פלא יועץ/ד

דבקות

דבקות בשם יתברך היא מצוה מתרי"ג מצוות שיהא דבק בשם תדיר בחשק רב ברשפי שלהבת אהבה, ואין לך מדה טובה הימנה דכלא בה, ולפי חשיבותה קשי השגתה, הכל לפי מעשיו של אדם ולפי השתדלותו במחשבה דבור ומעשה יום יום הולך וגדל, ומקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה (יומא לט, א) עד יערה עליו רוח ממרום וטהרו וקדשו. וכל אדם חיב כשעורו להשתדל בכל כחו לקים מצוה זו ודכותה בכל עת שזוכר. ומה טוב שיהא כתוב אצלו במקום שיושב להיות לזכרון בין עיניו תמיד. והבא לטהר מסיעין אותו (שבת קדז א יומא לח ב): והנה אמרו רבותינו ז"ל (כתובות קיא ב) על פסוק (דברים יא כב) ולדבקה בו וכי אפשר לאדם לדבק בשכינה, והא כתיב (שם ד כד) כי ה' אלקיך אש אכלה הוא. אלא הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון (שבת קלג, ב). וכמדמה לכל אדם שכבר הוא דבק במדותיו יתברך, שכל ישראל הם רחמנים בני רחמנים ואין לך אדם שאינו חונן דלים, אבל כדי להדמות אליו יתברך צריך שיהא מרחם וחונן אפלו לאויבו מבקש רעתו, ואפלו אם הוא איש רע מעללים שעומד ומתריס כנגדו לא ימנע טובתו ורחמיו וחסדיו מאתו, אפלו שבאותו חסד שיקבל ממנו ישתמש בו להרע לו, אפלו הכי לא ימנע טובתו ממנו, כמו שהקדוש ברוך הוא מתנהג עם ברואיו. וכבר הרב הקדוש רבי משה קורדובירו בספר תמר דבורה האריך הרחיב לבאר שלש עשרה מדות של רחמים ואיך ראוי להתנהג בהם כל אדם, ואני עני העתקתי קצור דבריו בקנטרס "אורות אילים" (דף קנה). אשרי אדם שומע לקרא לו אלו השלש עשרה מדות לפחות פעם אחת בחדש, ולהשתדל בכל כחו להיות עושה כסדר הזה, בעזר משדי עלה יעלה וגם יוכל להדמות לעליון: ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות קיא ב) כל הדבק בחכמים כאלו דבק בשכינה. וגדולה מזו אמרו (ברכות סד, א) כל הנהנה מסעדה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה. (אמנם לא נאמר זה על כל אשר בשם תלמיד חכם יכנה בזמן הזה, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה (אבות א, יז). ודואג ואחיתפל וירבעם היו חכמים גדולים ונטרדו מן העולם הזה ומן העולם הבא, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"ב ד, א) ונשיא בעמך לא תאר (שמות כב כז) בעושה מעשה עמך). והחכם שצריך לדבק בו הוא כשיהיה יראת חטאו קודמת לחכמתו ומעשיו מרבין מחכמתו, ולכל היושב עמו או מסב עמו בסעדה פיו פתח בחכמה ותורת חסד על לשונו, וכל דבריו דברי תורה ודרך חיים תוכחות מוסר ואפלו שיחתן של תלמידי חכמים צריכה תלמוד (סוכה כא, ב ע"ז יט ב). שאפלו מה שנראה לפנים שיחה בטלה המעין בה ימצא טוב טעם ודעת שרצה ללמד אדם דעת או נפלאות חסדי ה' וכדומה, וכל דבריו לשם שמים באפן שהדבק בו תמיד סוף שילמד ממנו וילך בדרך חיים וארחות צדיקים ישמר. ועל זה הזהירו חז"ל ואמרו (ברכות כח, ב) מנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים. ותני תנא (אבות א ד) יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם: וידוע שכך אמנותו של יצר הרע, שיושב תמיד על ימינו של אדם לשטנו ולהרחיקו מכל דבר טוב, וכל שכן מדבר זה, שיודע שהוא יהיה בעוכריו, שהרי אמרו (סוכה נב ב) אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נמוח, אם ברזל הוא מתפוצץ. וכתיב (דברים לב ב) יערף כמטר לקחי. שכמו שהמטר נוקב את האבן, כך ההולך לבית המדרש תמיד ושומע דברי תורה ודברי מוסר ויראת השם, הם נוקבים את לב האבן, ורוח נכון יתחדש בקרבו, ולכן עושה היצר הרע שאם פעם אחת ילך לבית המדרש וישב שם שעה או שתים תהא נפשו קצה עליו ויבחר עוד ללכת אל בית השחוק או להיות מיושבי קרונות כל היום וכל הלילה ולא ייעף ולא ייגע, אדרבא, ימצא מנוחה ונחת רוח. וזה היה מתרעם הקדוש ברוך הוא, ולא אתי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל (ישעיה מג כב). אבל האיש אשר הוא טהור והסיר מסוה העורון מעל עיניו, ידוע ידע שכדי להיות יהודי כשר עובד אלקים צריך לכף את יצרו ודי בזה שיכף את יצרו להיות לומד או שומע בלמודים תמיד אפלו על כרחו שלא בטובתו וסוף שיערב ויבסם לו וילך הלוך וגדל הלוך ונסוע בדרכי היהידות והפרישות והחסידות, כדבר האמור שסגלת התורה לבער את רוח הטמאה, ועל כן אמר הקדוש ברוך הוא (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז): הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהאור שבה מחזירן למוטב. והולך אל חכמים יחכם וישיג ארחות חיים, לכן זאת עשו וחיו:

דרך

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי ברכות פ"ד ה"ד) כל הדרכים בחזקת סכנה. וידוע מאמרם ז"ל (שבת לב א) שאל יכנס אדם במקום סכנה שמא אין עושים לו נס, ואם עושים לו נס מנכין לו מזכיותיו. והיותר רעה שיש בדרכים שאי אפשר לעבד את ה' עבודה שלמה ולזהר מכל האסורין, ולכן אמרו (תהלים פד ה) אשרי יושבי ביתך. כי רבות רעות להולכי דרכים חיי צער יחיו, לחרב ביום ולקרח בלילה, ויכם שרב ושמש, וכהנה ענויים רבים. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (גיטין ע, א) שהדרך מקצר ימיו ושנותיו של אדם, שנאמר (תהלים קב כד) ענה בדרך כחי קצר ימי. ומה גם אותם הנודדים ממקום למקום ומעיר לעיר בשביל לקבץ ממון רעתם רבה, שאחר כל העמל והטרח יש מקומות שמתנתם מעוטה וחרפתם מרבה, ויש מקומות שה"ן צבור עני ודי להם מה שמשלמין הוצאת הדרך ואין להם יכלת לתן עוד נדבה לעני, ואם יתנו הוא דבר מועט. נמצא שהוצאת הקהלות מרבה וביד העני אין נכנס אלא דבר מועט בבושה וכלמה וחרפה מרבה. ולפעמים אחר שהעני הלוך ילך ובכה כמה שנים ויניח אשתו ובניו מטלים ברעב, סוף שודדים או גנבים יבזו לו ויחזר העני לביתו בידים ריקניות מלא יגון ואנחה ותוגה כפולה ומכפלת, והלואי שגם אל נפשו לא יגע להיות חלל באדמה, חס ושלום: לכן מי שיש לו מח בקדקדו לא ילך בדרכים כאלה אם לא שקנה שם גדול שבדרך מועט יוכל לקבץ הרבה די מחסורו, אבל בלאו הכי כל ההולכים הם מתחרטים, ועל הרב אלו ההולכים הם מרי נפש ואין דעתם לשוב לביתם, רק לילך מדחי אל דחי, רחמנא לצלן, ה' הטוב יכפר בעדם: וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות סח, א) מחזקינן טיבותא לרמאי. אבל בודאי נמצא גם כן אנשים טובים שיש להם צרת בנות שהגיעו לפרקן, וכהנה צרכי הבית מרבים והכרחיים, ולרש אין כל, ומה יעשה אותו האיש, אנה יפנה לעזרה אם לא ילך בדרכים לבקש מנוח, ובפרט בזמנים אלו שרבו הנדניאות והוצאות הבנות, בודאי על אנשים כאלה ראוי לרחם עליהם ולעזרם בכל מיני עזר להועיל ולמצוה רבה תחשב. אבל דא עקא דחישינן לרמאי, וכבר מביאים כתב סהדותא לקדושים אשר בארץ להגיד צרתם וצערם לרבים, אבל מה תועלת שנותנין כתב כזה של שבח המביא וגדל צערו לכל אדם ואין בודקים אחריו לידע האמת אתו, ולכן אין סומכין ואין משגיחין על האגרות וכל אפיא שוין. ולכן הצנועין מושכין את ידיהם לתן כתב לכל אדם, כי חוששים שלא להעיד עדות שקר, ואם לא יוכלו מלט יכתבו בתוך הכתב רמז הרומז מה טיבו של עוב"ר ושעל צד ההכרח נתנו לו הכתב הזה. ולמי שיודעים באמת שראוי לרחם עליו יכתבו באפן אחר, שהשומע ישמע ויבין מתוך הכתב אם לקרב או לרחק. זו היא דרך ישרה. ועל כל פנים מי שיוכל מלט שלא לילך בדרכים בין לקבץ בין לשא ולתן אשריו ואשרי חלקו, אשריו בעולם הזה וטוב לו בעולם הבא: ולכן טוב לגבר שיהא מצטמק ויפה לו וישב בביתו, וטוב פת חרבה ושלוה בה, יושב בביתו סמוך על שלחנו ועובד את קונו הוא ובניו עמו. אמנם אם נגזר עליו מן השמים שילך בדרכים, לא יוכל מלט וצריך הוא לילך, יעשה זאת, שיקדים תפלה לצרה וקדם צאתו לדרך יעשה סדר לויה, וצדקה לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. ובכל יום ויום לא יעבר מלומר תפלת הדרך כתקון חז"ל (ברכות כט, ב): וביותר צריך לזהר בדרך במצוות, כגון תפלה, ציצית ותפלין. ולא יחוש ללעג הגוים לבטל מצוה, חלילה מעשות זאת. וצריך להשמר מאסור קל וחמור ולהתנהג בחסידות ככל הבא מידו בלכתו בדרך, מאחר שכל הדרכים בחזקת סכנה ובמה יאזר חיל להנצל אם לא בתורה ומעשים טובים שהם כתריס בפני הפרענות. והן אמת כי הדבר קשה להיות זהיר וזריז בדרכים, אבל השעה צריכה לכך להזדרז ולדחק עצמו כל מה שיוכל ועל כגון זה אמרינן, כל אשר בכחך לעשות, עשה. ומה טוב שישתדל מאד לקים דברי חכמים שאמרו (פסחים ב א) לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב. וממילא ירויח שיתפלל במלון כהגן, כי המתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה וחטופה. וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (ברכות יד, א) המתפלל ויוצא לדרך, הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו. ולכן אם יוצא לדרך אחר חצות, יקדים להתפלל מנחה בבית, וגם לכנס הוא טוב מאד ותחיה בעליה, וכמה פעמים יש דרך שאחריתה דרכי מות על שאינו נזהר בזה. ובפרט בערב שבת צריך לזהר יותר ויותר לנוח בעוד היום גדול, והכינו את אשר יביאו (שמות טז ה) לשבת. ומה טוב ומה נעים אם יהיו שפתותיו דובבות בדברי תורה בפיו בעל פה, תושיה תשמר עליו, וקרא כתיב (דברים ו ז) ודברת בם בלכתך בדרך. והרגיל בספר הזהר הקדוש בעיניו יראה מעלת המהלך בדרך ושונה, אליו רעה לא תאנה, כי מלאך ה' סביבו חונה. על זה נאמר (תהלים קיט א) אשרי תמימי דרך ההלכים בתורת ה':

דרך ארץ

דרך ארץ רבו סעיפיו ופרטיו. תורת דרך ארץ ארכה מאר"ש, הלוא היא כתובה בדברי רבותינו ז"ל מסכת דרך ארץ. ועוד בה מפרש בספרי בעלי מוסר, כגון ספר הקדוש "ראשית חכמה" בסופו וספר "שני לוחות הברית" וספר "שבט מוסר" (פ' טז) בצואות המכנות לרבי אליעזר הגדול. מי האיש החפץ חיים ילמד חפוש מחפוש לשמר את דרך עץ החיים, כי באמת אמרו (ויקרא רבה ט ג) דרך ארץ קדמה לתורה. ובפרט מי שהוא בגדר תלמיד חכם אם אין בו דרך ארץ הרי זה מחלל את ה' ואת התורה. ושנינו (אבות ג י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. וזה כלל גדול בדרך ארץ, שיעשה הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, ויבטל רצונו מפני רצון אחרים, ותהא דעתו מערבת עם הבריות. ובכל מה שילמד האדם הלכות דרך ארץ לא יצא ידי חובתו עד שיהא חכם ומבין מדעתו, כי אלו דברים שאין להם שעור, רק הכל לפי המקום ולפי הזמן ולפי מה שהוא אדם צריך להתנהג עם כל אחד על פי מדותיו, ולירד לסוף דעתו ולעשות רצונו כרצונו אם אינו נגד רצון הבורא: ולעולם צריך לאהב את השמא (ספר חסידים סימן צה) ולמחש שמא יכביד על חברו, ולכן מה יקרו דברי שלמה המלך, עליו השלום, שאמר (משלי כה יז) הקר רגלך מבית רעך. כי לפעמים אדם חושב לכבד את חברו והולך ויושב אצלו כמה שעות ואינו יודע מה שבלב חברו, שחושב מתי תלך לך, כי יש לו עסק רב והוא מתעכב בעבורך. ולפעמים יכבדו הדברים יותר ממשא כבד, אם מצד שהם דברי נרגן כמתלהלה היורה זקים, ואם מצד שהוא מאריך בדברים עדן ועדנין, ואם מצד שהוא חוקר ודורש במפלא ממנו, וכהנה רבות. אי לזאת כל ערום יעשה בדעת ויהיו דבריו ערבים לשומעם ומועטים שלא יקוצו בהם, ואפלו הדרשנים צריכים לזהר שלא להיות מאריך טרחא, רק טוב מעט, השומע ישמע. וטוב אמר לו כמה קצרן הוא זה, משיאמרו כמה ארכן הוא זה. ועתה הקצור בכל דבר הוא מטבע חריף עובר בזה הזמן, ואומרים דרך צחות ויאמר לקוצרים ה' עמכם (רות ב ד): וכן לא יכביד על האדם בראיות עיניו. אם רוצה לעשות דבר בסתר, כגון מצוה או צדקה וכדומה, גם אתה הסתר עצמך שלא יצטער בראיתך, ומה שראית אל תגד, ועשה עצמך כאלו לא ידעת. וכן אם ראית לחברך כלים חדשים, עשה עצמך כאלו לא ידעת שהם חדשים. ישנינו (כתובות יז א) בית הלל אומרים כלה נאה וחסודה. מכאן למדנו שלא לגנות מקחו של חברו שכבר קנאו, אלא ישבחנו בפניו, וכל שכן אם הוא חפץ שקנאו לו אחר, שאם אתה מגנהו בפניו, או אומר לו אני קניתי יותר בזול וכדומה, כמו צער בנפשו כן הוא, ואותו שקנאו לו יחר לו עד מות, ורבה שנאה ותחרות: המבקש מחברו איזה חסד, מה מאד צריך לזהר שלא להכביד עליו, ומה גם שלא להרבות עליו רעים עד שיעשה בקשתו, ואם הוא אדם חשוב שבושים ממנו מלהשיב פניו ריקם צריך לזהר מאד שלא לבקש שום דבר משום אדם לעצמו, כי מלבד שהוא קץ בו איכא נמי סרך גזל אי עבד על כרחו שלא בטובתו, כמבאר בספר החסידים (סי' שטז): שלֹמה המלך, עליו השלום, אמר (משלי כה ז) טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב. ואמר עוד (שם ו): ובמקום גדלים אל תעמד. לעולם ישב אדם למטה ממה שנדמה לו שהוא מקומו הראוי לו ולא יעלה במעלות עד שיפצירו בו עד בוש. וכבר פרשו הפוסקים (עי' פסחים פו ב תוד"ה אין) שבדבר גדלה וכבוד מסרבין אפלו לגדול. ולעולם כבד לכל אדם בכבוד מעט יותר ממה שנדמה לו שראוי לכבדו, כי מה איכפת לו לאדם לעשות כבוד יתר, ואם רוח חברו נוחה הימנו למצוה תחשב לו, ובפרט לאורחים ותלמידי חכמים יכבדם יותר מדאי, כי גומל חסד. ומה טוב לדבר לכל אדם שגדול ממנו בחכמה או במנין בלשון הוא ובלשון מר. ושנינו (אבות ד א): איזהו מכבד המכבד את הבריות. והואיל וכבר בא בספרים הנזכרים לעיל דרך ארץ הראוי לכל אחד לפי מה שהוא לא הניחו לי מקום להאריך בזה. ועוד, שכבר מלתא אמורה כי לא כל אדם ולא כל העתים שוות, וצריך דעת לירד לסוף כל אחד לפי דעתו לעשות רצונו כרצונו, כי יש דרך ישר לפני איש שחושב למצא בה חן בעיני הבריות ואין רוח הבריות נוחה הימנו, על כן צריך לדרש ולתור בחכמה ולהיות שומע לעצה לדעת איזוהי דרך ישרה, ורחמין למבעי מן קדם מרא שמיא שיתקנהו בעצה טובה לעשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, ולמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, וכל מעשיו יהיו לשם שמים, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, חן וכבוד יתן ה' (תהלים פד יב):

דעת

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות לג, א) כל מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו. ועוד אמרו (ויקרא רבה א טו) מי שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו. ואמרו עוד (ברכות לג, א) כל מי שיש בו דעת כאלו נבנה בית המקדש בימיו. ואמרו עוד (שם) גדולה דעה, על כן קבעוה ברכה ראשונה לאמצעיות. ואמרו עוד (ויק"ר א ו ,תנחומא ויקרא א) דעה חסרת מה קנית, ואם דעה קנית מה חסרת. ובאמת בדעת תלוי כל היהידות וכל שלמות האדם וכל טובת העולם הזה והעולם הבא, וזה כל האדם: ובודאי שמה שהחמירו בענש וגנות מי שאין בו דעת הוא למי שהיה יכול ללמד דעת ומחמת התרשלותו וגאותו ולכתו אחר יצרו לא למד דעת. והדעת האמור כאן אינו לדעת לפלפל בחכמה, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה (אבות א, יז), וצריך דעת לדעת ולהתנהג בדרך ישרה על ידי התורה כראוי לאיש יהודי, ולהתנהג במדות טובות וישרות בשלום ובמישור עם כל אדם, ולקבל הכל בשמחה ובטוב לבב, ולהיות שמח בחלקו, ולהתנהג בדרך ארץ, ולעשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, כי כן מחיב השכל והדעת הישר. ובאמת אמרו (סוטה ג א) אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות: והדעת היותר גדול שצריך, הוא להכיר לעצמו שאין בו דעת, ולבקש לעולם ללמד דעת מכל אדם, וכל שכן ממי שגדול ממנו בחכמה ובשנים שצריך ללמד דעת ממנו, או מספרים ומפי סופרים ילמד אדם איזוהי דרך ישרה, ואפלו אם אין דעתו מסכמת לדעתם יבטל דעתו מפני דעתם, ויאמין באמונה שלמה שאם ריק הוא ממנו, מחמת קצר ידיעתו וחסר הבנתו, ולעולם בישישים חכמה, וארך ימים תבונה (איוב יב ב) וזו היא רעת האדם בארץ, שהוא חכם בעיניו ודרך איש ישר בעיניו, לכן בזאת יתהלל חכם בחכמתו, כשיחכם להכיר שאין בו דעת וכשיכיר שאינו מכיר חסרונו. וכבר אמר החכם (עי' אוצר המשלים והפתגמים) אין לי שום ידיעה ודאית, אלא מה שידעתי שלא ידעתי. ואמר החכם (שם) לא ידעתי שידעתי עד שידעתי שלא ידעתי. ועל כן אמר שלמה בחכמתו (קהלת א יח) יוסיף דעת יוסיף מכאוב. כי יוסיף להכיר חסרונו ושפלותו ודלותו. וזה במלי דשמיא, אבל במלי דעלמא יוסיף דעת ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה (ישעיהו לה י) כי לפי הדעת הישר אין מקום להצטער ולא להקפיד ולא לכעס על שום דבר שבעולם, ומי שדעת קנה דומה לו כאלו אינו חסר כלום כאלו היה לו הארץ ומלואה, כי הכל הבל ורעות רוח, וכל דעבד רחמנא לטב עבד (ברכות ס ב) (ונכתב עוד בקנטרס "בית תפלה" בברכת "אתה חונן"): ומאחר שהכל תלוי בדעת צריך להזדרז מאד לקנות דעת על ידי היותו שומע לעצה ולומד בספרים ושומע בלמודים. וזה הסימן יהיה בידו, שכשידע שאינו יודע כלום אז ידע שקנה ידיעה אמתית. ועל זאת יתפלל כל חסיד לפני האל החונן לאדם דעת, שיחננו מאתו חכמה ודעת, למען דעת את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה כדת מה לעשות בלי מגרעת. וגם לענין הממון ושמירת הגוף צריך דעת, שהרי כתיב (משלי כד ד) ובדעת חדרים ימלאו. וכתיב (קהלת ז יב) והחכמה תחיה בעליה. ואף דכתיב (שם ט יא) לא לחכמים לחם. וכתיב (משלי ל כב) ונבל כי ישבע לחם. פשר דבר הוא לזה וכיוצא בזה, דשלשה מיני גזרות יש. לפעמים נגזר עליו דוקא שיהא עשיר, עליו נאמר (שמואל א ב ז) אף מרומם, שאף הקדוש ברוך הוא מרומם אותו אפלו נגד רצונו. וכן אם נגזר עליו שיהא חי ובריא. אולם, אם יעבר במים לא ישטפוהו ואם ילך במו אש לא יכוה. ואם נגזר עליו שיהא עני או שימות או שיהא מדכא ביסורין, אם ייגע במועצות ודעת כל יגיעו לריק ולא יוכל לבטל גזרת שמים כי לא יחדל אביון. ואם גופו יהיה שומר, שוא שקד שומר ולא יוכל לבטל גזרת שוכן רומה שתקות אנוש רמה: אמנם יש שיגזרו עליו מן השמים שיהיה לו החיים והשלום והעשר על פי הטבע לפי חריפותו והשתדלותו ולפי שמירתו והנהגתו, על כן למחש בעי שמא כך גזרה חכמתו יתברך לתן לאיש כפי דעתו ויגיעתו, לכן יצא אדם למלאכתו ולעבודתו ויעין מאד כפי דעתו איזה דרך ישכן אור להביא טרף לביתו ולשמר בריאותו, וגם ה' יתן הטוב, אך בתנאי שלא יבטל עבודת קונו בשביל ממונו ולא ייגע להעשיר במידי דאסיר ולא יבטל את התורה כדי לשמר את גופו בשמירה יתרה, כי זה ודאי ה' לא צוה והוא דבר שבחובה ומונע את הטובה, ודומה למכבה את האש בתבן שירבה להבה: וכל האמור בענין הוא למי שאינו עושה רצון שוכן ערץ צריך לנהג מנהג דרך ארץ, ולמי שעושה מלאכתו קבע, הוא נתון תחת הטבע, אבל האיש הירא את ה' אשר בתורת ה' חפצו ובמצותיו חפץ מאד ועושה תורתו קבע ומלאכתו עראי, יצו ה' אתו את הברכה למעלה מן המערכה, וגופו יהיה בריא וחזק כביר כח, אף כי ירבה ענויים ועמל וטרח קווי ה' יחליפו כח, הון ועשר בביתם בלי מגרעת, מדעת ושלא מדעת. וזה פרוש הפסוק (משלי טז כ) משכיל על דבר ימצא טוב ובוטח בה' אשריו. רוצה לומר שאינו משכיל על דבר אלא בוטח בה', אשריו:

דבור

דבור רבו קשה ומעוטו יפה. ואני אמרתי אלקטה נא כל מיני דבורים, אשר כלליהן הם שלשה סוגים, מצוה, התר, אסור. ופרטיהן רבים, ואבאר אותם כדי שיהיו לזכרון בין עיני האיש הירא את ה', וקדם שידבר שום דבור יברר שיחותיו, אם הוא מחלק מצוה או התר, בלי שום צד נדנוד אסור ידבר, ואם יש שום צד נדנוד אסור, יחרד האיש וילפת ויהיה כאלם לא יפתח פיו, כי כל עמל האדם לפיהו (קהלת ו ז). ופרשו רבותינו ז"ל (קהלת רבה ו ו), שכל רעת האדם לעולם הבא בעבור מה שחוטא בפיו. ועוד אמרו (ויק"ר ד ב), שכל המצוות ומעשים טובים שיעשה וכל עמלו בתורה לא יספיקו לו נגד מה שחוטא בפיהו. (ונכתב עוד בזה בערך "פה" וערך "שיחה", אבל כן ראוי להיות חוזר וכן דרכי): הנה הסוג של מצוה, זה יצא ראשונה, תלמוד תורה כנגד כלם (פאה א, א). כל פה המרבה ללמד בתורה ימצא חיים, גדולה תורה שהיא נותנת חיים בעולם הזה ובעולם הבא (אבות ו, ז). שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה (קדושין מ, ב) ולידי כל היהידות וכל השלמות במדות ובדעות, וסגלתה שהיא תבלין ליצר הרע ומבערת רוח הטמאה מן האדם וטהרו וקדשו, ועל כן יצרו של אדם מתגבר עליו מאד לבטלו מן התורה, כי יודע כי כלת"ו היא. ובוא וראה עד היכן כחו של יצר הרע, שהרי אדם יושב ומדבר דברים בטלים או דברים אסורים כל היום וכל הלילה ואינו יגע, וכשיושב ללמד אפלו שעה אחת אז ייגע וכמשא כבד יכבד עליו. והגידה נא לי מה טרחה או הוצאה יתרה יש בדברי תורה יותר מדברים בטלים, אדרבא, כלי עלמא ידעי שהעוסק בתורה בא בשכרו אוכל פרות בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא ועושה נחת רוח ליוצרו, אפלו אם יהיה חוזר כל היום פסוק "ואחות לוטן תמנע" (בראשית לו כב), על כל פעם שיחזר, הקדוש ברוך הוא קובע לו שכר (תדא"ז פ"ב). כל קבל דנא בדברים בטלים ואסורים עתיד לתן את הדין אפלו על שיחה קלה, אין זה כי אם רע לב, כי יצר לב האדם רע מנעוריו לפתח חטאת רובץ ועושה שיהא תינוק בורח מבית הספר. אבל מי שהוא בר דעת בלבבו יבין שהקדוש ברוך הוא ברא את היצר הרע לטובת האדם, כדי שיכף את יצרו ויקבל שכר, כי במה שהוא כופה את יצרו עושה נחת רוח ליוצרו, ולכן צריך לכף את יצרו להיות שוקד על הלמוד בכל עת שהוא פנוי אפלו על כרחו שלא בטובתו עד שירגיל, וסוף שנעשה היצר הרע רע ולבו חלל בקרבו ויערב לו ויבסם לו: שנית דבור של מצוה, הוא קול תפלה, קול תחנה. גדולה תפלה יותר מן הקרבנות (ברכות לב ב). ולא זו התפלות הקבועות שאי אפשר לומר ונקה, אלא גם על כל צרה שלא תבוא, בין צרת ממון ובין צרת הגוף בין צרת הנפש, צריך להקדים תפלה לצרה או לזעק ולהתפלל על הצרה שבאה, כי כן יסד המלך מלכו של עולם שהוא חפץ בתפלה ומתאוה לתפלתן של ישראל ומהפך הגזזרה ועימד מכסא דין ויושב על כסא רחמים על ידי התפלה. ויפה תפלה בין קדם גזדרה בין לאחר גזרה (ר"ה טז, א). וגדולה תפלה יותר ממעשים טובים, שהרי משה לא נענה אלא בתפלה כמאמר רבותינו ז"ל (ברכות לב, ב), וכגון אנן יתמי דיתמי כי דלונו מאד ממעשים טובים והרבינו פשע וחסרנו כל טוב, על מי יש לנו להשען, על אבינו שבשמים שהוא מתרצה ברחמים ומתפיס בתחנונים ושומע תפלת כל פה. הצועק בדמע לב בלב נשבר ונדכה אפשר לומר ונקה, מכל צרה וצוקה ינקה, כי ה' רוענו אבינו מלכנו יחכה לחננו על ידי תפלותינו: (ועתה נזכרתי שכבר הרב ספר "חרדים" אסף איש טהור כל המצוות מדברי תורה ומדברי סופרים התלויות בדבור וכל מיני עברות מדאוריתא ומדברי סופרים התלויות בדבור, ואני אבוא אחריו ואעתיק דברי קדשו בתוספת קצת נפך בסיעתא דשמיא, ואקצר קצת וישמע חכם ויוסף לקח, ומנה ומני יתקלס עלאה, כי זה כל חפצי ומאויי, וה' אלקים יעזר לי על דבר כבוד שמו): מצוה מן התורה לכבד אביו ואמו, ואשת אביו ובעל אמו, ואחי אביו ואחות ס אביו ואחי אמו ואחות אמו, ואבי אביו ואם אביו ואבי אמו ואם אמם וחמיו וחמותו ואחיו הגדול ולרבו, ולכל מי שגדול ממנו בחכמה יבמנין, ולכלם חיב לכבדם בדבור איש לפי כבודו, שאין החיוב לכלם שוה. והכבוד בדבור הוא, שידבר להם בנחת ובלשון רכה וכבוד כמדבר למלך, ואפלו אם אחד מאלו כועס עליו ומבזהו ומחרפו ומקללו על פניו, הוא ישיב להם ברצוי ודברי פיוס צוף דבש אמרי נעם (משלי טז כד). ובזה הכיר יצחק אבינו ואמר (בראשית כז כב) הקל קול יעקב. וזו מדת אדם טוב לעשות עם כל אדם, כל שכן עם מי שהוא חיב בכבודו, ובפרט לאביו ואמו שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי קדושין כ"א ה"ז) שהמדבר קשות לאביו או לאמו אפלו אם מאכילם תרנגולות מפטמות יורש גיהנם, רחמנא לצלן. לכן כל חרד למצות אלקי ישראל יפקח עיניו על כל מין כבוד, וביותר לדבר להם בלשון כבוד לכבוד מלך הכבוד: מצוה עשרה זכרונות בפה (כתבתי לקמן בערך "זכרונות") כמובא בסדורים. ואף על גב דפעם אחת ביום סגי, מכל מקום כל המרבה לספר בהם הרי זה משבח ומצוה קעבד. ולכל אחד יש ענפים, וכל כיוצא בהם הרי הוא כהם, כגון, מצות זכירת יציאת מצרים, לאו דוקא יציאת מצרים אלא כל חסדי ה' ונפלאותיו אשר עשה, בין לכללות ישראל בין לפרטי בין לעצמו בין לאחרים, המספר בהם מצוה קעבד, וזהו רבו של ספר תהלים, ובא באזהרה כמה פעמים, זכרו נפלאותיו (תהלים קד ה). הודיעו בעמים עלילותיו (שם א). וכהנה רבות. והנביא אמר (ישעיה סג ז) חסדי ה' אזכיר. והכל פונה אל מקום אחד להכיר עצם יכלתו והשגחתו יתברך ואהבתו וחמלתו, ולעורר את האהבה ואת היראה: וכן בזכירת השבת ומעמד הר סיני לאו דוקא, אלא אם יזכר טובת הקדוש ברוך הוא ורב טוב אשר גמלנו באשר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל והרבה להם תורה ומצוות משפטי ה' ישרים, אין לנו חסד גדול מזה, גם דבור זה למצוה יחשב. וכן בזכירת המן וכי הוא הנותן כח לאו דוקא, אלא כל אשר יזכר ויספר חסדי ה' שהזמין לו פרנסתו, בין דרך טבע ובין שלא כדרך טבע, מצוה קעבד. וכן בזכירת עמלק הן בכלל לזכר כי הוא ברא משחיתים לחבל ומוסיף כח בסטרא אחרא על ידי מעשיו המכערים וגורם שאין הקדוש ברוך הוא יכול להעביר ממשלת זדון ואין השם שלם ואין הכסא שלם, ומתוך כך יתן לב לשוב, וזוהי גם כן כונת מצות הודוי, ונכלל גם כן במצות זכור את אשר הקצפת. וכן בכלל לזכר ולספר כי לא כחטאינו עשה לנו ולא כעונותינו גמל עלינו: ובזכירת מה שיעצו בלק ובלעם לעשות לאבותינו נכלל לזכר ולספר מה שבכל דור ודור עומדים עלינו יחיד או רבים על היחיד או על הרבים לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. ובזכירת מעשה מרים הנביאה נכלל לזכר ולספר תוכחות על עון, כי רבים מכאובים לרשע, למען יחרדו בנים. ובזכירת ירושלים נכלל לזכר ולספר כמה וכמה צער השמים וצער כל העולמות אנו גורמים בעוונותינו: זה הכלל, כל המדבר דבר שגורם ליראה או לאהבה את ה' ולשמר כל דבר טוב ולמשך ידו מעשות כל רע ולשוב בתשובה וכדומה מצוה קעבד, ובלבד שיכון לבו לשמים. ובזה ידברו יראי ה' בהיותם בחברת אנשים ויפרשו שיחותם ללמד דעת את העם התועלת היוצא מאותם הדברים, ובזה יהיה שיח שפתותם חשוב ומקבל ומרצה ככל היוצא וכפי התועלת הנמשך ממנו ככה ירצה: מצוה לברך את ה' ברכות הנהנין וברכות המצוות וההודאות בנחת ובקול רם ובכונה ובשמחת הלב: מצוה על הכהנים לברך את ישראל. ומה נואלו אותם הכהנים שיוצאים לעזרת בית הכנסת כדי שלא לברך ברכת כהנים, ומאבדים טובה הרבה: שלשה עשיין, ולהיות מברכים מפי הקדוש ברוך הוא כדכתיב (במדבר ו כו) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. וטוב בעיני ה' שכל אדם יברך את ישראל, וכל המברך מתברך כדכתיב (בראשית יב ג) ואברכה מברכך. ומה גם לצדיקים שתכף שמזכירם חיב לברכם דכתיב (משלי י ז) זכר צדיק לברכה. והנה כי כן צריך לזהר כשמזכיר לאברהם אבינו או לשאר צדיקים וחסידים די בכל דור ודור שיאמר עליו השלום, או זכרונו לברכה. או זכרו לחיי העולם הבא, ולמצוה תחשב. ותמהני שלא ראיתי נוהגים לזהר בהזכרת שם התנאים ואמוראים וגאונים הקדמונים, וכשמזכירים שמות הרבנים האחרונים בין בכתיבה בין באמירה נזהרים תכף לומר, זכרו לחיי העולם הבא, או זכר צדיק וקדוש לברכה, ולפי הנראה היה ראוי יותר לזהר לקדושים הקדמונים אשר קטנם עבה ממתני האחרונים לקים בהם קרא דכתיב (משלי י ז) זכר צדיק לברכה. דהינו לברכו או לספר בשבחו: מצוה לקרא קריאת שמע בבקר ובערב, ובכל פעם שיזכר אחדות ה' וקבלת על מלכותו ואהבתו וקבלת על מצוותיו, וכן כשמדבר בענינים אלו, מקים מעין מצות קריאת שמע: מצוה לדון ולהורות ולהודיע לעם את חקי האלקים ואת תורותיו ולהציל עשוק מיד עושקו. והן בכלל להוכיח ולמחות ביד עוברי עברה כאשר יוכל ברכות או בקשות. ומצוה להתוכח עם התלמיד חכם להוציא דין אמת לאמתו, וכן להתוכח עם חברו אם חטא לו שלא לנטר ולשטם בלב אלא לומר לו למה תעשה כה, ומתוך הוכוח ירבה השלום, אבל על ענין זה נאמר (שם ט ח): אל תוכח לץ פן ישנאך. שאם הוא איש תקיף ואלים שאינו מקבל דבריו אל יוכיחנו אלא ימחל לו בלבו ודיו, אבל אם רואה שחוטא או שהולך בדרך לא טובה חיב להוכיחו תחלה בלשון רכה ובסתר, ואם לא ישמע יוכיחנו אפלו בגלוי ובקשות עד הכאה, ובזה נקה האיש מעון, ואפלו אם לא עשו דבריו פרות, בא בשכרו על שלא החשה מטוב: מצוה על מי שיודע עדות לחברו שיעיד בבית דין באפן שיצא הדין לאמתו על ידי עדותו, והן בכלל לדבר דבר כל אשר יוכל להועיל לחברו בדבריו בין לממונו בין לגופו בין לנפשו בין למעבד לה נחת רוח ולנוח לו מיגונו ומעצבו, ונכלל בזה בשורות טובות והודעת הנזק המעתד לבוא עליו ולתקנו בעצה טובה עד מקום שיד שכלו מגעת. והן בכלל לנוד ולנחם למי ששרוי בצער, ולשמח חתן וכלה, ולפיס את העניים ואת החולים, ולהשיבם בתשובה, ולהזכירם על כל דבר מצוה, ולהתפלל עליהם ועל כל מי שהוא שרוי בצער, ולספד על כל מת ולספר בשבחו את אשר נמצא בו דבר טוב, ולהשים שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, ולהקדים שלום לכל אדם, ולדרש שלומם וטובתם וכל כיוצא בזה כל אשר ידבר לגרם תועלת ונחת רוח לחברו למצוה תחשב לו: מצוה לענות ברוך הוא וברוך שמו ואמנים ויהא שמה רבא וקדשה וברכו כתקונם בשפה ברורה ובכונת הלב. וכן מצוה לומר קדוש והבדלה על היין ולקרא המגלה ולומר הלל. וכן להלל לה' ולשלם תודות לכל מי שקבל טובה ממנו על כל מין טובה, ולשורר לפני ה' ולהללו בנעם שיח לכבד ה' מחינו אשר חננו: מצוה לשבח את הצדיקים ויספר בשבחם ושבח מעשיהם הטובים. וכתבו משם הרב ישראל בעל שם טוב, שהמדבר בשבח הצדיקים חשוב כאלו עוסק במעשה מרכבה. כל קבל דנא מצוה לדבר בגנות הרשעים המפרסמים וגנות מעשיהם הרעים למען ירחקו ממעשה הרשעים וידבקו במעשיהם של צדיקים: מצוה לספד בכל לילה על חרבן בית המקדש וגלות השכינה בקול יללה. ומצוה להתודות ולשפך שיחה לדרש סליחה מאדון האדונים. אלה הם וכיוצא בהם הדברים הטובים, כלם אהובים, ולהם סעיפים, בכל פנות שהם פונים אחר כונת הלב הן הדברים, כל שכונתו לשמים אלו ואלו דברי אלקים חיים, ובהם יהגה האיש הירא. אבל כבר מלתא אמורה שהבוחר יבחר בין טוב למוטב, ותלמוד תורה כנגד כלם. והכל לפי העת והזמן, עת לכל חפץ. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (תנחומא בשלח ט), שישראל נמשלו לתולעת המשי שבפיו עושה מלבושי מלכים, כן האיש הישראלי יכול יוכל בפיו להיות בונה בשמים עליותיו ולעשות נחת רוח ליוצרו, ולהכין מלבושים הנקראים חלוקא דרבנן לנפשו: והחלק המתר הוא מה שהוא הכרח לאדם לדבר לצרך פרנסתו ותקון גופו. ובזה צריך למעט ולדבר בדרך קצרה, ועל זה נאמר (ברכות סא, א) יהיו דבריך (רוצה לומר, מה שהוא לצרכך) מעטים. ומה גם כשמכרח לדבר עם אשה צריך למעט ולקצר הרבה, שהרי שנינו (אבות א ה) אל תרבה שיחה עם האשה. באשתו (נדה) אמרו, קל וחמר באשת אחרים. ורבי יוסי הגלילי לפי שאמר לברוריא באיזה דרך נלך ללוד, שהיה יכול לקצר ולומר, באיזה ללד, קראה אותו גלילי שוטה (ערובין נג א). אבל כשידבר מה שהוא מכרח בלי תערבת דבור של אסור ויהא מקצר ועולה, אז הוא מתר. ומי שכל מעשיו לשם שמים ואינו עוסק אלא בהכרחי לצרך השם יתברך אז כל מעשיו וכל דבוריו למצוה יחשבו. ומי ששם שמים שגור בפיו על כל אשר יעשה ואשר ידבר הוא כמו ה"אלקימיא" שמהפך העפרת לכסף, כך זה מהפך כל מעשה הרשות למצוה, שכמו שההכנה לשבת היא גופה מצוה, כך כל הכנה לעבודת השם יתברך למצוה תחשב (וכמו שנכתב בערך "הכנה"): וגם זה הדבור שמזכיר לשם שמים איהו גופה דבור של מצוה והוא ההולך קדמת אשו"ר, שצריך להקדימו קדם כל מעשה וקדם כל דבור בין של מצוה בין של רשות, שגר מצוות צריכות כונה, ויותר צריך להזכיר שם שמים על דבר מצוה מעל דבר רשות, שכן כתבו המקבלים שהקלפה כל חפצה להדבק בכל מעשה האיש הישראלי, ועל ידי שמזכיר שם שמים מפריד הקלפה שלא תוכל להאחז: ועל כן בדבר מצוה וקדשה, ובפרט במצוות שיש בהם חלק ליצר הרע שיש הנאה לגוף, כגון ענג שבת ושמחת יום טוב ומצות עונה וכדומה, יש חשק גדול לקלפה להדבק בקדשה ולטל חלק בה, כי זה חיותה על דרך דכתיב (תהלים יב ט) סביב רשעים יתהלכון. וזה גורם שיצא אדם מן השורה ושיעשה הדברים שלא לשמן, ובפרט במצות עונה אחיזת הקלפה היא רעה מאד, שגורם נפש רעה לולד. והתקנה לזה, שיקדים על כל דבר ודבר שיעשה ושידבר שיאמר: לשם יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה, הריני בא לקים מצוה זו לעשות נחת רוח ליוצרנו ולתקן הדברים בשרשן במקום עליון ויהי נעם וכו'. ואם בא לומר זה אחר שנה קדם ברכת התורה ישנה ויאמר, ויהא נעמך עלינו וכו', ובזה לא יש עוד רשות לסטרא אחרא להדבק ולהאחז באותה מצוה, ואפלו אם לא יעשה אותה כל כך כתקונה לשמה. היא העולה, לגבוה סלקא, דאתי דבור ומפיק מידי מחשבה, ומצוה גוררת מצוה אי במלי דרשות ישמעו אזניו מה שמוציא בפיו שאומר שעושה לצרך עבודת השם יתברך, ואם כן איך ירבה על הצרך ואיך יבטל עבודת השם יתברך לעשות אותו מעשה, ואיך יערב אסור באותו מעשה, נמצא דאתי מעשה ומפיק מידי דבור, ויושב בשמים ישחק עליו, לכן צריך לתן לב לעשות כדת מה לעשות במדה במשקל ובמשורה: וכן בדבר מצוה באמרו לשם יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה יבוא להתעורר ליראה ולאהבה. ליראה, בחשבו אוי לי כי עונותי עברו ראשי וחוששני לי מחטאת פן יהיו חטאתי מונעים הטוב ממני ולא אהיה ראוי שתיחד קדשא בריך הוא ושכינתה על ידי. ועין בזהר הקדוש פרשת שמיני (דף לז) שמיתת נדב ואביהוא היה על שלא היו ראויים שתיחד קדשא בריך הוא ושכינתה על ידם לפי שלא היו נשואים. וגם יחרד האיש וילפת פן לא יהיה ראוי שיעלו מעשיו לרצון ולנחת רוח לפני אבינו שבשמים מחמת עוונותיו על דרך דכתיב (תהלים נ טז) ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי. וגם מצד חסרון כונתו שאינו יודע ואינו מכון בכונות הראויות לכון, ומתוך כך יכנע לבבו ויהרהר בתשובה, ויעשה המצוה כתקונה ככל הבא מידו אולי יתרצה. וגם יתעורר לאהבה בחשבו אשרי ילוד אשה אשר בעפר יסודו שזוכה ויש בידו לגרם יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה ולעשות נחת רוח למלך העולם, זה חסד גדול שאין כמוהו ואי אפשר שלא לשמח, ויעשה המצוה בשמחה רבה: והחלק האסור רב מאד מחנהו, ונתחיל תחילה בחלק המצוה שבארנו כמה אסורים שיכי בהו במצות תלמוד תורה. מי שהוא רשע ואינו מהרהר בתשובה תורתו הולכת על הקלפה ומוסיף כח בסטרא אחרא, ועל כן נאמר (תהלים נ טז) ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך. ולכן צריך להרהר קדם כל למוד וכל תפלה שהוא מתחרט חרטה גמורה על כל מה שהכעיס את בוראו, ואף שיחזר לסורו כמאמרם ז"ל (נדרים ט ב) רשעים מלאים חרטות. מכל מקום כל שמתחרט מלב ומנפש עבד ומהני לשיעלו תפלותיו לרצון לפני ה'. ומה טוב שיהא רגיל לומר בפה קדם כל למוד וכל תפלה, הריני מתחרט חרטה נמורה על כל מה שהכעסתי את בוראי ואני רוצה בלב שלם ובנפש חפצה לשוב בתשובה שלמה ולעבד את בוראי עבודה שלמה עבודה תמה. עזרנו אלהי יושענו על דבר כבוד שמך וכו': המפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה הרי זה מתחיב בנפשו ומאכילים אותו גחלי רתמים (אבות ג ז). וכתב בספר החסידים (סימן תתקמ"ד), שהלומד ובאמצע למודו מפסיק לדבר דברים בטלים או מסתכל בנשים, נענש גם על הלמוד. וחבל על דמשתכחין שאינם נזהרים בזה ונמצא שיורשים תרתי גיהנם, רחמנא לצלן. לכן צריך לזהר הרבה. ובפרט אם אמר קדם הלמוד, לשם יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה, שאם אינו נזהר הוא נרגן מפריד אלוף. ואם יצטרך לדבר יסגר הספר כאלו סים למודו ואחר כך חוזר ללמד מחדש, אולי בזה תהוי ארכא ונקה: התורה נקראת סם חיים (עי' אבות דרבי נתן לד, י עירובין נד, א קדושין ל, ב). עץ חיים היא למימינים בה וסם המות למשמאילים בה. ונמשלה התורה לנגיד שיש בידו להמית ולהחיות, כך התורה יש בה להמית ולהחיות (שבת כח, ב), כגון הלומד לקנתר ולהתיהר, שנוח לו שלא נברא. והן בעון זה נמצאים תלמידי חכמים שחובלים זה לזה בהלכה ומדברים או כותבים זה על זה דברי קנטורין ורבה קטגוריא ושנאה בין תלמידי חכמים, ואם בארזים נפלה שלהבת המחלקת מה יעשו אזובי קיר (מוע"ק כה, ב). והאיש החפץ חיים יעסק בתורה לשמה ויהא ירא שמים ומודה על האמת, ומקבל את האמת ממי שאמרו, ולא יהב אוהב את הנצוח ופונה אל רהבים ושטי כזב (תהלים מ ה). להעמיד דבריו בשנויי דחיקי, ולא יאמר קבלו דעתי אפלו נראה לו שהאמת אתו, ולא יחזיק במחלקת להפיל דברי חברו, רק פעם אחת יגיד דעתו ולא ישנה לו, וכשידבר דבריו אפלו אם חברו מתריס כנגדו הוא ישיב לו בלשון רכה ואהבה וחבה, וישפיל עצמו אפלו לפני מי שקטן ממנו כתלמיד הדן לפני רבו, שהרי אמרו רבותינו ז"ל (ב"מ פה, ב) קטן וגדול שם הוא (איוב ג יט), כל המקטין עצמו על דברי תורה נעשה גדול לעולם הבא. ובזה שיתן למכהו לחי ישבע מכהו בחרפה: והדרך הישר לכל חובר חבור, שיכתב דעתו ולא ישא על שפתיו לסתר דברי זולתו, רק אי נפקא מנה לענין דינא יסתר ראיות שכנגדו כלאחר יד, ורק יכתב בסוף עין בספר פלוני, והבוחר יבחר. ועל מלי דדרשה יענה מודים מודים אם טוב ואם רע, דמאי נפקא מנה, ובפרט בפני הבעלי בתים צריך זהירות גדול בין התלמידי חכמים לנהג כבוד זה בזה בדבור ומעשה, ואם רואה שחברו היטב חרה לו אם יהיה מנצח בפני הבעלי בתים שחושש לכבוד המדמה, יפרש כדי שיראה שחברו נצח ויקבל שכר על הפרישה, ובהיותם לאחדים שניהם יחד ישנה פרקו ויגלה דעתו. הן אלה קצות דרכי בעלי תושיה כדי שתהא תורתם רצויה: במצות התפלה גם כן אם מתפלל בהיותו שכור שאינו יכול לדבר בפני המלך (ערובין סד, א) או בהיותו צריך לנקביו (ברכות כג, א). וכן האומר דברי תורה או דין או הזכרה במרחץ או ערם או נגד ערוה או במקום שאינו נקי מצואה תפלתו תועבה, שאינו יוצא ידי חובתו וברכותיו לבטלה, ובמקום מצוה עברה היא בידו כפה דובר נבלה, ואף אם אינו שכור כל כך או אינו צריך לנקביו כל כך, כל שהוא שתוי או צריך לנקביו, אף על פי שיוצא ידי חובתו עברה קא עבד ונמצא עושה מצוה ועברה: המדבר באמצע תפלה, או באמצע קריאת שמע, ואפלו בתוך פסוקי דזמרה או בחזרת העמידה, או באמצע ההלל וכדומה, וכן המדבר או עושה שחוק וקלות ראש או מרים קול בבית הכנסת, שמראה שאין לו מורא מקדש, ענשו גדול כמובא למעלה: האומר תפלות וברכות בלי כונה בהיותו יודע ויכול לכון שהוא כגוף בלי נשמה אף על פי שיוצא ידי חובתו ונוטל שכר על המצוה ענוש יענש על אמרו בלי כונה כדכתיב (ישעיה כט יג) יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וגו'. רחמנא לצלן, והוי כאלו דבר דברים טובים ודברים רעים שאת הטוב יקבל ואת הרע לא יקבל: המברך ברכות לבטלה או ברכות שאינם צריכות או חטופות או קטופות או נגד ערוה או במקום שאינו נקי כי דבר ה' בזה (במדבר א לא) במקום מצוה עברה היא בידו: המוכיח את חברו ברבים ומלבין פניו במקום מצוה עברה היא בידו כאלו שופך דמים (ב"מ נח! ב). וכן המוכיח במקום שאין ראוי להוכיח, כי יש עת לדבר ועת לשתק, כגון במקום שאמרו "הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין" (שבת קמח, ב ביצה ל, א ב"ב ס, ב), ואם שוינהו מזידין ענוש יענש. וכן המתוכח לאחר גמר השלום שהוא מחזיר המחלקת כדאמרי אנשי וכוח חצי מחלקת: המורה הלכה בפני רבו בלי רשותו אפלו כביעתא בכותחא (ערובין סב, ב) או המורה כשהוא שתוי (שם סד, א) או המורה דבר שאינו ברור לו כאחותו (סוטה כב, א) במקום מצוה עברה היא וענוש יענש עליה, כי רבים חללים הפילה ועצמים כל הרגיה (משלי ז כו). והגס לבו בהוראה שפל רוח וגס רוח, ומי שהוא מיראי הוראה הרי זה זריז ונשכר: העונה אמן יתומה או חטופה או קטופה וכן בענית אמן יהא שמה רבא וכדומה במקום מצוה עברה היא בידו: מברך רעהו בקול גדול בבקר השכים קללה תחשב לו (משלי כז יד), וכמו שכתבנו לעיל בערך "ברכות", דהינו כגון שמברכו בפני אחרים וגורם שיהיו רבים קופצים עליו: המספר בשבחו של אדם בפני שונאיו או בפני בני אדם שאינם מהגנים ללשון הרע יחשב לו, שמתוך שבחו בא לידי גנותו. וכן האומר שבחו של אדם בפניו באפן שיכול להיות גורם לו שיגיס דעתו במקום מצוה עברה היא בידו שעובר על ולפני עור לא תתן מכשל (ויקרא יט יד). (וכמו שנכתב לקמן בערך "שבח "): המתודה בלי שום לב ובלי הכנעה, יקצף האלקים על קולו ויאמר, נתנה עלי בקולה ומצח אשה זונה היה לך (ירמיה ג ג). ובפרט אותם העומדים בלי כפיפת ראש, אלא בקומה זקופה ואומרים הודוי במהירות ומכים בראשי אצבעותיהם על החזה, דומה ממש למי שעושה משטמה לחברו ואומר לו עתה תראה. רק הודוי צריך לאמרו בכפיפת ראש ובקול בוכים וכמו שנכתב בערך "ודוי": הן אלה קצות דברים שחושב לדבר ולטל שכר על הדבור ונכזבה תוחלתו, כי יש מהם שבמקום שכר יהיה שבר, ושמחה לתוגה נהפכה, באשר חשב לעשות מצוה ועשה חובה ותועבה, ויש שבא בשכרו אבל הוא קול ושוברו, מקום הצדק שמה הרשע, ערוב"י חסרות ומצאוהו שרו"ת וצרות לוקה, ושכר טוב לוקח שאין הקדוש ברוך הוא ותרן ולא מקפח חס ושלום: ועתה נתחיל להזכיר חלקי הדבור שהם רעים לגמרי, שצריך לזהר גם מהם האיש הירא: לשון הרע הוא הראש שרש פורה ראש, כי הוא שקול כנגד עבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים (ערכין טו ב), וכבר כרתו דוד המלך עליו השלום דכתיב (תהלים יב ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדלות. ולשון הרע הוא המדבר בגנות חברו אם הוא דבר שלא יש בו נקרא גם כן מוציא שם רע, ואם הוא אמת נקרא לשון הרע כל שלא היה מפרסם וזה מגלהו הולך רכיל מגלה סוד (משלי יא יג) שטוען דברים מוליך ומביא ואומר פלוני עשה לך כך, או דבר עליך כך וכך. גדול עונם כי חץ שחוט לשונם וקבר פתוח גרונם, אבל אם רואה שיבוא נזק על חברו חיב לגלות לו כדי שישמר, על זה נאמר (ויקרא יט טז) לא תלך רכיל בעמך ולא תעמד על דם רעך אני ה': נבלות הפה את נפש דובריו יספה, דכתיב (ישעיה ט טז) על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת אלמנתיו לא ירחם כי כל פה דבר נבלה וגו', ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת לג א) שמעמיקין גיהנם בין למדבר ובין לשומע ושותק, ואפלו נחתם עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה. ונבלות הפה הוא המדבר בדברים שבין איש לאשתו בין בפיו בין ברמז בין בשירי נכרים, ומיד מנדין אותו בשמים ארבעים מלאכים שהם מנדים לכל מוציא מפיו דברי נבלות הפה, רחמנא לצלן אמן: שבועת שקר או שבועת שוא, דהינו שנשבע ללא צרך שלא השביעוהו בבית דין, או המזכיר את השם לבטלה בכל לשון שיהיה, גדול עונו, שהרי כל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לא תשא (שבועות לט, א). ואסור לדבר אם מי שהוא רגיל לשבע על כל דבר שעובר משום ולפני עור, אבל יש אפן שמצוה לשבע, כגון להפיס דעת החושדו במה שאין בו כדי להיות נקי מה' ומישראל, או לשבע כדי לאפרושי נפשה מאסורא, או לזרז עצמו לקים מצוה וכמו שכתבנו במקומו: החנפה דהינו שאין פיו ולבו שוין שמראה חבה יתרה ואין תוכו כברו, וכל שכן אם בפיו שלום ידבר ובקרבו ישים ארבו, היא מדה רעה ומביא חרון אף לעולם. ומדת חנף מאוסה כנדה, ועברה גוררת עברה שלא ימחה ביד מי שבידו למחות והעברה על שמו יקרא: הלצנות דהינו העוסקים בשחוק או המתלוצץ על חברו להרבות שחוק ושמחה, רעתם רבה, וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ע"ז יח ב) הלצנות תחלתו יסורין וסופו כליה, בר מנן: השקר הוא חטא חמור כעובד עבודה זרה, רק מפני השלום מתר לשנות ומצוה נמי איכא לשקר אי לא סגי בלאו הכי. וכן איכא מלי דעבידי רבנן דמשני, כגון בענין צניעות ושלא להגיד שבחו (ב"מ כג ב), על דרך שאמרו (ברכות ד א) למד לשונך לומר איני יודע. וכל כיוצא בזה כל המשקר לשם שמים מתר, וכבר אמרו (הוריות י, ב) גדולה עברה לשמה: המקלל את חברו או את עצמו או את מי שחיב בכבודו, או אפלו אם מקלל למי שחיבים בכבודו קללת חנם לו תבא, ואפלו שלא על חנם תקלל חלקתו, ואם לא תתקים קללתו ינכה זכותו, ואם תתקים דם יחשב לאיש ההוא וענוש יענש, על אשר גרם רעה מלבד ענשו על דעבר אמימרא דרחמנא. ובפרט המנדה את חברו או קורא אותו ארור שבו נדוי או מחרם ונכנס בסוג המנדה למי שאינו חיב נדוי שהמנדה בנדוי, חס ושלום: המדבר לאביו או לאמו בקשיות ובעזות ובדרך בזיון ובכעס, נכנס בגדר ארור מקלה אביו ואמו (דברים כז טז). וכן המדבר ליתום ואלמנה בקשי עובר משום כל אלמנה ויתום לא תענון (שמות כב כא). וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת יא א) תחת ישמעאל ולא תחת יתומים ואלמנות. ואפלו הרב המלמד תורה ליתומים צריך לרחם עליהם ולנהלם וליסרם בנחת וברחמים: המכנה שם רע לחברו אף על גב דדש בה והמלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (ב"מ נח ב): לא תענה על ריב (שמות כג ב). שהעונה הוא מחזיק במחלקת וגורם לו שיהא פרה ורבה עד שהשלהבת עולה. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין פט א) תולה ארץ על בלימה (איוב כו ז) על מי שבולם פיו בשעת מריבה. ואם יענה, יהי במענה רך משיב חמה: הנותן עצה שאינה הוגנת לחברו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשל (ויקרא יט יד), ובוחן לבות ה' על כן נאמר (שם) ויראת מאלקיך: הגונב דעת חברו, שמשתדל על ידי דברים הנדברים לידע סתרי חברו, עובר משום לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), כמו שכתבנו במקומו משם הלק"ט (הלכות קטנות ח"א סימן רטו), ואפלו דעת הגוי אסור. וזה מתר לאב ולרב ולדין לגנב את הלב כדי להדריך בדרך הישר וכדי להוציא דין אמת לאמתו: הזהירה תורה שלא יטעים אדם טענותיו לדין, וגם הדין לא ישמע דברי בעל דין עד שיבוא בעל דין חברו. וגם אזהרה לדין שלא יהא רך לזה וקשה לזה ולא ישא פני דל ולא יהדר פני גדול אלא שניהם יהיו שוים כשעומדים לפניו (סנהדרין ז ח): הנודר כאלו בנה במה ונקרא חוטא (נדרים כב, א). דכתיב (דברים כג כג) וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא. ויש מקומות שנוהגים שהרוצה לילך ולשכן כבוד בארץ ישראל נודר לילך לארץ ישראל, ולא טוב זה המנהג להקדים עברה למצוה, אלא ילך לו בלי לנדר: אסור להזכיר שם עבודה זרה כמו שקורין לה העכו"ם אלא צריך לכנות לה שם של גנאי. והמדבר עם העכו"ם נכשל בזה אם מזכיר להם ימי אידם שנקראים על שם הבליהם. והטוב הוא כשרוצה להזכיר זמן יזכיר החדש: אסור לנחש, דהינו כמו שנוהגים עמי הארץ שכשנופל פתו או כשהוא מגהק, שקורין "סאנגרוטו" (ובלשון אשכנז: העשצען), אומר מזכירים אותי. וכשיש ניצוץ אצל פתילת הנר אומרים יבוא אורח. וכשיש כמו אגרת בראש הנר אומרין יבוא אגרת. כל האומר כן ומאמין בדעתו שהוא כן עובר על לא תנחשו (ויקרא יט כו). וכן האומר לא טוב להלוות או לתן בהקפה בתחלת השבוע או בתחלת היום, עובר על לא תעוננו. השואל למכשפים ולמנחשים שיגידו לו עתידות עובר על תמים תהיה עם ה' אלקיך (דברים יח יג) (עי' פסחין קיג, ב): אסור להטות את הדין, שנאמר (ויקרא יט לה) לא תעשו עול במשפט. וזה אינו שיך דוקא לדין, אלא לכל אדם עם אשתו ובניו ומשרתיו וכל הסרים למשמעתו, שאם יש להם טענה מספקת אמתית על שלא עשו רצונו כרצונו אין ראוי לכעס עליהם ולחרפם ולגדפם כמנהג הרבה כעסנים. וכתיב (איוב לא יג) אם אמאס משפט עבדי ואמתי ברבם עמדי ומה אעשה כי יקום אל וכי יפקד מה אשיבנו: אסור לתבע חוב ממי שיודע בו שאין לו מה לפרע, ואפלו לעבר לפניו אסור שמא יחשב שבא לתבעו ויפחד: אסור לתן רבית דברים, כגון להקדים שלום למי שלוה ממנו אם לא היה רגיל בכך קדם לכן, או לתן לו דברי חנות בשעה שפורעו, גם בזה יש לזהר רק יאמר לו תזכה למצוות, שגם חברו יחזר לברכו כמנהג: אסור לדבר בבית הכנסת ובפרט בשעת התפלה ובשעה שקורין בספר תורה. וכן אסור לדבר כששומע קדוש והבדלה ומגלה וחזרת העמידה וכל ברכות שיוצא בהם על ידי שמיעה, ובין גאלה לתפלה ובין ברכת המוציא לאכילה קדם שיטעם ובין נטילה לאכילה, ובין מים אחרונים לברכת המזון. ואסור לדבר בין תפלין של יד לשל ראש ואפלו לענות קדיש וקדשה: אסור לדבר עם הנשים ובפרט דברי שחוק והתול וקלות ראש שהם מרגילין את האדם לערוה, ואפלו לשאל שלום לאשה על ידי בעלה אסור דאין שואלים בשלום אשה כלל, כך היא דינא דגמרא (קדושין ע, ב) ושלחן ערוך, לא מדת חסידות: אסור לאדם שיפתח פיו לשטן, ואפלו אם חרב חדה מנחת על צוארו או שהוא שכיב מרע, ואל יתיאש מן הרחמים (ברכות י, א) וידבר טוב ויבוא טוב. וכן אסור לדבר בבית הכסא שגורם רעה לעצמו: אסור לתן שלום לאדם רע. ואם מכרח מפני דרכי שלום, יכון שנותן שלום לשם יתברך, שנאמר (שמואל א כה ו) ואמרתם כה לחי ואתה שלום: אסור לדבר דברי ריבות וכל שכן על ריב לא לו אם לא להציל עשוק מיד עושקו: אסור לדבר בגאוה ובוז או בכעס. לעולם יהיו דבריו בשפל קול ולשון רכה חלק משמן, חכו ממתקים וכלו מחמדים (שיר השירים ה טז): אסור ללמד קטגוריא על ישראל והקדוש ברוך הוא מקפיד מאד על זה כי חפץ חסד הוא ורוצה שלעולם ילמדו סנגוריא על ישראל, והדברים הנאמרים למטה עושים פרי למעלה אם לטוב ואם למוטב: אסור לדחות את חברו בדברים לומר לו לך ושב, ומחר אתן (משלי ג כח), כשאין בלבו לתן, אלא האמת יורה דרכו: אסור למנות את ישראל (יומא כב ב): אסור לדבר דברי סחורה בשבת ואפלו שיחה בטלה. ובירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) אמרו שבקשי התירו שאלת שלום בשבת. ובזהר הקדוש (שמות דף סג) קרי לדברים בטלים חלול שבת. וכל דבר האסור לעשות בשבת אסור לספר שיעשו למחר. ואמירה לעכו"ם שבות (שבת קנ א): אסור להונות ישראל בדבדים, דהינו לתן צער בדברים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ נט א) כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה, ונפרע על ידי הקדיש ברוך הוא עצמו, שהפרענות יותר חזק, ובפרט אונאת אשתו ועניים מרודים שמתוך שדמעתם מצויה פרענות הונאתם קרובה, רחמנא לצלן. ורבים מעמי הארץ עושים אונאת דברים כמתלהלה היורה זקים כדי להרבות שחוק ושמחת הוללות, השם הטוב יכפר בעד: אסור להלעיג על דברי חכמים, זכרונם לברכה, ונדון בצואה רותחת (ערובין כא ב). וכן המלעיג על עושי מצוות חשובים הם כלסטים מזין העומד באמצע הדרך ומקפח שוקיהן של המוליכים מנחה למלך שודאי בן מות הוא, על כי מונע את הרבים מלהוליך מנחה למלך, לכן לא תהא כזאת בישראל: אסור לתן יד לפושעים. ובכלל זה האומר לרע טוב אתה, או מודה על השקר ועל העול או מעיד עדות שקר: אסור להלל עצמו במתת שקר או אפלו במתת אמת. אסור להגיד צדקותיו ומעשיו הטובים דכתיב יהללך זר ולא פיך (משלי כז ב). ואסור לתלמיד חכם להראות העמים חכמתו להתיהר, ואפלו אם אחרים יבואו ויגידו צדקתו יצטער על זה וישפיל עצמו, רק שרי לה לצורבא מרבנן לאודועי נפשה באתר דלא ידעי לה כדי למצא מקום ללון וכדומה, אבל לא יעשה דברי תורה עטרה להתעטר בהם ולא קרדם לחפר בהם. ואסור להרים קול בתפלות ובכיות וקריאת התורה דאיכא משום יהרא, ומה גם בתפלת שמונה עשרה שאמרו (ברכות כד, ב) המשמיע קולו הרי זה מקטני אמנה, והמגביה קולו הרי זה מנביאי השקר: החולק על רבו כחולק על השכינה (סנהדרין קי, א). המתרעם על רבו כמתרעם על השכינה. המבזה תלמיד חכם בדברים חיב נדוי (ירושלמי מו"ק פ"ג ה"א רמב"ם ת"ת פ"ו, הי"ב). ועד היכן קרוי מבזה כגון דאמר הני רבנן (סנהדרין ק, א): המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא (ירושלמי חגיגה פ"ב, ה"א) ואין חזקתו לשוב בתשובה שנדמה לאדם שאינו חוטא והוא חטא חמור (רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד): יש חרם קדמונים שלא להוציא שם רע על המתים: המגלה סוד כאלו עובד עבודה זרה. וכל שלא אמרו לו שיאמר, אף על פי שלא פרש לו שהוא סוד, הרי הוא בבל יאמר (יומא ד ב): המגמגם בלשונו בדברי תורה ותפלות וברכות עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ כח) ואני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם. וכן הקורא פסוק דרך שירה וזמרה התורה חוגרת עליו שק ואומרת לפני הקדוש ברוך הוא עשאוני בניך כזמר (סנהדרין קא, א). ואפשר דבתהלים ליכא חששא שעקרן שירות וזמירות. ודוקא לשם שמים, ולא דרך התעסקות או דרך שחוק: אסור לדבר בדברים המביאים לידי הרהור רע וקשוי חס ושלום. והצנועים מושכים את ידיהם מלדבר אפלו דברי תורה בפרטי דיני איש ואשה, ומה גם בפני עם הארץ דאיכא למחש שיצא שכרן בהפסדן. ובפרט לשרוי בלא אשה לך לך אמרינן לינזירא סחור סחור לכרמא לא תק, רב (שבת יג, א): השואל מחברו שיתן לו במתנה איזה כלי או חפץ עובר משום לא תחמד. ואם יתנהו לו משום כסופא על כרחו שלא בטובתו איכא נמי סרך גזל (ספר חסידים, סימן שטז): אסור לאדם לומר לא חטאתי, ולבקש תואנות לנקות עצמו בטענות שוא ומדוחים, שהרי כתיב (ירמיה ב לה) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי. וזה היה החלוק בין שאול לדוד, ששאול בקש לנקות עצמו בטענות ועל כן לא עלתה לו, אבל דוד תכף אמר חטאתי, והשיב לו נתן הנביא (שמואל ב יב יג) גם ה' העביר חטאתך. ואף אצל בני אדם המודה ירחם. לא כן המבקש תואנות ודחיות, הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות, ונכרים דברי אמת ויחרה אף השומע, כי גדול החטא האחרון מן הראשון, כי מחשיב את חברו כאלו אוכל תבן נמשל כבהמות שאינו מבין קשט דברי אמת: אסור להטיח דברים כלפי מעלה ולהתרעם על מדותיו יתברך כאלו חס ושלום מעביר עליו את הדין, רק יאמין כי הצור תמים פעלו: אסור למסר דין על חברו שמזכירין לו עוונותיו והוא יענש תחלה (ר"ה טז! ב), רק לעולם יאמר שרי לה מרה לכל מאן דצערן, ובזה יהיה אהוב למעלה ונחמד למטה: אסור לסתר דברי אביו ודברי אמו ודברי רבותיו שאומר לא כן, על זה נאמר (תהלים א ד) לא כן הרשעים. ואפלו להכריעו ולומר: יפה אמר אבי, או יפה אומר מורי ורבי, אסור. ואפלו דברי חברו אסור לסתר אי איכא למחש למחלקת ושנאה: אסור לתן שלום לרבו או להשיב שלום לרבו, אלא לא יתן שלום כלל לקים ראוני נערים ונחבאו (איוב כט ח). או יאמר שלום עליך רבי מורי. וכן אסור לקרא לרבו או לאביו ואמו בשמם (רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ג ועי' סנהדרין ק, א): אסור לתן בקולו בשעה שאחרים מתפללים או לומדים, שגורם לבלבל דעתם ולבטל כונתם. והמסיע לעושי מצוה נותנים לו שכר כעושי מצוה (שם עט ב): אסור לבזות לשום אדם כדתנן (אבות ד, ג) אל תהי בז לכל אדם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (דרד ארץ רבה פ"ה) כל אדם הוי חושדו כלסטים להשמר מהם ומכבדם כרבן גמליאל. והקורא לחברו עבד או רשע (עי' קדושין כח א) או מחרף ומגדף בשאר חרופין וגדופין חיב נדוי או קנס, ואפלו לילדים קטנים לא טוב לחרף ולגדף, ובפרט אם אומר להם ארורים שבו נדוי, ואם אומר להם חמורים או איזה שם משמות בהמות וחיות טמאות, גורם שתאחז הקלפה הנקראת באותו שם בנפשו. ורבים אין נזהרים בזה וקורים חמור או כלב, וצריך להודיעם כי נפש הם חובלים. לכן יזהרו ולא ישמע על פיהם שמות טמאים. ומה מאד צריכים לזהר הדרשנים שלא לבזות את הרבים, וכשדורשים באיזה דבר שאין נזהרים בו, אפלו אם כתוב בספר ורבים מעמי הארץ עושים כך וכך, הם ישנו לדבר בלשון נקיה ויאמרו ורבים מהמון העם וכדומה לעולם ידבר אדם בלשון נקיה (פסחים ג, א ועי' ילקוט שמעוני נח רמז נה) באפן שלא יהא צד בזיון ולא ימצאו מקום להקפיד: ולעולם ידבר אדם בלשון נקיה ולא יוציא מפיו דבר מגנה, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות שלא להזכיר לשון מגנה, דכתיב (בראשית ז ב) ומן הבהמה אשר איננה טהרה. וכבר אמרו (שהש"ר א ז) פמה דבר נש מחכים עלוהי כי נבל נבלה ידבר ואשר תבונה לו דעת שפתיו ברור מללו: וכן לא ידבר מלתא דמשתמע לתרי אנפי פן יחשדנו שומע אל אשר לא כון. ואל יסמך שהמבין יבין אחר העיון, שהרי הזהיר התנא (אבות ב ד) ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמע מתחלתו בחשבך שסופו להשמע. וכמה פעמים יוצא מחלקת ואש להבה מאשר ידבר דבר סתום ויחשדנו שומע שכונתו לרעה, ועד שיגיד כונתו השלהבת עולה, ומי יודע אם יאמנו דבריו או לא יאמנו. לכן יזהר שיהא דעת שפתיו ברור מללו ולא ימצאו מקום לטעות בדבריו ולחשדו לרעה: וכן צריך לזהר מאד שלא יפתח פיו לשטן שלא במתכון, כגון אם אומר לא אעשה עוד דבר זה יאמר כמו שנוהגים לומר בבריאות ובחיים (בלעז: שאלו"ד אביינד"ו, ובלשון אשכנז בייא געזונד אונד לעבען). ומאד צריך לעמד על המשמר על זה, בפרט כשמדבר עם חברו, שאם תארע תקלה חס ושלום לא ימצאו מקום לתלות בדבריו כשגגה היוצא מלפני השליט. ושמעתי מחכם אחד שפעם אחת הלך איש אחד לדרך ועשה לו לויה ואחר שנפרד ההולך ממנו והלך מרחוק נזכר לצוות לו דבר אחד וקרא לו בשמו, והיה חוזר ההולך לאחוריו לכבוד התלמיד חכם לראות מה יקרא לו, והיה רוצה החכם לומר לו אל תחזר ותכף נזכר כי לא טוב לומר כן להולך לדרך ואמר לו המתן בלבד. וכל כיוצא בזה ישמע חכם ויוסף לקח. וכבר הזהירו רבותינו זכרונם לברכה (מו"ק כז, ב) כיוצא בזה שלא לומר לחולה או אבל הרוצה לקום מפני שיבה וכדומה שלא יאמר לו אל תקום, אלא יאמר לו אל תטרח שב בנחת. וזריזות מביאה לידי זהירות: אסור לקרות או לכתב דברי תורה בלי אמירת ברכת התורה. ודברים שבכתב אסור לאמרם בעל פה (גיטין ם, ב) אם אינן רגילין בפי כל, ואפלו בתהלים יש מי שפקפק לקרות בעל פה. ויותר טוב, אם צריך לכך, שיקורא משניות וכדומה, תורה שבעל פה השגור בפיו ותורה שבכתב השגור בפי כל אפלו חוזר מאה פעמים. וכן אסור להזכיר דבר קדשה בלי נטילת ידים אם אין ידיו נקיות: אין לגלות לעם הארץ טעמי האסורין, ואפלו אותם שהם מדרבנן, כדי שלא יבואו לזלזל בהם, שהרי אמרו (או"ח סימן קבח ס"ב) שכשעונה אמן אחר בונה ירושלים בברכת המזון יענה בלחש כדי שלא ידעו שברכת הטוב והמטיב דרבנן ויבואו לזלזל בה. וכן יש כמה דברים שאסור לאמרם בפני עם הארץ כגון הגדות וכדומה: דברים המתרים ונהגו בהם אסור כדעת איזה מחמיר אי אתה רשאי להתירן בפניהם כל דלא נפק חרבא ותקלה: אין משיבין על הקלקלה, והמבשר בשורה רעה עליו נאמר (משלי י יח) מוציא דבה הוא כסיל אם לא כשהוא לצרך יגיד ברמז: לא תחנם (דברים ז ב) לא תתן להם חן (עבודה זרה כ, א). אסור לומר: מה נאה גוי זה! או לשבח מעשיהם, דכל חסד דעבדי לגרמיהו עבדי: המוסר גוף ישראל או ממונו ביד עכו"ם אין לו חלק לעולם הבא, ומתר להצילו בנפשו אפלו בזמן הזה: האומר לחברו אתה לא עשית עמי טובה וגם אני לא אעשה עמך, עובר משום לא תקם (ויקרא יט יח). ואם עושה עמו ואומר איני כמותך, עובר משום לא תטר (יומא כג, א): המספר טובות ושבח חברו ואינו מברכו שלא ישלט בו עין הרע ושכן ירבה וכן יפרץ, הרי זה גורם רעה לחברו, וגם עליו יעבר כוס כאשר עשה כן יעשה לו. וטוב עין הוא יברך והמברך יברך מפי עליון ברב ברכות ושבע שמ חות: הנה נא ערכתי רב הדברים מחלקי מצוה ומתר ואסור, ולכי תדוק תמצא עוד כהנה וכהנה. והאיש אשר הוא טהור טרם יוציא שום דבור מפיו יתן לב לברר אותו הדבור, אם הוא מחלק המצוה או המתר בלי שום נדנוד אסור ידבר, ואם לאו יסתם שתי החומות שעשה הקדוש ברוך הוא, שהם השנים והשפתים, ולא יפרץ גדרו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כי פורץ גדר ישכנו נחש (משלי כא כג) ושומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (קהלת י ח): ואבי אבות הטמאה הוא השיחה בטלה, אשר ברב דברים לא יחדל פשע, כל רעותיה מובאות אחריה. ואפלו אם לא יצא שום אסור מאלו האסורין היא גופה עברה, שהרי אמרו רבותינו ז"ל הקדושים, אשר כל אשר בשם ישראל יכנה מאמין בהם ובדבריהם, והם אמרו (יומא יט ב) שהמדבר דברים בטלים, וכתיב (קהלת א יח) כל הדברים יגעים לא יוכ, לז איש לדבר. ואמרו במדרש (שמו ר יג א) על פסוק (מלאכי ב יז) הוגעתם ה' בדבריכם אמר הקדוש ברוך הוא בראתי את כל העולמות ולא היה יגיעה לפני דכתיב (ישעיה מ כח) לא ייעף ולא ייגע, במה אני יגע, במי שמדבר דברים בטלים לפני. אוי לילוד אשה שכך גורם למלך רם ונשא. ושנינו (אבות ג י) ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם. ולפי משנת חסידים, הדברים בטלים נכלל בהם אסור הלצנות, דתנן (שם שם ב) שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים. ותנן בפרק קנין תורה (שם ו, ב) אמר רבי יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה (תדירי, כך הוא באבות דרבי נתן) נקרא נזוף. ואמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי חגיגה פ"א, ה"ז) שעון בטול תורה הוא שקול כנגד עבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים: אי לזאת אמינא ביא, ביא, אוי לנו מיום הדין שכל כך גבר אויב יצר שיש לאדם לדבר ולשמע דברי חדושים, ומה יתרון לבעל הלשון מה יתן לו מה יוסיף. ובוא וראה כמה גבר אויב עד שכאשר ישבו אחים יחדו ואין להם חדוש לדבר זה החלם לדבר הקר של היום טוב, החם של היום טוב, הגשם טוב, השלג טוב, וכדומה מהדברים הידועים לכל, לפי שיצרם מקשקש בקרבם וחרפה היא להם לישב בשתיקה, וצריך להתחיל בדברים עד שימשכו הדברים מדבר לדבר ומענין לענין. ואפלו מי שאין לו יצר לדבר מבקש מה לדבר כדי שלא יאמרו לו למה אתה שותק, והוא סכלות כי יכול להפטיר עצמו ולומר אין לי מה לדבר ואין כל חדש: ולכן האיש הירא את ה' לא יהא חלקו מיושבי קרנות ולא ישב במושב לצים המתועדים יחד לדברים בטלים, או ילך אל חכמים ויחכם או ישב בדד בביתו לעשות מלאכתו מלאכת שמים. ואם באיזה פעם מכרח לישב בחברתם מפני דרכי שלום וכדומה יהיה כאלם לא יפתח פיו, ואף שזה גם כן רע, שהרי אמרו (כתובות ה ב) אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים שהם נכוות תחלה לאיברים, מכל מקום כי לא יוכל מלט יבחר הרע יי, במעוטו, ולבו יחיל בקרבו ויחיש מפלט לו לצאת מתוכם כאשר יוכל בשלום ובמישור על ידי אמתלאות: ומה טוב ומה נעים אם ישתדל להפך דבריהם לדברי קדשה, כגון אם מדברים בהלכות מלכים ומלחמותם יאמר להם אם כל כך הכנה ותחבולות עושים למלחמה הקטנה, על אחת כמה וכמה יש לנו לעשות מול המלחמה הגדולה של היצר הרע, ואם כל כך מוסרים נפשם למיתה בעבור מלכם רמה ותולעה כמותם שלא יוכל לתן שכר לעושי רצונו לאחר מיתה, על אחת כמה וכמה יש לנו למסר נפשנו בעבור אבינו מלכנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואם כל כך יגע המלך לכל חילו להשיג כבוד המדמה, על אחת כמה וכמה יש לנו לעשות להשיג הכבוד האמתי בעולם הנצחי. ויאמרו להם מה אתם סוברים כל אלו המלחמות הם בגזרת עירין והם מפלאות תמים דעים המשגיח בתחתונים ומסבב סבות ומגלגל גלגולים: וכשמדברים בעניני סחורה יזכיר להם סחורת התורה והמצוות כי טוב סחרה: וכשמזכירים איזה דחק וצער יאמר להם ראו בני מה החטא גורם, כי אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרין עליו מלמעלה (חולין ז, ב), ואין פרענות בא לעולם אלא בשביל ישראל (יבמו טג, א, רש"י שמות ז ג). וכשמזכירין ענין אהוב ונחמד יזכיר להם אהבת המקום. וכשמזכירין ענין יראה יזכיר להם יראת המקום. וכזאת וכזאת ישתדל להמשיך הדברים לדברים טובים ולספר להם מעשיות של דברי קבלה ושל גמרא ומדרשים ודינים וכדומה. ואם כה יעשה יהא זוכה ומזכה ושכרו יהיה מרבה. ועל כל פנים אם לא יוכל להזכיר להם מחמת איזו סבה יזכיר לעצמו כי משכיל על דבר יוכל למצא מכל דבור ודבור התעוררות לנפשו. ואם ישמע שמדברים איזה דברים רעים ואסורים יאמר להם אל נא אחי תרעו, דעו לכם שיש אסור בדבור זה ואסורו חמור. וכל אשר בכחו לעשות יעשה לאפרושי מאסורא וה' יהיה לו לעזרה: ואליכם אישים אקרא, אחים ורעים צר לי מאד עליכם על כי חטא זה יהיה בעוכריכם ורעה נגד פניכם חס ושלום. ויותר מהמה גדול צערי על צער אבינו שבשמים כי הוא יחכה לחננו, וחטאתינו מונעים הטוב ממנו מלבד גדל קלקולנו ופגמנו. לכן שיתו לבכם ותנו כבוד לאלקיכם ותחשבו הזמן אשר אתם פנויים כגון בשבתות ובמועדים ובלילות הארכים ובפרט לילות מוצאי שבת וכדומה, יהא חשוב אליכם יותר מאבנים טובות ומרגליות, ויחרד לבבכם מלהוציא אגדות אגדות לכך, כי כשם שהמצוה תתעלה בהעשותה ברבים כל קְבל דנא העברה היא רבה ותוסיף תת כח בסטרא אחרא כשהיא ברבים, והחליפו נא רע בטוב הקבצו בבית תלמיד חכם, או יודע ספר לשמע בלמודים ויאמר קדיש על הלמוד, וזה החלוף ידמה בעיניכם כמי שעלה מבירא עמיקתא לאגרא רמא ותשיגו ארחות חיים ומעלה רמה:

דרושים

טוב לדרש לעם את חקי האלקי"ם ואת תורותיו. ויותר טוב לדרש מתוך הספר מלדרש בעל פה מכמה טעמים. א' שהדורש בעל פה מעתד לבוא לידי גאות ותועבת הגאוה, מה שאין כן מעל ספר. ב' שהדורש בעל פה אם יאמר דברים טובים אפשר שישלט בו עין, מה שאין כן מתוך הספר. ג' שהדורש בעל פה יוכלו למצא מקום להקפיד על דבריו בהזכירו הענש שיש על העברות שרגילים בהם כאלו מקלל איתם, מה שאין כן בדורש מתוך הספר. ד' כי מה יוכל לחדש בדורנו זה משפטים ודברי מוסר יותר ממה שיש בספרי המפרשים הלוא לאמונה אנחנו לנגדם כקוף בפני אדם. ה' שהרי אמרו (ברכות ו, ב) כל אדם שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעין. ואמרו (עי' בספר שירת ישראל לר' משה אבן עזרא עמוד קנו): דברים היוצאים מן הלב נכנסין ללב. אי לזאת יותר טוב לדרש דברי הראשונים אשר יראת ה' היה אוצרם והם נאה דורשים ונאה מקימים (חגיגה יד ב) ודבריהם יוצאים מעמקא דלבא, לא כן אנן יתמי דיתמי. ו' כי במקום שיטרח ויוציא זמן מה לסדר דרוש יותר טוב שיקנה בקיאות וידיעה בדינים וכדומה את אשר לא ידע כי היום קצר והמלאכה מרבה. ז' כי הדורש דרוש הנכתב בספר עושה חסד עם המחבר שיהיו שפתותיו דובבות בקבר, ומה הועילו החכמים שעשו ספרים אם אין דורש ואין מבקש: אך מה נעשה כי בדורות הללו חביבין דברי החכמים הדורשים בעל פה, וכשיכריזו שיש דרשה בעל פה כל העם מקצה יבואו לבית הכנסת לשמע הדרשה, אך לשמע הדרשה שדורש מתוך הספר כמעט לית דחש לה. והוא מלתא בלא טעמא, שאם היו אומרים הרב הגדול פלוני בא לעיר ודורש על התבה היו נקבצים כל בני העיר לשמע דרשתו, ולפי שכתוב בספר לא יאבו לשמע. ואלו היו בני אדם שיודעים ספר היכולים לומר תורה מנחת בקרן זוית הלוא היא כתובה על ספר לכשאפנה אשנה פרק זה החרשתי, אבל דא עקא שכן מנהג המוני העם אשר לא ידעו לנגע ספר, וחרפה הוא לוקח אם בזמן שנהגו לדרש דרשה בעל פה ירצה לדרש מתוך הספר שיאמרו זה אינו חכם אלא יודע ספר, וכגון דא דאי אפשר לומר ונקה, העצה היעוצה שילקט רב דרשתו בעל פה מדברים נחמדים שיש בספרים יביא מן ההדיוט באותו דרש יתן בלבו גדל מעלת חכמים הראשונים, ויכיר מעוט ערכו וקצר השגתו יאמר דבר בשם אומרו, ולא יתלבש בטלית שאינו שלו, ואפלו אם הוא הוסיף נפך או גרגר לא יקרא אותם על שמו, כי רבה רעת המתלבש בטלית שאינו שלו והאומר דבר בשם אומרו מביא גאלה לעולם (אבות ו ו):

דובב שפתי ישנים

דובב שפתי ישנים (שה"ש ז י) פרשו רבותינו זכרונם לברכה, שכל תלמיד חכם שאומרים דבר תורה משמו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר (יבמות צו, א). ויש לו הנאה ונחת רוח כשותה יין קונדיטון כמו שאמרו בירושלמי דשקלים (פ"ב, ה"ה). אי לזאת ראוי לכל מי שחננו ה' דעת, שיכתב וידפיס ספר כפי השגת ידו להועיל לרבים ועושה חסד לאלפים ולמטי לה הנאה פרי מעלליו יאכל שיהיו שפתותיו דובבות בקבר באיזה זמן מן הזמנים לדור דורים. וזה חסד של אמת שיוכל אדם לעשות עם הצדיקים לקדושים אשר בארץ חלקם בחיים ללמד דבריהם וזכותם תהא למגן וצנה עליהם. וכבר כתוב בספרים שפעם אחת היה שמד ונגלה מורנו הרב רבי משה אלשיך זכרונו לברכה בהקיץ והציל לאחד מתוך ההפכה מפני סבה שהיה לומד ספרו בתמידות. ומה גם אם יטרח לתרץ דבריהם שזה חשוב מאד אצלם. ועין בספר "מגיד מישרים" (פר' ויקהל דף פ) שגלו למרן "בית יוסף" זכרונו לברכה שהרמב"ם היה מליץ בעדו בשמים ממעל על שטרח לפרש ולתרץ דבריו, ובעת פקדתו היה נפק לאפה, וכבר הובא בהקדמת ספר מגני שלמה שעל שטרח לתרץ דברי רש"י מקשיות התוספות זכה שבשעת פטירתו בא רש"י ללוותו. הנה כי כן מה טוב ללמד דברי התנאים ואמוראים ורבנים הקדמונים ולתרץ דבריהם שזכותם בוקעת ועולה. וטוב שיהיה לומד בכל הספרים, כי כלם כאחד טובים. וחובה זו ביתר מטלת על יוצאי חלציו של מחבר ספר לדור דורים ללמד ספרי זקנם ולתרץ דבריי, כי נאה לבנים לחוס על הוריהם ולהטעימם מטעמים והם יחוסו עליהם וימליצו טובה בעדם כרחם אב על בנים (ועין בהקדמת ספר "חסד לאברהם" למורנו הרב רבי אברהם אזולאי). וכן המצוה הזאת על קהל עדתו של התלמיד חכם ללמד דבריו ולחזר זמירותיו וכדומה, ובכן זכותו יגן עליהם ויהיה חופף עליהם כל היום:

דבר

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"ק ס, ב) דבר בעיר כנס רגליך או יברח מן העיר בתחלת הדבר. ומה טוב מנהג ערי אדום דעבדי נטירותא והרחקה יתרה, אבל מצד אחר לא טוב שבת בערי אדום, גם לענין זה שאם יארע חס ושלום שתפגע מדת הדין באחד מחמת השמירה יתרה ימיתוהו קדם זמנו במיתה משנה וישרפוהו בעיר וגם קבורה לא היתה לו רחמנא לצלן, ויותר טוב בערי ישמעאל שמשתדלים על רפואתו וכבוד עושים לו במותו על ידי בני אדם המזמנים לכך, ועל כל פנים חובה מטלת על כל אדם לשמר נפשו מאד בנטירותא יתרתא ככל הבא מידו, שהרי כתיב (משלי כב ג) ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו. ופרשו בזהר הקדוש (ח"א דף פט) שעל זו בלבד שעבר שלא נסתר ראוי לענש והרי זה מתחיב בנפשו. ועקר השמירה היא על ידי שפזר נתן לאביונים לא יהא הכסף נחשב והעשירים יעשו פזר גדול להחיות נפש עניים וזה יהיה כפר נפשם לבל תאנה עליהם רעה ונגע לא יקרב באהליהם. וגם יקדימו תפלה לצרה מדי יום יום, ויעשו כל הסגלות המובאים בספרים סדר למודים ובפרט אמירת סדר פטום הקטרת בכונה, עד ישקיף ה' השקפה לטובה ויתן שלום בארץ חיים ושלוה:

דחיה

דחיה כבר מלתא אמורה כי לא טובה היא, כדכתיב (משלי ג כח) אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן. וכתיב (שם יג יב) תוחלת ממשכה מחלה לב. וכתיב (תהלים טו ב) ודבר אמת בלבבו. שצריך שיאמר בפיו את אשר עם לבבו. אמנם כמו שמתר לשנות מפני דרכי שלום (רש"י בראשית נ טז ועיין יבמות סה, ב) כך מתר לעשות דחיות מפני דרכי שלום ובפרט מפני שלום הבית, שדעתן של נשים קלות, ואם יאמר לה שאינו רוצה למלאת חפצה, אפלו אם יגיד לה צערו שאין ידו משגת למלאת כל חפצה, איכא אשה רעה, רחמנא לצלן, דלא מקבלת ועבדא מריבה וקטטה, כל כי הא טוב לגבר שידחה אותה במשאות שוא ומדוחים מיום ליום ומחדש לחדש כאשר יוכל בדברים טובים, עד שמן השמים ירחמו עליו. אבל היכא דליכא למחש משום איבה ומריבה, האמת יורה דרכו, ותחלת המחשבה וסוף המעשה יגיד תכף ומיד: אמנם זהו בדברים שיכול לידע סוף המעשה שהוא מסור בידו, כגון שמבקשים ממנו איזה דבר ואינו חפץ לתן או לעשות אותו דבר, אבל בדברים המסורים בידי שמים כגון השדוכין כי מה' אשה לאיש, אם באו שדכנים לשדך לו אשה או לבנו אל ידחה אותם לגמרי באמר לא חפצתי לקחתה, כי כמה פעמים בעינינו ראינו מי שהוא מואס באשה ואינו חפץ בה כלל, אבל להיותה בת זוגו בהגיע פרק הנושא, נהפך לבו בקרבו לאהבה אותה ולוקח אותה לאשה, והן הן מפלאות תמים דעים שהוא מזוג זווגים, הנה כי כן לא יוכל אדם לומר אשה זו לא אקח או לעיר זו לא אלך וכדומה, כי לא ידע מה ילד יום ומה גזרו עליו מן השמים. לכן בבוא השדכן ידחה אותו בדברים ויאמר אם יהיה מן השמים יוכל להיות, אבל עוד חזון למועד שעדין אין רצוני לשדך, אם תרצה האשה תמתין ואם תרצה תשתדך. וכל כיוצא בזה ישמע חכם ויוסיף לקח: ואם הדחיה היא רעה במלי דעלמא, על אחת כמה וכמה בדברי תורה ותקון העיר, שאם יש לו אהבת הנצוח ורואה את הישר ואף על פי כן מבקש להחזיק דבריו וסברתו בדחיות שוא ומדוחים של הבל, האיש הזה רעתו רבה דנפק חרבא אש ולהבה ושנאה ואיבה והתרת אסור ולעג הרבה יגיעת בשר, לכן יהא אדם ירא שמים ומודה על האמת ועל ישר בראשית מאמר מכל אשר יאמר ובזה יפרח כתמר:

דינים

זאת תורת האדם אשר חננו ה' דעת, להיות יודע ספר זאת תהיה תורה לשמה, דהינו כשהיא לשמר ולעשות ולקים, ולכן לא יעבר מלהיות לומד מדי יום ביום הלכות פסוקות לדעת את אשר יעשה, כי אשר אינם יודעים דינים בחשכה יתהלכו ובכל צואה יתלכלכו והיה העקב למישור הלוך וחסור ושגגת תלמוד למי שהיה יכול ללמד עולה זדון. הנה כי כן למוד שלחן ערוך ארח חיים עם כל הפוסקים אחרונים הוא חיוב לעסק בהם מדי יום ביום כמו תפלה ותפלין, וכן שאר דינים הנצרכים לכל אדם, והן בעון רבה השגיאה מחמת חסרון ידיעה, וזה גורם להוריד לולד נפש טמאה רחמנא לצלן. מי האיש החפץ חיים ילמד ארח חיים, והאיש אשר חפץ שלא תאנה אליו רעה ילמד יורה דעה, ואשר אינו יודע ספר יחפש אחר ספרי הלועזים ולא לסמך עליהם מעשה להקל, כי לפעמים יש בספרי האחרונים שהוא אסור אלא מהני מיהא להחמיר, כי המחמיר תבוא עליו ברכה, ולענין קלא לא יעשה כי אם על פי חכם הבקי בחדרי תורה והולך אל חכמים יחכם (משלי יג כ): וזהו רעת האדם בארץ שהאסור דומה לו כמישור ואינו נכנס לבית הספק כדי שישאל ואפלו במה שמסתפק אינו יודע לשאל אלא הישר בעיניו יעשה ובחא דהתרא עדיף לה. אוי לנו מיום הדין שהאדם עתיד לתן את הדין על שלא בקש לידע הדין, ולא המדרש הוא העקר אלא המעשה (אבות א יז), ולכן כל מה שלומד או שומע בלמודים דבר חדש יהיה רשום בזכרונו או רשום בכתב להיות לזכרון בין עיניו לדעת את אשר יעשה ולא יעבר, כי זה כל עקר הלמוד והשמיעה, ובספקא דדינא ילך לחמרא כי ראוי לירא מלעבר על הדין יותר ויותר מאשר יגור מפני חרב, ואפלו במידי דאפסיקא הלכתא לקלא בעל נפש יחמיר לעצמו (ונכתב עוד בזה במקומו שכן דרכי להדות חוזר) ובזה ינצל מקטב ועליו תבוא ברכת טוב:

דפוס

רבה טובת הדפוס בעולם אשר על ידה יגדיל תורה ויפוצו מעינותיה חוצה. והנה מאחר שעל הרב קצור קצרה יד החכמים מלהדפיס ספריהם ומכתתים רגליהם מעיר לעיר ללקט כסף כדי להדפיס, וראוי לעשירים עם אלקי אברהם לפתח ידיהם אליהם בעין יפה ובזה חלק כחלק יאכלו עם החכם כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז יב). והכל לפי מה שהוא הספר ולפי מה שהוא נצרך לרבים ולפי התועלת הנמשך ממנו לעבודת השם יתברך. ודוק ותשכח שכמעט אין כסף שיהא נחשב למצוה רבה כזו, שכל הוצאה של מצוה היא לשעתו מתחיל במצוה וגומרה, אבל זה הנותן לצרך הדפוס צדקתו עומדת לעד לדור דורים והוא מזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו וילך לפניו ולאחריו צדקו, אשריו מה טוב חלקו קנה שם טוב קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העולם הבא וגם העולם הזה כסף כסף רבה:

דירה

כמה צריך לדקדק בענין הדירה, שהרי אמרו (ברבות ח א) לעולם ידור אדם במקום רבו, ואם יוכל לדור אצל תלמיד חכם גם כן ימצא טוב, ולפחות יבחר לדור אצל איש צדיק תם וישר, שהרי זה דומה ליושב בצד אפרסמון שקולט ריח טוב, ואל ידור אצל איש רע שדומה ליושב בצד נפט שקולט ריח רע. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות א ז) הרחק משכן רע. ואמרו (נגעים יב ו) אוי לרשע ואוי לשכנו, טוב לצדיק וטוב לשכנו. רק שמי שהוא שכן אצל תלמיד חכם ילך אצלו תדיר וילמד מדרכיו, שאם לא כן יותר טוב שאל ידור אצלו כי ענוש יענש כפלים על שהיה יכול ללמד ולא למד. וגם בערים יבחר אדם באיזה עיר ידור כאשר כתבתי במקום אחר, ובפרט לדור בארץ ישראל, שהרי אמרו (כתובות קי ב) הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכו', וידוע שירושלים מקדשת מכל ארץ ישראל, ולכן מי שחשקה נפשו וטורח לֹשכון כבוד בארצנו יבחר לו הטוב, טוב לקבע דירתו בירושלים עיר הקדש, תבנה ותכונן במהרה בימינו, אם לא שחושב שבעיר אחרת יהיה לו יותר ישוב לעבודת השם יתברך, שאז אפלו ישיבת חוצה לארץ טובה מישיבת ארץ ישראל, כי זה כל האדם שיעבד את בוראו עבודה שלמה עבודה תמה ויהיה הוא משכן אל הקדשה, כדכתיב (שמות כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ופרשו רבותינו ז"ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. וכתיב (ירנזיה ז ה): היכל ה' המה, ואמרו בזהר הקדוש זכאה בר נש דעבד לה לשכינתא דירה נאה בלבה. ועל כל פנים לעת זקנתו עת לחננה על הנשמה להשיב הפקדון אל האלקים, אשר בכחו לעשות יעשה לעלות אל מקום המזבח שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו והיתה כבוד מנוחתו. על זאת יתפלל כל ימי היותו, כמאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים כז ד) אחת שאלתי מאת ה' וכו' לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו אולי ישמע ה' קולו:

דאגה

כתיב (משלי יב כה) דאגה בלב איש ישחנה. ופרשו רבותינו ז"ל (יומא עה, א) יסיחנה מדעתו. אי נמי ישיחנה לאחרים. ותרויהו איתנהו, שבתחלה ישתדל להסיחה מדעתו במחשבות טהורות וטענות מספיקות שיש ויש כדי לדחות הדאגה, ואם לא יוכל ישיחנה לאחרים, דהינו תלמידי חכמים ואנשי מדע שידעו לתקנו בעצה טובה וידברו לו דברים המבטלים הדאגה ומישבים את הלב, כי כבר אמר החכם (מראה מוסר, ה) העבר אין, העתיד עדין, דאגה מנין, קום שתה יין. שאם הדבר כבר עבר מה יועיל בדאגה, האם יוכל להשיבו, ולא די לו רעת הרעה שארע לו אלא שיוסיף רעת הדאגה וחיי צער יחיה יסיחני מדעתו. ואם הוא דבר שעתיד להיות, אם יש תקנה יעשה התקנה, ואם לא יש תקנה מה יועיל בדאגה, יבטח בשם ה' וישען באלקיו. זה כלל גדול להסיר הדאגה: ועוד כלל אחר, שיחשב ויאמין באמונה שלמה שאין דבר רע יורד מן השמים וכל דעבד רחמנא לטב עבד (ברכות ם, ב), לטובת הנפש או לטובת הגוף, וכל מה שנראה לעינים שהוא רעה, אלקים חשבה לטובה, לפעמים נגלה לאדם ואומר אודך כי עניתני ותהי לי לישועה (תהלים קיח כא). ולפעמים נשאר נסתר שהקדוש ברוך הוא רוצה ליסרו כדי להצילם ממות ולהציל נפשו מרדת שחת. אם כן דאגה מנין. למה זה דומה, למי שנתחיב מיתה למלכות ובחמלת המלך עליו נתרצה בתת לו קצת מכות על רגליו או בקחת ממנו קצת פרוטות, שבודאי יקבל דינו בשמחה ויודה וישבח למלך. כן הדבר הזה, שהרי אמרו רבותינו ז"ל (פטחים קיח א) על פסוק הודו לה' כי טוב, שגובה חובתו של אדם בטובתו. נשברה צלוחיתו, נשפך יינו, מתה תרנגלתו וכדומה מקצת הנפש ככל הנפש, וגברו רחמי האל שגם מה שנוטל משלו הוא נוטל. הא למה זה דומה, למלך שאומר לבעל חוב שלו, כל העם יודעים שחוב שאדם חיב למלך בלתי אפשר להיות בטל, אבל עשה זאת אפוא קח לך כיס זה של זהובים ושלם את נשיך שאתה חיב לי ואתה ובניך תחיו בנותר. היש חך מתוק מזה, כן הקדוש ברוך הוא גובה חובתו של אדם בטובתו, שהוא נותן לו ונותן וחוזר ונותן כהנה וכהנה המקום ממלא חסרונו וסרח העודף. ה' מוריש ומעשיר הוא מכה ומחץ מכתו ירפא, הוא ממית ומחיה באפן שאפלו על המיתה אין לדאג עליה, שאין ה' ממית את האדם לרעתו אלא לטובתו ולא נתכנו עלילות, ואם לפני השם יתברך הגון לפנינו לא כל שכן, אין לנו אלא לומר ה' הטוב בעיניו לנחת רוח לפני כסא כבודו הוא יעשה, ועליו לקבל הכל ברצון ובשמחה:

דברי חכמים

ידוע שחמורים דברי חכמים מדברי תורה, שכל העובר על דברי חכמים חיב מיתה (ברכות ד ב). והן בעון רבים מעמי הארץ מקלים ועוברים על דברי חכמים בהיותם חכמים בעיניהם, כגון חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו, שאסור משום חשש חלב טמא, והמתפרצים אומרים מידי הוא טעמא, אלא משום חלב טמא אנן סהדי דליכא חלב טמא. ולו חכמו ישכילו שכל דברי חכמים חיים וקימים אין להם בטול עולמית ולא נתנו תורת כל אחד בידו, ובכמה דוכתי אמרו לא פלוג רבנן. והעובר על דבריהם, אף שלפי האמת יהיה החלב מבהמה טהורה, יש אומרים דהוא כאוכל נבלות וטרפות, ואין לנו אלא דברי חכמים, שמלבד הטעם לפי הפשט יש בהם כמה צפוני סודות, ותמת ישרים תנחם, שלא לסור מדבריהם ימין ושמאל באסורין ותקנות וגזרות ועצות טובות המפזרות בתלמוד, כי רוח ה' דבר בם, ושומע להם ישכן בטח ושקט ושאנן מפחד רעה וימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. וכבר ידי עשתה וכחי קבצם דבריהם המפזרים בתלמוד וזהר הקדוש ומדרשים ושאר ספרים כיד ה' הטובה עלי בקנטרס "אורות אילים". אשרי אדם שומע לי לשקד על דלתות קנטרסי הנזכר, ישמע חכם ויוסף לקח ולא יעבר, כי העובר על דבריהם כדאי הוא לחוב בנפשו, ואפלו אין בידו עון רק זאת שלא שמע אל דבריהם ועצתם הטובה. ומצות לשמע דבריהם ראויה היא שתגן עליו ויצליח בכל דרכיו, אמן:

דרשן

כמה טובה הדרשה ברבים, אבל צריכה תנאים רבים, זה יצא ראשונה, שיקדים תפלה שינצל מגאוה ומעין הרע ושיעשו דבריו פרות. וגם יתפלל שיהיה לו לשון למודים לדבר דבריו בנעם שיח בשפה ברורה באפן שיהיו דבריו ערבים על שומעם ככלה שהיא חביבה על בעלה. כמו שכתבו רבותינו זכרונם לברכה (שהש"ר פ"ד). וזאת שנית, שלא יהא מאריך טרחא, אלא יהא מקצר ועולה, וטוב מעט. ואל השלשה, שיזהר בכבוד הבריות שלא יבואו לידי הלבנה ברבים בשביל דבריו ולא ידבר עליהם תועה ולא ילמד עליהם קטגוריא. ויכלל עצמו עמהם באמרו, לא טוב הדרך אשר אנחנו הולכים, לכו ונלכה באור ה'. וישמר מהחשד, שלא יחשדנו שומע שהוא דורש טוב לעצמו, ולכן לא ירבה לדרש בחובת עשות צדקה עם בעלי תורה וכבוד תלמידי חכמים ומוראם וכדומה. ולעולם יקדים לסדר הדרשה בינו לבין עצמו באפן שתהיה שגורה בפיו, שלפעמים צריך לדלג איזה דברים שאין ראוי לדרשם ברבים או דברים שאין מובנים לו לפום רהטא, ואם יסדרו לא יצטרך להפסיק בינתים שהוא גנאי לתלמיד חכם. וישמע חכם ויוסף לקח ודבר בעתו מה טוב: