פלא יועץ/ז

זכירה

זכירה היא כלל גדול בתורה, סמא דכלא, וזה כל האדם, שיזכר אשר הוא יהודי, ושחובה מטלת עליו להשמר ולהזהר מכל דבר רע ומכל צד נדנוד אסור ולשמר כל מצוות ה' דאוריתא ודרבנן בכל דקדוקיהן הדק היטב בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו זה הוא דרך כלל. וגם זכור יזכר לקים שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז ח) ולהתעורר ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא לדבקה בו בכל עת ובכל רגע אם יוכל ולומר כפעם בפעם פסוקים המעוררים, כגון שויתי ה', אשרי איש שלא ישכחך וכדומה. וגם יזכר על כל העברות דרגילי בהו אנשי ונעשו כהתר, כגון במדות הרעות גאוה וכעס וקנאה ונקימה ונטירה וקפדנות, וכגון אכילה מרבה ושיחה בטלה, ולשון הרע ותפלות וברכות חטופות ובלי כונה, וגזל ואונאה ובטול איזה מצוות וכהנה רעות ובטול תורה כנגד כלם. על הכל זכור יזכר ענשן של מדות ושל עברות וחמר שבהן ואיך ומה ראוי לעשות לגדר בעדו להנצל מהן, ואיך בתחבולות יעשה מלחמה. והן אמת דבעדן יצר הרע לית דמדכר ליצר הטוב, אבל כבר מלתי אמורה לעיל (בערך "הכנה") שירשם בכתב ישר ויבטא בשפתים יום ליום יביע אמר, יזכר בפה ואל ישכח בלב והמכתב מכתב אלקים הוא, כי ראיה מביאה לידי זכירה, ובלבד שיזכר לרשם את הכל בכתב כאשר מיד ה' עליו השכיל. וגם יזכר שחק נתן ולא יעבר לקרא את הרשום בכתב והיה על מצחו תמיד לזכרון רין עיניו: וכן צריך לזכר כל אשר חטא והעוה מיום היותו ויהיה חטאתו נגדו תמיד, כי זה מועיל לשלא יתגאה ושיהיה נבזה בעיניו נמאס, וגם שישתדל לתקן את אשר עותו ולקים דרכי התשובה כאשר יוכל שאת, כי יאמין שחטאתיו אשר חטא מיום היותו הם סדורים לפני המקום אחד מהם לא נעדר ואין שכחה לפני כסא כבודו, ואם לא יתקן עתיד לתן את הדין ונקה לא ינקה אלא ינקה לשבים. ולכן גם לזאת יפקח עיניו וירשם בכתב מה ראוי לעשות כפי כחו סגופים ותקונים ולא יעבר: וגם חסדי ה' יזכר כעל כל טוב אשר גמל אתו מיום היותו, ויודה כפי כחו. ומה טוב ומה נעים שיקבל לעשות איזה דבר כפי מה שארע לו לזכר לנפלאותיו יתברך, ויכנע ויאמר קטנתי מכל החסדים. וגם ראוי לזכר תמיד רוממות האל והשגחתו הפרטית. וכהנה וכהנה זכירות טובות לפי מה שהוא אדם ולפי מה שצריך לו שתקפו יצרו, את הכל ירשם בכתב ויום ליום יוסיף דעת יוסיף לכתב והיה עמו וקרא בו חק ולא יעבר. רק את זה יקבל עליו בכל תקף ברב עז ותעצומות שלא יעבר מלקרא ולזכר בפה ובלב את הרשום בכתב יום ליום או פעם בשבוע או לפחות פעם אחת בחדש, ובזה יראה נפלאות מה כחו יפה לנצח את יצרו, מעט מעט יגרשנו, אם אבן הוא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ (קדושע ל ב) ומצא כדי גאלתו: ויש עוד זכירה אחרת שצריכה רבה והיא זכירת תלמודו. והן אמת כי זו מתת אלקים היא ולא כל אדם זוכה לה, אבל זו מדת כל האדם בכל מידי דמדות טובות שכל אשר בכחו לעשות יעשה. ומצינו (ברכות לח, ב פסחים סח, ב) גדולי עולם בעלי הש"ס דהוו מהדרי תלמודיהו כל תלתין יומין כדי שלא להכלם לעולם הבא שאומרים, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ואנן מה נענה בתריהו. ואם הם אמרו (ערובין נג, א) אנן כאצבעתא לבירא לשכחה, אנו מה נאמר כי דלונו מאד מאד. ולפחות חובה מטלת עלינו להכיר מעוט ערכנו ולהיות חוזר על הדינים הנצרכים. והיושבים כסאות למשפט ומורי הוראות בישראל אל יורו ואל יפסקו שום דין לא מאסור והתר ולא מדיני ממונות אלא מתוך הספר אחר חפוש מחפוש אף אי פשיטא לה מלתא טפי מביעתא בכתחא, וכן אל יעיד על שום דין לומר שראה או ידע או שמע, ואל יסמך על זכירתו אף שדומה לו שברור לו הדבר כאחותו שהיא אסורה לו, כי בדור יתום זה הזכרון כוזב הרבה, ולכן חובה מטלת עלינו שלא ימוש ספר התורה מפינו להלכה ולמעשה. ויחרדו התלמידי חכמים להורות הלכה בעל פה, ואוי לה לאותה הבושה אם יראה לו לבושה להודות שאינו בקיא בהלכה ויורה ידין במהרה על פי הזכירה, מדה זו עושה כלה ורבים חללים הפילה, והלואי שלאחר העיון רב בספרים דבר בעתו יורה כהלכתו וידין דין לאמתו: ויש זכירה אחרת שגם היא מכרחת לזכר הטובה שקבל מחברו, המעט הוא אם רב יהיה לזכרון בין עיניו כל ימי חייו לשלם גמולו ולהחזיק לו טובה ושלא להיות כפוי טובה. ולאידך גיסא הזכירה לא טובה לזכר את אשר לא טוב עשה עמו חברו וגמלו רעה, כי עובר על מה שאמרה תורה לא תטר (ויקרא יט יח), לכן לו בכח יגבר להוציא טינא מלבו. ונכתב בזה במקומו בערך "נטירה", ועין לעיל בערך "אהבת רעים":

זנות

ישראל קדושים הם וגדורים בעריות, אבל יש ערים גדולות, ובפרט בערי אדום, דהגוים לא קפדי אזנות ויש קבה של זונות שמכניסות יצר הרע באדם כארסו של עכנאי. והן בעון נמצאים יהודים רוקים בחורים וגם זקנים, ואף שנשותיהם עמהם מים גנובים ימתקו להם, והולכים אחר הזנות ומטמאים עצמם בנשג"ז (נדה, שפחה, גויה, זונה). אוי לו לדור שכך עלתה בימיו. ומי האיש אשר עבר עליו רוח קנאה קנאת ה' צבאות, כאריה ישאג לעמתם וירדפם ביד רמה עד חרמה. ואם לא תשיג ידו למחות בידם, יברח לו מאותה העיר פן יספה בעון העיר, כי באמת אמרו (ירושלמי סוטה פ"א ה"ה) כל מקום שיש זנות, אנדרולומוסיא באה והורגת טובים ורעים. ואם הוא מכרח להיות בעיר, כל אשר בכחו לעשות יעשה וברוח שפתיו יוכיח רשע, כי אמרו בזהר הקדוש (שמות דף ג) על פסוק (במדבר כה ד) קח את כל ראשי העם והוקע אותם וכו' רישי עמא דידעי דא ולא מחו, אנון אתפסו בקדמיתא, ולית קנאה קמה קדשא בריך הוא כקנאת הברית, ובפרט מאן דעיל לה בבת אל נכר, כמפרש בזהר הקדוש ובספרי המוסר. וראוי לאדם שיהא בו מדעת קונו ויקנא קנאה גדולה על זאת הקלקלה. וצא ולמד מה שארע לפינחס אשר קנא לאלקיו והכה שונאיו ויהלם, ויקרא לו ה' שלום (שוכטים ו כד): ויש זנות שנמצא באיזה רוקים או בחורים שמזנים בידים ומוציאים שכבת זרע לבטלה בידים, או שוכבים ונשכבים במשכב זכור. וזה בא או מחמת חסרון ידיעת חמר שבה כי רבה, ואו מחמת רעים רעים שעושים מעשה תעתועים, וחיובא רמיא להזהיר גדולים על הקטנים ולהודיעם חמר הדברים עד שיחרדו בנים ויאחזמו רעד, ובזה ידבק בה' עדי עד. ואין ראוי לסמך על אמונתם, כי יש בנים לא אמון בם ואין תוכם כברם. לכן בכל עיר ועיר צריך להעמיד שומרים על הנערים, והרב על התלמידים ואב לבנים יעמדו על המשמר סלה, ובפרט באישון לילה ואפלה, לבל יעשו עולה, כי זו רעה חולה וטמאה גדולה, וגורם רעה לעצמו ולכל הקהלה, והשמירה ותוכחה מביאין גאלה ורוח והצלה, וראוי לעשות גדר ומשמרת למשמרת לבל נכשל בזאת העברה הגדולה. וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (נזיר ב א) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ובפרט מי ששרוי בלא אשה ידר נדר נזיר, כי הרבה היין עושה, וכתיב (הושע ד יא) יין ותירוש יקח לב. וכן ידוע מאמרם ז"ל (אבות ג יג) שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה. וכתיב (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. כי עינא ולבא תרי סרסורי דעברה. וכתיב (משלי ה ח) אל תקרב אל פתח ביתה, שומר נפשו ירחק ממנה, ויזכה לחזות בנעם ה' ולהנות מזיו השכינה:

זהירות

זהירות ענינו להזהר ולהשמר מכל דבר רע ומכל צד נדנוד אסור יותר ממה שנזהר לעבר על אש יוקדת ותחת חרב חדה, כי מר מאלף מיתות ומדינה של גיהנם ומכל הרעות שבעולם עבר פי ה' א לעולם ולגרם צער וכעס ופגם מ"ה למעלה ומ"ה למטה וקשה יותר מחבלי מיתה. ולכן האיש הירא ורך הלבב יברח מאה שערים של התר לבל יכנס בשער אחד של אסור, ואל ישמע לקול יצרו שמקל בעיניו האסורין ומבקש לו טענות שוא ומקום פטורין ויום ליום מרגילו באסורין יותר עד שנעשים לו כהתר. והחי יתן אל לבו (קהלת ז ב) כי בעברו אפלו עברה קלה גורם רעה גדולה ומורה שלא חס על כבוד קונו מאחר שאינו משתדל לעשות רצונו: והירא את דבר ה' כאשר ראוי ליראה יראה גדולה עד אין חקר ואין תכלה, ראוי לו לברח ולהתרחק הרחק מאד אפלו מחשש או מספק אסור. ובדבר שיש בו מחלקת אפלו תשעים ותשעה אומרים מתר ואחד אומר אסור, למחש בעי, אם לא דאפסיקא הלכתא ונדחה קראו לה לסברת האוסר. ולמה הדבר דומה, לדבר שתשעים ותשעה רופאים אומרים עליו שאינו מזיק, ואחד אומר שיש בו סכנה ופקוח נפש אם יאכלנו מי פתי שלא יחוש לסברתו. הא ודאי פשיטא שכל בר דעת יאמר, מה לי ולצרה הזאת לכנס בספק סכנה, שב ואל תעשה עדיף. ואם על חיי שעה כך, על חיי עולם ושלא לגרם צער וכעס לאלקינו מלך העולם על אחת כמה וכמה. ומחשבה זו מועלת להצילו מכל חטא, והרבה עמו פדות, ומביאתו לידי חסידות. זוהי דרך ישרה ליראי ה' וחושבי שמו, ואיש מתהלך בתמו יהי אלקיו עמו:

זריזות

זריזות נאמר על מצות עשה, וענינו לחוש הרבה על המצוה פן ואולי לא יהא בידו לקימה, ומתוך כך זריזין מקדימין למצוות (פסחים ד, א), כי לא ידע האדם את עתו ומרגע לרגע כמה מניעות וכמה עכובין וכמה פתויי היצר הרע יכולין להזדמן, ומי שמחבב את המצוה כאשר ראוי לחבבה מאלפי זהב וכסף ומכל חיי העולם הבא לבו בוער כאש ולא ישקט האיש עד עשותו אותה וחושש על אחד מני אלף פן יארע לו איזה מניעה, ועל כן אמרה תורה (מכילתא פ' בא פ"ט) מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. והן בכלל הזריזות שאם הולך לדרך יכין לעצמו המצוות שאפשר להסתפק במציאות רחוק שבזמן קיומן ימצא בדרך, כגון שופר ולולב ומגלה ומצות, יין לקדוש והבדלה וסדורי התפלות למועדי השנה, ואין צריך לומר טלית ותפלין, אפלו אם הולך לטיל ואיכא למחש אפלו חששא רחוקה שלא יוכל לשוב, יוליך עמו ולעולם יהא מזמנים אצלו. וכמה פעמים נמצא שמי שהוא זריז נשכר ומי שאינו זריז לחוש חששות רחוקות הוא נפסד. וכן בכלל הזריזות לילך בזריזות כשהולך לדבר מצוה, ונכתב בזה לקמן ערך "ריצה":

זכיה

הפליגו בזהר הקדוש בשבח המגיע למאן דמזכי לחיביא, עין שם ותראה נפלאות הפלא ופלא. הנה כי כן טוב לגבר שישתדל עם אחזת מרעיו להחזירם למוטב, ועל אחת כמה וכמה יגדל החיוב להיות מזכה את בניו ובני ביתו שהקולר תלוי בצוארו, ולכן ברוח שפתיו יוכיחם, וגם במכתב אם חננו ה' רוח דעת יעשה ספר ללמד ולהועיל, ואם יזכה שיועיל דבריו בדור מן הדורות לאחד מני אלף די לו אם לא בא לעולם אלא לדבר זה. ועל כל פנים אב לבנים יודיע ויצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'. וידוע גדל שכר המזכה את הרבים שהוא דבר שאין למעלה הימנו שאין חטא בא על ידו (יומא פז, א). ולכן מה טוב לזכות את ישראל ולהודיעם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. ואיש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק (ישעיהו מא ו) ונתחזק בעד אלקינו. והן בכלל להסתכל בטליתות של בית הכנסת אם הם פסולים ולתקנם. וכל כיוצא בזה המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, וגומל נפשו איש חסד הנה שכרו אתו והוכן בחסד כסאו גדול המעשה יותר מן העושה:

זווג

זו מצות האב על הבן כשיגיע להיות בן שמונה עשרה ולכל היותר לבן עשרים לזוג לו אשה. וידוע מאמר רבותינו ז"ל (קדושין כט, ב) שעד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה מתי ישא אשה, מכאן ואילך אומר תפחנה עצמותיו. ועוד אמרו (שם) שכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא, כל ימיו בהרהורי עברה. ואוי לו לאב שהוא אכזר על בניו וגורם להם רעה גדולה כזו. וכל כי הא אין הבן חיב בכבוד אביו, ויהא עז כנמר להיות תובע בפה בדרך כבוד על ידי אחרים ולבקש מנוח אשר ייטב לנפשו, וגדולה עברה לשם שמים. וכל שכן שאם הבן ברשות עצמו, שחובה מטלת עליו למהר לשא אשה ולא יעשה שקר בנפשו. ואם איש עני הוא ואין ידו משגת לפרנסת אשה ובנים ומתוך כך אין מי שירצה להזדוג עמו, על כל פנים כל אשר בכחו לעשות יעשה, ויבקש איזו עניה אפלו אינה מכנסת לו כלום, ויבטח בשם ה' שבשכר זאת יריק לו ברכה. ואפלו אם היא שחרה וכעורה שקר החן והבל היפי ומצות ה' ברה היא תעזרנו להוליד בנים אנשי צורה. ואם לא ימצא בעירו, ילך מעיר לעיר וממדינה למדינה, ויסיר מסוה הבושה לבקש אשה כי היא אבן הראשה לגדר ערוה וסדר קדשה: וגם על הבת צוו רבותינו ז"ל (פסחים קיג, א) ברתך בגרה שחרר עבדך ויהבה לה. ואשרי האיש שישמע לדברי חכמים. אבל אין הדבר מסור ביד האדם, שאינו יכול למסרה ביד נבל ובליעל, ואל ילך בגדולות לבקש איש אמיד בנכסים, אלא אפלו אם לא ימצא אלא איש עני צנוע ומעלי הולך בתם בדרך טובים מהור ימהרנה לו וברכת ה' היא תעשיר. וידוע גם כן מאמרם ז"ל שאמרו (פסחים מט, א) לעולם ימכר אדם כל אשר לו וישיא בתו לתלמיד חכם. וגם כן אמרו (ב"ב ק, א) הנושא אשה יבדק באחיה, שרב הבנים דומים לאחי האם ומבטח לו שבניו תלמידי חכמים. ומי שאין עיניו טרוטות, בעיניו יראה שבחה של תורה, כי ממרחק תביא לחמה וירבה כבוד ביתו ונותנת לו אחרית ותקוה טובה וחיי נחת יחיה, כי בודאי מי שהוא תלמיד חכם מקים דברי חכמים שאמרו (ב"מ נט, א) אוקירו לנשיכו, ואוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו ועובר על פשע משום שלום בית ואינו מקפיד בתוך ביתו וכדומה, כמה מעלות טובות לתלמיד חכם ועל הכל דפלגא בהדה. נמצא מה טוב חלקה בעולם הזה ומה נעים גורלה לעולם הבא. לא כן הנותן בתו לעם הארץ, אף אם הוא עשיר, אין גופו ממון, וזמנין שאבד העשר ההוא וכל מום בו ורמס וטרף וקלל והיא מר לה ומרה תהיה באחרונה: הנה כי כן, האיש שהוא בר דעת בעיניו יראה ולבבו יבין זאת לא יתן עיניו בממון, ויבחר לו אנשים חכמים יראי אלקים אפלו רלקנים שבהם בממון, טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב (משלי יז א). וגם כן אמרו (יבמות סג! א) נחת דרגא נסב אתתא. ושומע עצת חכמים (שם יב טו) ישכן בטח. ומצות לשמע דברי חכמים ראויה היא שתגן שיהא זווגן עולה יפה: והן אמת כי מה' אשה לאיש וארבעים יום קדם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני (סוטה ב, א). ומכל מקום כבר אני עני תרצתי על זה וכיוצא בה שכמדמה ששלשה מיני גזרות יש, אחד שגוזרין עליו שתבוא אליו טובה ולא תאנה אליו רעה, ואז תבוא לו הטובה על כרחו על דרך שפרשו אף מרומם. שני שגוזרין עליו גז, רה רעה ונכתב ונחתם ואז אין מציל. שלישי שגוזרין עליו שיבוא לו כפי בקשתו וכפי השתדלותו. אי לזאת למחש בעי שמא הוא מכת שלישית שאמרנו, וכל אשר בכחו לעשות יעשה וימכר כל אשר לו לקנות חלק טוב בגורלו, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה (שיר השירים ח ז) כך היא החובה: ובכלל האמור שאם נדרו לתן לו מאד מהר ומתן ומטה ידם, או שאין רוצים לתן לו לא מפני זה יעכב הזווג או יפרידנו, אלא יאמין בה' ויבטח לו כי הוא הנותן לכל אחד הראוי לו מידו הרחבה, מרבה מדה טובה. ויפה שעה אחת שיקדים וינצל מן העברה שהיא כחרב חדה מאוצר כל כלי חמדה. ולהיות שידוע דברי הזהר הקדוש שלפעמים עונותיו ילכדונו את הרשע ונושא אשה שאינה הוגנת לו ושאינה בת זוגו, וסוף בהגיע עת להשיב אבדה לבעלים יש נספה בלא משפט ודוחין נפש מפני נפש. וגם כבר מלתא אמורה שלפעמים הגזרה היא סד שיהיה הדבר תלוי בתפלה ולפי ההשתדלות והחריצות כך יזמינו לו אשה טובה. וידוע שכשרות האדם ועבודתו להשם יתברך על הרב שהולך אחר עצות אשתו, ואם זכה עזר, לא זכה כנגדו (יבמות סג א). הנה כי כן ראוי להקדים תפלה לצרה, וכל בחור ובתולה יראי ה' יסדרו תפלתם, וגם אב על זרעו ישפך נפשו לפני ה' שיהא זווגם עולה יפה, וגם לזאת אניף ידי וסמכתיה בבית תפלותי בסיעתא דשמיא: והנה בענין הזווג ידוע שהיא מצוה ממצוות דאוריתא (עיין כתובות מז א) דכתיב (שמות כא י) ועונתה לא יגרע. לזאת יכון האדם ויכלכל דבריו במשפט על פי התורה כמפרש בספרים ויחזר על הדינים כפעם בפעם. ואשרי איש שיזהר שיהא עונתו משבת לשבת אחר חצות, אמנם בזה הכל לפי מה שהוא אדם ולפי מה שרואה שאשתו משתוקקת אליו מרציא ארצויי קמה, שעל זה אמרו (נדרים כ ב) דהוין לה בנים יודעי בינה. ועל כל פנים לא יגרה יצר הרע בעצמו ולא יתן לנשים חילו. וידוע מה שכתב הרמב"ם ז"ל (הל' דעות פ"ד הי"ט) שתשעים ותשעה מתים מחמת רב תשמיש ואחד בדרך ארץ. ומאחר שאין אשה אלא לבנים (תענית לא א כתובות נט, ב) וכל שלמות הולד במדות ובדעות תלוי בזמן הזווג ובכונת הזווג, אי לזאת לו בכח ולו בחיל יגבר איש לקים מצותו דבר בעתו ויתאמץ במצותו איש ואשתו לחשב מחשבות טהורות זכות וברות, וזר לא יקרב במחשבותם שום מחשבה זרה, כי קרוב הוא להיות בעילתו בעילת זנות ונפש הם חובלים ובנים זרים ילדו רעים וחטאים וטפשים בנים משחיתים כל מום בם. ומה יתאונן אדם חי כשיש לו תרבות רעה בתוך ביתו גבר על חטאיו שהוא גורם רעה לעצמו. וזו רעה חולה ואכזריותא גדולה יותר משוחטי הילדים, ואם היו יודעים הבנים שהוא גרמא להם בנזיקים היו צועקים מרה עליו באמר, למה עכרתנו ובעון חוללתנו. וכי ישאו את עונם, אב ואם נוטלים חלק בראש, כי הם אבות הטמאה ואין על הבנים כל כך אשמה, כי מאחר שהיסוד רעוע והשרש רע והקלפה בנפש לוטה מה יעשה אותו הבן ולא יחטא, כי נפש רשע אותה רע, וצריך עמל וטרח ויגיעה רבה כלי האי, ואולי יוכל להפך טבעו ומזגו הרע: לא כן לקדושים המקימים מצותם בקדשה ובטהרה כדת מה לעשות, אוכלים פרות בעולם הזה שישמחו ביוצאי חלציהם בהיות פרים קדש הלולים, אנשים חכמים ונבונים, שלמים במדות ובדעות, מלאים דעת ויראת השם, שאין שמחה לאיש בעולם גדולה מזו ויתנו מעדנים לנפשם לעולם הבא. מה נדבר ואין הפה יכול לדבר רעת האדם שאינו נזהר להתקדש בשעת תשמיש, ורב טוב למי שהוא נזהר, אחד אנשים ואחד נשים, שיהא זרעם זרע קדש זרע אנשים. הנה כי כן יזהר כל איש ויזהיר את אשתו ואת בניו ובנותיו ואת כל הסרים למשמעתו באזהרה גדולה, וירים כשופר קולו לפני חילו, אל יבוש ואל יכלם מלדבר בדברים שבין איש לאשתו לכבוד אל וקדשתו ויצוח כי כרוכיא באמר חוסו על קונכם ועליכם ועל נפשות יוצאי חלציכם והזהרו מאד, חזקו ואמצו להתקדש בשעת תשמיש: והחי יתן אל לבו (קהלת ז ב) באותו פרק, רצוני לקים מצות בוראי דוקא ולא להנאתי, רק כל מעשי לתקן הדברים בשרשן במקום עליון, כי הדברים עתיקים, אשרי ילוד אשה שזוכה לעשות לתקן דברים העומדים ברמו של עולם, ומי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים מסתכל מתי יבוא טפה שהצדיק נוצר ממנה כמו שאמרו (נדה לא, א) על פסוק (במדבר כג י) ומספר את רבע ישראל. ומי יתן והיה שיהא זרעי זרע קדש. או יאמר בפה שתשמע גם אשתו ותתן גם היא דעתה לכך, אב הרחמן תן לי זרע קדש זרע אנשים דומים לאברהם יצחק ויעקב וכו' ור' פלוני ור' פלוני. ויכון שהוא מקים המצוה על דעתם ועל כונתם וסומך עליהם. ויחשב שכך לו להזדוג עם אשתו, כמו למסר נפשו למיתה על קדוש השם: וידוע שצריך לרחץ ידיהם קדם תשמיש אם הוא אחר שנה. ומה טוב שלאחר שירחת ידיו יסדר תפלתו קדם זווגו ויאמר, לשם יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה וכו', ובסיעתא דשמיא גם זאת אסמכנה בבית תפלתי. וכתבו ז"ל שטוב לכון באותו פרק בצרופי שדי. ואני אומר שטוב לכון בפסוק שמע ישראל בכל כונותיו ופרשת ואהבת. ישמע חכם ויוסף לקח העמק והגבה למעלה לאהבה את ה' ולדבקה בו. וגם ימסר וילמד את אשתו שתעשה לו קדם תשמיש הסימנים שמסר יעקב לרחל, דהינו שתאחז לו בהן רגלו הימני ובהן ידו הימני ואליון אזנו הימנית, ואחר יקרב אל אשתו בקדשה ובצניעות גדולה כדין וכהלכה. ואחר תשמיש יחזרו וירחצו ידיהם, וישפך מים צלולים סביב מטתו זהו דרך ישרה להוציא זרע ר"ב. כזאת וכזאת יזהר ויזהיר על בחוריו, ואשרי בניו אחריו: והנה הגדר הגדול לחשב מחשבות טהורות, שתהא דעתו צלולה באותו פרק, ולא יהא מטמטם בשנה, כי אז לבו בל עמו וחושב מחשבות זרות והרהורים רעים כחולם חלום, ועל זה נאמר (משלי יט ב) גם בלא דעת נפש לא טוב. ועל כן אני אמרתי שבלילות הקצרות וחושש שלא יהא נעור בלילה, או אם יעור יהא מטמטם בשנה כל כי הא זריזין מקדימין, ויותר טוב שיקים מצותו בתחלת הלילה, ומאחר שכונתו רצויה לשמים גם מעשיו יהיו רצויים, שהרי אמרו (נזיר כג, ב) גדולה עברה לשמה. וכתבו בספרים שעקר תקון הולד תלוי במחשבת האשה, באפן שאף אם הוא יהיה נזהר אם היא לא תזהר צדיק מה פעל, לכן לא יעבר מלהזהירה ולהזכירה מעת לעת בכל עונה על פתגם דנא. וגם יזהרו איש ואשתו שיבדקו עצמם יפה ואל יהיו נצרכים לנקביהם באותו פרק, כי זה גורם שיהיו הילדים משתינים מטותיהם. וגם יזהרו שלא יהא בטנם צבה ומלאה אכילה, שגורם לילד טפשות וסכלות וינהגהו בכבדות ועצלות. הן אלה קצות דרכי המישרים ארחותם ארח צדיקים, ישמע חכם ויוסף לקח ולו יהיה הזרע דכים צדיקים ורב טוב לאבות ולבנים: והן בכלל כדי שיהא זרעו זרע קדש שיזהר וישמר מבני תשע מדות שמנו חכמים (נדרים כ ב) שנאמר עליהם (יחזקאל כ לח) וברותי מכם המרדים והפושעים בי. וכן יזהר מלשא אשה שאינה הוגנת, ויבדק מאד על ידי קרובותיו ויחקר בשבע חקירות עד אשר ידע מה טיבה ומה טבעה, כי באמת אמרו (יבמות סג, א) מתון נסב אתתא, כי אין זה חלוק או טלית שאם לא ישר בעיניו יפשטנו ויחליפנו. לכן מאד יפקח עיניו עד אשר לא יבואו ימי הרעה ומכה אנושה מר ממות את האשה. ולא ישא אשה שאינה הגונה לשם ממון, שהוא כלה ואבד כעשב ואשו לא תכבה. ומאחר שבכלל התשע מדות הם בני שנואה, הנה כי כן ראוי לכל איש שלא יזוג זווג לבניו ולבנותיו, כי אם על פי ידיעתם ורצונם הטוב, וכל כי הא סימנא מלתא, אם מה' יצא הדבר והיא בת זוגו עצם מעצמיו יקריב את עצמו והיתה עמו בשלום ובמישור: ומכלל האמור הוא גם כן שלא ישא אלמנה, שאינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. וקרוב הדבר שתהא דעתה על בעלה הראשון ונמצא כמה דעות במטה ומה גם אם הראשון נוח לה והשני קשה הימנו, שבודאי לא תשכח אלוף נעוריה ואת השני תבוז לו בלבה. ומה גם שאמרו בזהר הקדוש שהנושא אלמנה הוא נכנס בסכנה גדולה כמשליך עצמו לשוט בים הגדול, ולכן מי האיש הירא אלמנה וגרושה לא יקח כי אם בתולה, זולת אם הוא בא בימים או שאינו מוצא לקח בתולה לא יתבטל מפריה ורביה, אלא יקח מאשר תמצא ידו, והן הם מפלאות תמים דעים, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים:

זוהר

למוד ספר הזהר נשגב מאד לטהר ולקדש הנפש, ואפלו אי לא ידע מאי קאמר ושוגה בו שגיאות הרבה הוא חשוב לפני הקדוש ברוך הוא, כדכתיב (שה"ש א ד) ודגלו עלי אהבה. פרשו רבותינו ז"ל (שהש"ר ב) ודלוגו עלי אהבה. הא למה הדבר דומה, לתינוק קטן שאינו יודע דבר ומדבר חציין של תבות בלעגי שפה ואביו ואמו יצחקו לו ישמחו לקולו, כך יושב בשמים ישחק וישמח כשהאיש הישראלי יש לו חבה בתורה ורוצה ללמד, אך אין דעתו משגת, או אין לו מי שילמדנו ולומד כמה שיודע, בודאי עושה נחת רוח ליוצרו ובא בשכרו. הנה כי כן אין מקום פטור למי שאינו יודע ללמד אין טענה זו פוטרתו ליום הדין כי יכול הוא ללמד כמו שיודע. ונהי שבלמוד המשניות והכ"ד יש דעות שצריך להבין לפחות מהו הענין שלומד, אבל בלמוד תהלים וזהר הקדוש, אפלו באין מבין כלל חשוב ומקבל ומרצה לפני ה'. ומי שיודע ספר ומבין דברי הזהר הקדוש הפשוטים, ימצא בו טוב טעם ודברים מתוקים מדבש ומוסרי השכל שמושכים לב האדם לאביו שבשמים: הנה כי כן ראוי לכל אדם לקח לו ספר הזהר הקדוש ולא יעבר מלקרא הפרשה מדי שבוע בשבוע, וזה גדר גדול לאדם כדי שלא ישיאנו יצרו לפנות עצמו לבטלה שהוא רעה גדולה כידוע. ויעשה זאת אפוא וינצל, שיקבל עליו סדר למודים כגון ח"י פרקי משנה בכל יום וספר תהלים ופרשת הזהר וכדומה, וכשלא יהיה לו פנאי יהיה לוה ופורע מיום ליום ומחדש לחדש באפן שבהיותו פנוי תכף יפנה לשלם חובתו, אך ישכיל על דבר מראשיתו שלא יצטרך ללמד במהירות גדול באפן שלא יהיה שוה אותו הלמוד כלום ויהיה עמלו לריק חס ושלום. וכבר אמרו (טור או"ח סימן א) טוב מעט בכונה מהרבות בלא כונה. וכשלומד סודות הזהר הקדוש בלבבו יבין שיש צפוני סודות ורזי דרזין בכל הענינים, אך בשרו עליו יכאב על שאין לו ידיעה כלל וכלל: ואזהרה שמענו למי שלומד ספר הזהר הקדוש שישמר נפשו מאד כשלומד אבא, אמא ברא, ברתא, זעיר אנפין, אריך אנפין, מטרוניתא. וכן צורת איברים רישא, עינין, אדנין, וכדומה, שאל יציר שום צורה למעלה חס ושלום חלילה וחס, ועל זה נאמר (דברים כז טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר. בסתרו של עולם, אלא יאמין באמונה שלמה שאינו שיך למעלה אלו הענינים כלל וכלל, רק הכל אורות עליונים וצפוני סודות שאין יד שכלנו מגעת. וכל אלו המלות שנזכרו בזהר הקדוש הכל הוא כנויים ודרך משל בעלמא, שהמשכיל יבין איזה דבר ואנחנו לא נדע, ואין לנו רשות לחשב ולציר בשום אפן, רק נקרא בשפתינו ונקדים תפלתנו, שיהי נעם ה' עלינו ויהא חשוב ומקבל ומרצה שיח שפתותינו לרצון ולעשות נחת רוח ליוצרנו ודינו:

זודא

ידוע עבדא דמיתי בש"ס (כתובות סז ב), דמר עוקבא בשעת פטירתו ראה חשבון צדקותיו אשר עשה שעלה לסך שבעת אלפים דינרי זהב. ואמר ארחין רחיקא וזודין קלילא. ופלגינהו לפלגא דנכסי לצדקה, שאף על פי שאמרו (שם) המבזבז אל יבזבז יותר מחמש. זהו מחיים, אבל בשעת מיתה מתר. ואדם יראה לעינים כשהולך בדרך, לפי הדרך אשר הוא הולך ולפי מספר הימים שיהיה בדרך, כך צריך להקדים כמה ימים להכין צידה לדרכו. צא וחשב לפי מה שיעמד בעולם שכלו ארך שנים אין מספר לו יחיה גבר שנין אלפין, ואלו ישלח לפניו צדקתו אלף אלפים ורבי רבבות דינרי זהב לא יספיקו לו: ואם תאמר כיון שאין אדם יכול לצאת ידי חובתו לשלח לעולם הבא די מחסורו, וכי תאמרו מה נאכל, על כרחן לומר שהקדוש ברוך הוא עושה חסד ומתנת חנם, אם כן אפלו אם לא נשלח כלל על שלחן המלך אנו אוכלים. זה ודאי הבל, שכשאדם עושה כל אשר בכחו לעשות אז הוא נזון בזרוע כל ימי עולם בעולם הבא, כי אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני והייתי חפץ לעבדו אם היה מניחני, ויפה לי שעה אחת של תורה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא (אבות ד יז), וכיון שהקדוש ברוך הוא סלקו מן העולם או לא נתן לו עשר לפזר יותר, בדין הוא שיטל שכרו משלם כל ימי עולם. לא כן הרשעים שאין עושים (טוב) את אשר בכחם לעשות, אין נותנים להם לעולם הבא אלא כשעור אשר עשו, וכשתכלה קרנא צריכים לבוא בגלגול לעולם הזה להרויח, כי היכי דליכל מדילה, ואין נותנים צדקה לעולם הבא, שאם אפשר בצדקה לא היה צריך אדם להולד ולהיות בעולם הזה, כידוע מה שכתבו המפרשים (עיין ירושלמי ערלה פ"א ה"ג) שטעם יצירת הולד הוא כדי שיהנה מיגיעו, משום דמאן דאכל דלא דילה בהיל לאסתכולי באפה. ועוד, כי יאמר ה' למה אתן לך צדקה, הלוא היית יכול להרויח ולהכין צידה לדרכך ולא רצית. הא למה זה דומה, למי שמשליך לאבוד ממונו והולך ושואל צדקה, שבודאי יכעסו עליו ולא ירחמו עליו ואל יהי חונן לו. ואם יאמר אדם שהשאור שבעסה הוא יצר הרע מעכב שאינו יכול להרויח ואין בכחו לעשות, מי יתן והיה שתהא טענה זו פוטרת את האדם מיום הדין, אבל כלי עלמא ידעי שמי שזאת טענתו אין פוטר אותו: ומכלל האמור אתה תשמע, דהא דיוצא אדם ידי חובתו בנתינת המעשר, הינו דוקא בחיים חיותו כדי שלא יעני ויצטרך לבריות, אבל חיובא רמיא עליו לצוות בכל תקף באפן המועיל שלאחר פטירתו יפרישו לו מנכסיו חלק בראש כפי ברכת ה' אשר יתן לו לעשות בו מצוות ומעשים טובים, ויעשה חשבון כמה די לבניו להתפרנס בדרך כבוד והשאר יקח לעצמו. וכבר כתב מוהרי"א בספר "ברית עולם" (ספר חטידים סימן שמד) זה לשונו בקצור ישים האדם אל לבו כי כל ישעו וכל חפצו להניח לבניו עשר גדול, ואפלו אם אין לו בנים הוא חס על קרוב אחד להניח לו מזהב שבא אלפי רבבה, ואיך לא יחוס על עצמו לשאר נעור וריק לעולם הבא, ולא דעת ולא תבונה בו להחיות לב נדכאים ממה שחננו ה' וטוב לו לכפרת פשע ולהקריב ישע ולתקן מלבושים ומטעמים לנשמה קדושה, והגם כי יחוס על בנו או בן אחיו, מכל מקום הוא קודם לטל חלק בראש לתקון נשמה קדושה, ויחזיק עצמו לפחות כאחד מבניו לקח חלקו אתו עמו לתת לעניים תלמידי חכמים ויגנז למעלה, ומה תועלת יגיע לנפשו במה שיניח לבניו עשר גדול והוא ילך ריקם ויהיה עני באמת, ואחר פטירתו יהיה הולך וצוער והוא עצמו יראה שטות וקלקול מעשיו וכאבו נעכר ונפשו עליו תאבל, זה תכן דבריו. וקנאתי בהוללים הישמעאלים שבשעת פטירתם מניחים חלק מנכסיהם לעשות צרכי רבים או לבית תפלותם, ואנחנו למה נגרע. הנה כי כן מי האיש החפץ חיים נצחים ושלא להצטרך לבוא בסכנת ורעת הגלגול, כל אשר בכחו לעשות יעשה בגופו ובממונו, ויכין צידה לדרכו, אז ילך לקץ וינוח ותתענג בדשן נפשו באורים ונותנים לו נחלה בלי מצרים:

זולל וסובא

זולל וסובא רעתו רבה שהוצאתו מרבה ומכלה ממונו וימיו ושנותיו לריק ולבהלה, היום למלאכה והלילה לאכילה ושתיה מרבה, ומוסיף כח בסטרא אחרא, ומתוך שאוכל ושותה הרבה אין דעתו נכונה ומישבת עליו ורב מעשיו מקלקלים ומתיר אסורים, וגם מתוך שאוכל ושותה הרבה כאשר שכב לא יוסיף לקום עד עבר זמן תפלה בצבור וכהנה רעות רבות. וכתב מוהרי"א בספר צפרן שמיר (סימן ה) זה לשונו, אמרו בתני דבי אליהו (זוטא פ"ג) לא נתקבצו בני אדם למיתה, ואין כל בריה יורדת לידי צער, אלא מתוך אכילה ושתיה ושמחה מהבלי העולם הזה, ומי האיש אשר ישמע דברי אליהו הנביא זכור לטוב ולא יקרע לבו לשנים עשר קרעים וימאס במשתאות וסעדות הרשות ושמחות המדמות. וממה נפשך, אם מאמין לדברי אליהו זכור לטוב ועושה שקר בנפשו, הוא פתי וסכל המשתדל לגרם רעה לנפשו צערא דגופא ונפשא, ואם אינו מאמין מאיזה אפן שיהיה זו רעה חולה וענוש יענש מאד גם על זה. ואם כה יאמר, סגין דעלמא הכי הוי וכאשר שמענו כן ראינו בעלי עשר רבים שתו וישכרו, קופרא טבא לפמא, כסא טבא לפמא, לא חדש ולא שבת, אף אתה אמר לו, תא חזי מאי סליק בהו מלבד הענש של עולם הבא שאינו נגלה לעינינו, אבל הוא אמת בלי ספק כנודע מרבותינו הקדושים זכרונם לברכה וכל דבריהם חיים וקימים: וכשיחשב האדם שכל אשר יאכל וישתה יתהפך בקרבו לצואה וגללים הלא יבוש ויכלם מעשות בשרו וגופו בית מגאל ובית הכסא, אלה מפה מתקנים המאכלים ואלה מפה מטמאים. וכבר כתב רבנו הרמב"ם ז"ל, שהתקבצות בני אדם לשתיה המשכרת חרפה גדולה יותר מקבוץ אנשים ערמים לפי הדעת הישר, אלא שמתוך ההרגל נעשה כהתר ואין מרגישים, זה תכן דבריו. ובאמת שמי שיש לו דעת ונותן לב להבין ימאס מאד מלילך אחר אכילה ושתיה שהוא נפיש בטרחא וזוטר בשעורא, שכל ההנאה היא ברגע כמימרה עד שיעבר החך אשר יטעם לאכל ואחר כך נשכח כל ההנאה כאלו לא היה, וכל מיני אכילות שוין לשבע נפשו, וכל עמל אדם לפיהו וחכו בלבד, אין בכל ההנאות הנאה מועטת כזו ואינו שוה בנזק ההפסד והצער בעולם הזה ובעולם הבא לגוף ולנפש. הנה כי כן מי שיש בו אפלו מעט דעת אל יהי בסובאי יין בזוללי בשר, ולא יהא הולך על גחון, אלא יתנהג בסדר נכון, ובזה ה' אותו יחן:

זריעה

טוב לגבר אשר חננו ה' אפלו קרקע כל דהוא שיזרע בו אילני מאכל משום ישוב העולם, דכתיב (ישעיה מה יח) לא תהו בראה לשבת יצרה. וצא ולמד מתרנגול הבר שספרו עליו בש"ס (גיטין סח א) כמה יגיעות וכמה טרחות היה טורח בשביל לעשות ישוב לעולם. ועוד יש כונה טובה, שבכל דבר הצומח וגדל מן הארץ החלו עולין ניצוצי הקדשה אשר במקום ההוא מדומם לצומח, ואחר כך יעלו מצומח למדבר, כמבאר בדברי המקבלים. והן בכלל שמקים עצת חכמים שאמרו (יבמות סג, א) זרע ולא תזבון, אף על גב דבי הדדי נינהו, הני מברכן וכן מפרש בדברי קבלה על ידי ירמיהו (כט ה ו כח): כה אמר ה' בנו בתים ושבו, ונטעו גנות ואכלו את פרין. קחו נשים וכו'. והנה זרעוני גנה לא כל אדם יכול לזרען, שצריך יגיעה מדי שנה בשנה, אבל אילנות יזרע פעם אחת ולו יהיה הזרע ולזרעו א ח ריו: ועקר הכונה טובה שיש בזריעה הוא, כי האיש הירא את ה' במצוותיו חפץ מאד מבקש אפנים להתחיב במצוות, ושתהא מצוה באה לידו לעשות נחת רוח ליוצרו, ולתקן הדברים בשרשן במקום עליון, והנה על ידי נטיעת אילנות מקים מצות נטע רבעי ונזהר מאסור כלאים וכדומה, ויוכל לקים מעין דגמת מצות בכורים שיקח הפרי הגדל ראשון ויביאהו דורון לתלמיד חכם שאמרו רבותינו ז"ל (כתובות קה ב) שחשוב כאלו הקריב בכורים. ואשרי השם מעיניו לעבד את ה' בכל משלח ידים וכל מעשיו לשם שמים ויברך ברכות שמים. אך בזריעת אילנות צריך להיות זהיר שלא לזרע כי אם במקום שיודע בברור שאינו בר בנין לעולם ולא יבוא להאפיל אורו באפן שלא יצטרך לקצצו, דאף על גב דמדינא שרי בצרך כזה מכל מקום לא מסמנא מלתא, וחמירא סכנתא, ויחדל מן הבנין אם יצטרך לקצץ אילן, ומשכיל על דבר ימצא טוב:

זלזול

זלזול בכבוד אחרים צריך לזהר הרבה, שלא לזלזל בכבודם לא בדבור ולא במעשה, וצריך דעת גדול להבין מהו זלזול, ואין נקי אלא הזהיר וזריז לחשב מאד קדם עשות שום דבר לחברו, או דבר דבור לחברו, או על חברו שיציר בעצמו אלו היה חברו עושה לו או מדבר לו או עליו כמעשה זה או כדברים האלה אם היה נראה לו זלזול ומרגיש צער, אז לא יעשה גם לחברו. ואמרו ז"ל (שבת לא, א) דעלך סני לחברך לא תעבד זה כלל גדול בתורה. ובאמת אמרו (נגעים ב, ה) כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. ואמר החכם: אין נקל בעולם כמו למצא ולהכיר מומי חברו, ואין קשה בעולם כמו להכיר מומי עצמו: והאיש השלם הירא את ה' לא יטה אחרי הבצע, ואחר כבוד עצמו ואחר הנאת גופו לזלזל בכבוד חברו לכבוד עצמו להנאתו ולטובתו, כמו אם חושדים אותו בדבר אשר לא טוב, לא יאמר, אני לא עשיתיו פלוני עשאו, שאמרו בש"ס (ב"ב קסד ב) להדיא שזה נקרא לשון הרע. וכן יש אנשים רעים וחטאים שכדי להרבות שחוק ושמחת הוללות, או שישחקו העשירים ויתירו להם פסת יד, יהיו מזלזלים בכבוד איש תם ומרבים לדבר לצנות עליו (שהוא הנקרא בלשוננו: מאזקאריא"ר אי זיפקליניאר, ובלשון אשכנז: גערינגשעטצונג איזט פעראכטונג), והרי הם כמתלהלה היורה זקים ועושים שחוק בדמו של זה. אוי להם, אויה להם, אהה עליהם, שגמלו רעה לנפשם, רעה תבוא עליהם, כמאמרם ז"ל (ע"ז יח, א) שהלצנות תחלתו יסורין וסופו כליה רחמנא לצלן וכמו שכתבנו במקומו. ועושה אלה בשרו עליו יכאב על הכעיסו את בוראו, כי חושב דמצוה קעבד לשמח אנשים, אבל סוף העושים והשמחים בדברים רעים אלו ירדו אבלים שאולה אם לא יתנו לב לשוב: ומה מאד צריכים לזהר התלמידי חכמים בעסקם בתורה, או בכתבם, שלא לדבר דברי זלזול כל שנראה לו שאינם לפי כבודו אם היה מדבר לו חברו, ואפלו אם חברו יצא מן השורה ודבר קשות הוא יעשה את שלו וישמר לפיו מחסם מחטא בלשונו, ובפרט בפני הבעלי בתים צריך זהירות יתרה לנהג כבוד זה בזה בדבורו כדי שלא יאמרו, זונות מפרכסות (שבת לד, א) וכו', ואיכא חלול השם. והאיש הישר לא יזלזל בכבוד שום נברא, וכל שכן באשתו ומשרתיו, שלא בשביל שהם משעבדים לשרתו נתנה לו רשות לזלזל בכבודם, ומה יתרון לאדם על חברו, הלוא קטן וגדול שם הוא, ואפלו שהעבד חפשי יותר מאדוניו לפני המקום, ולכן אפלו אם עברו רצונו יוכיחם בנעם שיח וינהלם בנחת כאשר היה רוצה שיעשו לו אם היה הוא משעבד תחת אחרים: ואפילו לעצמו אין ראוי לנהג זלזול ולעשות דבר שאינו לפי כבודו, שהתורה חסה על כבודן של בריות ופטרה ממצות השבת אבדה לזקן שאינו לפי כבודו. ומה גם התלמיד חכם, ובפרט מי שהוא פרנס על הצבור, צריך לנהג סלסול גדול בעצמו ושלא לזלזל בכבודו לשם שמים כדי שיהא מוראו ואימתו מטלת על הבריות ויהיו דבריו נשמעים. והרי אמרו (קדושין ע א) כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לעשות מלאכה בפני שלשה. וכל תלמיד חכם צריך למעט ישיבתו בבתי כנסיות של עמי הארץ ושלא לדבר כל כך עמהם, ואין זה בסוג גאוה חס ושלום, שהרי אמרו בש"ס (יומא ט ב) דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדה יהבי לה עסקא בלא סהדי, וחס ושלום לחשב על ריש לקיש שהיה גאה חלילה, אלא שכן ראוי לנהג סלסול לפי מה שהוא אדם ולא יתחבר אלא מין במינו לפי חכמתו ולפי שניו. (ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין נב ב) למה התלמיד חכם דומה בפני עם הארץ, לקיתון של זהב. אכל עמו, נעשה של כסף. שחק עמו, נעשה של חרס נשבר אין לו תקנה). רק ללמד תורה וללמדה ישפיל עצמו כאזוב וירבה דברים עם כל אדם הקטנים עם הגדולים. וכן לכל דבר מצוה יעשה בכבודו ובעצמו וזהו כבודו, כמו שמצינו לגדולי ישראל שהיו עושים בעצמם לכבוד שבת (שבת קיט א) ודוד המלך עליו השלום היה מכרכר בכל עז לפני ארון הקדש ואמר (שמואל ב ו כב): ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל. וכתיב (תהלים קיט צט) מכל מלמדי השכלתי. ואמרו רבותינו ז"ל (אבות ד א) איזהו חכם הלומד מכל אדם זו היא דרך ישרה שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם:

זמירות

כמה מהלל אמירת הזמירות בכל יום וסודם רם וראשם מגיע השמימה לזמר עריצים ולהכרית כל הקלפות החיצונים. ומי שמאחר לבוא לבית הכנסת באפן שמצטרך לדלג בזמירות מאבד טובה הרבה, וכל שכן אותם אשר בשאט נפש לומדים שאר למודים, תהלים ומעמדות וכדומה, או יושבים בישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ בעזרת בית הכנסת מרבים שיחה ומדלגים בזמירות, אוי להם מעלבונן של זמירות, והרי הם כמחליף מרגליות על פרוטות או חרשי אדמה, כן הדבר הזה, כי אפלו ללמד לא טוב ודבר בעתו מה טוב. וכן לא טוב מנהג איזה מקומות שמפסיקים באמצע זמירות בשביל להמתין לחתן או לסנדק ואבי הבן וכדומה, ומניחים כבוד המקום בשביל כבוד בשר ודם. ואם יקשה בעיניך לשנות מנהג זה המתן לי עד שאפיסך בדברים, אלו היית עומד לפני מלך בשר ודם, עומד ומשמש ומספר בשבחו, כלום היית מפסיק באמצע לכבוד איזה אדם, בודאי לא, כי גדול כבוד המלך ואין ראוי להניח באמצע שבחו ושמושו משום כבוד שום אדם. אם לכבוד מלך בשר ודם כך, לכבוד המקום על אחת כמה וכמה, וכל שכן שמתחלת הזמירות עד סוף התפלה הכל הוא קשר אמיץ בונה בשמים עליותיו ואין ראוי להפסיק בינתים, לכן המבטל זאת יאיר כצהרים:

זקן

משעברו רב שנותיו של אדם והגיע לבן ארבעים ראוי לזכר אחריתו כי הולך האדם אל בית עולמו ובכל יום הולך וחסור. ואם לא זכר את בוראו בימי בחרותו והלך שובב בדרך לבו ונמשך אחר תענוגי והבלי העולם הזה ואת פעל ה' לא הביט, עת לחננה על נפשו ולחוס על כבוד קונו ולשוב מדרכו הרעה ללכת בדרכי טובים וארחות צדיקים ישמר ויאמר, אוי לי כי פנה היום כי ינטו צללי ערב (ירמיהו ו ד), הבה נא אשובה אל אישי יוצרי ועושי כבודי ומרים ראשי, בטרם יבואו ימי הרעה, ימים אשר אין לי בהם חפץ שלא אוכל עשות לא זכות ולא חובה ולא תשובה. ויאמר, דיה לצרה, עד עכשו עשיתי רצון יצרי מעתה אשוב אל יוצרי, אולי ארצה ואתקן את מעותי בטרם יום מיתתי. ורעת האדם בארץ, כי דרך איש ישר בעיניו ויצר לב האדם רע מראה לו, שנאה לבחור לאכל ולשתות ולשורר ולרקד וכאיש גבורתו לדלג כאיל וכגדי לרעות בגנים ולהרבות במיני שחוק ושמחת מרעות מינים ממינים שונים, ולשים לילות כימים בשמחות וגיל עם רעים אהובים בחורים וגם בתולות וכהנה רעות, וכאשר יזקין ישיאנו יצרו לאמר שעתה אין כחו כבראשונה ואינו לפי כבודו לישב עם בחורים בסוד משחקים, רק כבודו בגדולים להיות בא באנשים לישב עם אנשי צורה זקנים שכמותו, ובלילות הארכים ישבו שרים נדברו על הארץ ועל הפרות על הערים ועל הממלכות, וכל אשר יעבר תחת שבט לשונם מדבר לדבר ומענין לענין לעבר השעה ברב דברים ומעלה עשן וקאו"י וחזור וקאו"י, ודומה להם שזהו דרך ישר וטוב והגון, וכך הוא חובתו וכך נאה לו, ולא ידעו ולא יבינו כי זו נבלה וזו חתיכה דאסורא, ואלו ואלו נשרפין בבית הדשן אם לא יתנו לב לשוב, כי ברב דברים לא יחדל פשע, ואוי להם לבריות מעלבונה של תורה (אבות ו, ב, שמות רבה מא ח) וכמו שכתבנו בערך "דבור" ומקומות אחרים, רק זו היא דרך ישרה שיבר לו האדם ובפרט כאשר יגיע עד זקנה, יזכר לו יום המיתה ויאמר, הנה נא זקנתי, לא ידעתי יום מותי, אשוב היום שמא אמות למחר. וידבק בחכמים ובספרים המלמדים לאדם דעת, ויפקח עיניו על כל עניניו, ואל יאבד הזמן יקר הערך כשהוא פנוי, כי היום קצר והמלאכה מרבה, על מה יפנה תחלה, או לתקן את אשר עותו בימי בחרותו, או להשלים חובתו דבר בעתו, לכן כל אשר בכחו לעשות יעשה, תקונים ולמודים ומצוות ומעשים טובים, הלוך וגדל עד שיהא פרוש מהבלי ותענוגי העולם הזה ומתנהג בחסידות אולי יתרצה ויאמר: אשרי זקנותי שכפרה על ילדותי (סוכה נג, א): וחיובא רמיא לנהג כבוד בזקנים, שמצינו בקדוש ברוך הוא שחלק כבוד לזקנים (ויק"ר יא ח). ואיתא במדרש (ב"ב י ב) שאלו לשלמה בן דוד: איזהו בן העולם הבא, אמר להם, כל שכנגד זקניו כבוד. ואחת מתרי"ג מצוות היא לקום מפני זקן. וכן צריך לחלק כבוד לזקנים בסדר הישיבה, ואפלו מי שהוא יניק וחכים יעבר את מי שהוא גדול ממנו במנין למעלה ואל יאמר, חכימאה אנא ולי ראוי לישב למעלה, כי גנאי הדבר לתלמיד חכם שיטל הכבוד לעצמו וישב במקום גדולים, ולמחש בעי שמא יהיו מרננים אחריו כי לא טוב עשה ואיכא צד חלול השם, לכן ישב למטה, ואם יפצרו בו ויעלוהו למעלה אז עלה יעלה. וכבר אמר שלמה (משלי כה ז) טוב אמר לך עלה הנה: וכן ראוי לחלק כבוד לזקנים לטל מהם עצה על כל דבר. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (מגילה לא, ב) אם יאמרו לך זקנים לסתר ונערים לבנות, שמע לזקנים, שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה. ואפלו אם לא ישר בעיניהם עצת הזקנים לא ילבינו נערים פני זקנים, אלא ישיבום בנעם שיח ודרך כבוד כראוי. והזקן גם כן ישמר כבודו, ואל יביא עצמו לידי בזיון, ולא יעשה מעשים שאינם נאים לזקנים, וגם לא ידבר במקום שיודע שאין דבריו נשמעין, ובזה יהיה כבודו במקומו מנח. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (תנחומא מקץ י) שיבקש אדם רחמים על ימי הזקנה שיהא בריא ונקי ממומי הזקנים. וכבר ידוע מאמרם ז"ל (סנהדרין מד ב) שלעולם יקדים אדם תפלה לצרה. ולכן גם לזאת יתפלל בעודנו באבו (וכבר סדרתי תפלה בסיעתא דשמיא). ועל כל פנים אם יש לו ממומי הזקנים שמכבידים על אנשי ביתם, צריך לסבלם ולנהלם בנחת ובדרך כבוד, ולפם צערא אגרא. ולמחש בעי שמא גם הוא יבוא לידי מדה זו וכאשר עשה כן יעשה לו, ועל כל פנים השם יתברך כפעלו ישלם גמולו:

זכרונות

מה טוב ומה נעים לכתב זכרון לכל דבר בין למלי דעלמא בין למלי דשמיא, דמאחר דשכחה מצויה ומיתה שכיחא, טוב לגבר שירשם בכתב כל אשר פעל ועשה וכל אשר נשא ונתן, וכל שחיבים לו וכל שחיב לאחרים, אפלו מיום ליום לא יתעצל מלכתב זכרון, וכן על כל דבר שיש עליו לעשות או לדבר זכרון יעשה. ואני נהגתי כשאני שותה מים קדם הקאו"י דמלתא דשכיחא לשכח ברכת בורא נפשות, תכף אחר שתית המים אני מהפך החותם שלי לאחורי האצבע או לאצבע אחר ומתוך כך אני זוכר. וכן לכל דבר שאני צריך לזכר זה דרכי. וכזאת וכזאת כל איש יעשה סימן כדי שיזכר ואל ישכח לקים כל דבר המטל עליו בין דרשות בין דמצוה, ובזה יזכר הנשכחות וימצא מנוחות והשביע בצחצחות: וכן טוב ויפה לכתב זכרונות בקצור הדינים הנצרכים שאינו בקי בהם. וכמה מהבושה מגיע לאותם הבעלי בתים שכל שנה ושנה מסתפקים ושואלים אם צריך לומר שהחינו בליל יום טוב שני של גליות, וכן לא ידע דינים השיכים ונצרכים בתפלת שמונה עשרה אם טעה באיזה דבר, וכהנה רבות ספקי ספקות בדברים הנוהגים מזמן לזמן, טוב לגבר שכשישאל פעם אחת ויגידו לו ירשם בכתב וידע את אשר יעשה ולא יכלם ולא יכשל לעולם ועד. וכבר לעיל בערך "הכנה" ובערך "זכירה" כתבנו דברים הצריכים זכירה, עין שם. (ואם יהיה ה' בעזרי יש את לבבי לרשם בכתב עברות ומדות רעות שדשו בהם רבים וחמר שבהם ואפן הנהגה הצריכים בקצור אמיץ, באפן שיקרא איש את הרשום בכתב בכל יום וימשך ידו בסיעתא דשמיא, ה' יגמר בעדי ויעזרני על דבר כבוד שמו): ויש עשרה זכרונות שאנו מצוים עליהם לזכרם בכל יום, ונכתב בספר סדור תפלת חדש בחדשו, מי האיש החפץ במצוות לא יעבר מלזכר בפה, ואל ישכח בלב, והעקר תלוי להשתדל להשיג התועלת הנמשך מזכירתן אשר על זה היתה כונת הבורא יתברך שמו שצונו לזכר, שאם יזכר בלי שים לב מה פעל ועשה, אלא יתן לב וישתדל לשמר ולקים, כגון בזכירת יציאת מצרים יזכר את רב טובו ואהבתו וחמלתו יתברך עמנו בהיותנו גוי בקרב גוי, ועצם יכלתו ששדד המערכות ותבר מנעולין דפרזלא, והוציאנו ביד חזקה ובזרוע נטויה, מה שאין יד שכלנו מגעת להבין נפלאות גדולות שעשה עמנו, ולפיכך אנחנו חיבים לעבד עבודת עבד: וכן בזכירת השבת יזכר שהוא רבון כל המעשים, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ (שמות כ יא) וחבה יתרה נודעת לנו שהנחילנו יום מנוחתו, לא עשה כן לכל גוי, וגם בזה אין יד שכלנו מגעת להזכיר מה רב טובה של השבת: ובזכירת המן וזכירת כי הוא הנותן כח, יתן אל לבו כי הוא הנותן כח לעשות חיל ונותן לחם לכל בשר לפי הטף, והמרבה בסחורה לא העדיף והממעיט לא החסיר, ובזה לא ייגע להעשיר, ומן הדין והאמת לא יסיר, ויבטח בשם ה' כי הוא מוריש ומעשיר: ובזכירת מעשה עמלק יתן אל לבו צער השמים שאין השם שלם ואין הכסא שלם בעוונותינו הרבים, ויתן לב לשוב ולתקן מעשיו לבל יהא הוא גרמא בנזקין: וכן בזכירת ירושלים כזה זכור יזכר ובמרירות יאנח וישפך שיחה ידרש סליחה: ובזכירת מעמד הר סיני יתן אל לבו גדל אהבתו יתברך ושעשועיו עמנו כאב את בן ירצה, ורב טוב לבית ישראל מכל טובות שבעולם שבחר בנו ונתן לנו התורה הקדושה אשרינו: ובזכירת מה שהקציפו אבותינו להקדוש ברוך הוא, יתן אל לבו אהבתו וחמלתו בעדן רתחא וגדל סבלנותו עמנו: ובזכירת מה שיעצו בלק ובלעם לעשות לאבותינו יתן אל לבו למען דעת צדקות ה' וחביבותה גבן. והכל הולך אל מקום אחד לעורר את האהבה, כי כן ראוי לאהבה למי שגמל עמנו טובה, ובלכתנו בדרך שובבה אהבנו נדבה והפליא חסדיו עד אין קץ ואין תכלה, ועד מקום שאין יד שכלנו מגעת אחד מאלף אלפי אלפים ורב רבי רבבות, מה טובו ומה חסדו עמנו. הנה כי כן אין ראוי להיות כפוי טובה ולשלם רעה תחת טובה חס ושלום, אלא אנחנו חיבים ליראה ולאהבה, וישא קל וחמר מבשר ודם שגמל לו איזו טובה שלפי ערך הטובה יראה לנפשו חובה לאהבה ולשלם במיטבא, על אחת כמה וכמה אין חקר לחיובו אצל הבורא יתברך שמו: ובזכירת מעשה מרים הנביאה יתן אל לבו חמר ועצם ותקף וגדל עון לשון הרע וישא קל וחמר בן בנו של קל וחמר ממעשה מרים כמפרש בש"ס (ספרי תצא כה, ט בהעלותד יב א אבות דרבי נתן ט, ב) ומה מרים וכו'. וצא ולמד חמר עון לשון הרע שלכל עברות שבתורה לא עשה הקדוש ברוך הוא זכר כמו לעון לשון הרע, ואף על פי כן בעוונותינו הרבים כלנו כצאן תעינו וכלם בלשון הרע. וכבר אמרו בש"ס (ערכין טו ב) שהוא חמור מעבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים, ויחרד האיש וילפת וישמר לפיו מחסום, וזה כל פרי הזכירה כי יתן אל לבו לעבדה ולשמרה, ולכל הפחות בשעת הזכירה יתעורר ויתן אל לבו, מה מצות הזכירה הזאת ומה טעם יש בה, ולא יעשה מצות אנשים מלמדה. זה כלל גדול ודבר השוה לכל מצוות שבתורה, ואכתב בזה לקמן בערך "מצוות" בסיעתא דשמיא: