פלא יועץ/ג

גאולה

גאלה תהיה לנו במהרה בימינו אמן, כן צריך להאמין באמונה שלמה, וזה מעקרי הדת, והיא אחת מן השאלות ששואלין ליום הדין: צפית לישועה (שבת לא א, סנהדרין ה א) (וכמו שנכתב עוד בערך "צפוי"). ומסימני המאמין ומצפה לישועה הוא שעל כל דבר שמדבר למרחוק אמור יאמר, הקדוש ברוך הוא יצמיח קרן ישועה מקדם, וכן שלא יבנה בתים רבים חזקים ועליות מרוחים בציורים ופטורי צצים בארץ נכריה, כי מי שהוא נכון לבו בטוח יושב ומצפה מדי יום ביומו כי קרוב יום ה' שיקבץ נדחיו ונקומה ונעלה אל הר ה' מקום מקדשנו, ולא יקבע דירתו דירה נאה בארץ הטמאה, ומה גם כי ימינו כצל עובר וגרים אנחנו בעולם הזה. ומאחר כי חיי אדם בעולם הזה הבל המה ובין ברכות הטובה ובין כי יבואו ימי הרעה הכל אחד, כי האדם לא ידע מה הוא טוב ואין טוב לאדם בעמלו רק כשעושה נחת רוח ליוצרו, על כן אין מן הראוי להתאוות אל הגאלה בשביל לנוח ולראות טוב, רק לעבד את ה' ובשביל כבוד שכינת עזנו וכבוד אבינו שבשמים, כי גדול צער השמים עד מקום שאין יד שכלנו מגעת זה כל פרי מעשינו ותפלתנו, וזה כל האדם:

גאוה

גדל רעתה מפרש בדברי רבותינו זכרונם לברכה בש"ס ומדרשים ובכל ספרי הקדש. ומי זוטר מאי דכתיב (משלי טז ה) תועבת ה' כל גבה לב. ואמרו (סוטה ה, א) בשמתא יהא מאן דאית בה. וחשוב כעובד עבודה זרה וכאלו בא על כל העריות ואין עפרו ננער בתחית המתים, וכהנה רעות רבות. וכלי עלמא ידעי רעת הגאוה כי רבה, אבל דא עקא שסוברין שמהות הגאוה הוא שהולך בקומ, ה זקופה ומנענע זרועותיו הנה והנה, ואין אתנו יודע מה הוא הגאוה, אבל סימן יש מכח הבן להכיר כח האב, כי ההקפדה והכעס וכדומה הם בני הגאוה, ואם אין אבות מאין יצאו תולדות (וכמו שנכתב לקמן בערך "תולדות"), וכל כך גבר אויב היצר הרע עד שמראה לאדם שההקפדה והתרעמת והכעס הם שלמות המדות, עד שאומרים מי שאינו מרגיש אינו בן אדם: והאיש הירא ורך הלבב תסמר שערו מראות חמר וגדל רעת הגאוה, ויתלהב לבו בראותו גדל שבח הענוה, וישתדל בכל כחו במחשבות טהורות להכיר מעוט ערכו ולהיות נבזה בעיניו נמאס ולהיות מן הנעלבים לכל אדם ואפלו לאנשי ביתו ולא יקפיד ולא יכעס ולא יתרעם כלל, רק מאד מאד יהיה שפל רוח שפל ברך. והגדר הגדול בהתמדת קריאת ספרי המוסר ולקים קרא דכתיב (תהלים נא ה) וחטאתי נגדי תמיד. ואפלי אם כביר מצאה ידו חכמה ודעת, לא המדרש הוא העקר והכל לפי רב המעשה לפי מה שהוא אדם פלס ומאזני משפט ביד ה', ויתן אל לבו כי לפי ערכו וידיעתו והשגתו והכנתו והחסד אשר גמל עליו יוצרו עדין לא יצא ידי חובתו אחד מני אלף, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב (קהלת א יח) על אשר כדהוה לה למעבד לא עבד, וכאשר היה יכול להשיג לא השתדל להשיג, כי המשפט לאלקים הוא: ויהא דן את כל האדם לכף זכות (אבות א, ו). ואם יראה בעיניו ולבבו יבין בברור שחברו או אשתו, או אפלו בנו ותלמידו ומשרתו, חטא כנגדו ועשה עמו שלא כהגן, ראוי שלא יכעס ולא יצטער ולא יקפיד כלל, כי מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג לט) וה' אמר לו קלל. ומה גם שאם אדם כמותו הקל בכבודו או כבדו מה יתן לו ומה יוסיף לו הכל הבל ורעות רוח (קהלת ב כד ד ד ו ט): ולפי גדל טובת הנעלבים נמצא לפי האמת שטובה גדולה גמל עמו חברו וראוי לשמח במבזים יותר מן המכבדים, רק לזאת יצטער על אשר חטא חברו וגורם צער ופגם למעלה. ולכן יעשה גדר בעצמו כאשר יוכל כדי שלא יחטאו עמו ולא יתריסו כנגדו, ואם חטאו ישתדל להוכיחם אם דבריו נשמעים ויעשה אפנים שיבואו לפיסו ושיתקנו את מעותם ולא יוסיפו לחטא, והכל בסדר נאה באפן שלא תצא תקלה צד רנון וחלול השם, חס ושלום. וכל ערום יעשה בדעת יכלכל דבריו במשפט לפי מה שהוא אדם ולפי המקום ולפי צרך שעה, אם צריך מורא יראה כעס וקפידה, אך לבו יהיה חלל בקרבו וכל מעשיו יהיו לשם שמים, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, וגדר גדרו שלא לבוא לידי גאוה הוא להיות בורח מן הכבוד וכל שכן שלא יבקש גדלה. (והן בכלל אומר אני, שהחובר ספר לא טוב לבקש הסכמות, שהרי זה כאומר כבדוני נא שידוע הוא, שההסכמות הם לפאר ולרומם את המחבר, ומה יתן אם יאמרו כי גדול שמי, מה יתן ומה יוסיף):

גזל

ידוע חמר עון הגזל עד שאמרו (סנהדרין קח, א) שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל. וכל זמן שגזל בידו אין תפלתו נשמעת (שמות"ר כב ג) ומאכילים אותו לעולם הבא גחלי רתמים וצריך לחזר בגלגול כדי לשלם. והודעתי הן כתיב בקנטרס אורות אילים (דף קיג) מעשה נפלא שארע בימי הרב ישראל בעל שם טוב שבא אחד בגלגול סוס והיה עובד בכל כחו כדי לשלם את חובו. ויש שכתבו על מאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (יומא פה, א) שעל עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו. שרצונם לומר שאפלו עברות שבין אדם למקום אין נמחלין עד שישיב את הגזלה וירצה את חברו (ועין במה שנכתב לקמן ערך "תשובה"). וחבל על דמשתכחין שנעשה להם הגזל כהתר מחמת שעשו לו שנוי השם, ובשם חריפות וחריצות והשתדלות יקראוהו, ונותן הודאות לאל על אשר עשה והצליח: וכמה מיני גזל הם שדשו בהם רבים נזכיר מקצתם, השומע ישמע והחדל יחדל ועליו תבוא ברכת טוב. זה יצא ראשונה, מנהג רע ומר שנמצא בעולם, שהאיש אשר מטה ידו ואין לו נכסים רבים כרצונו או שנתרושש לגמרי, מה עושה, הולך לערי אדום, כגון וינ"א, ויניצי"א, ליפסיק"ה וכדומה, ולוקח סחורה מרבה בהקפה על מנת שלא לשלם או לוקח מבני עירו ואחר כך מראה שנשבר, ועל ידי שחד לשופטי ארץ עושה מה שרוצה ואחר ימים על כרחם שלא בטובתם מתרצים הבעלי חובות לעשרים למאה או שלשים למאה, ואם יאמרו על איש אחד שיוצא באצצע הדרך וגוזל את העוברים בשם לסטים יקרא ואחת דתו להמית אלבא דכלי עלמא, וכשנדקדק עושה אלה גרע טפי מהלסטים הזה מכמה פנים. א' שמהלסטים אדם יכול להשמר. ועוד, שהלסטים לא קבל טובה מזה האיש שגזלו, אבל כשלווה רשע על מנת שלא לשלם נמצא שהוא כפוי טובה ומשלם רעה תחת טובה לאיש אשר האמינו וגמל עמו חסד והלוהו, וכתיב (משלי יז יג) משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו. ועוד, שהלסטים אינו גונב אלא ממון וזה גונב ממון ודעת הבריות. ועוד, שנועל דלת בפני לוים ובהדי הוצא לקי כרבא (ב"ק צב, א). ועוד, שהלסטים אם יתפסוהו שלם ישלם ויהא לוקה ומשלם, לא כן זה שבכח שופטי האליל ליכול ולחדי ממון חברו ויעשה מה שלבו חפץ והבעל חוב יראה וכעס שניו יחרק ונמס ואין לו מושיע רק ה' יריב ריבם וקבע את קבעיהם נפש (משלי כב כג). ומעיד אני שהרבה אנשים ראיתי שעשו כזה ונתקים בהם מקרא שכתוב (ירמיה יז יא) עשה עשר ולא במשפט בחצי ימו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל. ואפלו מה שהיה בידם נאבד מהם, כי כך היא המדה, בא זה ואבד את זה, מלבד ענשו השמור לו לעולם הבא: וידוע שגזל הגוי חמור מגזל ישראל, שנלוה עמו גם עון חלול השם החמור, וכתבו המקבלים שישראל הגוזל את הגוי גורם שהשר של הגוי יגזל שפע מהקדשה אל הקלפה, ונהי דקימא לן (שו"ע חושן משפט סימן שמח סעיף ב) טעות העכו"ם מתר, אבל אסור להטעותו, ואפלו למכר לו נבלה ולומר לו שהיא שחוטה או לתן לו מעות מזיפות ולומר לו שהן יפות או לערבם עם טובים וכדומה, הכל אסור וגזל גמור מקרי. ויש מין גזל אחר שנמצא בין השתפים כשהאחד קמצן מלהוציא הוצאות בביתו בא רעהו ונותן לאשתו שלא מדעתו והוא לוקח כנגדו, הרי זה גוזל וחוטא ולא לו. יש דרך ישר לפני איש וביותר הדבר מצוי בין הנשים לתן צדקה או מתנות או להוציא הוצאות שלא מדעת בעלים, וגם זה גזל מקרי. שואל שלא מדעת גזלן הוי (ב"מ מא א). והרבה כשלו בענין נעלים וספרים וכדומה. מה מאד צריך לזהר ולשקל בפלס שלא לקבל ושלא לאכל מאיש אשר אכל ושתה יאמר לו ולבו בל עמו, או דאוזלי מוזיל גבה משום כסופא, דאיכא סרך גזל (ספר חסידים סימן שטז). ויש חברת רעים שנוטלים מחבריהם בתורת מתנה או בזול על כרחם שלא בטובתם של בעלים, והוא גזל גמור ונוסף גם הוא שעוברים על לאו דלא תחמד: האמנים ובפרט מלמדי תינוקות אם אין עושים מלאכתם באמונה, ידם במעל וגזל יש בידם: כתיב (משלי כח כד) גוזל אביו ואמו ואמר אין פשע חבר הוא לאיש משחית, והן בעון יש הרבה בנים המתפרצים אשר לא אמון בם וגוזלים אביהם ואמם. ואשר לא שת לבו ונכשל בגזל אביו ולא שאל ממנו מחילה, יתקן בהתפיס עם א חיו: מה מאד צריך לזהר בגזל דרבים שנמצא שמרבה עברות כמנין האנשים אשר גזל מהם, ואם אפלו בגוזל את היחיד קשה להשיב גזל הנאכל על אחת כמה וכמה הגוזל את הרבים שקשה תשובתו, ולכן צריך לזהר מאד. ואותם שחיבים לתן לקהל מסים וכדומה ופורעים במעות רעות ומפסידים את הרבים גזל הרבים בידם. וכהנה רבות רבו סעיפי וענפי הגזל ודרכי התר דמורה לנפשה האיש ההולך אחר עצת יצרו ואשר לא יבוא לדרש אלקים ולשמע בלמודים: וכן יש גזל שאינו גזל בדיני אדם אבל הוא גזל בדיני שמים, כגון התוקע עצמו לדבר הלכה לדון עם חברו בדין תורה ולגבות ממנו ממון על לא חמס בכפיו, רק כי עינו הטעתו וגרם נזק לחברו, אך לא במרד ולא במעל רק בתם לבבו ובנקיון כפיו כאדם העושה בשלו, ואף אי מדינא חיב לשלם כל כי הא, אין רוח המקום נוחה הימנו ועושה אלה למס מרעהו חסד ועובר על ואהבת לרעך כמוך שהוא כלל גדול בתורה, ועל כגון זה אמרו (ערובין סה ב) אדם נכר בכיסו. ולפי חמר אסור הגזל וקשי תשובתו שהרי אמרו (ב"ק קיט, א) הגוזל את חברו אפלו שוה פרוטה כאלו גזל ממנו נפשו ונפש בניו ובנותיו, וכל זמן שהגזל בידו אין לו כפרה עולמית, וקשה להשיב גזל הנאכל (חולין פט, א). הנה כי כן האיש הירא את ה' יזהר וישמר מאד מכל דהוא אסור גזל בכל אפן שיהיה, ויהיה משאו ומתנו באמונה, ואפלו אם דחיקא לה שעתא טובא והנושים נוגשים בענשים קשים, לא מפני זה יפשט ידו בגזל חס ושלום, כי מוטב לו לאדם שימות ברעב ואל יהי רשע לפני המקום שעה אחת, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב (תהלים לד יא) כי ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים:

גניבה

ידוע מאמר זכרונם לברכה שאמרו (ב"ק עט, ב), שחמור מן הגזל, שאינו משוה עבד לקונו ועושה עין של מעלה כאלו אינה רואה. ומה מאד צריך להזהיר גדולים על קטנים, כי הרבה ילדות עושה וחברים הרעים עושים, ומרעה אל רעה יוצאים להיות זוללים וסובאים, על כן צריך לפקח עינים עליהם. וטוב לגבר שלא יצמצם כל כך עם ילדיו ויתיר להם מעט פס ידו לתן להם איזה פרוטות כפעם בפעם כדי שלא יהיו תאבים ורעבתנים על כל דבר ויבואו לבקש לגנב, וגם לא ירגיל אותם במאכלים טובים ומלבושים יקרים ותענוגות בני אדם, שכשלא ימצא למודו יבוא לגנב. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין עב, א) שירדה תורה לסוף דעת בן סורר ומורה שכשלא ימצא למודו יהא מלסטם את הבריות. וכבר ספרו מעשה בתלמיד חכם אחד שלמדו אביו בגדולות לפי עשרו, ואחר מיתת אביו אבד העשר ובקש למודו, עד שבא לגנב ספרים מבית המדרש, וכשנתגלה הדבר המיר דתו רחמנא לצלן. לכן כל ערום יעשה בדעת ויכלכל דבריו במשפט, לא יצמצם כל כך ולא יפזר כל כך, אלא לפי ברכת ה' אשר נתן לו יתנהג בדרך אמצעי שלם, ולעולם יזהיר את בניו על האסורים ויודיעם חמר שבהם וירחיקם מחברת מרעים למען ילכו בדרך טובים: 

ויש מין גנבה אחרת שדשו בה רבים, הלוא היא גנבת דעת הבריות. ויש מינים ממינים. הכלל הוא, שכל שמשתדל לידע מה שבלב חברו ברב דברים הדברים גנבת דעת מקרי ואסור, אם לא שעושה לשם שמים להציל עשוק מיד עושקו או לאפרושי מאסורא, וכן המראה חבה יתרה לחברו ואין פיו ולבו שוים גנבת דעת מקרי, והולך בתם ילך בטח:

גבורה

גבורה היא כלל גדול בתורה. איזהו גבור הכובש את יצרו (אבות ד, א). ואשרי המתגבר על יצרו כאיש להיות רץ לכל מצוה ובורח מן העברה (אבות ד ב) ומכל מדות רעות ולקים כל דבר טוב ומלי דחסידותא בכל פרטיהן ותקוניהן ודקדוקיהן במחשבה דבור ומעשה בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ולהיות ארך אפים שהוא טוב מגבור (משלי טז, לב) ולקים דרכי התשובה ולסגף גופו וכהנה רבות, כל אשר תוקפו יצרו והוא כובשו גבור מקרי. וברוך הנותן ליעף כח שכל אדם כאיש גבורתו, ואף על פי שהיצר הרע אש ובתחבולות יעשה מלחמה ובכל יום ובכל שעה מתחדש ומתגבר על האדם כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להלחם עמו בעזר משדי יכול יוכל לו, ורק ההתחלות קשות ואחר כך יהא נקל לו ויערב לו ויבסם לו: וביותר צריך לזהר ולהזדרז חילים יגבר מי שתקפו יצרו ודש בעברות ונעשו לו כהתר, צריך להתגבר לפרש מן העברה כפורש מן הקבר, כגון מי שטבעו רע והרגל במדות רעות או בשתיה הרבה, או בשחוק הקביאות או להזכיר שם ה' לבטלה, או בשבועות שוא, או לאבד הזמן בהבל וריק, וכהנה דברים רבים שדשו בהם רבים וכל כיוצא בהם, צריך למסר נפשו לפרש מהם, ולהיות כאיש מלחמה עומד על המשמר בתחבולות וגדרים וסיגים, ולהיות מחשב שכר מצוה ושכר עברה כנגד וכו' ושלפום צערא אגרא, ושעזה כמות אהבה הראויה לאבינו שבשמים עד כדי לקים כי עליך הרגנו ועל מות אהבוך. ואחר כל העמל והטרח, רחמין למבעי מאלקינו, המרחם הוא ירחם ויעזרנו על דבר כבוד שמו נצח סלה ועד, אמן כן יהי רצון:

גלות

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ד, יד) הוי גולה למקום תורה. והן אמת שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: מצוה על האדם שידור במקום אבותיו, וכצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו ואי אפשר לאדם לעקר דירתו ממכון שבתו, אבל אם יארע שהכרח לעקר דירתו ממקומו על דרך מאמרם ז"ל (ב"מ עה, ב) מאן דביש לה בהאי מתא ליזיל למתא אחריתי. יבחר לו להיות גולה למקום תורה, שמבטח לו שבניו תלמידי חכמים, והוא גם כן ילמד את החקים ואת המשפטים וילך בדרך טובים. ויפה אמר רבי יוסי בן קסמא (אבות ו, ט) אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם איני דר אלא במקום תורה, שאם ילמד דבר אחד טוב דיו. והן בכלל שהרוצה לזכות לכתרה של תורה ואינו מוצא במקומו ממי ללמד ישלחנו אביו או ילך לו לעיר של חכמים ושל סופרים ללמד תורה, ואל יחוש לא על הטרחה ולא על הפרידה ולא על ההוצאה, שהכל כאין נגד טובת היות זוכה לכתרה של תורה, ואפלו אם יש חכם בעירו לפעמים יותר יוכל ללמד בהיותו גולה לעיר אחרת, וכמו שכתבו התוספות (שבת ט! ב ד"ה הא לן) שכן היה מנהגן של ראשונים שבני ארץ ישראל היו הולכים ללמד תורה בבבל כדי להיות מישבים בלי טרדה: 

וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ערובין נה, א) על פסוק (דברים ל יב) לא בשמים היא. שאם היתה בשמים היית צריך לילך אחריה. ולא מעבר לים. שאם היתה מעבר לים היית צריך לילך אחריה. ולו חכמו ישכילו האבות והבנים גדל טובת הזוכה שיהיו בניו בני תורה היו מוכרים כסותם ושולחים בניהם למקום תורה אפלו לסוף העולם. וסגלת התורה היא שנקנית יותר על ידי גלות וטלטול, ועל כן אמרו, צא ולמד. והכל לפי מה שהוא אדם, שבדורות הללו אם יש לו ממי ללמד במקומו בישוב יותר טוב שאל יזוז ממקומו כדי שתהיינה עיניו של אב פקוחות על ילדיו, ואם הוא נשוי שיהא שרוי אצל אשתו: ואם יצטרך להיות גולה או בשביל התורה או שהולך בדרכים בעבור פרנסתו כדרך התגרים, טוב לגבר שיכון וישפך שיחה שיהא חשוב לו הדרך ההיא בשביל גלות ושהוא מקבל גזרת השמים באהבה להיות גולה לכפרת עוונות כמאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (סנהדרין לז, ב) גלות מכפרת עון, ובלבד שישמר בדרך אשר הולך מכל דבר רע שלא יהא כמקנח מצד אחד ומלכלך מצד אחר. ואם לא יזדמן לו בגזרת שמים לילך בדרכים, יש שעוקר דירתו מבית לבית וחשוב גלות ויכון לזה, שהרי אמרו (פסיקתא דרב כהנא פכ"ט) שמה שאנו גולים בחג מבית לסכה הוא לנו לגלות מכפרת עון. ולזה יכון גם כן כשהולך מביתו לבית הכנסת או לבית המדרש וקשה עליו מאד ביום סגריר ונושא הצנ"ה, או שיושב כל הלילה בבית המדרש ואינו מישב בישיבתו ובשכיבתו כמו בביתו, יקבל באהבה ויעשה בשמחה, ויכין שיהא גלות מכפרת עון. וכן בערבי פסחים שמפנים הבתים בעבור בדיקת החמץ ומושיבים את הבעל הבית בין תנור וכירים יקבל באהבה ויכון שיהא גלות מכפרת, וכל כיוצא בזה על כל דהוא דרך וטלטול שהוא מכרח לעשות בין לדבר מצוה בין לצרך פרנסתו יכון ויבקש שיהא חשוב לגלות מכפרת עון, כמו שאמרו (קהלת רבה ז כז) מה לי כל נפש מה לי מקצת נפש, כן הדבר הזה, מה לי גלות גדול מה לי גלות מועט, הכל עולה לחשבון, ובלבד שיכון לבו לכך ולקבולינהו באהבה רבה: והנה ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו, גלות לא הניח מדה טובה לישראל. והם אמרו יאה גלותא לישראל. ואני אומר פשר דבר, שגלות הנפש לא טוב לישראל וראוי למי שיש יכלת לברח ממקום שמכבידים עלם על ישראל בדברים הנוגעים אל הנפש, כגון שיש מקומות שאין מניחים לשא אשה לאיש עד שימות נשוי אחר מן העיר, או שיש מקומות שנוטלים את היהודים בעל כרחם ומוליכים אותם להיות בעלי מלחמה והם מכרחים לצאת ממדת יהידות, וכהנה גזרות קשות ומנהגים רעים שיש בקצת מלכיות, מי האיש אשר יש יכלת בידו לעקר דירתו ולברח משם ואינו משתדל לעשות כן עתיד לתן את הדין, כי יותר ראוי לברח ממקומות אלו ממי שבורח ממקום אשר ילך דבר ומגפה בר מנן, ואם אין יוצאים בשביל ממונם גם ממונם אבד כמאמרם ז"ל (סנהדרין קיב, ב) מי גרם לצדיקים שידורו אצל רשעים, ממונם, לפיכך ממונם אבד. שמע מנה שכן ראוי להיות גולה ובורח מעיר שיושביה רשעים אם אינו יכול לתקן ואין בידו למחות פן יספה בעון העיר ופן יכוה בגחלתם: אבל בדברים הנוגעים אל הגוף יאה גלותא לישראל, ולא טוב לגבר לדור בערי איטליא וערי אדום וכדומה, שמחמת החרות אין אדם יכול למחות ביד עוברי עברה ואין רשות לדיני ישראל לדון בין איש ובין רעהו, אלא הכל דנים בדיני דחצצתא ואין כח ביד חכם לענש, הנה כי כן וישמן ישרון ויבעט ואיש הישר והמעקל בעיניו יעשה באשר אין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. והיותר רעה חולה דלא קפדי אזנות והם פרוצים בעריות והגויות הולכות בגלוי ובפריצות ויש קבות של זונות ומתוך כך ישראל היושבים ביניהם ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם: וכן יש רעה חולה בערי אדום שגדול הזקן חרפה היא להם ומתוך כך ישראל היושבים ביניהם יש ויש הרבה שמשחיתים זקנם בתער, הואיל ונתנה רשות למשחית אין מבחין בין תער למספרים או פשטא. וכהנה רעות רבות שנמשכות מן החרות ומנהגים רעים כגון טרטיאות וקרקסאות וקרבות דעריות יד ליד לא ינקה רע. לא כן במלכות ישמעאל, שדגל התורה תרום קרנה, על פי התורה יחנו ועל פיה יסעו, ויש כח וחיל ביד החכמים וביד מנהיגי הקהלות לשבר מלתעות רשע ולהעמיד הדת על תלה, והם גדורים בעריות, וקפדי טובה אזנות, וגדול הזקן חשוב אצלם. אף על פי שיש קצת גלות, שאיש נכרי מכה איש עברי באבן או באגרוף ומכבידים עלם במסים וארנוניות ויאכלו את ישראל בכל פה בעלילות רשע, ולפעמים שרי הארץ מכין וחובטין שלא מן הדין ואוסרין ומניחים אותם להיות אסירי עני וברזל ומפחידים אותם בפחד גדול וכהנה רעות, על כל פנים יאה גלותא לישראל, שמתוך כך הם מענים ומדכים ונושאים עיניהם כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים כדרכן של ישראל שנמשלו לאילה כדאיתא במדרש (ב"ב טז ב) מה אילה אינה יכולה לילד עד שבא נחש ונושך את רחמה, כך ישראל אין חוזרין בתשובה אלא על ידי מלך קשה: וכבר אמרו (שמו"ר כא ה) ופרעה הקריב (שמות יד י) שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים. ואמרו (מגילה יד, א) גדולה הסרת טבעת שהסיר אחשורוש ונתן להמן יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות. וכן יהיה באחרית הימים, שאם לא יחזרו ישראל בתשובה מעמיד עליהם הקדוש ברוך הוא מלך שגזרותיו קשים כהמן ומחזירן למוטב ומיד הם נגאלים. ומה גם שלפי הגלות והשעבוד כך יש ברור ניצוצי הקדשה, דכתיב (שמות א יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ. וזה פרשו המקבלים עת אשר שלט האדם באדם לרע לו (קהלת ח ט) שמה ששולט אדם דקלפות באדם דקדשה הוא לרע לו, שמברר ממנה ניצוצות הקדשה. הנה כי כן הינו דאמר, רחמנא, או בטולך או בטולא דבר ישמעאל. (גיטין יז א) תחת ישמעאל ולא תחת אדום: והן אמת שהאיש אשר הוא ירא את ה' מנעוריו ימצא עזר כנגדו להיות עובד אלקים בערי אדום, כי יש עת לכל חפץ ואין דבר המטריד, והרוצה להיות עובד את ה' יכול לעבדו בכל מקום ולהיות נשמר מכל דבר רע ושם נכר העובד מאהבה, אף על פי כן ראוי לאדם שלא לקבע דירתו שם, אדרבא, ראוי להשתדל אם יוכל לעקר דירתו משם, שאף על פי דידע אנש בנפשה כי ירא ה' הוא וסר מרע, מי זה ערב שיהיו צאצאי מעיו כמותו ואם חס ושלום לדורות הבאים איזה מזרעו יצא מן השורה דם זרעיותיו תלוי בו, ולפחות יעקר את זרעו לערי טורקיא קדם שישרישו בשרש פורה ראש ולענה, כי גם זו רעה חולה יש בערי אדום שמלמדים את בניהם חכמות חיצוניות, חכמת הפילוסופיא, אשר הנמשכים אחריה הם מינים ואפיקורסים ועליהם נאמר (משלי ב יט) כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים. והן אמת שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה מז א) חן מקום על יושביו, והכל מפלאות תמים דעים אשר פזר נתן לישראל איש איש במקומו אשר המה חונים, אבל מכל מקום האיש אשר נפקחו עיניו ונתן לב לברר מקום הראוי להתישב ויש יכלת בידו לעקר דירתו, יברח לו ויבחר מקום היותר טוב לו ולזרעו לעבודת השם יתברך: וראוי לנו אפלו במקום שיש חרות מקשי השעבוד להכיר בעצמנו שאנו שבויים דוויים וסחופים ונחלתנו נהפכה לזרים ועבדים מושלים בנו, ושלא ללכת בגדולות ובנפלאות בנויי המלבושים ובנינים מפארים, ושלא להרבות בשמחות וגיל, ושלא להרים קול שירות בתפים ובמחולות. ואף מי שהרחיב ה' את גבולו לא יתראה בפני גויי הארצות, כי קשה כשאול קנאה שמקנאים אמות העולם על ישראל, והמעט שרואים תחשכנה עיניהם מראות ונדמה להם הרבה, ולכן יהיו האנשים והנשים צנועים ולא יתראו עשרם ותכשיטם בפני הנכרים, וכשבונים בתים יעשו מבחוץ באפן שיהא נראה כסכה בכרם. וכן ראוי להשמר אפלו מישראל ממראית עין ולחוש מאד לרעת העין הרע כי רבה, וכל שכן בפני הנכרים. וידוע כמה שמדות וגרושין ורעות רבות עברו על נפשנו מחמת קנאת הגוים מתוך שלא היו נזהרים שלא להתראות, כמובא באברבנאל שבגלל כן נקרא שמו אברבנאל שהיה לאשתו טבעת טובה עד שכל רואיה אמרו "בראבו אניליא", וזה גרם גרוש ספרד, ויעקב אבינו אמר לבניו: למה תתראו (בראשית מב א). וראוי לנו לכף את ראשינו כאגמון ולקבל הגלות באהבה ולהיותנו נחלים על שבר יוסף שאפלו אם נחת שלחננו מלא דשן, אוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם ואיך נשיר על אדמת נכר. וכתיב (הושע ט א) אל תשמח ישראל אל גיל כעמים. ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות לא א) שאסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר (תהלים קכו ב) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. אבל עתה ראוי שנהיה דוויים ונשברי לבב ונדכאים בזכרנו את ציון ורעות רבות שגרמנו ורב טוב שאבדנו, וראוי שנעלה את ירושלים על ראש שמחתנו ונכנע מאד, ובזה יתעשת האלקים לנו ויחיש לגאלנו ויבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן:

גלגול

אמונת הגלגול היא תעורר את האדם הרוצה לתן לב ליראה את ה' יראת הענש כי יתן אל לבו כי רבים מכאובים לרשע ומר מאד ממות ומכל חבלי גיהנם הוא רעת הגלגול, שתתגלגל נפשו בדומם צומח חי מדבר, ומרעה אל רעה יוצא בגלגולים מינים ממינים שונים, כמבאר בספרי המקבלים, ואפלו על עברות שנראין קלות ודשו בהן רבים, כגון המדבר לשון הרע, שמתגלגל בכלב נובח, וסימנך ויקרא לה נבח. "לה" ראשי תבות לשון הרע. והמסתכל בעריות בא בגלגול עוף הנקראת ראה, שמזנה בראיה, וסימן לדבר, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם (במדבר טו לט). והרב האריז"ל ראה פעם אחת נפש חסיד אחד שנתגלגל בעז על ששמש מטתו לאור הנר וגרם כפיה לבניו. וכהנה הרבה מיני גלגולים, כמבאר בספרי המקבלים. תסמר שערת אנוש ויחיש מפלט לו בעודו בחיים חיותו עד אשר לא תחשך השמש ולא יועיל חרטתו, כי אז נפשו תחיל תזעק בחבליה כי מר לה לנפש היותה בגלגול בדומם צומח, ובבהמה וחיות ועופות ודגים טהורים וגם לא טהורים וכל רמש האדמה, ואף על פי שכשהוא בגלגול בן אדם אינו זוכר מהגלגול הקודם, כשהוא בדומם צומח חי זוכר ראשיתו שהיה שר וגדול ואחריתו היה נבל ונפשו עליו תאבל. וכבר כתוב בספרים וגם באזנינו שמענו מעשים נוראים מגלגולים שונים שנתנה להם רשות לגלות אזן החיים בחלום, ובפרט לרבנו האריז"ל נראו לו מראות אלקים וראה אלפים ורבבות נשמות שבכו והתחננו לו להמציא מרגוע לנפשם. כדברים האלה החי יתן אל לבו ויציר בעצמו כאלו בא על ראשו ויחיש מפלט לו עד אשר תשיג ידו גאלה תהיה לו: וגם מתוך אמונות הגלגול למחש בעי שמא בגלגול שעבר הרבה טמאה ואשמה ועליו מטל לתקן את אשר עות, ולכן יהא מפליג לעשות מצוות ומעשים טובים וסגופים ותעניות ותקונים, ואפלו כל העולם אומרים לו צדיק אתה וידע בנפשה כי זך וישר פעלו, יהי בעיניו כרשע, כידוע מאמרם ז"ל (נדה ל, ב) שכך אומרים לאדם בשעת יציאתו מרחם אמו, ואחד מן הטעמים הוא מחמת הגלגול, כי לא ידע האדם מה קדמו ומה עבר על ראשו בגלגולים שעברו. ומה גם בדורות הללו, שכבר גלו לנו המקבלים שרב בני אדם הם מגלגולים שעברו, והן מעט אשר המצא ימצא נשמה חדשה שבאה פעם ראשונה, ועל זאת ראוי שיכנע לבבנו כי דלונו מאד ואין אתנו יודע מה אנו ומה בנו לתקן כאשר היה בימי קדם בזמן הרב האר"י ז"ל, ולכן ראוי לאדם שיהא מרבה להיות עושה, ולעולם יהיה בעיניו כנושה, אולי ירצה: ואף על פי שאין אתנו יודע ואין אנחנו מכירים בגלגולים הקודמים, אבל אחת ידענו מספר הזהר הקדוש (בראשית דף צב) שמי שמת בלא בנים, בר מנן, ונתיבמה אשתו, הבכור אשר תלד הוא בעצמו נפש הנפטר בלא בנים, שנעשה לו אחיו אביו ואשתו אמו, וראוי לאביו ויודעיו ומכיריו של הנפטר להגיד לו חסרונותיי שהיו ידועים להם כדי שיתקן כאשר יוכל: וגם מתוך אמונת הגלגול ידע האדם כי משפטי ה' אמת, הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (דברים לב ד) ולא יתרעם על מדותיו יתברך כמנהג כמה בוערים בעם שכאשר באים עליהם יסורים קשים פוערים פיהם כלפי מעלה ואומרים, רבונו של עולם מה פשעי ומה חטאתי, האם חטאי ופשעי גברו על כל העולם, למה תעשה כה לעבדיך. ולו חכמו ישכילו כי הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא (שם), נותן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ולו נתכנו עלילות. ואם בגלגול זה זך וישר פעלו, אלו היסורים הם לו על הגלגולים שעברו. כידוע מאמר המקבלים שגלו, שיסורי איוב בהיותו תם וישר וירא אלקים וסר מרע נתחיב בהם על הגלגול שעבר, שהיה תרח אבי אברהם אבינו עליו השלום. וגם בזה יש לשוב לדעת על יסורים קשים שסובלים ילדים קטנים עתיקי משדים גמולי מחלב ומיתת קטנים שעל חטאות נעורים שולח הקדוש ברוך הוא כי תלד אשתו נשמה שחיבת מיתה לתקן את אשר עותו, ואגב ימצאו אביו ואמו כדי גאלתם בצערם שיצטערו במיתתו. וגם על ידי הגלגולים מתגלגלים עניני הזווגים ומיתות וכל המקרים הכל הוא מפלאות תמים דעים במדה במשקל ובמשורה, כאשר הרואה בספרי המקבלים המספרים עניני הגלגולים בעיניו יראה ולבבו יבין ויאמר מה רבו מעשיך ה' ומה נפלאת אהבתו לנו אשר חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. יהי שם ה' מברך ומרומם על כל ברכה ותהלה:

גר

כתיב (דברי הימים א כ״ט:ט״ו): גרים אנחנו על הארץ, וכתיב (תהלים לט יג) כי גר אנכי עמך. וזה כלל גדול בכל היהדות שלא ילך האדם אחר המותרות ולא יקפיד על המאכלים ולא על המלבושים ולא על דירה נאה, אלא כאורח נטה ללון בדרך כך יתרצה בכל הבא לידו, וכל מגמתו תהיה על העולם הבא כי שם ביתו. ואפלו מה שילך אחר עניני העולם הזה תהיה מגמתו להיות לו הכנה להשיג ארחות חיים וכל מעשיו יהיו לשם שמים (אבות ב, יב) ובל יוסיף על מה שהוא מכרח לצרך חפצי שמים. ואל ישיאנו יצרו במשאות שוא ומדוחים אף על פי כי כן דרכו של יצר הרע שמראה כל המותרות כאלו הם הכרחים גמורים לעבודת השם יתברך, אבל צריך דעת יתרה להבחין בין הכרחי למותרות ושלא לילך אחר עצת יצרו עד בוא רעהו יצר הטוב וחקרו: והן אמת שכתבו הפוסקים (שו"ע יו"ד סי' קנט, סעיף א) לענין מאי דקימא לן דאסור להלוות לגוי ברבית אלא כדי חייו, שעכשו הכל כדי חייו שרבו המסים וארנונות והנדניאות ושאר הוצאות, אבל אני אומר שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו (מכות י ב). מי שעושה מלאכתו קבע ויגע להעשיר בתחבולות ובדעת חדרים ימלאו, הקדוש ברוך הוא מזמין לו הוצאות שיהא מוציא הרבה, ואז חושב יפה עשיתי שטרחתי בעשר אצבעותי להרויח הרבה שאם לא כן מהיכן הייתי מוציא ההוצאות הללו. ולא ידעו תועי רוח שאם היה מרויח מעט גם הקדוש ברוך הוא היה מזמין לו שתהא הוצאתו מועטת. ואם ירצה האדם לעשות תורתו קבע רב היום ומלאכתו עראי, מבטח לו שלא יחסר לחמו די מחסורו אשר יחסר לו, שכבר הבטיח שהוא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. וכתיב (תהלים קמה טז): פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ומה שסובל האדם טרח וצער ועמל עד שלפעמים נטרד מן העולם הזה ומן העולם הבא, הכל הוא בשביל שרוצה לילך אחר המותרות ותענוגות בני אדם הן הם נגעי בני אדם, וזו היא כל רעת האדם אוכל פרות בעולם הזה, עמל וכעס משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים (שם קכז ב), והקרן קימת לעולם הבא, שהמטבע של עולם הזה בטל ואכלו את חקם על העונות ופשעים ובטול תורה ומצוות וכדומה: ואבינו הראשון יעקב בחיר שבאבות לא שאל מאת ה' אלא לחם לאכל ובגד ללבש, וכבר אמר התנא (אבות ו ד) כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. והן אמת שבדורות הללו אין אדם יכול להוכיח לחברו על דבר זה ולומר לו ראה דברי התנא שאמר פת במלח לא פת בבשר וכדומה, ואמר ומים ולא יין, ועל הארץ לא על כרים וכסתות טובים וכדומה, שאם יאמר אדם לחברו רישא דמתניתין יקרא לו סיפא דמתניתין ויאמר לו, ואם אתה עושה כן. ועוד מענה בפינו, שהתנא ממשפחת בריאים היה, אבל עתה לא נוכל לאכל פת במלח אלא פרוסת המוציא בלבר, לכן צריכים לנו שאר תענוגים כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. וזה אמת לפי מה שהרגלנו נעשה לנו הכרחי, על דרך שאמרו (כתובות סז, ב) די מחסרו אשר יחסר לו (דברים טו ח) אפלו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, אבל זה אין הקדוש ברוך הוא נותן לאדם אלא לפי מעשיו, שאם זוכה נותן את אכלם בעתו שכל אחד לפי מה שהרגל הקדוש ברוך הוא מזמן לו באיזה אפן שיהיה או שירויח די מחסורו או מן הצדקה, כעבדא דמיתי בש"ס (שם) באותו עני שהיה רגיל לסעד בתרנגלת פטומה ויין ישן, עין שם, אבל אם אין לו זכות תולה כדי שיתנו לו למותרות והוא מוציא הוצאות במותרות, ימצאוהו רעות רבות וצרות כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (פסחים קיד א) דאכל אליתא טשי בעליתא, דאכל קקולי (דהינו עשבים) אקיקלי דמתא שכיב. ואמרו (שם) אכל בצל ושב בצל, ואל תאכל תענוגים ויהיה לבך רודף עליך: וביד האדם להרגיל טבעו מעט מעט להסתפק במועט ולהיות מצטמק ויפה לו, ואם הוא מצטער כך היא חובתנו וכך נאה לנו לחיות חיי צער על התורה ועל העבודה ועל חרבן בית המקדש ובטול תורה ועבודה ועל רעות רבות שגרמנו בעונותינו, ולכן אפלו אם הרחיב ה' את גבולו לעולם יהיה מצטמק ויפה לו. צא ולמד מאבותינו הקדושים, שכל ימיהם היו גרים עלי ארץ ולא פנו אל תענוגות בני אדם, רק לעולם היו יושבי אהלים בלי כל בית, ובנקל היו נודדים ממקום למקום. וכשבקש יעקב לישב בשלוה, תכף קפץ עליו רגזו של יוסף (רש"י וישב לז ב). כל שכן אנן יתמי דיתמי המלאים עונות, שאם נבקש תענוגות נאכל עולמנו בחיינו, חס ושלום, ומה נאכל לעולם הבא. ונהי שאמרו (ערובין נד, א) אם יש לך היטב לך, זהו שלא למעט מההכרחי לפי מה שהוא אדם לפי המקום ולפי הזמן, אז אם יש לו הרשות בידו להוציא הוצאות כפי צרכו, אבל אם אין לו אין ראוי להיות יגע להעשיר כדי להוציא הוצאות מרבות, ויותר טוב שירויח קמעא ויוציא קמעא כעובר ארח, ולא ירבה טרח להיות כקרח, כי גורם לו להיות מכאן ומכאן קרח. אבל מי שהוא כגר בעולם הזה יבנה לו בית נאמן לעולם הבא, כי יהיה אהוב למעלה, שהרי בשלשים וששה מקומות צותה תורה על אהבת הגר והקדוש ברוך הוא כביכול הוא הראשון שמקים כל התורה כלה והוא אוהב גר לתת לו לחם ושמלה, וביד כל אדם לעשות עצמו גר בארץ כאשר יהיה נכנע כנפש הגר ולא יבקש ללכת בגדולות ובנפלאות: ומאחר שכל כך צותה תורה על אהבת הגר, כי יקרה שיבוא גר צדק ראוי לרחם עליו במאד מאד ולהעניקו בממון ולבקש לו מנוח אשר ייטב לו ולפיסו בדברים טובים, אף על פי דחשיד טובא שיחזר לסורו הרע כאשר עינינו רואות, לא מפני זה יהיה העושה טובה עמו תוהה על הראשונות, חס ושלום, ולא יהא מושך ידו לעשות טוב עם גרים אחרים, כי אין לנו אלא לראות באשר הוא שם ולקים מצות יוצרנו, ואם אחר כך יצא לתרבות רעה איהו ניהו דאפסיד אנפשה, ושכר מצוה עומדת לעד: ובכלל מצות אהבת הגרים הוא לעזר ולסיע לאיש הנודד ממקומו והוא גר בארץ נכריה, ולאו דוקא גר צדק, דאטו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וזיל בתר טעמא דכתיב (שמות כג ט) ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. הרי בהדיא דקרא משתעי על מי שהוא גר בארץ נכריה בלי רע ואח ואין לו מכיר ורוחו נמוכה ולבו נשבר ונדכה, ראוי לרחם עליו ולקרבו ולהיות עמו אוהב ורע ולעזרו ולתמכו בכל הבא בידו, ובזה מקים מצוה רבה זו. וביותר יגדל המצוה הזאת על אשכנזי ההולך בין הספרדים או ספרדי בין האשכנזים וכדומה, שגם לשון אין להם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו והם מתדכאים הרבה שאין יכולים להגיד צערם ולהראות ערכם, כי יש גם כן בעלי תורה אבל אין להם פה לדבר ומסוה הבושה על פניהם ואין להם מצח להרים ראש, על אלה ראוי לרחם ביותר ולמצוה רבה תחשב, לא כאשר יש רבים מעמי הארץ אומרים שהספרדי ילך אצל ספרדים ואשכנזי אצל אשכנזים וכל מין ירחם על מינו כאלו אנו שתי אמות חס ושלום, בודאי שהאומר כך חרף מערכות אלקים חיים כי חרפה היא לנו בני ישראל גוי אחד בארץ שנפרד איש מאחיו, כי כלנו בני איש אחד נחנו, אל אחד לכלנו, אב אחד לכלנו, תורה אחת ומשפט אחד, ולמה נבגד איש באחיו. ואם הלשונות לארצות הם מחלקים מה בכך, ומה בין ספרדי לאשכנזי או שאר לשונות, חלילה לעשות שום חלוק, אדרבה, יגדל החיוב לרחם ולסיע למי שהוא מלשון אחר מטעם מצות אהבת הגר כדבר האמור. והמרחם מרחמין עליו מן השמים, ישלם ה' לעושה הטובה שבעתים:

גדול

גדול אדונינו ולגדלתו אין חקר עד מקום שאין יד שכלנו מגעת. וכבר כתב בספר החרדים שכמו שלתינוק קטן שאינו יודע לספר אלא עד עשרה כשיאמרו לו "עד אין חקר ועד אין מספר" יעלה במחו ויציר שמאה הוא אין חקר ואין מספר, וכשידע לספר עד מאה יעלה במחו ויציר שאלף או עשרת אלפים הוא אין חקר ואין מספר, כן כל מה שאנו מצירים בדעתנו בגדלת אדונינו לא נשיג לציר אפלו כערך הקטן שאינו יודע לספר אלא עד עשרה. ועל כל פנים ראוי לנו שנזכר תמיד כאשר נוכל גדלת אדונינו עד מקום שיד שכלנו מגעת בראותנו גדל העולם השפל והוא כאין נגד גביה ממנו וגבוה מעל גבוה, וגבוהים עליהם גדודי גדודים ורבי רבבות עד אין חקר ועד אין מספר, והכל כאין נגד גדלת אדונינו. ונאמין באמונה שלמה שאין יד שכלנו מגעת להבין ולציר גדלת אדונינו אחד מני אלף אלפי אלפים ורבי רבבות ואין אנו רשאים לחשב בו כלל, כמו שכתוב בפתיחת אליהו, לית מחשבה תפיסא בך כלל. וכן אמר המשורר, חקר פעליו, רק אליו אל תשלח ידך. ומחשבה זו מועלת בהצטרף לחשב כנגדה פחיתות האדם ורב טובת ואהבת הבורא אליו, היא תעורר את האהבה והיראה והענוה והשמחה, ומזה נמשך כל היהידות ויראת ה' טהורה. אשרי הגבר שיתמיד במחשבה זו מעת לעת, והיא גופה מצוה וגוררת מצוה ושמירה מכל חובה ושתהא עבודתו עבודה שלמה. וזו היתה מדת חסידים הראשונים, שהיו שוהים שעה אחת קדם כל תפלה (ברכות ל, ב) לחשב בגדלת הבורא ופחיתות האדם, ואחר כך עומדים להתפלל כאשר יאות ליתוש העומד לשרת לפני מלך רם ונשא אים ונורא. זה כלל גדול בתורה, וזה כל האדם: והנה הקדוש ברוך הוא לו הגדלה ולו נאה הכבוד והוא חלק מכבודו לברואיו וצוה לחלק כבוד כל אחד ואחד למי שגדול ממנו, כגון לאב ואם ורב ומי שגדול ממנו בחכמה או במנין, וכן האח חיב לכבד את אחיו הגדול ממנו, וכדומה כל הגדול מחברו חברו חיב בכבודו, שכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים קיג, ב) מנין ליודע בחברו שהוא גדול ממנו שחיב לנהג בו כבוד, שנאמר (דניאל ו ד) כל קבל די רוח יתירא השתכחת בה. והמבזה למי שהוא חיב בכבודו הרי הוא כמבזה את הקדוש ברוך הוא שצוה על כבודו: ואין ראוי לאדם לבקש גדלה, שהרי אמרו (פסחים פז, ב): רבנות מקברת את בעליה, כי לא ינקה מרעת הגאוה כי רבה כי אם בכח וחיל ובמלחמה תדירית, אבל ראוי בכל עיר ועיר שימנו עליהם אחד לגדול שינהגם וינהלם ובעצתו ינחם. ויזהרו מאד בכבודו ולא ימרו את דברו, אפלו אם כלם שוים במעלה יתנו הגדלה לאחד שיהיה כמלך בגדוד. וכן בכל בית אחד יהיה גדול הבית והגדול יטל עצה מן הקטן והקטן יכבד את הגדול ולא ימרה את פיו, כי זה כלל גדול לישוב העולם ולתקון הערים ולשלום הבית, שאם היו אומרים העולם למה ימלך זה למלך עלינו וימשל בנו להמית ולנתץ ולנטש ומה יתרון לו עלינו נהיה כלנו מלכים היה נחרב העולם. וכן בכל עיר ובכל בית צריך שיהיה אחד גדול ומנהיג, על פיו יחנו ועל פיו יסעו. צא ולמד מתכונת הגוף שהראש למעלה ואם היו אומרים הרגלים למה יהיה הראש למעלה אנו רוצים למעלה, היה הגוף בטל, לכן לא יהיו כלם ראשים אלא על פי הרב ימנו ראש אחד ובזה יהיה שלום בחילם שלוה בארמנותם:

גדר

זו מצוה על כל אחד מישראל לעשות גדר כדי שלא לעבר על התורה דכתיב (ויקרא יח ל) ושמרתם את משמרתי. ופרשו רבותינו ז"ל (מו"ק ה, א) עשו משמרת למשמרתי. והכל לפי מה שהוא אדם ולפי מה שיצרו תוקפו צריך לעשות גדר בעצמו ולאסר עליו את המתר כדי שלא לבוא להתיר את האסור, כגון מי שהרגל בשתיה מרבה יאסר אסר על נפשו כל מין שתיה, ואם צריך לשבע ויוכל לעמד בה ישבע שבועה, על דרך דכתיב (תהלים קיט קו) נשבעתי ואקימה לשמר משפטי צדקך. או יגדר גדר בעצמו בקנס ממון על כל פעם אשר יעבר, או יגדר עצמו בתענית ואיזה סגוף וכדומה כאשר יוכל שאת ולא יעבר. וכבר כתבו המפרשים שאף על פי שאמרו (רמב"ם כ"א מהל' דעות ה"ד) אמצעי שלם, שלא ילך אחר המותרות והאסורין, וגם לא יהא פרוש מן העולם ולא יהא צדיק הרבה ולכל דבר יש גבול לפי מה שהוא אדם, זהו למי שלא הרגל בדרך רעה, אבל מי שהרגל בדרך רעה צריך להרחיק עצמו מן הכעור והדומה לו עד הקצה האחרון, עד שברב הימים יוכל לעמד בדרך אמצעי ולא יסור ממנו. וכבר צוו עלינו אנשי כנסת הגדולה ועשו סיג לתורה (אבות א) וזאת תורת האדם תורת כל אחד בידו לגדר גדר לעצמו לפי מה שהוא צריך: ואשר אחזה גדר גדול לארח חיים ולמען סור משאל לא מצאתי אלא דבר אחד טוב אשר למדתי מתורתנו הקדושה שאמרה (במדבר טו לט) וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה'. ואמרו רבותינו ז"ל (מנחות מג, ב) ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה. אם את הדבר הזה תעשה ויכלת עמד קח לך ניר אחד וכתב עליו בזה הלשון, הריני מקבל עלי בלי נדר עד חדש ימים לקרא כל הכתוב כאן פעם אחת בכל יום חק ולא יעבר, ואם אעבר אתן על כל יום שקל כסף קנס לצדקה. בן אדם בן אדם זכר את בוראך, זכר כי אתה יהודי, זכר כי יש שכר טוב לצדיקים וענש רע ומר לרשעים והקדוש ברוך הוא מדקדק כחוט השערה. בן אדם בן אדם התחזק והתאמץ נגד יצרך כי כל אשר יחפץ האיש יעשה. הוי רץ למצוה ובורח מן העברה (אבות ד, ב) ולפם צערא אגרא (שם ה). כל עמל אדם לפיהו (קהלת ו ז). שמר פיך ולשונך ממאכלות אסורות וספק אסור ומאכילה גסה ומדברים אסורים ואפלו מדברים בטלים דכתיב (מלאכי ב יז): הוגעתם ה' בדבריכם. תועבת ה' כל גבה לב (משלי טז ה). כל קבל דנא אני את דכא הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם וכו' (שבת פח, ב יומא כג, א גיטין לו ב), נכיר מעוט ערכנו וקצר השגתנו ועצם חטאתינו ונהיה שמחים ביסורים ונקים וחטאתינו נגדנו תמיד (תהלים נא ה). ומתוך כך ננצל מרעות רבות והכעס והמחלקת וכדומה. שויתי ה' לנגדי תמיד (שם טז ח) זה כלל גדול בתורה, ואני מאמין באמונה שלמה שמלא כל הארץ כבודו, ואיך ימלאני לבי לעבר על רצון מלך רם ונשא אים ונורא ולהכעיסו על פניו ולעשות הרע בעיניו בפניו: ויקח הודוי הגדול ויראה איזה עברות הוא רגיל בהם ודש בעקביו וירשם בזה הכתב, איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וכזאת שכך וכך ענשה, ולמה אעבר על מצוה זו וזו וזו, למה לא אחוס על נפשי, למה לא אחוס על כבוד קוני, הלוא טוב שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא ויפה שעה אחת של קרת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (אבות ד, יז) כל קְבל דנא צרת הנפש לעולם הבא אפלו שעה אחת היא רעה וצרה מכל רעות העולם הזה, ושעה אחת מכל שמכעיס האדם את בוראו מלך רם ונשא היא צרה ורעה גדולה ליראי ה' וחושבי שמו רעות העולם הבא. הנה כי כן הריני מקבל עלי בלי נדר להזהר מזה ומזה ולקים זה וזה, ואם אעבר היום הזה על אחת מאלה אתן קנס על כל דבר כך וכך, ולכפרת עונותי שעברו ראשי אתנהג בפרישות ואסגף עצמי כך וכך ולא יעבר, וה' אלקים יעזר לי. עזרנו אלקי ישענו על דבר כבוד שמך וכו'. וביום שאחריו יראה אם עמד על המשמר, ואם עבר יפריש תכף הקנס שקצב, ויחזר קרא מקרא ויהא מוסיף והולך או הלוך וחסור לפי מה שרואה בעצמו שצריך לו ושיוכל לעמד. ככה יעשה מימים ימימה ומדי חדש בחדשו חק ולא יעבר, ואם יוכל לעשות זאת עם חבר טוב שידברו יראי ה' איש אל רעהו מה טוב ומה נעים. בחנוני נא בזאת ותראו נפלאות כי המכתב מכתב אלקים והקריאה והזכירה גדר גדול מעוז ומגדול (ואכתב עוד מזה בערך "זכירה" וערך "סיג") ובלבד שלא יפל מעשות זאת יום ליום כל ימי חייו, והנה ה' נצב עליו:

גוי

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי תרומות סוף פ"ח), שצריך לזהר שלא להכעיס אפלו לגוי קטן, כי עברתם שמורה נצח ומלכותיהו בתר אדניהו. ומיתי בירושלמי ברועה חזירים שהכוהו היהודים וסוף שנעשה מלך ולולא רבי יהושע שגמל עמו טובה היה רוצה לעשות כליה. וגם צריך לחוש אפלו ואם לא יוכל לעשות שום דבר, שמא ימצא אותו יחידי באישון לילה או באמצע הדרך והוא יהיה עם אחזת מרעיו ויכול לבוא לידי סכנה, הנה כי כן לא טוב להתקוטט עם גוי אפלו קטן ובזוי ושסוי כי לא תדע מה ילד יום ונמצא עובר על ונשמרתם מאד לנפשתיכם (דברים ד טו). ואפלו אם יהא גורם קללה לעצמו לא טוב, שהרי אמרו (ב"ק צג ג) אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, וכמו שכתבנו לעיל בערך "ברכה", אדרבה, יקדים שלום לכל אדם אפלו לנכרי בשוק, ואם הרחיב ה' את גבולו מתן אדם ירחיב לו ויתן מתנות כפעם בפעם לגויים לקים מה שנאמר (קהלת יא א) שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו. וביותר צריכים לזהר האנשים הקרובים למלכות ולממשלות שיגמלו חסד עם כל הגוים דנפישי להו שונאים מחמת קנאה כי תחשכנה עיניהם מראות את ישראל בגדלה וממשלה, ואם גם יהא גומל עמהם רעה בכח ממשלתו תהיה עברתם שמורה ויהיו נוקמים ונוטרים כנחש עד כי יבוא יומו שיצא ממשלתו ואין לך אדם שאין לו שעה, על כגון זה נאמר (קהלת ז יד) ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה: ובמה יתרצה האיש הישראלי שיהיו הכל אוהבים אותו ומבקשים טובתו ועומדים לו בשעת דחקו הלוא בעשות חסד ומתנת חנם עם כל הגוים, כי השחד יעור עיניהם. וכבר אמר החכם, לא ירבה בעיניך אלף אלפים אוהבים ולא ימעט בעיניך אויב אחד, כי אויב אחד יכול להרג למלך. לכן שומר נפשו יהא דורש שלום לכל גוי קטן וגדול, ואפלו אם הגוי הכהו או חרפו או גזלו וכדומה יכף ראשו ויסבל לכפרת עונות כי ה' אמר לו קלל, ובאותו פרק יברך על הרעה בשמחה רבה, ויאמר ברוך שלא עשני גוי. וכבר כתבתי לעיל שהגלות אלקים חשבה לטובה, ומה שאוכלים הגוים את ישראל יחשבה לו צדקה כדכתיב (ישעיה ס יז) ונגשיך צדקה. והכל לפי מה שהוא אדם ולפם מאי דאיכא למחש אפלו חששא רחוקה כי בודאי אם באנו להניח שיאכלו גם אכול את כספנו כל דכפין ייתי ויכול ואנחנו מה נאכל, רק כל ערום יעשה בדעת יברח מהתקוטט עם גוי כאשר יוכל שאת ויבקש רחמים מאת ה' שיצילהו מאדם רע ויהא אוהב שלום ורודף שלום ומרבה רעים, ובזה נחיה בגויים עד אשר ירחמנו עושנו וישבר על גלות מעל צוארנו וישכן ישראל בטח על ארצנו ועל נחלת אבותינו, כן יהי רצון במהרה בימינו אמן:

גילה

כתיב (תהלים ב יא) וגילו ברעדה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ל, ב) במקום גילה שם תהא רעדה. כי דרכן של אנשי מלחמה בראותם כי גבר אויב העומד כנגדם גם הוא יריע אף יצריח על אויבו יתגבר, כן במקום גילה שיצרו של אדם מתגבר עליו בחשבו השתא נפל בידי כי אין פחד אלקים לנגד עיניו והוא רק עסוק בשמחות וגיל ומשיאו שישכח צור קדושו אז יריע אף יצריח. אבל הסכל ירבה דברים אסורים וראיות אסורות וכדומה אסורים מינים ממינים שונים המתגלגלים על ידי אכילה ושתיה מרבה. לכן האיש הירא את ה' ישים ה' לנגדו תמיד, וטרם הכנסו למקום גילה יקבל עליו שלא לצאת מן השורה באכילה ושתיה ושלא להרבות שיחה וכיוצא בשאר אסירים המעתדים לבוא לידו, ובתוך השמחה יזכר יראת ה' טהורה, וזו סגלה שלא יהא היין מזיקו ומוציאו מדעתו. וכבר ספרו על הרב ישראל בעל שם טוב, שפעם אחת שתה כוס גדול של שכר חזק מאד בחשבו שהוא יין, וכמעט שלא נתעלף, ותכף סגר עיניו כמעט רגע חזר לאיתנו כאלו לא שתה כלל. שאלו לו תלמידיו מה רפואה עשה, והשיב להם הלוא תדעו מה שאמרו רבותינו ז"ל (ב"ב י, א) יין קשה פחד מפיגו. ואין פחד כפחד ה' מהדר גאונו, ולכן תכף שחשבתי בעמק יראת ה' השכר חלף הלך לו. ואז צריך לקים מצות זכירה אשר הקציף את הקדוש ברוך הוא וזכירת ירושלים, כי על דרך שאמרו (ביצה טו ב) על פסוק זכור את יום השבת, (שמות כ ח) זכרהו מאחר שבא להשכיחו (ביצה טו, ב). כן הדבר הזה עקר מצות זכירות אלו הוא בשמחות וגיל שבא להשכיחו, וגם זה יהיה גדר גדול שלא יצא מן השורה רק יתנהג בדרך ישרה במדה במשקל ובמשורה:

גוף

הנה הגוף לגבי הנפש כאין נחשב ומהבל ימעט, וראוי לכל בר דעת לסגף את גופו, ולהטריחו בכל מיני טרחות כדי לזכות את נפשו, ולעשות נחת רוח ליוצרו ולא יחוס על גופו כלל במקום כבוד שמים, רק ישמר את גופו שיהא בריא וחזק לעבד עבודתו עבודת עבד. ועינינו הרואות שכל אדם מתרצה לסבל כל מיני יסורים בממונו וגופו וזאת נחמתו באמרו נכוי מות שיהא מכת המות שלא יגע בנו, אם כל כך חושש על יציאת הנפש מהגוף שאפלו ואם יחיה רבות בשנים סוף אדם למות, על אחת כמה וכמה שצריך לחוש על פרידת הנפש מהגוף אם היה יודע שיתהלך לפני ה' בארצות החיים, רק כל מה שיש לחוש הוא לפי שעל ידי התחברות הנפש עם הגוף יוכל לזכות לארח חיים למעלה ולמען סור משאול מטה. נמצא שכל אשר לאיש צריך שיתן בעד נפשו גופי וממונו, כאשר יתן בשביל שלא להרג, וזה כל האדם: 

אמנם האיש אשר חננו ה' דעת להיות אוהב את ה' באמת כאשר יאות מחמת היותו נשמה לנשמה, גם את נפשו ימסר על קדשת השם, עד שאם היה נכנס תחת האפשר שהעובד את ה' יורש גיהנם ולירד לבאר שחת ושתהיה נשמתו נשרפת ונעשית אפר בשביל לעשות נחת רוח ליוצרו, כך היא חובתנו וכך נאה ויאה לנו. אבל מי האיש החכם ויבן את זאת (ירמיה ט יא) על כל פנים נעשה את אשר בכחנו לעשות עד מקום שיד שכלנו מגעת ולא נחוס על גופנו בשביל לעשות נחת רוח ליוצרנו, וה' אלקים יעזר לנו אמן:

גלוח

גלוח הוא מכלל כבוד שבת ויום טוב שלא לכנס אליהם כשהוא מנול. ולפי סודן של דברים שהשערות הם בחינת הדינין ראוי לזהר מאד לגלח כל ערב שבת כדי שלא לגרם רעה לעצמו לתת כח לזרים לשלט עליו, חס ושלום. וגם צריך לזהר לגלח קדם חצות, כי אחר חצות הוא זמן שמתגברת הקלפה, ולכן אזהרה שמענו אפלו בערב שבת להקפיד על זה. ואם חל ראש חדש בערב שבת יקדים לגלח ביום חמישי, דחמירא סכנתא ולמחש בעי לצואת רבנו יהודה החסיד. ויזהר בעת התגלחת כשיפל משערות ראשו עליו תכף ינער אותם מעליו. ובמקום שיש ספר ישראל לא יגלח על ידי עכו"ם, כי כתבו המקבלים שהמתגלח על ידי עכו"ם מסיר צלם האלקים מעליו. (וזה טעמי שאין אני מתגלח אלא מחמשה עשר לחמשה עשר ימים, לבחר הרע במעוטו, אף על פי שיש תקון, הלב מהסס). ותקנתו שיהא מכון בשם אלקים בזה האפן: א אל אלה אלהי אלהים ויאמר קדם הגלוח ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו (בראשית א כז). ואחר התגלחת צריך לטל ידיו: וממוצא דבר אתה תשמע כי לא טוב עושים המגדלים שער ראשם של בניהם הגדולים לנוי ולתכשיט להיות מסלסל בשערו, כי מלבד שעובר על לא ילבש גבר שמלת אשה (דבריסן כב ה). גם לפי סודן של דברים נראה שצרך יש שיפל שערת ראשו ארצה להעביר ממשלת זדון מעליו, רק בימי העמר שלפי הסוד אין ראוי לגלח מערב פסח עד ערב שבועות. וכן ראוי לנהג כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו, רק שיתנה מתחלה שיהא בלי נדר, וכן ראוי לעשות על כל מנהג טוב: וכתבו גורי האר"י ז"ל שבשעת הגלוח יכון שאינו מניח להקיף פאת ראשו ולהשחית פאת זקנו לקים אזהרת בוראו, ובזה חשוב כאלו קים הלא תעשה בקום עשה. ואני נוהג לומר קדם הגלוח: לשם יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה הריני מוכן לגלח שערות ראשי לככוד שבת, ואני מוכן להזהר מלהקיף פאות הזקן לקיים מה שאמרה תורה (ויקרא יט כז) לא תקפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך. הבל כאשר לכל לעשות נחת רוח ליוצרנו ולתקן הדברים בשרשן כמקום עליון. ויהי נעם וכו'. ויברא אלהים וכו': וראוי לכל ירא השם שלא תגע בו יד בזקן כלל, לא על הפנים ולא תחת הגרון, כי גורם רעה גדולה לנפשו. ובפאות הראש הלוא טוב כל אדם שיעשה כדעת האר"י ז"ל, שיניח מן האזן עד סוף הצדעים, והוא המקום שעודף השער משער המצח, ושעור גבה למעלה מעט מגבה אזן, ולמה לא יעשה כן כל אדם חסידות זה וכיוצא בזה, מה טרח יש ומה חסרון כיס יש, והדברים עתיקים ועושה פרי למעלה למה לא יחוס על כבוד קונו בדבר שבדא מאי. לכן כל אדם יעשה עצמו תלמיד חכם ואל יחוש למלעיגים שאומרים פאות של חכם: וכן גלוח הצפרנים הוא מכבוד שבת ויש לזהר מאד לטלם בכל ערב שבת קדש, אי משום כבוד שבת ואי משום שאם הם גדולים קצת עד שמקפיד עליהן הם חוצצים לנטילת ידים, ונמצא שברכת נטילת ידים ואוכל פת בלי נטילת ידים. ולפי סודן של דברים שגם הצפרנים הם בחינת הדינין ראוי לזהר מאד שלא לגדל לא צפרני הידים ולא צפרני הרגלים, כי מלבד שטוב הדבר כשאנו טובלים לטהרה שנעשה המצוה כתקנה ונבדק עצמנו מחוצצי טבילה כאשה המטהרת לבעלה, עוד בה שצריך להקפיד מאד מאד להעביר אחיזת הקלפות מעליו, ולא כמנהג העולם שאין חוששים רק על צפרני הידים. וטוב לחוש שלא לקצצן כסדרן, שאף על פי שהרב האר"י ז"ל היה מלעיג על זה, על כל פנים לא היה אוסר ומאי איכפת לחוש לדעת האבודרהם שכתב שקשה לקבור בנים, רחמנא לצלן. וידוע מאמר רבותינו ז"ל שאמרו (נדה יז א) שורפן חסיד קוברן צדיק מפזרן רשע: וביותר צריך שתזהר האשה הנוטלת צפרניה לטהרתה. וגם כן צריך לזהר שלא לקצצן על בגדיו ולא על שום בגד. והשוחטים שצריכין לגדל צפרניהם, ומי שהוא אבל בר מנן, יזהרו לחטט הטיט שתחתיהן ולטהרן בכל פעם כדי שלא תהא חציצה לנטילת ידים, וגם גנאי הדבר בעיני כל רואיהם, והאוכלים עמהם אם רואים שנותנים יד בקערה נפשם קצה במאכל ונמאס בעיניהם, לכן יזהרו כל אדם להיות נקיים מה' ומישראל:

גירסא

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת סג, א) לגרס אנש והדר לסבר ואיתא בש"ס (ערובין מח, א) אמר רב פפא, אי דיקנא לא גרסנא. הנה כי כן אין ראוי לתלמיד חכם שיוציא כל ימיו בעיון ופלפול וחדוד, אלא יקבע עתים בכל יום ללמד בעיון כפי כחו, ש"ס או פוסקים, ושאר היום יפנה עצמו ללמד בקיאות ש"ס ופוסקים (וכמו שנכתב לקמן בערך "למוד") באפן שתהא ידו בכל ויהא בקי בכל הדינים. ומה גם שבמקום להוציא הזמן לעין ולפלפל בדברי האחרונים לבנות ולנתץ ולכתב עליהם במידי דלא נפקא מנה מידי לענין הלכה למעשה, יותר טוב שיתעסק באותן העתים ללמד בקיאות להבין להשכיל לשמע ללמד וללמד לשמר ולעשות ולקים: 

זאת תורת האדם הלומד תורה לשמה, וכל למודו אפלו כשלומד בעיון ופלפול יהיה בגרסא בפה, כי גדול מעלת קול תורה ואותיות פורחות והכל עולה ובונה בשמים עליותיו. ומי שכשהוא לומד ישב בדד וידם יאבד טובה הרבה (וכמו שנכתב בערך "קול"). ואם כשלומד נראה שיש טעות בספר לא ימהר להגיה הספר ולשנות הגרסא, כי כמה פעמים האדם כוזב וסובר שהספר טועה, אבל באמת דעתו הוא הטועה, ולטותא שמענו מרבנן קדישי שהיד המרבה להגיה בספרים תקצץ, בר מנן, אלא אם אחר עיון רב נראה לו הדבר ברור שיש טעות, אז מצוה קעבד להרים מכשול ויכתב בגליון הספר נראה דצריך לומר כך. זהו דרך ישרה כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם (אבות ב א נדרים כב, ב):

גערה

גערה היא צריכה, לגער בעוברי עברה אם מבין שתחת גערה במבין (משלי יז י). אבל יותר טוב לדבר בלשון רכה, כי לשון רכה תשבר גרם (שס כה טו). והגערה גוררת כעס לגוער ומחלקת וקטטה מן הנגער, כי לא כל אדם מקבל גערה, ובפרט בזמן הזה אפלו הבנים קטנים אינם מקבלים כל כך גערה מאביהם ואמם, לכן זו דרך ישרה שיבר לו המוכיח לדבר בלשון רכה וחך מתוק חלק משמן, ולא ידבר קשות, אלא יהיה חכו ממתקים, ובפרט אם הוא בפני אחרים ובפני רבים לא יגער בחברו שנמצא שהוא מלבין פני חברו ברבים, שאמרו רבותינו ז"ל (אבות גק יא) שאין לו חלק לעולם הבא. לכן מאד צריך לזהר בזה. ובפרט בבית הכנסת דאיכא נמי משום כבוד ומורא בית הכנסת שאסור לגער, ואפלו אם רואה בחברו שעושה העגל, חס ושלום, לא יתן בקולו קול עז לגער בו, כי נפשו הוא חובל, והרי זה דומה למכבס בגדיו נגד השמש, הבגדים מתלבנים והוא נעשה שחור. וזה רמז אפר הפרה, שמטמא את הטהור ומטהר את הטמא, כך זה מבקש לתקן את חברו והוא מתקלקל. וכבר פרשו רבותינו ז"ל (ערכין טז, ב) על פסוק (ויקרא יט יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. שתנאי מצות התוכחה הוא שלא ילבין פניו ולא ישא חטא, לכן אי בעי לאפרושי מאסורא ילך אצל חברו וידבר דבריו בינו לבינו בנעם שיח, או ימתין עד שימצא עמו יחידי ויוכיחנו על פניו באפן נאה לפי מה שהוא אדם ולפי צרך שעה, ולעולם ראוי לדבר בקול נמוך בשפה רפה, כי זה מורה על הענוה וכניעה, כדכתיב (ישעיה כט ד) ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך. וקול כסילים בגערות הבל המה מעשה תעתועים לשומעים מבלבלים ומתעים, אבל דברי חכמים שבנחת נשמעים הם ערבים ומתקבלים לשומעים: