתו, מלבד ענשו שיהיה שמור לו לעולם הבא. ואם תראה אדם ישר, שהולך בדרך טובים ונושא ונותן באמונה, שמזונותיו מצמצמים, חלילה להאמין שיש צדיק אובד בצדקו, חס ושלום. השופט כל הארץ לא יעשה משפט ישר, חלילה וחס, רק לו נתכנו עלילות. והמאמין בה' באמת ובלב שלם, יאמין באמונה שלמה שהצור תמים פעלו, כל דרכיו משפט. וכל דעבד רחמנא לטב עבד, למען ייטב לו בעולם שכלו טוב. והן אמת, שכל ישראל מאמינים בני מאמינים, אבל לא האמונה היא העקר, והכל לפי רב המעשה, שיהא מורה על האמונה, וכמו שכתבתי גם כן לעיל בערך אמונה:

מנהג

ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (שמות רבה מז ה) אזלת בקרתא אזל בנימוסה שאין ראוי לשנות ממנהג המקום. וגדול כח המנהג עד שאמרו (מם' סופרים יד יח) מנהג מבטל הלכה. והן אמת שיש מנהגים רעים שראוי לבטלם, אבל צריך פלס ומאזני משפט, שאם יש בו סרך אסור ואין להם על מה שיסמכו, בודאי ראוי לבטל המנהג בחזק יד, ולא ישמע לקול מלחשים חסרי מדע, שרוצים להחזיק מנהג אבותיהם בידיהם, ובין טוב לרע אין מבחינים, ופוערים פיהם לבלי חק, דזומר, ראו יצאו חכמים חדשים מוציאים תורה חדשה, דברים אשר באזנינו לא שמענו ואבותינו לא ספרו לנו. וכי לא ראינו חכמים אם אמת היה הדבר למה לא אמרוהו חכם פלוני וחכם פלוני, ואי לזאת כבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין ז א), שלכל. אחד מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו, ולכן תלמיד חכם שאמר דבר חדש, אין מזניחין אותו: ולו חכמו ישכילו תועי רוח בינה, כי מה להם ולצרה להצטער על עקירת מנהג, החכם שעוקר המנהג הוא יחוש לעצמו, שבודאי החכם יודע כח המנהג יותר ממנו, ואם חס ושלום חטא הוא, הקולר תלוי בצואר החכם, והוא חטא רבים נשא, וכל העדה כלם מנקים מעוון. וכמו שמאמינים את החכם על כל דיני אסור והתר, כך ראוי שיאמינו אף לזאת, כי הוא ידע את אשר יעשה. ולא לכל אמרו"גדול כח המנהג", כי לפעמים מנהג הוא גהנם. אמנם אם אין בו סרך אסור או שיש להם על מה שיסמכו, ראוי לחוש למנהג: וכבר כתב בספר החסידים (סימן קיד) שהמבטל קרובץ, שנהגו לומר, עובר על לא תסיג גבול שגבלו ראשונים. ואם הוא ירא שמים ורוצה לצאת ידי כל הדעות, או לנהג שום מנהג של חסידות על פי האר"י ז"ל, יתהלך בתם לבבו בקרב ביתו, ולא יתראה בפני רבים, אם לא שהוא מפרסם בחסידות וכל העם עונים אחריו מקדש, ולא יהא מוחה באחרים שאין עושים כן, אבל לא יהיה אחרי רבים לרעות ולעשות כמעשיהם, כי יש רעה חולה ברבים מעמי הארץ שעוברים על דבר תורה ומבטלים כמה מצוות, כגון נטילת ידים וסעודה שלישית ותענית צבור וכדומה, וכשמוחים בידם, אומרים כך נהגנו, ישתקע מנהג כזה, וכן כמה מנהגים רעים, ובטול תורה כנגד כלם, שנעשו כהתר, בזה לא שיך לילך אחר המנהג. ואם לא יוכל למחות באחרים, לפחות שומר נפשו ירחק מהם ולא יעשה כמעשיהם: ואפלו במלי דעלמא אין ראוי לילך אחר המנהג, כגון בסדר הוצאות מרבות שנהגו, ואף מי שאין ידו משגת דוחק עצמו ומצטמק ורע לו מפני הכבוד או מפני דחק בני הבית, דעתן של נשים קלות, ולא זו היא דרך ישרה, אלא ידקדק בסדר הוצאה כפי ההכרחי וכפי כחו, ואל יחוש למנהג, רק יעשה את שלו אך אם ידברו עליו תועה ויקפידו עליו ויתנו לו תרעומות, הכל הבל ורעות רוח, אך בתנאי שלא יעשו מחלקת, ובפרט עם בני ביתו, רק בפה מתוק ולשון רכה ינהגם וינהלם על פי דרכו, כי גדול השלום:

מידות

מדות טובות וישרות מה טובן ומה יפין, המתנהג בהן אהוב למעלה ונחמד למטה, ומוצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. כל קבל דנא קשה ענשן של מדות רעות, והמתנהג בהן שנאוי ומשקץ, רע לשמים ורע לבריות, כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים בש"ס ומדרשים וזהר הקדוש וספרי המוסר מלאים זיו, כל ההוגה בהם טועם טעם יראת חטא. כי הן אמת שיש דעות חלוקים, יש מי שחננו ה' טבע טוב ומדות טובות ודעות נכונות מן הבטן ומן ההריון, ויש כל בתר אפכא, רחמנא לצלן ולשיזבן. ומי שחננו ה' דעת, ונקל לו להתנהג במדות טובות וישרות, ומכיר בגנות המדות הרעות, יתן הודאה על חלקו ויאמר, קטנתי מכל החסדים, כי טוב חסד זה מחיים ומכל חיי העולם הבא: אמנם מה יעשה הבן שמדותיו רעות ודעותיו כעורות, ותועה מדרך השכל ואומר לרע טוב ולטוב רע ודרכו ישר בעיניו, זו רעה חולה לאין מרפא, שכבר אמר שלמה המלך, עליו השלום (משלי כו יב) ראית איש חכם בעניו תקוה לכסיל ממנו. רק יעשה זאת אפוא, אולי ינצל, ישפך נפשו לפני ה' יום ליום יביע אמר, ערב ובקר וצהרים בתוך תפלת שמונה עשרה (ובעזרת השם אניף ידי אף לזאת וסמכתיה בבית תפלותי, בסיעתא דשמיא) שיתקנהו בעצה טובה להיות שלם במדות ובדעות, ובכל מיני שלמות, ויעשה הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, וגם יתמיד ללמד בספרים המלמדים לאדם, ויתאבק בעפר החכמים וילמד ממעשיהם, ואל יסור מדבריהם, אפלו אם נראה לו שאומרים על שמאל שהוא ימין, אל בינתו אל ישען (שם ג ד), ויבטל דעתו ורצונו מפני רצון אחרים, ויתחזק ביד חזקה ובזרוע נטויה ברב עז ותעצומות לעשות נגד טבעו או נגד דעתו זמן וזמנים, עד שההרגל יעשה לו טבע, ויפקח ה' את עיניו, ויראה בעיניו, ולבבו יבין אזוהי דרך ישרה, ושב ורפא לו, ולפם צערא אגרא. וגמירי הבא לטהר מסיעין אותו (שבת קד א). אבל אין פוטר אותו מיום הדין באמר, כך היתה מדתי וכך השיגה דעתי, ולא יכלתי להתאפק ולעבר על דעתי ועל מדתי. אין זו דרך מוציאתו מידי עברה, כי כל אשר יחפץ האיש יעשה, וכל יכול על ידי עמל ויגיעה. וכבר אמרו (מגילה ו! ב) יגעת ולא מצאת אל תאמן, ואדם לעמל יולד. אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, זה כלל גדול בתורה וזה כל האדם:

מחלוקת

ידוע כמה שנאוי המחלקת, כמפרש בדברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים, ולפי חמר שבו כמה וכמה צריך האדם להתחזק ברב עז ותעצומות להתרחק ולברח ממנו כבורח מן המות. והנה מי שלא בא לידו לעשות מחלקת, אל יתהלל, כי אם בזאת יתהלל המתהלל כאשר יהיה לו סבה גדולה לעשות מחלקת, כגון שחוטאים כנגדו בגופו או בממונו או בכבודו, ואף על פי כן הוא מן הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים (שבת פח! ב גיטין לו, ב), אשר עליהם הכתוב אומר (שופטים ה לא) ואהביו כצאת השמש בגברתו. וידוע מה שפרשו על פסוק (איוב כו ז) תולה ארץ על בלימה, שאין העולם מתקים אלא על מי שבולם פיו בשעת מריבה (חולין פט, א). והן בעוון גבר אויב היצר הרע של המחלקת על עסקי חנם, כי לפי האמת הכל הבל ורעות רוח, כי מה יתן ומה יוסיף הכבוד שיכבדהו, או הבזיון שיבזהו אדם אשר להבל דמה: ומי יתן והיה כאשר יהיה ריב בין אנשים, האחד מהם אם היה ירא השם ורודף שלום, גם את השני היה מביאו לדרכי שלום, כי אי אפשר למחלקת להתקים והוא באחד, אבל דא עקא, כי ינצו אנשים יחדו, שניהם שוים לרעה, וכל אחד מתנשא לאמר אני גדול, ולמה אשפיל את עצמי ואשאר אני תחתיו, ומתוך כך המחלקת פרה ורבה, שהרי אמרו (סנהדרין ז א) האי תגרא דמי לבדקא דמיא, כיון דרוח רוח. ולו חכמו ישכילו שהמשפיל עצמו לרדף שלום, הוא העולה מעלה מעלה: ואם רבה רעת המחלקת כי ינצו אנשים יחדו, על אחת כמה וכמה רעה כפולה ומכפלת כי יהיה ריב בין איש לאשתו. וידוע כמה שקדו חכמים וכמה תקנות עשו מפני דרכי שלום, ובפרט מפני שלום הבית. ושמו של הקדוש ברוך הוא, שנכתב בקדשה, התיר למחקו כדי לתן שלום בין איש לאשתו, וממנו נלמד כמה צריך האדם שיסבל בשביל שלום הבית. ולעולם כשיש דברי ריבות, מן הגדול צריך שיבוא השכל ויגער בהשטן, ואל יחזיק במחלקת, אלא יהא אוהב שלום ורודף שלום, כל שכן בין איש לאשתו, שדעתן של נשים קלות, וחיובא רמיא על האיש, שהוא בר דעת, למחל על עלבונו ולהשפיל עצמו לכבוד קונו ולרדף שלום בכל כחו, כי רבה רעת המחלקת בתוך הבית, שגורם רעה לעצמו ולזרעו אחריו. ואוי לו לפוגם את זרעו, שגורם שיהיו בניו בני מריבה, בני שנואת הלב: ולכן לו בכח יגבר איש לבקש שלום הבית, ויעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו. וכל שכן וקל וחמר שלא להחזיק במחלקת נגד הרבים, אף אם יראה לו שעוברים עליו את הדרך ועושים לו נגד הדין, הדין עם הרבים, כי הן אל כביר לא ימאס (איוב ח כ), ואם לכל העברות צריך לעשות גדר לגדר ומשמרת למשמרת, על אחת כמה וכמה לענין המחלקת לפי חמר שבו. וכשם שנאמר (תהלים לד טו) בקש שלום ורדפהו, כל קבל דנא הרחק מן המחלקת, וברח לך ממנו כבורח מן האש, כי אש היא עד אבדון תאכל: והנה רב המחלקת מצויה בין הנשים, כי עשרה אנשים יכולים לישב כאחד באהבה ואחוה, ואין שתי נשים יכולות לדור כאחת בלי מחלקת. וכבר אמרו באבות דרבי נתן כשתראה עורבים לבנים, תראה שתי אחיות יושבות כאחת בשלום ורעות, ולא עוד אלא שמעוררות מדנים גם בין אנשים. אי לזאת הפזור להן הנאה להן והנאה לבעליהן. ולא ישבו אחים יחדו בבית אחד ולא כלה בחמותה. ותכף כשיראה דברי ריבות שממשמשין ובאין, תכף יפרידו החבילה קדם שתהיה השלהבת עולה, ואחר כך אש תמיד תוקד לא תכבה, כי מתוך המחלקת באים לידי חרופין וגדופין, ואחר כך עברתם שמורה נצח. ולכן יחיש מפלט יפה שעה אחת קדם, ואל יחוש להוצאה מרבה, ולא ישוב מפני כל, כי המחלקת מכלה ממון, גוף ונפש, וגדול השלום, ושם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם:

מובחר

כמה מבחר לעשות מצוה מן המבחר, שמורה על האהבה. ואמרו בש"ס מסכת ברכות (דף ל א) מהיות טוב אל תקרי רע. ופרש רש"י כיון שאני יכול לעשות טוב ולעשות מצוה מן המבחר, לא אקרא רע שלא לעשות מצוה מן המבחר. שמע מנה דמי שאינו עושה מצוה מן המבחר בשם רע יקרא: והאדם יראה איך הוא מדקדק על אכילתו ושתיתו, שתהיה בשרא שמנה ומתבלת וקמח לבן ויין טוב בכלים נאים, ועל מלבושו כמה טורח ומוציא הוצאות להיות הדור בלבושו, ואינו מתרצה על הבא מידו, ולעולם מבקש מבחר המין, על אחת כמה וכמה לעשות רצון קונו, לעשות נחת רוח ליוצרו. ואם אינו מתרצה, דומה כאלו לא חס על כבוד קונו, חס ושלום, בהיות לאל ידו לעשות יותר נחת רוח ליוצרו, כאשר כתבתי לעיל בערך מצוות, לכן כל אשר בכחו לעשות על צד היותר טוב יעשה:

משפט ודין

ידוע מעלת המשפט, דכתיב (ישעיהא כז) ציון במשפט תפדה. וכתיב (דברים טז יח) שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך. וצריך למנות בכל עיר ועיר חכם שיורה דיני אסור והתר, וידין בין איש ובין אחיו, ויודיע להם את חקי האלקים ואת תורותיו, ואת הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון: והנה כדי שיהא ישוב ותקון בכל עיר ועיר, יש אזהרות שצריכין לזהר אנשי העיר ויש אזהרות לדין, ואלו דברים שאין להם שעור, שהכל לפי המקום ולפי הזמן ולפי דעת הדין ולפי מדותיו, ולפי דעות בני אדם ולפי מדותיהם צריכים להתנהג זה עם זה ולסבל זה מזה באפן שיהא זווגם עולה יפה באהבה ואחוה, שלום ורעות כשבת אחים יחד. אמנם נכתב קצת אזהרות הראויות להתנהג בהן ישמע חכם ויוסיף לקח. ונתחיל באזהרת הקהל, שראוי לכל קהל ישראל, אפלו אם ה"ן צבור עני, ידחקו עצמם לענין זה להיות להם ראש ומנהיג, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה (במדבר כז יז), כי כאשר אין מלך בישראל, איש הישר והמעקל בעיניו יעשה. אי בדיני אסור והתר אין בהם יודע, ומתירין אסורין ואומרים לרע טוב ולטוב רע. אף אם הם שוגגין, האלקים יביא במשפט על שלא בקשו מי שילמדם בהיות לאל ידם, ושגגת תלמוד עולה זדון. ואי בדיני ממונות צריך שיהא איש על העדה, שיציל עשוק מיד עושקו בכח התורה, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו על ידי אויבינו פלילים, ערכאות של עכו"ם, אשר נוטים אחרי הבצע ואחרי השחד, מלבד חמר שיש בדבר לדון בערכאות של עכו"ם, כמבאר בפוסקים, תסמר שערת אנוש: ואף אם ידונו בדיני ישראל אנשים שאינם חכמים בדיני תורה על פי תורת האדם, לא פלטי מלדון לפי ראות עיניהם, ואיכא קרוב דעתא לרעים אהובים או למאן דמקרבא לה הנאתה, ואינו רואה חובה לו. ואף אם יעשו הטוב והישר לפי דעתם, לא פלטי מחשדא אבל מאן דשקלי לה גלימה בדינא לזמר וליזיל. מכל מקום, במקום שאין אנשים חכמים, ראוי לבחר הרע במעוטו ולמנות אנשים סוחרים יראי אלקים, בעלי דעה, לדון בין איש ובין רעהו, ולא יצטרכו בני ישראל לילך בערכאות של עכו"ם, חס ושלום. אבל אשריך ארץ, שמלכך תלמיד חכם, הוא יורה דעה, הוא יציל את העיר בחכמתו, וזכותו יגן עליהם להצילם מכל רע ולהניח ברכה בכל מעשה ידיהם, אשר על כן איש את רעהו יעזרו, והחלש יאמר גבור אני להחזיק במצוה זו להעמיד דין תלמיד חכם בעיר: ומצוה גוררת מצוה, כי הן בכלל שיהיו מחזיקים ביד לומדי תורה, והם נוטלים חלק בתורתו ומעשיו, ומה טוב חלקם ומה נעים גורלם. אך צריך שידחקו עצמם להספיק להחכם די מחסורו אשר יחסר לו ברוח ולא בצמצום, באפן שתהא דעתו צלולה ומישבת עליו, ולא יהא ירוד. ומה טוב חלקם של המשמשים תלמידי חכמים, כי גדולה שמושם יותר מלמודם (ברכות ז, ב), ואותה שעה שפנוי התלמיד חכם ללמד בעבורם, הם יקחו חלקם. ובמה יודע אפוא מי שנפשו חשקה בתורה ונפשו עגומה על שאין חלקו מיושבי בית המדרש, אם כנים הדברים, יעשו מה שבידם לעשות להחזיק ביד לומדי התורה, מי בגופו ומי בממונו, וגדול המעשה יותר מן העושה (ב"ב ט, א מסכת כלה ב). וכתיב (קהלת ז יב) בצל החכמה בצל הכסף. וידוע מה שפרשו בפסוק (דברים טז כ) צדק צדק תרדף. הלך אחר בית דין יפה (סנהדרין לב, ב): הנה כי כן צריכים אנשי העיר לתן לב קדם שימנו פרנס על הצבור, ויבדקוהו יפה יפה שתהיה שמועתו יפה, ושיהיה חכם בקי בדיני התורה, ושתהיה יראת חטאו קודמת לחכמתו, ושיהיה שלם במדות ובדעות, יודע להנהיג את הקהל על פי מדותיהם ולסבל אותם כאשר ישא האומן את היונק (במדבר יא יב). ואם יש תלמיד חכם מבני העיר, הוא קודם, שהוא בקי יותר בהלכות מדינה ומדותיהם וטבעם, והם בקיאים בו ומכירים אותו. ואם יצטרכו להביא ממדינה אחרת, יעשו חקירה ודרישה היטב קדם שיקבלוהו לבל יבואו להתחרט ולהרבות מחלקת, חס ושלום. וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (דברים א יח) ואצוה אתכם בעת ההיא, אזהרה לצבור שתהא אימת דין עליהם (סנהדרין ח א). וכתיב (דברים ו יג) את ה' אלקיך תירא. לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב ב). הנה כי כן צריכים הצבור להזהר בזהירות יתרה שלא למרות פי המורה ושלא להטות מן הדבר אשר יגיד להם ימין ושמאל, אפלו אם יאמר על ימין שהוא שמאל או אפכא: ועקר המצוה הזאת מטלת על גדולי העיר, פני העדה, אשר כח בידם להעמיד ולהקים דגל התורה, המה יעמדו לימין הדין בכל כחם ובכל מאדם להעמיד דבריו שלא יפל דבר אחד מכל דבריו ארצה, ואף אם לפעמים יצא מתחת יד הדין דבר שאינו הגון ושאינו מתקן, כי אדם הוא, וכל האדם כוזב, צריכים גדולי העיר להעמיד דבריו ולשבר מלתעות רשע המדברים תועה ורוצים לפרק על ולתן כתף סוררת מלשמע לדבריו, המה יכפום ויכום ויכתום עד אשר ישמעו ויעשו ככל היוצא מפיו, ובזה תהא אימת דין עליהם, ותרום דגל התורה, ויהיה תקון וישוב העיר טוב. והמחזיקים ביד המורה להקים דגל התורה, בזאת יתהלל הגבור בגבורתו כשיעשה גבורה כאיש מלחמה, לעמד על המשמר על התורה ועל העבודה, לעבדה ולשמרה ולתמכה ולסעדה, והמה יקחו חלקם שכר טוב כחלק היושב על כסא ההוראה: וכשם שאמרו (תקוני זוהר תקונא סה) לענין אשה, גרמא דנפל בחלקך, טב או ביש, גררה. כן הדבר הזה, אם ארע שלקחו לראש איש קשה בעל חמה ובעל מדות קשות, צריכים בני העיר לגלגל עמו על פי מדותיו ולסבל אותו ושלא להכעיסו ושלא להרבות במחלקת, חס ושלום. ותהיה אימת דין עליהם, ויזהרו שלא להכוות בגחלתו, ואין צריך לומר שלא יפרקו עלו מעל צוארם ולא יורידוהו מגדלתו, כי אז תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה (במדבר יא יב), שלא ימצאו מי שיכנס במקומו, שיהיו חוששים דלא להוו באעבורי: וכבר מלתי אמורה, כי רבה רעת העיר אשר אין להם מורה, הולכים חשכים ואין נגה להם. אשר על כן, אפלו אם לא עצרו חיל להיות להם רב מורה צדק, לא יבצרו מלקח להם חזן, או מלמד שיהא יודע ספר, בקי קצת בדיני אסור והתר ללמד ספרי מוסר, למען לא יהיו כעורים אשר בחשכה יתהלכו, חס ושלום, ויזהרו בכבודו מאחר שהוא כשושנה בין החוחים, ובמקום עורים מי שיש לו עין אחת צריך להחשיבו, וכל שכן שצריך לזהר בכבוד הרב מורה צדק, אם מצד היותו תלמיד חכם, אם מצד היותו דין: וידוע מאמר רבותינו ז"ל שאמרו (סנהדרין צט ב), שאפיקורוס נקרא המבזה חברו בפני תלמיד חכם, ולא כאשר פשתה המספחת שבעמדם לדין מחרפים ומגדפים זה את זה בפני החכם, והלואי שלא יבוז את החכם כאשר יצא חיב בדין, או כשמוכיחו על פניו על אשר לא טוב עשה, כי דרך איש אויל ישר בעיניו, והוא חכם בעיני יותר מהחכם, וחושב שהחכם עשה עמו שלא כהגן ושלא כשורת הדין. אוי לו לדור שכך עלתה בימיו. וכבר ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני שם) על פסוק ויהי בימי שפט השפטים (רות א א) וי בימי ששופטים את שופטיהם, ויהי רעב בארץ, רחמנא לצלן ואפלו אם אנשים סוחרים הם הדינין, צריך לזהר בכבודם, כי אפלו ריש גרגירא משמיא מוקמי לה (ב"ב צא ב), ושלשה שיושבים בדין שכינה ביניהם (ברכות ו א), שנאמר (תהלים סב א) בקרב אלקים ישפט ולפי הדין דינם כתלמידי חכמים, והמבזה אותם כמבזה תלמידי חכמים, כמפרש בפוסקים, ועליהם נאמר (שמואל א ב ל) ובזי יקלו. ועל המכבדם נאמר (שם) כי מכבדי אכבד: וחובה מטלת על כל אנשי הקהל שלא לתן יד לפושעים, ואפלו אל אביו ואמו יאמר לא ראיתיו, ואת אחיו לא יכיר, ואת בניו לא ידע, אף אם נראה בעיניו שעברו עליהם את הדרך ועשו משפט מעקל, לא ישמע על פיו לומר להם כך, חס ושלום, אלא ברוח שפתיו יכם ויוכיחם ויאמר להם, כל אשר עשה הרב מו, רוה צדק, או ממני הזמן, רצוי ומקבל עלינו, ואין לנו אלא שופט שבימינו, אליו תשמעו, כי את אשר ישים אלקים בדעתם יעשו, והמשפט לאלקים הוא. ואם הקהל לא יחזיקו ביד המורים והשופטים חטאת הקהל הוא, שגורמים שתחרב העיר, חס ושלום, אבל אם עומדים לימין צדקתם להעמיד דבריהם בכל תקף ולא יעבר, העיר ההיא תהיה מצלחת מברכת ה', ותנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה (משלי לא לא): וביותר יגדל החיוב על התלמידי חכמים שבעיר להרים קרן המורה צדק, ולא יעשו עצמם כעורכי הדינים ללמד טענות את הבעלי דינים על בצע כסף, חס ושלום, שכמה רעות גורמים הם, מרבים מחלקת בישראל וקטגוריא בין התלמידי חכמים, ובזיון התורה ולומדיה, ומבאישים ריחן וריח המורה צדק, וחלול השם קשה מכלן. ואש להבת שלהבת המחלקת בוקעת ועולה עד לב השמים, ויאמרו עליהן, קרבו רודפי זמה (תהלים קיט קנ), זונות מפרכסות זו את זו (שבת לד א), ומתורתך רחקו. ועליהם נאמר (שה"ש ב טו) אחזו לנו שועלים וכו'. אשר על כן אשרי תמימי דרך, ההולכים בתורת ה' (תהלים קיט א), ילא יתערבו בשום עסק ושום דין ושום דבר מעניני העיר: ואף אם יש דין לאחיו או קרובו, ונראה לו שהדין עמו והמורה צדק טועה בדין ומחיב את הזכאי, יעשה עצמו כאלם לא יפתח פיו ולא ילך אפלו לומר אל המורה צדק הורני מהיכן דנתו ותורה היא וללמד אני צריך, כי בדור יתום זה עושה אלה לא ימלט משנאה ותחרות. והחושך עצמו מן הדין, פורק ממנו איבה וגזל, והגס לבו בהוראה שוטה, רשע, וגס רוח. ואין צריך לומר שלא ילך רכיל ויגלה סודו לבעל הדין לומר לו לפי דעתי הדין עמך, שגורם רעה גדולה, רק יאמר לו איני מטפל עצמי אם אתה נותן לי כל כסף וזהב, כי אם לכו אל המורה צדק, אשר יאמר לכם תעשו, לא תסורו ימין ושמאל. זהו דרכן של תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם, ובזה ימצאו חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, וכבוד שמים מתרבה וכבוד התורה ולומדיה מתגדל. הן אלה קצת דרכי הישר הראויים להתנהג בהם אנשי העיר הרוצים בישוב ותקנת העיר. ועתה נדבר הן מעט איזוהי דרך ישרה שיבר לו אשר הוא מיושבי כסאות למשפט: הן קדם נאמר שלפי חמר וגדל המשא ועצם הסכנה שיש ליושב על כסא ההוראה מכמה פנים, הן מצד שיוכל להיות טועה בדין ובהוראה ובשקול הדעת, ויכול להכשל להתיר את האסור ולאסר את המתר, ולטהר את הטמאה ולטמא את הטהורה, ולחיב את הזכאי ולזכות את החיב, ורבים חללים יפיל באפן שחרב מנחת בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו תחתיו, והן מצד שהוא מעתד להחניף ושלא למחות ביד מי שבידו למחות, והוא חטא רבים נשא, והן מצד שאם ירצה לעשות כפי הישר לא ימלט ממחלקת ואיבה וכהנה רעות, עד שאמרו (פסחים פז ב) אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה, רחמנא לצלן: הנה כי כן ראוי לתלמיד חכם להיות מצטמק ויפה לו ולברח מן הרבנות הרחק מאד, ויותר טוב להיות חופר כוכין מלהיות רב מורה צדק. אמנם אם נגזר עליו מן השמים, מאחר דאפלו ריש גרגירא משמיא מוקמי לה (ב"ב צא, ב), וכבר הראה הקדוש ברוך הוא למשה דור דור ושופטיו (במדבר רבה כג ה), ובמה יודע אפוא אם נגזר עליו מן השמים, כאשר ימצא במקום שאין אנשים, והם כצאן אשר אין להם רועה, וקמים עליו ומפצירים בו עד בוש שיהא להם לראש ולקצין, ויורה להם את הדרך אשר ילכו בה, באפן שהוא בורח מן הכבוד, והכבוד רודף אחריו, זהו לאות ולמופת כי מה' יצא הדבר. וכגון דא מצוה לזכות את הרבים אם בר הכי הוא, שכבר אמרו (ע"ז יט ב) ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה אבל יעשה זאת אפוא, אולי תהוי לה הצלה פרתא, זה יצא ראשונה, שיקדים תפלה לצרה, וישפך נפשו לפני ה' שיתקנהו בעצה טובה מלפניו ושיצילהו מכל טעות ומכל תקלה, ושלא יצא מתחת ידו דבר שאינו מתקן, וכן כל דבר הצריך, לפי מקומו ושעתו, ירחיב פיו ויבקש מאלקינו מרחם השומע קול תפלת עמו ישראל ברחמים (וכבר ידי עשתה נסח תפלה על זה וסמכתיה בבית תפלותי, בסיעתא דשמיא): וזאת שנית יעשה, שיהא חוזר על הדינין חזור חזור שלא בשעת מעשה ובשעת מעשה, עד שיהא בקי בהן בכל פרטיהן ודקדוקיהן, ויעין עמק הדין, עד שיהא ברור לו כאחותו, ולא ידמה מלתא למלתא בנקל. ואם יש תלמידי חכמים בעיר, ישא ויתן עמהם כי היכי דלמטי להו שבא מכשורא, ואל יהי דן בדעתו יחידי. ואם גאוני עולם חכמי הש"ס היו עושים כך (סנהדרין ז ב), אנן יתמי דיתמי חברי מדע מה נענה בתריהו, שאם בדבר דאיכא צדדין ואיכא לספוקי סומך על ידיעתו, ואית לה ממאן למשאל ולא שאל, הרי זה בכלל גס לבו בהוראה, חס ושלום: ואף גם זאת יעשה, שיתנה עם אנשי הקהל שיהיו מרצים על כל אשר יורה ואשר ידין, אפלו אם יהיה טועה בדבר משנה, שהם מוחלים לו. וזה מועיל לענין הפסד ממון, שכל תנאי שבממון תנאו קים, ונקט מיהא פלגא בידה. וראוי לאנשי העיר להתרצות בכך ולחוס על נפש רבם שלא ילך לגיהנם בעבורם, שאף על פי שהם יתרצו, לא יבצר שהמורה יעין ויחפש עד מקום שידו מגעת, אלא עבד ומהני מיהא, שאם בכל זאת יטעה מחמת שבאיזה פעם לא יעין היטב וכדמבעי לה למעבד לא עבד לא יענש בסבתם: ועוד יש גדר גדול לענין דיני ממונות, שהם מקצוע גדול בתורה, שלא יעמיד דבריו על דין תורה, אלא ישתדל בכל כחו לפשר בפשרה הקרובה לדין בדרך הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, באפן שאיש על מקומו יבוא בשלום, ואף גם זאת לא יעשה הוא לבדו, אלא יצרף עמו את ממני הזמן טובי העיר, אנשים סוחרים, אנשי אמת, יתרי מדע, הבקיאים בטיב משא ומתן ובטיב אנשי העיר, ומחמת זה יצא משפט מתקן, דין אמת לאמתו, והם יהיו לו מעיר לעזר שיהיו הדברים נשמעים, ולא ימצא איש אשר ימרה, ולא יחשדהו שומע. ובאמת אמרו (קהלת ד טו) טובים השנים מן האחד: ומה טוב ומה נעים אם יתקנו בכל עיר ועיר, שכל דין ומשפט, הרב מורה צדק בחברת טובי ומנהיגי העיר ישפטוהו על פי הדין ועל פי הישר, ויתקנו בהסכמת אנשי העיר, שלא יהיה איש אשר ימרה, ולא יסורו מן הדבר אשר יגידו הם, אפלו אם יאמרו על ימין שהוא שמאל. וצריך המורה להיות שלם במדות, ולהתנהג לפי המקום ולפי הזמן, ולפי מה שהוא אדם ולפי הענין ולפי צרך השעה, פעמים בקשות יזרק מרה ויראה לפנים פנים של זעם, אך ישמר עצמו בשמירה יתרה שיהא לבו נכון חלל בקרבו, ולא יבוא לכלל כעס, כדי שלא יבוא לכלל טעות (סברי מטות מח, לא), ופעמים לשון רכה תשבר גרם. וצריך שיהא סבלן גדול ויסבל על צבור על צוארו ולא יבל, ויהא נוהג כצאן את הקהל, אף אם יהיו טרחנים וסרבנים ועולבים אותו, ינהגם וינהלם בנעם שיח וחך מתוק: ובפרט כשיהיו בעלי הדין עומדים לפניו, צריך לזהר ולהשמר שלא לכעס על אחד מהם, אף אם יצא מן השורה ועשה שלא כהגן ודבר קשות, דברים קשים כגידים, לא עת לכעס, אי משום דאכא למחש שיסתתמו טענותיו, ואי משום שאם יצא חיב בדין, יחשד את המורה שעות עליו את הדין מחמת איבה, חס ושלום. ומה גם שאין להאשים כל כך למי שנותן כתף סוררת ומדבר קשות כשיוצא חיב בדין, כי לפי דעתו שנראה לו שהדין עמו כשיוצא חיב, יחרה אפו וקנאתו, כי הדם הוא הנפש, ולא יכול להתאפק מלדבר קשות, ולא מלבו, כי לבו בל עמו. תדע, שעל הרב אחר כך יתחרט, ולכן הלא טוב שימתין שתהא אותה שעה עוברת ואחר כך יוכיחנו על פניו על אשר לא טוב עשה, ויהא נוח לרצות. ולפעמים יעשה עצמו כחרש לא ישמע וכאלו לא ידע, כי ידוע שעז שבאמות ישראל (ביצה כה ב) וידבר העם באלקים ובמשה (במדבר כא ה). וכבר צוה הקדוש ברוך הוא למשה לשא את משא העם כאשר ישא האומן את היונק (במדבר יא יב). ואמר לו, בני טרחנים, סרבנים, על מנת כן תקבלו עליכם (ילקוט וארא רמז קעח), ובזה יגדל שברן של המנהיגים: ועוד צריך המורה להיות לבו כלב האריה, ולא יחניף ולא ישא פני דל ולא יהדר פני גדול, ויקב הדין את ההר (סנהדרין ז, ב), לא ישוב מפני כל ולא יחוס על חסרון כבודו וחסרון הנאתו, כי דורשי ה' לא יחסרו כל טוב. ויחקר וידרש וילמד חפוש מחפוש עד מקום שידו מגעת, לדעת מה נמצא בעיר, מעשים אשר לא יעשו, ויגדר פרצות העיר, ויתקן תקנות והנהגות ישרות, לפי צרך שעה ברוח דעת ויראת ה'. ואם המצא ימצא איש או אנשים בני בליעל עוברי עברה ויוצאים מן השורה, יוכיחם בשבט לשונו, ואם לא ישמעו, יוסיף להכותם מכה רבה וירדפם עד החרמה, כי כשאין דין למטה, יש דין למעלה, חס ושלום, ולא יגור מפני איש (דברים א יז), רק יעשה מעשיו לשם שמים לכבוד צורו, והוא יהיה בעזרו והיה אדירו, והכל בסדר נכון בעצת השרים והסגנים, ותשועה ברב יועץ (משלי יא יד) ושומע לעצה חכם (שם יב טו). וכבר מצינו (סנהדרין לח, ב) בהקדוש ברוך הוא שנמלך במלאכי השרת כדי ללמד דעת את העם שיטל הגדול עצה מן הקטן, וזמנין באפרקסותא דעניא תשכח מרגניתא (זוה"ק ח"ג קנז ב). וגם צריך המורה שידרש לעם את חקי האלקים ואת תורותיו ודרך חיים תוכחות מוסר, אולי יעשו דבריו פחות, אם לא למאה לעשדה, ואם לא לאחד: ועוד צריך המורה שיהיו עיניו פקוחות על עניי העיר ועל האורחים, ובפרט על התלמידי חכמים שבעיר יחוס עליהם כגופו, ויחפש לידע בצערם ובמה הם מתפרנסים, וישתדל בכל כחו לקרב הנאתם, ויכף בדברים את אנשי העיר על הצדקה, לתת לאיש כפי מה שהוא אדם, וכפי מחסורו אשר יחסר לו, וכברכת ה' אשר נתן להם, דלעבדו כדמבעי להו למעבד להניח ברכה אל ביתם. וגם צריך המורה להיות מערב עם אנשי העיר, ולשמח בשמחתם, ולהצטער בכל צרתם, ולבקש רחמים על הכלל ועל הפרט שינצלו מצרתם, ועל כל צרה שלא תבוא עליהם, ושיהיו שבעים רצון ומלאים ברכת ה', שכבר ידוע (מכות יא א) שהכהן גדול היה נענש בענין הגולה לערי מקלט על שהיה לו לבקש רחמים על דורו ולא בקש, וכל שכן היושב בעיר ונהנה מהם שצריך שלא יהא כפוי טובה, ואשר בכחו לעשות יעשה, כי בשלום העיר יהיה לו שלום, והעקר לכבוד השכינה שבזמן שישראל בצער, שכינה מצטערת, חס ושלום: וכדי שלא תהא הרבנות מקברת בעליה, רחמנא לצלן, צריך לזהר שלא להתנהג ברבנות, ושלא ללכת בגדולות ובנפלאות, ובשעה שמכבדין אותו, יתן אל לבו מעוט ערכו לפי הפלס ומאזני משפט אשר לה', כדבר האמור לעיל בערך גאוה, ויתבאר עוד בערך ענוה, ולא יהנה מן הכבוד. וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין יד א) הוי קבל וקים. הן אלה קצות דרך ישרה אשר ילך בה היושב על המשפט, ישמע חכם ויוסף לקח: ועוד אני מדבר בהנהגת הבעלי דינין, כי הן אמת דאמור רבנן מאן דשקלי לה גלימא בבי דינא, לזמר וליזיל (סנהדרין ז, א), אבל עינינו הרואות כל בתר אפכא, שתכף כשקורא אותו לדין תורה, יחרה אפו וחמתו, ונעשה אויבו ושונאו, ואין זה אלא חסרון דעת, כי מה בכך כי יבוא העם לדרש אלקים, אמנם לפי מנהגן של בריות, ראוי למי שרוצה להיות מבקש שלום ורודף שלום, שימשך ידו כל אשר יוכל מלהזמין את חברו לדין תורה, וישתדל לגמר הענין על ידי רעים אהובים, ואם על כל פנים לא יוכל מלט מלהזמינו לדין, יקדים לילך אצלו ולדבר דברי שלום לאמר אחי ורעי, אל ירע בעיניך, כי אנשים אחים אנחנו, ולבי שלם עמך באהבה ואחוה, רק שאנחנו חלוקים בדעות, ושנינו רוצים האמת והישר, רק שצריך שיבוא השלישי ויכריע בינינו. קומה ונלכה לדרש אלקים בשלום ובמישור, ונשמר לעשות ככל אשר יורונו. ובבואם לפני השופט יערכו טענותם בנחת, בקול נמוך, ולא יהא האחד נכנס בתוך דברי חברו, ומי שיצא חיב בדין, יקבל עליו את הדין באהבה וישמח על שיצא גזלה מתחת ידו, ואחר כך יהיו רעים אהובים כמאז ומקדם: והנה הגדר הגדול שלא לבוא לידי מחלקת בשעת הדין הוא לקים מאמר התנא שאמר (אבות א, ו) והוי דן את כל האדם לכף זכות, ולא ידון את חברו לכף חובה שרוצה לגזלו ולחמסו ולעשקו. ואף אם יראה שמכחישו על פניו, יחשב שמא שכח ודומה לו שהאמת אתו. ואף אם ברור לו הדבר שחברו שקרן וגזלן ובעל עלילות וגם הוא מרבה דברים ומדבר קשות, דברים קשים, מחרף ומגדף, תפארת אדם עבר על פשע, ואל יען כסיל כאולתו (משלי כו ד), אלא לשון רכה תשבר גרם, ויתן למכהו לחי כדי שישבע בחרפה, ויאמר לו אחי ורעי, מהצרך לדברים אלו, נדבר דברינו בדרך כבוד, כי אלקים נצב וכו', בקרב אלקים ישפט (תהלים פב א): ויצירו הבעלי דינים וכל אנשי הקהל כאלו השופט אשר יהיה בימים ההם הוא משה ואהרן ושמואל, וכאלו עומדים לפניו כמאמר רבותינו זכרונם לברכה כי יפתח בדורו כשמואל בדורו (ראש השנה כה, ב), ויזהרו בכבודו ובמוראו, ולא יסורו מן הדבר אשר יגידו להם ימין ושמאל, ולא יחטטו אחריו לילך אצל בית דין אחר שיסתר את דינו, דנפק מנה חרבא וקטגוריא ורעה גדולה. ולכן תרצה בכל אשר יאמר השופט כי הוא זה, ואף אם טעה בדין והוציא ממנו ממון שלא כדין, ה' ישלם לו שבעתים, כי המשפט לאלקים הוא. הן אלה קצות דרכי הישר ליושבים על מדין, ובזה יהיו מרבים שלום, ואיש על מקומו יבוא בשלום. ועצה טובה קאמינא שיבחר לו המורה לישב בעיר קטנה, אפלו יהיו מזונותיו דחוקים, כי הלא מצער היא ותחי נפשו ונפשם. אם בינה לך, הבן את זאת:

מתן

מתן אדם ירחיב לו (משלי יח טז). כי ירחיב ה' את גבולו, מה טוב שירבה מתנותיו, ולא זו לעניים ותלמידי חכמים, שלצדקה תחשב לו, אלא לכל אדם יפתח ידו כפעם בפעם במתנה הראויה לפי מה שהוא אדם וכברכת ה' אשר נתן לו, ובזה יהיה מרבה שלום ואהבה ואחוה וקונה שם טוב לעצמו, וגופו מכבד על הבריות, ולמצוה רבה תחשב לו. ולא זו לישראל, אלא אף לאמות העולם יפתח ידו כמאמר שלמה המלך, עליו השלום (קהלת יא א) שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו. וכבר ספרו בש"ס (ירושלמי תרומות פ"ח, ה"ד) כמה מעשים שעשו חסד עם אנשים פחותים ושפלים, וסוף שעלו לגדלה, דמלכותיהו בתר אדניהו, ובא תשועה לישראל על ידם. נמצא שגם זו למצוה תחשב לקים מאמר שלמה המלך, עליו השלום, ודברי רבותינו ז"ל. וכבר באזנינו שמענו ואבותינו ספרו לנו כמה מעשיות שהמתנה לגויים תחיה בעליה, ולכן טוב לגבר אשר חננו ה' ממון שיהיה ותרן בממונו, ובלבד שלא יפזר יותר מדי, אלא יכלכל דבריו במשפט באפן שתהיה תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם: והמקבל מתנה מה מאד צריך לזהר ולירד לסוף דעת הנותן, שלא ירע עינו בתתו לו ומשום כסופא הוא דעבד, שאז נכשל בעוון גזל כמפרש בש"ס (ב"מ כב א) ובספר החסידים (טי, [שטז). והוא מהדברים שאין להם תשובה, כמו שאמרו על האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה (רמב"ם הל' תשובה פ"ד ה"ד). והגדר הגדול שלא להיות תובע בפה מתנה משום אדם, אף אם יראה לעינים שנותן בלב שלם, לא למראה עיניו ישפט, כי לא כל האדם ולא כל העתים שוות ולמחש בעי: וכן לא יקבע אדם את עצמו לתן חק קבוע לאיש אחד מדי שנה בשנה, או מדי חדש בחדשו, או מדי שבת בשבתו, כי לא ידע מה ילד יום ושמא יבוא זמן שיכבד עליו. וכן המקבל לא יקבל חק קבוע, שמא יבוא זמן שיתן משום כסופא. וטוב לעולם לסרב עד שיראה שהנותן נותן בעין יפה, והבוטח בה' חסד יסובבנו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. ומי שהוא איש נכבד ונשוא פנים, ראוי שלא יקנה דבר בידו מישראל, ואם יקנה נתון יתן כאשר יעריכנו הבעל בפעם ראשונה, אי איכא למחש דאוזולי מוזיל גבה משום כסופא. הן אלה קצות דרכי הרוצה לנצל מן הגזל. ישמע חכם ויוסף לקח, כי אלו דברים שאין להם שעור. ובאמת אמרו (ערובין סה, ב) אדם נכר בכיסו, ושונא מתנות יחיה:

ממשלה

עלינו לשבח לאדון הכל שבשפלנו זכר לנו ולא השבית לנו גואל, כאשר הבטיחנו על ידי יעקב אבינו עליו השלום (בראשית מח י) לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה. ובכל דור ודור ובכל עיר נמצאים ראשי עם קדש, שהם קרובים למלכות ולשררות, ברוך שחלק מכבודו ליראיו. והן אמת ששנו חכמים ז"ל (אבות א, י) ואל תתודע לרשות. ובפרט בערי ישמעאל שהקרובים למלכות כפשע בינם ובין המות, אבל זה נאמר שלא ירדף אדם אחר הכבוד ולא יבקש להתודע לרשות, אבל אם מן השמים נגזר עליו, לטובתן של ישראל, דאפלו ריש גרגירא משמיא מוקמי לה (ב"ב צא ב), צריך הוא לקבל, אבל יעשה זאת אפוא וינצל, שיקדים תפלתו לצרתו, שלא תצא תקלה מתחת ידו, וימצא חן ושכל טוב בעיני כל רואיו, ולא ילך בגדולות ובנפלאות לבל יקנאו אותו עכו"ם, ולא יהיה בז לשום אדם שאין לך אדם שאין לו שעה (אבות ד, ג), ובפרט עכו"ם דמלכותיהו בתר אדניהו. ויחשב כי לא לעולם חסן, ויקים מאמר הכתוב (קהלת ז יד) ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, שפרשו המפרשים שרוצה לומר, ביום טובה ראה יום רעה המעתד לבוא: ולכן כל אשר בכחו לעשות טובה יעשה בין עם מי שהוא בן ברית, בין עם מי שאינו בן ברית, ובפרט עם ישראל חברו יגבר חסדו ואמתו ורוח והצלה יעמד לישראל על ידו, וימסר נפשו להציל גוף ישראל וממונם מיד עכו"ם עריצים. ואין צריך לומר שבמקום פקוח נפש לא ישקט ולא ינוח עד אשר הצל יציל, מאחר שכל המקים נפש אחת מישראל כאלו קים עולם מלא (סנהדרין לז א). ויקים דגל התורה ולא ימרה את פי המורה, ויציל עשוק מיד עושקו ולא יתן יד לפושעים, אלא ישבר מלתעות רשע על פי התורה. ואל בינתו אל ישען, ואל יבקש גדלה, ואל יחמד כבוד, ואל יפרק על תורה ומצוות מעליו, כדרך רבים עשירי עם מעמי הארץ, אשר אין יראת אלקים נגד פניהם. ואל יביש את שום אדם, ולא יקם ולא יטר, ולא ימסר ממון ישראל ביד עכו"ם חס ושלום, כי רבה רעת המוסר עד שהתירו להרגו, אפלו בזמן הזה, אלא יתנהג בדרך אמת וענוה צדק, ותמיד זכור יזכר בימי עליתו ימי ירידתו, חס ושלום, ויום המות יהיה תמיד לעמתו. וכזאת וכזאת החי יתן אל לבו בזמן גדלתו, לבל ירום לבבו ובל יצא מן השורה, אלא יכלכל דבריו במשפט על פי האמת והישר, ובזה תמשך ותרבה גדלתו, ויהיה אהוב למעלה ונחמד למטה, וימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, ואשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא: אמנם, צריכים העם לכבדו ולנשאו, מאחר שהמלך מלכם של עולם חפץ ביקרו. ועוד, שטבע עשיר שיענה עזות (משלי יח כג), וכשלא יכבדוהו כפי רצונו או יכעיסוהו, יצר סמוך מסיתו הסת כפול לנקם נקם ולעשות רעה כאשר בכחו לעשות, באמרו, האותי לא תיראו, עתה תראו אשר אעשה בעבור תהיה יראתי על פניכם, והולך ומוסר, או לפחות מחרף ומגדף. נמצא שהמכעיס אותו או אינו מכבדו גורם רעה לעצמו, ולא עוד אלא שעובר על לפני עור לא תתן מכשל (ויקרא יט יד), ולכן יהא אדם זהיר בכבוד כל אדם, ובפרט למי שראוי לחלק לו כבוד או מפני היראה, או מפני הכבוד:

מילה

ידוע כמה גדולה מצות מילה, שחשוב כאלו הקריב בנו קרבן לה'. ואם חננו ה' שיודע למול את בנו מה טוב, ואם לאו בר הכי ה וא, יזהר שכשמזמין לאחר שימול את בנו שיאמר לו בפרוש שהוא ממנה אותו שליח גמור, גברא בחריקה, באפן שיהא שלוחו של אדם כמותו. ויהא חשוב כאלו הוא קים המצוה המטלת עליו. ויבחר לו המוהל יותר בקי ויותר חכם וירא שמים שיש בעיר, ועת לחננה על בנו שיהא חכם וירא שמים. ומה טוב אם כל שמונת הימים ירבה ללמד באותו חדר, ומה גם בליל שמירה יקדיש קרואיו אנשים חכמים שילמדו כל הלילה או רבו, ויתפללו על הילד (ואם יהיה אלקים עמדי אסדר נסח תפלה בסיעתא דשמיא, וסמכתיה בבית תפלותי, וכן למוהל והסנדק ואבי הבן בעת המילה. עזרני אלקי ישעי על דבר כבוד שמך). וכן יבחר לו לסנדק איש טוב, כי כל זה מועיל לנפש הילד להמשיך עליו קדשה ולב טהור ורוח נכון. וטוב לו לאבי הבן אם יוכל הוא להיות הסנדק, שהוא כמזבח להקריב בנו לקרבן ונרצה לו לכפר עליו:

מכירה

טוב לגבר שימכר כליו וקרקעותיו ולא יביא עצמו לידי עניות. וכמה שגו בראה הני אנשי היורדים מנכסיהן ודחיקא להו שעתא, וזילא להו מלתא להוציא תכשיטי וכלי הבית וקרקעותיהן בבת אחת, ולעשות קרן יפה להחיות את נפשם ולכלכל את שיבתם, ומוציאים תכשיטים וכלים אחד אחד לאכל לחם צר, וסוף כליא קרנא ונודדים ללחם איה. והאיש אשר הוא בר דעת, בדעת חדרים ימלאו, אל ירע בעיניו להוציא תכשיטיו וכל ביתו וקרקעותיו להמציא מרגוע לנפשו, ולא יצטרך לידי מתנות בשר ודם ולא לידי הלואתם, שמתנתם מעוטה וחרפתם מרבה. ורבה רעת העניות, רחמנא לצלן, כידוע מאמר רבותינו ז"ל וכל שכן שלא יסמך עצמו ללוות ברבית, שהרי אמרו רבותינו ז"ל (ערכין ל, ב) ימכר אדם את בתו לאמה ולא ילוה ברבית שהולך וגדל, וסוף אם לא יוכל לפרע בכבל רגלו ויבוא באש ובמים, כמאמר רבותינו ז"ל, ולא יחדל מהיות עני ואביון. וכל ימי עני רעים ורבים מכאובים: לכן כל ערום יעשה בדעת, ותכף בראותו כי מטה ידו יחיש מפלט לו בברכת ה' אשר נתן לו בבית, אולי יש תקוה, ואחרי נמכר גאלה תהיה לו. ואל יחוש על בניו אחריו להשאיר להם קרקעות ותכשיטין, כי אדם קרוב אצל עצמו וחייו קודמים, וחק בשאול מי יגיד לו אם בניו יהיו טובים וישרים דור ישרים יברך, ואם לאו לא יועיל בית והון נחלת אבות, כי את כלם ישא רוח. וראוי לבנים שלא לחוש על עצמם, כי אם לחוס על אביהם ואמם, ולהחזיק בידם שימכרו את כל אשר להם, ויכלכלו את שיבתם בכבוד וברוח בלי כל כך טרדא, ובשכר זאת יצו ה' אתם את הברכה: ואשה משכלת היא תתהלל שכאשר תראה שבעלה בדחק ובצער תחזקהו בדבריה הטובים ותאמר לו, ראשי ראשי אל ירע בעיניך, קח נא את כל אשר אתי בבית להיות לך לקרן לשא ולתן ונשבע לחם ונהיה טובים, וכל התכשיטין והקנינים הבל הבלים וטוב פת חרבה ושלוה בה (משלי יז א), וטוב לי ראות פניך ששים ושמחים מכל אבנים טובות ומרגליות. ובטח בה' כי לא יזנח לעולם וירחיב את גבולך והבית ימלא ברכת ה': וזאת תהיה נחמת האיש שהצרך למכר כליו ומלבושיו ותכשיטיו וקרקעותיו, בחשבו שהכל גזור מן השמים כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ב א) שבת קול יוצאת ואומרת, בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני, וכן יש בספרים שנגזר גם כן מלבוש של פלוני לפלוני. והן הם מפלאות תמים דעים. ועל הרב זה מתקים איש כי ימות, ונשארים בניו יתומים ואשתו אלמנה רחמנא לצלן. ולכן ישמח האיש ויתן הודאות לה' יתברך שמו שתהיה נפשו לחיים, ואם נתן למוט רגלו לפי שעה, הכל הוא להנאתו ולטובתו, כאב את בן ירצה ונרצה לו לכפר עליו וקוי ה' יחליפו כח (ישעיהו מ לא):

ממון

דיני ממונות הם מקצוע גדול. ואדם נכר בכיסו, לפי שנפשו של אדם מחמדו, בפרט בדורות הללו דור ממון, ודרך איש ישר בעיניו ומורה התרא מ"ט פנים לטהר את השרץ, כגון אסור גנבה וגזלה ואונאה ורבית והשגת גבול וכהנה רעות רבות. ויש אשר נגע יראת ה' בלבו ואינו עושה האסורים המפרסמים, רק עושה דגמתן, ועושה להם שנוי השם, ואותם יקרא בשם רוח והצלחה וחריפות וחריצות. ואמור יאמר האיש בזמן הזה, כל ישר הולך יכה ראשו בכתל ולא יוכל לאכל אפלו סבין. והאיש אשר הוא יהודי ומאמין בה' ותורתו הקדושה ודברי רבותינו ז"ל הקדושים יאמין באמונה שלמה, כי עשה עשר ולא במשפט בחצי ימו יעזבנו (ירמיהו יז יא) ובאחריתו יהיה נבל לעולם הבא. ואם לא יעזבנו יהיה עשר שמור לבעליו לרעתו, והוא בכלל משלם לשנאיו אל פניו להאבידו, ואוי לו ואוי לנפשו. והולך בתם ילך בטח וברכת ה' היא תעשיר ואין מעצור לה' להושיע בין רב למעט. ומשכיל על דבר זה, ימצא טוב או בעולם הזה או בעולם שכלו טוב, ובוטח בה' אשריו בעולם הזה ובעולם הבא: וזה כלל גדול בכל התורה ובפרט במלי דממונא, כי יצר סמוך יעור פקחים ומשיב חכמים אחור. וכל שכן ההולכים בחשך אשר לא ראו אור תורה שבודאי הישרה יעקשו, והיה העקב למישור, ראוי להתחזק ברב עז ותעצומות לקים מאמר התנא שאמר (אכות ד יג) ואל בינתך אל תשען. וידרש ויתור מפי ספרים ומפי סופרים לדעת את אשר יעשה והדרך אשר ילך בה. ולא יהא הכסף נחשב בעיניו למאומה, במקום שיש צד נדנוד אסור, וירחק מן הכעור ומן הדומה לו, כי מוטב לו לאדם שימות ברעב ואל יהא רשע לפני המקום שעה אחת, ומה גם כי דורשי ה' לא יחסרו כל טוב:

ממונה

ממנה על הצבור צריך שיפקח עיניו על עסקי צבור בכל לבבו ובכל נפשו, ויניח עסקיו לעסק בצרכי צבור, שהרי אמרו (ירושלמי ברכות פ"ה, ה"א) העוסק בצרכי רבים כעוסק בתורה דמי. וצריך שיהא זריז ומהיר במלאכתו מלאכת שמים לא ישקט ולא ינוח כי אם כלה הדבר, ומצוה הבאה לידו אל יחמיצנה (רש"י בא יב יז). ויעשו כל מעשיהם בצדק ובמשפט בסדר ואפן יפה לצאת ידי שמים וידי בריות. ואם לא יוכל לצאת ידי כל הבריות והמצא ימצא אנשים ריקים ופוחזים שמדברים תועה עליהם, לא יחושו ולא יקפידו, שגם משה רבנו עליו השלום לא יצא ידי חובת עם ישראל, וידבר העם באלקים ובמשה, רק יעשו מעשיהם לשם שמים, והרוצה לטעות יטעה. ואל יאמר אדם מה לי ולצרה הזאת, שאם כה יאמרו כלם, נמצא עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. וגדול שכר העוסקים עם הצבור לשם שמים, שזכות אבותם מסיעתם וצדקתם עומדת לעד: ומה טוב ומה נעים שממני הזמן לא יסמכו על בינתם, ויחלקו כבוד אל הזקנים ושרי העיר, ויתיעצו עמהם על כל דבר ודבר ותשועה ברב יועץ (משלי יא יד), והם יהיו להם מעיר לעזר נגד הרוצים להתריס כנגדם. ובודאי שמי שהוא בר דעת, אפלו אם יראה שממני הזמן עשו לפי מה שנראה בעיניו שהוא כבודו, בענין עלית ספר תורה, או במקום ישיבת בית הכנסת וכדומה, לא יקפיד, ויעביר על מדותיו, כי דרך איש ישר בעיניו. וכל אחד בזמנו שהוא משרת בקדש יעשה מה שלבו חפץ ומה שנראה לו בינו לבין קונו, ולא יהא פוצה פה ומצפצף. וכך יתקנו בכל עיר לתקון העיר ולישוב העיר. ואף אם ירצה לדבר ולהשמיע קולו, ידבר דבריו בנחת באהבה ואחוה כאשר ידבר איש אל רעהו, שלום בתחלה ואהבה בסופה, זוהי דרך ישרה: וגדר גדול שיתקנו בכל עיר למנות ממנים אנשים מהגנים מדי שנה בשנה, ויעשו חליפות. ויש בזה שני תועליות גדולים, אחת שהנכנס לשרת בקדש בתחלה נראה לו יקר וגדלה ועומד לשרת בחבה רבה ולפקח על צרכי רבים בכל כחו, ואחר כך מחמת הטרחא ודבת רבים וכדומה נבול יבל ורפו ידיו. לכן טוב להיות מחדש חדשים. ועוד בה, שאם היא גדולה כל בני העיר הראויים יטלו חלק בה ולכל אחד יהיה הנאה ביניהם, ואם הוא עבדות וטרחא ישאו כלם במשא העם ולמטי להו שבא מכשורא, ובזה יוצא תועלת אחד שלא יבואו להתריס נגד הממנים ולדבר תועה עליהם, כי יאמזרוו הם יעשו בזמנם מה שלבם חפץ ואנחנו נעשה בזמננו, וכשם שאין רצוננו שידברו עלינו, כך אנו לא נדבר על אחרים, ובזה יהיה בעיר אהבה ואחוה ושלום ורעות. ואין ראוי שיהיו קבועים עשירי העיר למנהיגים וממנים לעולם, אלא יהיו מערבים עשירים ועניים, כל אשר תבונה בו, כי הממון אינו עושה חכם לבור. ויש כמה טעמים כי טוב למנות מנהיגים בכל שנה עניים ועשירים אנשים חכמים יחדו יהיו תמים:

מונה

ידוע אסור המונה את ישראל (יומא כב ב) ומה שארע לדוד המלך עליו השלום (שם). ולא טוב עושים אנשים חסרי מדע שכשרוצים לידע אם יש מנין להתפלל ורוצים לזהר שלא למנות את ישראל ומונים א"ב ג"ד, ולו חכמו ישכילו שלא הועילו בתקנתם רק ימנו אותם במראית עין ובמחשבת לב. ומאחר שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (דרד ארץ רבה פ"ה) הוי דן את כל האדם כלסטים ומכבדן כרבן גמליאל. ראוי לכל אדם שנושא ונותן עם חברו שאל יסמך על אמונתו, רק ימנה בפניו תכף כל מה שנותן וכל מה שמקבל, אם ירצה למנות אחר כך וימצא שחסר, אפשר שלא יאמינהו הנותן, ויחשד שרוצה לגזלו. וגם משכחת לה שהנותן נתן בצדק ובא אדם אחר אחר כך וגנב והוא לא ידע ויחשד את הנותן, לכן המונה תכף בפניו משבח:

מנחה

ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ו, ב) לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה. והן בעוון רבים מעמי הארץ מקלין בה ואין מתפללין אותה בצבור, וכשמתפללין אותה ביחיד אין מתפלל אלא לאחר בין השמשות תפלה חטופה וקטופה, ויש שאין מתפללין אותה כלל, או מתפללין ערבית שתים ושגו בראה שלא התר להתפלל שתים, ואין תשלומין אלא למי ששגג או נאנס אנס גמור, והפסד רוח לא חשיב אנס, אין זה כי אם רע לב וחסרון אמונה, כי המאמין באמונה שלמה כמו שהוא האמת, כי השם יתברך הוא הנותן כח לעשות חיל, ולא יאמין שהמקצר בעבודתו ירבה כבוד ביתו והעובד עבודתו בשביל כך ימעט מנתו, הס כי לא להזכיר, וחבל על דמשתכחין שאין מתפללים כלל. אוי להם לבריות מיום הדין ומיום התוכחה, שהרי עתה בעוונותינו אין לנו לא מקדש וכו', וחסרנו כל טוב וכמעט זה כל עבודתנו לבוראנו, וזה כל יהידותנו שאנחנו מתפללים שחרית מנחה ערבית, ואם גם זה חסר יבואנו, מה אנו ומה חיינו, ולמה נגרע מגויי הארצות המתהללים באלילים שכמה מהם מניחים עסקם והולכים לבית תפלותם: ויש אשר נגע יראת ה' בלבם ומשכימים לבית הכנסת להתפלל תפלת שחרית. וכבר כתב על זה הרב מוהר"ם די לונזאנו בזה הלשון, אם כנים אתם, בזאת תבחנו, אם תבואו להתפלל גם תפלת מנחה, ואם לא, חי פרעה כי מרגלים אתם, ומה שאתם משכימים לבית הכנסת הוא, לפי שבאותה שעה החנות סתומה, ואין יוצא ואין בא, אבל בתפלת המנחה שהחנות פתוחה והחנוני מקיף, הן כסף נחשב בעיניכם יותר מעבודת השם יתברך: ויש שאין משכימין לתפלת שחרית, באשר אוהבים לנום שנה של שחרית ואונסתם אנס שנה, ואין זה חשוב אנס, ואין פוטר אותם מיום הדין, כי יאמר אלקים אם תבקשנה ככסף אז תבין יראת ה' (משלי ב ג), כידוע. אבל לפחות לו חכמו ישכילו לבוא להתפלל בבית הכנסת, שהרי אמרו (ברכות ו, א) אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת. וגם יזהרו בתפלת המנחה דליכא אנס שנה כי היכי דתהוי להו הצלה פרתא, אבל אי בבקר חישי לאנס שנה ובערב לאנס סחורה תפלה מה תהא עליה, ומה יענה ליום פקדה, האם לא נברא אלא לישן ולעשות סחורה. ואם כזה יהיה עבד ה', שלא יוכל להפריש לעבודתו אפלו שתי שעות בכל עשרים וארבע שעות, זהו בושה וכלמה וכדי בזיון וקצף, רחמנא לצלן: וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (קדושין כ א), שכיון שעבר אדם עברה ושנה בה נעשה לו כהתר. ואם תשאל לאדם, כמה שוה להתפלל תפלת מנחה וערבית בצבור, שיש כמה מצוות שהן נגררות ונלוות עמהן, הוא יענה שאין ערך אליהן, והוא מניח אותם בשביל בצע כסף מועט שלמראה עיניו ישפט שהוא מרויח באותה שעה מה שהוא שקר גמור ומפרסם בלי שום ספק, שאם מרויח ודרך רשעים צלחה הוא הטעאת היצר, וסוף סוך אינו רואה סימן ברכה, ויותר ממה שמרויח מפסיד. ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב, וברכת ה' היא תעשיר (משלי י כב), זה אמת ברור אלבא דכלי עלמא. אבל ההרגל נעשה טבע, ונעשה כהתר, עד כי הן בעוון רבים מעמי הארץ בוחרים להיות יושבים בשוקים וברחובות ובקרונות בטלנים, ולא תאוה נפשם לבא תאוה נפשם לבא לבית הכנסת להתפלל, וכן לענין תלמוד תורה ולכל המצוות זה כלל גדול, המרגיל עצמו לילך בדרך טובים, ההרגל נעשה לו טבע, ואם יום אחד יקרה לו מקרה בלתי טהור שלא עשה אותו דבר טוב, אפלו אם יהיה לו ממלי דחסידותא, ידמה לו כאלו אותו יום לא היה יהודי, ואם יפנה לבבו סוף שנעשה לו כהתר, ומרעה אל רעה יצא. לכן לו בכח יגבר איש, ואם תקפו יצרו והתנהג בדרך לא טוב יחיש מפלט לו, ולא יחליפנו וימיר אותו רע בטוב, כי רק ההתחלות קשות ואחר כך יערב לו ויבסם לו ואשריו בעולם הזה, וטוב לו לעולם הבא:

מניעה

יש דברים שהמניעה היא טובה עד מאד, כגון בכל דבר שיש לחוש אחד מני אלף שיש צד נדנוד עברה ולא יש מצוה ברורה שב ואל תעשה עדיף, וכן במקום שיש לחוש שמא יכביד על חברו בדבריו או בישיבתו אצלו למחש בעי, אפלו על חששא רחוקה, ויקים מקרא שכתוב (משלי כה יז). הקר רגלך מבית רעך. ולזה צריך דעת גדול והנהגה גדולה, כי לפעמים מה שנראה לו שיערב ויבסם לחברו הוא קוץ מכאיב, ועם שנושא לו פנים, בלבבו יחשב מתי תלך לך, כלה ביאתך וצא: והנה כי כן זה כלל גדול בכל כיוצא בזה שב ואל תעשה עדיף, ולפחות טוב מעט. ויותר טוב שיהיו תאבים לו ולדבריו משיקוצו ממנו, ואפלו במלי דדרשא יהא מקצר ועולה, ויותר טוב שיאמרו כמה קצרן הוא זה משיאמרו כמה ארכן הוא זה, ומה גם במקום שמפריזים ואין דבריו עושין פרות שימנע עצמו מלדרש דברי מוסר, רק ידרש מלי דאגדתא שמושכין לבו של אדם וכל כיוצא בזה. ואלו דברים שאין להם שעור, רק ישמע חכם ויוסיף לקח ויכלכל דבריו במשפט, ויאהב את השמא באפן שימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם: ויש מניעה רעה עד מאד על דרך דכתיב (משלי ג כז) אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות. וכתיב (שם יא כו) מנע בר יקבהו לאום. וצא ולמד מה שאמרו על בית אבטינס, ובית גרמו והגרס בן לוי, על שלא רצו ללמד מעשה לחם הפנים ומעשה הקטרת וכתיבת ארבע אותיות הוי"ה בבת אחת. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא לח א) שעליהם נאמר (משלי י ז) ושם רשעים ירקב. תסמר שערת אנוש. ואמרו גם כן שכל שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא (ברכות יב, ב). אי לזאת לו בכח יגבר איש על יצרו, וכל אשר בכחו לעשות טובה גדולה או קטנה יעשה ולא ימנע טוב, וה' לא ימנע טוב ויזכה לרב טוב בעולם הזה ובעולם שכלו טוב:

מסירה

ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ר"ה טז ב) על המוסר דין על חברו שמבקרין פנקסו והוא נענש תחלה. וזה דבר הרגיל בפי ההמון גם בלא דעת ולפחות אומר ה' ישלם לו לעושה הרעה כרעתו. ולו חכמו ישכילו כי ה' אמר לו קלל, וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו. מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו (איכה ג לט). ומה בצע שיקלל את חברו וימסר עליו דין, הרי הוא גורם רעה לעצמו יותר ממה שעשה לו חברו. לכן ישב בדד וידם כי נטל עליו, והאלקים יבקש את הנרדף בלי שימסר דין: וי. ש מין מסירה אחרת שהחמירו בה רבותינו ז"ל הרבה עד שהתירו להרגו ולהציל בנפשו, והוא המוסר גוף חברו או ממונו ביד עכו"ם בלי רשות בית דין (ב"ק קיז א ע"ז כו ב). והאיש אשר הוא יהודי יחרד וילפת מעשות זאת ולא יאבד עצמו לדעת, חס ושלום. וראוי לכל מנהיגי הערים לפקח עיניהם על זאת ולשבר מלתעות רשע בכל כחם ובכל מאדם, ולא תהא כזאת וכיוצא בזאת בישראל למען קדוש ישראל. ועל זה וכיוצא בזה ראוי לאישי ישראל למסר נפשם על קדשת ה', וכמו שאמרו (ברכות כ, א) על הראשונים דמתרחש להו נסא משום דמסרי נפשיהו על קדשת ה' קנאת ה' צבאות תעשה זאת, כמו שעשה פנחס קנאי בן קנאי ויקרא לו ה' שלום:

מרירות

כמה ראוי לאדם להתמרמר בבכי תמרורים על החטאים ועל העוונות ועל הפשעים, ועל מה שגרם בהם רעות רבות וצרות לעליונים ולתחתונים, מה שאין הפה יכולה לדבר ולא יכילון כמה מגלות, ואין דעתנו משגת אחד מני אלף אלפי אלפים מהרעה אשר גרמנו בעוונותינו, ומתוך כך אין איש שם על לב להתמרמר בבכי כראוי באמירת תקון חצות ואמירת הודויים. ואף האיש אשר נגע יראת אלקים בלבו ויתן את קולו בבכי, לבו בל עמו, ואף אם יתחזק להיות פיו ולבו שוין וירצה להוריד כנחל דמעה לו ננעלו, וכל זה מחמת שעוונותינו וטמאתנו הן הם מסכים המבדילים ומונעים הטוב ממנו. וראוי לנו להתחזק ברב עז ותעצומות להתמרמר תחלה על כי חשכו עינינו ורחק ממנו זיו השכינה, עד שאין אנו מכירים את חסרוננו. כי טפש כחלב לבנו, שאם היינו זוכים שלא היו עינינו טרוטות, היה ראוי שתכף שנזכר מה שחטאנו למלך רם ונשא, ומה שגרמנו צער למלך אים ונורא ולכל צבא המרום שיצא מעינינו מקור דמעה ונוריד כנחל דמעה, פלגי מים מאין הפוגות, יותר ויותר ממי שבנו יחידו מת מטל לפניו, וכמו שעשה רבי אלעזר בן דורדיא (ע"ז יז, א), אלא שאנחנו כמתים בחיינו ואין בשר המת מרגיש באזמל, (ואנו כחמורים וכסוס כפרד אין הבין). על זה ידוו כל הדוים: ויתחזק האיש לחשב מחשבות דבר בעתו, דברים המעוררים את הלב, בעדן חדוה, חדוה, ובעדן עציבותא, עציבותא. ועל כל פנים יתן את קולו ויעשה התעוררות חיצון בעדן חדוה קול רנה ותודה, ובעדן עציבותא יתן את קולו בבכי ויתעורר כאשר יוכל. ויקדים תפלה לפני ה' שיעזרנו ויהיה עם לבבו ועם פיו לעשות כל דבר ודבר כתקונו כאשר יאות, דבר בעתו מה טוב. וה' לא ימנע טוב. וכתיב (קהלת ג א) עת לכל חפץ. בעדן חדוה, חדוה, ובעדן עציבותא, עציבותא. והמערב ונותן את של זה בזה הוא מעריב ערבים שלא בחכמה, רק יפנה לכל דבר בעתו, ויהיה לב יודע מרת נפשו ובשמחתו בל יתערב זר:

מתיקות

מה מתוק מדבש, מי שלשונו תדבר דברים רכים וחכו ממתקים, איש כזה רוח המקום ורוח הבריות נוחה הימנו ודבריו נשמעין ומרבה שלום עם כל אדם ועם אשתו ואנשי ביתו, כי מענה רך משיב חמה (משלי טו א). ובפרט בדורות הללו אינם מקבלים מרות, והרגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו, והלואי שישמעו לקול מלחשים בנעם שיח וחבה יתרה, וכמו שפרשו על פסוק (שם ט ח) הוכח לחכם ויאהבך. שיאמר לו אתה חכם וכו' ולא נאה לך דבר כזה. בדרך זה יתנהג הרב עם אנשי העיר ואיש את רעהו ואב לבנים והבעל עם אשתו, ואף אם עושים לו דברים קשים ומדברים קשות, הוא יענה בשפה רפה ובמתק שפתים ובפנים שוחקות, ובזה יתן למכהו לחי ישבע בחרפה, ויעשה את שלו, וכתיב (שם כה טו) ולשון רכה תשבר גרם, וזה כלל גדול, סמא דחיי, טוב לשמים וטוב לבריות, טוב לעולם הזה וטוב לעולם הבא, אשרי אנוש יעשה זאת כי הוא כלי מחזיק ברכה ושלום:

מלמדי תינוקות

מלמדי תינוקות אם באמונה הם עושים מה טוב חלקם, שעליהם נאמר (דניאל יב ג) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, אבל צריכה יגיעה רבה ושקידה מן הבקר עד הערב, וחוששני שאין צדיק בארץ אשר יעשה מלאכה זו כתקונה כדת מה לעשות ויהיה נקי נפשו מגזל רבים, שהרי אמרו בש"ס (ב"ב ח, ב) שרב שמואל בר שילת הוה לה גנתא ולא חזא לה תלת סרי שנה. וכן אמרו (תענית כג, ב) על אבא חלקיה שהיה שכיר יום ולא השיב שלום כדי שלא לבטל רגע כמימרה ממלאכה של בעל הבית. ומי הוא זה נקי שלא ינום ולא יישן ולא יפנה אנה ואנה ויהיה רק עסוק במלאכתו כל היום. מי האיש הירא את דבר ה' וחושש לנפשו לבל יכנס חס ושלום בכלל ארור עושה מלאכת ה' רמיה (ירמיהו מח י), יתנה בפרוש עם הבעלי בתים שירשוהו לפקח על עסקי צרכי ביתו ולנוח ולישן מעט בימות הקיץ וכדומה כי היכי דתהוי לה הצלה פרתא, ולא יאמר עליו בנפשנו נביא לחמנו, כי מוטב לו לאדם שיהיה מטל ברעב, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. ועל כל פנים כל אשר בכחו לעשות יעשה, ואל יאבד רגע לבטלה, ויעמל בכל כחו בזעת אפו ללמדם להועיל: ולא המדרש הוא העקר (אבות א, יז) אלא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ (שם ב ב) ודרך חיים תוכחות מוסר, כל הלכות דרך ארץ וכל דינים הנוהגים וטעמי המצוות, ושיהיו רגילים ובקיאים להתפלל לפני התבה, ולברך ברכת חתנים וברכת אבלים וברכת בעל הבית וכדומה, באפן שיהיו באים באנשים. ויהיו עולים בסדר הלמוד בהדרגה, שהעלה בלי הדרגה נפול יפל והיא לא תצלח. ולא יטו אזן אל האבות אשר לא דעת ולא תבונה בהמה, ורוצים שבניהם יעלו תכף מעלה מעלה וילמדו גמרא, כי הבנין בלתי יסוד ישאהו רוח: וכך סדר הלמוד, תחלה יהיו רגילים לקרא מקרא במרוצה בנקדותיו וטעמיו דבר דבור על אפניו, ואחר כך ילמדו הלעז בכל בניני הפעלים באפן שיהיו יודעים לדבר בלשון הקדש וללעז בכל ספר שיפתחו ולא ישגו בלשונם. וילמדם כל התנ"ך עם הבנה, ובכל דבר שילמדו שיוצא ממנו מוסר השכל יגיד להם. ובשבט לשונו יוכיחם בתוכחות על עוון ועל עשותם מלי דינקותא, ואם יצטרך להכותם, לא יוסיף להכותם מכה רבה מכת אכזרי רק יכם מעט ברחמים, דצית צית, ותחת גערה במבין, וטובה תוכחת מגלה בלשון רכה (משלי כז ה). ושום ירגילם ללמד פרוש רש"י, ובתחלה בדרך פשוטה, וכשיהיו רגילים יעמיק להם מעט מעט, ויוסיף להן בתורה. ותהיינה עיניו פקוחות עליהם להרחיקם מכל חטא ומכל מדות רעות, ושיהיו שלמים בכל מיני שלמות ורגילים במדות טובות וישרות, ובפרט שיהיו בישנים ויזהרו בכבוד כל אדם. וינהגם במדות החכם וירחיקם ממדות הגלם. וישפך נפשו לפני ה' שיעזרהו באפן שיהיה נצר מטעיו מעשה ידיו להתפאר, אין פרץ ואין יוצאת, ובזה יצא ידי חובתו ידי שמים וידי בריות, ויאמרו אשרי שזה גדל גדולי הקדש. וצריך המלמד שישוה מדותיו ולא יהדר פני גדול, ויזהר בבני עניים שמהם תצא תורה (נדרים פא, א). הן אלה קצות דרכי הישר שראוי להתנהג בהם המלמד תינוקות, ישמע חכם ויוסיף לקח וישמח בתלמידיו בעולם הזה ויגל בהם לעולם הבא, שאין שמחה בעולם גדולה מזו: אמנם גם אנשי הקהל חיבים להיות עיניהם פקוחות על משרתי הקהל, ובפרט על המלמדים שעוסקים במלאכת שמים ולא ידקדקו עמהם כל כך, וימחלו להם אם אין עושים מלאכתם כל כך כהגן, ולא יענשו המלמדים בסבתם, ועל כל פנים יוכיחום על פניהם, אבל בלא כעס ובלא דברים קשים, רק בנעם שיח ובחך מתוק באהבה כאשר ידבר איש אל רעהו: וזו מדת אדם טוב לדבר דבריו, אפלו עם שכירו ולקיטו, ואפלו אם הוא גוי, וכל שכן עם המלמדים וחזנים ושמשים שדים צרתם ודחקם וטרחם ומשאם שהם משרתים לרבים שאינם יכולים לצאת ידי חובה, שזה אומר בכה וזה אומר בכה. וצריכים המשרתים לסבל את הכל ולהיות מן הנעלבים אשר עליהם נאמר (שופטים ה לא) ואהביו כצאת השמש בגברתו. וילמדו ממשה רבנו עליו השלום שסבל את ישראל ולא יצא ידי חובתו עמהם. אבל יזהרו העם שלא למרר אותם בדברים קשים ובגערות ובזיונות כי ה' יריב ריבם ויתבע עלבונם: וגם צריכים לפקח עינים עליהם לתת להם פרנסתם די מחסורם במזמנים לידם מדי שבוע בשבוע. וימנו מלמדים כפי צרך התינוקות באפן שלא יהיה הרבה תינוקות והרבה למודים לאחד. ויהיה להם מקום מיחד מקום ישוב כדי שיוכלו לעשות מלאכתם נכונה. ולא יחושו על ההוצאה מרבה כי גדולה מצוה זו יותר מבנין בית המקדש (שבת קיט ב), וראויה היא שתגן להציל מכל צרה וצוקה ולהניח ברכה:

מיתה

החי יתן אל לבו דברים של מיתה, ומה גם כי יראה חכמים ימותו יחד כסיל ובער יאבדו, יתן אל לבו כי גם עליו תעבר כוס המות. ומה טוב להמצא אצל החולים ובשעת יציאת נשמה, ועין בעין יראה קצת ממה שעוברת נפש האדם בשעת יציאת נשמה ויכיר בסימנין שדברו רבותינו ז"ל בזהר הקדוש אמת וצדק. וכבר אמרו (רמב"ן בשער הגמול) שאם יסבל האדם כל ימי חייו יסורין כיסורין של איוב ויותר, הכל כאין נגד מה שעובר בשעת מיתה, ומה שעובר בשעת מיתה, הוא כאין נגד מה שעובר אחר כך. וכשרואה בכיות והספדים וצרכי קבורה, יתן אל לבו מה אנוש ומה סופו של בשר ודם, וגם הוא סופו זנוח ומספד יספדונה ומדלא ידלונה ומקבר יקברונה באמה על אמה שם תהא קבורתו, ויהיו כלם ממהרים לכסותו בעפר, ואחר כך יניחוהו כערער בערבה עוסק בדינו דינים קשים ומרים כלענה וראש אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. הדברים האלה וכזאת וכזאת יהיו לזכרון בין עיניו תמיד, ובזה מבטח לו שלא יחטא ושיקים כל דבר טוב כמאמר רבותינו ז"ל (ברכות ה, א) לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע וכו', עד שיזכר לו יום המיתה. נמצא שזכרון יום המות הוא מועיל מכל הדברים להכניע יצר הרע: ולא יאמר אדם, עוד חזון למועד, הן אני בחור בארזים ויצר הרע אומר שמח בחור בילדותך, וכשיבואו ימי הזקנה תשוב אל בוראך, אף אתה אמר לו המות הולך בעולם בבחורים ונערים ואין למות התמהמה, ועינינו רואות בחור בריא וחזק ופתאם יבא אידו, היום הננו ולמחר איננו ולא יכירנו עוד מקומו. ומה יקרו דברי רבי אלעזר שהיה אומר (שבת קנג, א) שוב יום אחד לפני מיתתך, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה: והן בעוון המות נשכח מלב ואין איש שם על לב, ויש שאפלו בשעה שהמת מטל לפניו לא יכנע לבבו הערל כי גבר אויב, היצר הרע, ומקשה לבם כדי שיפל ברעה. וכבר אמרו (עירובין יט, א) שרשעים אפלו בפתחה של גיהנם אין חוזרים. אבל האיש הנלבב לבו יחיל בקרבו ואימות מות יפלו עליו תדיר וייטיב מעשיו ויתקן דרכיו ויסדר עניניו, ובזה יזכה לטוב שם משמן טוב ויום המות טוב מיום הולדו (קהלת נ א ובמדרש רבה שו), וכי אזל מהאי עלמא כמאן דאזל להלולא דמי: