פלא יועץ/ב

ברכות

ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ברכות לה א) על הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כי גדול ענשו. והן בעון פשתה המספחת ברבים מעמי הארץ, שאוכלים ושותים בלא ברכה. יש מחמת חסרון ידיעה, שאין יודעים שצריך לברך על דבר שנהנה, ויש שאין יודעים אפן ומטבע הברכה, ויש מחמת חסרון זריזות. ולבבות יכאבו מראות ברע כשהולכים לבקר בשמחות וגיל, והבית מלא, ומכבדים אותם במתיקה ומשקה וכדומה, ויש כמה וכמה שנותנים המתיקה והמשקה לפיהם בלא ברכה. והירא את דבר ה' לבבו יכאב על העברה, וגם שאינו יכול למחות, כי הוא בוש לומר לו למה תאכל בלא ברכה, והן בעון נכשלנו ברעת מי שאינו מוחה על דבר כבוד שמו כי רבה. וכבר הוא מברך בקול רם כדי שישמעו כלם וידעו שצריך לברך, אבל אין שמים על לב, כאלו לא נתנה מצות הברכה אלא לחכמים ולחסידים. וראוי לדרש להם, אולי יתנו לב לשוב, שידעו שאין לך דבר בעולם שנהנה ממנו שלא יהא צריך ברכה, אם הוא דבר הגדל באילן, ברכתו בורא פרי העץ, ואם גדל בארץ, ברכתו בורא פרי האדמה, ואם אינו לא מן העץ ולא מן הארץ, ברכתו שהכל, ואם אינו יודע ואין לו ממי לשאל, על הכל אם אמר שהכל יצא. ועל ריח טוב צריך גם כן לברך על כל מין ריח, אם הוא מדבר הגדל באילן בורא עצי בשמים, ואם הוא גדל בארץ ושרשו מחליף בכל שנה ושנה בורא עשבי בשמים, ואם אינו לא מן האילן ולא מן הארץ בורא מיני בשמים: ועל כל מאכל אם אכל כזית וכל משקה ששתה ממנו רביעית צריך לברך ברכה אחרונה איש כברכתו. ודא עקא שרבים מעמי הארץ אין יודעים מטבע ברכת מעין שלש שצריך לברך אחר פת הבאה בכסנין ואחר יין ואחר פרות שהם משבעת המינין, כגון ענבים לחים ויבשים, צמוקים, תאנים, רמונים, זיתים, ובפרט כשצריך להזכיר מעין המארע, ולכן או מברכים בורא נפשות רבות שהיא ברכה לבטלה או אין מברכין כלל. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות לה א) כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, מעל. מאי תקנתה ילך אצל חכם וילמדנו. וזה כלל גדול מי שרוצה להיות עובד אלקים כאשר יאות לנו על היותנו יהודים מאמינים בני מאמינים בתורה ובכל דברי חכמים ובשכר וענש, ראוי שלא יבוש ולא יכלם מלילך אצל חכם וילמדנו, ויכתב לו בכתב ישר מטבע ברכות ושאר דברים הנצרכים, ויורנו בדרך אמת וינחנו בדרך טובים. ובאמת אמרו (משלי יג כ) הולך את חכמים יחכם: ויחרד האיש מלתן דבר לתוך פיו בלא ברכה, שאם הגוזל את המלך אחת דתו להמית, על אחת כמה וכמה הגוזל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. וגם המועל בקדש חיב מיתה, והרי אמרו שהנהנה בלא ברכה הוא כאלו מועל בקדש וכאלו גוזל לקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל (ברכות שס, ב). ועוד אמרו, שהמאכל והמשקה הם מזון הגוף, והברכות הם מזון הנפש, שגורם שישרה שפע קדשה על האכילה ועל המשקה. וזהו כונת הכתוב (דברים ח ג) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. וזהו נמי "צדיק אכל לשבע נפשו" (משלי יג כה). ובאמת אלו האוכלים ושותים בלא ברכה לולא שנדונם לכף זכות שההרגל נעשה להם טבע עד שאינם זוכרים שצריך לברך, היו ראויים לענש גדול, כי מה טרח ומה הוצאה צריך לומר ברכה קצרה ולברך על הטובה אשר ה' אלקינו נותן לנו, דבר הנוהג אצל כל הדיוט שימלא פיו תהלתו ויהללו על כל מין טובה שמקבל ממנו. ונוסף גם הוא שאלקינו מרחם למצוה יחשב לנו מה שאנו מברכים אותו, וקובע לנו שכר על הברכה טובה וברכה, היש חך מתוק מזה, בודאי מי שאינו רוצה לברך, אין זה כי אם רע לב. וראוי לאדם שיהא זהיר מאד ועומד על המשמר שלא לשכח מלברך, עד שירגיל באפן שלא יתפתח פיו ולא תקבל שיתנו דבר לתוכה בלא ברכה, כי כשם שאמרו (סוטה לח ב) כל המברך מתברך, כל קבל דנא מי שאינו מברך גורם קללה לעצמו: ורעה זו להיות אוכל ושותה בלא ברכה מצוי יותר בין הנשים, שאינן בקיאות במלי דברכות ואוכלות ושותות בלא ברכה, כנשים המצריות העבריות. ומצוה זו מטלת על אבות הבנות, והבעל מצוה על אשתו ללמדה, שהרי אמרו (שו"ע או"ח סי' קסט, סעיף ב) שאסור להאכיל למי שיודע בו שאינו מברך, והאיש נענש על אנשי ביתו, ולכן מחיב ללמדה או להשכיר לה מלמד. וזה כלל גדול, שאל יחוש האדם על הוצאה, ואל יחשב לאבוד זמן מה שמתעסק בענינים אלו ללמד את העם ואת בני ביתו דעת ולזכותם וכדומה, כי מה לנו מזמן וממון אם לא לעשות בו רצון ונחת רוח ליוצרנו, ופעמים שבטולה של תורה זהו קיומה, על דרך דכתיב (תהלים קיט קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתך. אשרי השם ארחותיו לעשות דבר בעתו על מתכנתו. וראוי להשתדל בכל עז ולחפש בספרים או לשמע מפי סופרים ולרשם בכתב נסח הברכות ודיני הברכות שאינו בקי בהם עד שירגיל ויהיו שגורות בפיו. וכן ראוי להשתדל להיות בא באנשים, שיהיה בקי בברכת חתנים וברכת בעל הבית וכדומה. ומה מאד צריך לזהר בברכת הלבנה, שהיא הקבלת פני שכינה. ובאמת אמרו (ברכות נ א ירושלמי שם כ"א, ה"ח) מברכותיו של אדם נכר אם הוא יודע ספר או אם הוא בור. ומה טוב לגבר שישתדל לידע פרוש המלות בברכות שהוא מברך, ויתן לב לכון בברכות שהוא מברך, שהרי אמרו (מדרש שמואל אבות ב טו ועיין בהקדמה לסידור יעב"ץ) תפלה או ברכה בלי כונה כגוף בלא נשמה: ועקר עבודת השם יתברך היא עבודה שבלב (סנהדרין קו, ב ועיי"ש ברש"י) (תענית ב א). ולכן צריך להשתדל מאד לכון בפרוש המלות על כל היוצא מפיו, תפלות, ברכות ולמודים. ומצוה גוררת מצוה, שיתעורר מתוך הדברים לעבד את בוראו עבודה שלמה, עבודה תמה, ביראה ואהבה ושמחה רבה, ומתוך כך לא יבוא להיות עובד אלקים דרך עראי כדרך הרבה בורים שבהיותם מברכים או מתפללים או לומדים נותנים בקולם קול עז לגער בשום אדם או לרמז שום דבר שרוצים, ואומרים, אי אי אי, ומשחקים. ואם יצירו בדעתם כאלו אומרים בלעז ומדברים לפני המלך בעשית אלו הגערות והרמיזות, תכסמו בושה וכדי בזיון וקצף. לכן גם לזאת ראוי לשים לב לילך אצל חכם שילמדנו התפלות והברכות בלעז, ולא יבוש ולא יבל למען יוכל לעבד את בוראו עבודה שלמה, כי זה כל האדם. ואף מי שיודע הברכות ודיניהם, לפעמים יסתפק במלי דברכות ספקות כהנה וכהנה. על הכל צריך זהירות וזריזות למשך ידו או לעשות באפן המועיל כדי שלא לכנס בספק נהנה בלא ברכה, חס ושלום. וכל ירא שמים יצא ידי כל הפוסקים במלי דתלו בפלגתא. וטהר ידים יוסיף אמץ (איוב יז ט) שלא לבוא לידי שכחה המצויה, ויציב ציונים לזכר ולברך, ובפרט בברכה אחרונה ממים ששותים קדם הקפה וברכת אשר יצר וכדומה. ועל זה וכזה אנו אומרים אשרי איש שישמע למצוותיך, ותורתך ודברך ישים על לבו: ויש רבים מעמי הארץ שסוברים שמברכים, אבל ברכתם פסולה מחמת שמדלגים כמה תבות ואותיות, ושתים רעות עושים שנהנים בלא ברכה ומזכירים השם לבטלה. וזה פרי המהירות, אשר היא רעה חולה, שאפלו שיאמר הברכה כלה כדי בזיון וקצף לברך למלך הכבוד ברכה חטופה, אין זה מברך, אלא מנאץ (סנהדרין ו ב). אשרי איש ירא את ה' יקבל עליו בכל תקף וישתדל ברב עז ותעצומות לברך כל ברכותיו בקול רם אות באות תבה בתבה ברעותא בחדותא דלבא, וזה כל האדם שישתדל בכל תקף לקים כל דבר טוב כאשר יאות, וזה האות אם הוא איש טוב: ובברכות שאדם יוצא ידי חובתו על ידי ששומע, כגון קדוש והבדלה וברכת מעין שלש וברכת ההלל, צריך זהירות יתרה שתהיינה אזניו קשובות אל הברכה ולא יאבד אפלו תבה אחת, ואין צריך לומר שלא יהא מדבר בינתים, שאז אינו יוצא ידי חובתו כלל ונמצא שנשאר בלי קדוש ובלי הבדלה או נהנה בלא ברכה. וכן בחזרת העמידה צריך לעמד על המשמר לשמע כל ברכה וברכה כראוי ולענות אמן כראוי. וגם בזה פשתה המספחת, שרבים מעמי הארץ מדברים זה עם זה בחזרת העמידה, וכמה רעות עושים: א. שמדברים בבית הכנסת, שאסור גדול הוא כמו שנכתב במקומו. ב. שמדברים בחזרת העמידה, שכתב מרן בשלחן ערוך (או"ח סי' קכד, סעי' ז) שעברה היא בידו וגוערין בו, אבל עתה דשו בו רבים ונעשה כהתר ואין מי שימחה בידם. ג. שמאבדים טובה הרבה להיות שומע כעונה ועונה כמברך. וידוע שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין פז, א), ששכר ברכה הוא עשרה זהובים. וכמה יגיעות אדם יגע כדי להרויח עשרה זהובים, ושוטים אלו משליכים לאבוד כמה וכמה זהובים בידים מבלי שים לב לכף את יצרם מעט. וזה כלל גדול בתורה, שיהא מחשב שכר מצוה והפסד עברה. ויתחזק לכף את יצרו, וה' יהיה לו לעזרה. ומנהג אנשי מעשה להיות הסדור בידם בשעת החזרה כמו בלחש לשמע אל התפלה: כתיב (משלי כב ט) טוב עין הוא יברך. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה לח ב): אל תקרי יברך' אלא יברך'. כי מי שהוא טוב לעולם יברך, והמברך את ישראל הוא גם כן מתברך, כדכתיב (בראשית יב ג) ואברכה מברכך. כל קְבל דנא המקלל לישראל נפשו הוא חובל, דכתיב (שם) ומקללך אאר. ומאחר דכתיב (משלי ג כז) אל תמנע טוב מבעליו, בהיות לאל ידך לעשות, ראוי להשתדל לעולם לברך את ישראל, אולי יהיה בעת רצון ויעשו דבריו פרות. ולכן גם המתברך הוא יברך ויאמר וכן למר. כידוע מעשה דמיתי בש"ס (מגילה כז ב) דרב ברכה לרב הונא ואקים בה, ואקפד רב על שלא אמר לו וכן למר. ונמצא שאם ברכתו עשתה פרות הרי הוא גומל חסד עם חברו, ועל כל פנים עושה נחת רוח ליוצרו, כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל, ולמצוה תחשב לו, כי זה הוא טעם קצת פוסקים שמתירים לברך את חברו קדם שיברך על המתיקה, ואין זה מגדר מקדים כבוד הבריות לכבוד שמים, שגם זה כבוד שמים הוא. ומה גם שאם יטעם תחלה המתיקה, לפעמים דבר ידבר הוא קדם שיבלע ממנו ועבד אסורא, לכן יותר טוב לברך את חברו קדם שיאמר הברכה: וראוי לאדם להשתדל תמיד שיברכוהו, ויברח מאד מלהתקוטט עם שום אדם ולהיות גורם קללה לעצמו, שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ז א, מגילה טו א) אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך ואל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, ומיתי שם מגויים שברכו או קללו לגדולי הדור ונתקימה בהם, לפי שהכל הולך אחר העת והרגע, יש שעת רצון ויש רגע באפו, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (רות"ר ז טו) אלמלא ברכתן של זקנות לנעמי נתקעקעה ביצתן של בית דוד. לכן יהיה כל אדם חפץ בברכה, ובפרט לברכת תלמידי חכמים וצדיקים יתאוה לה, ויהא מחזר אחריה, שברכתן קרובה להתקים. ועל כל פנים ישא ברכה מאת ה' על היותו מחשיב התורה וצדקת ה', והרי זה בכלל מכבד התורה ולומדיה. וגם התלמיד חכם יהיה טוב עין הוא יברך, וכל החפץ בברכתו הוא יברכנהו ברכות רבות, כי מאי אכפת לה לגרם טובה ושיהא חברו נהנה והוא אינו חסר, ולמצוה תחשב לו: ואמרו בזהר (חלק א דף רכז) דכשאדם רוצה לברך לחברו או לבנו וכיוצא, צריך לברך בתחלה להקדוש ברוך הוא, ואי לא מברך תחלה להקדוש ברוך הוא אנון ברכן לא אתקימו. וכן היה מנהג הרב מוהר"י חזק ז"ל דכשבא אליו אדם אחד לברכו, משים ידו על ראשו ואומר, יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך מברכו לאיש ההוא או לנער וכיוצא. כן כתב מוהרי"א ז"ל בספר "דבש לפי", עין שם. [וכן אני נוהג לברך את בני ואת כל המבקש ברכתי אני מניח ידי על ראשו ואומר, יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא והוא ברחמיו ישמרך מכל רע, ישמר את נפשך ויתקנך בעצה טובה מלפניו, ותהיה שלם במדות ובדעות ובכל מיני שלמות, ולא תצא תקלה מתחת ידך ולא שום דבר שאינו מתקן, ולא יתגלגל חובה על ידך, ותמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, ולא יטרידך שום דבר מעבודת האל יתברך שמו. יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום (במדבר ו כד, כז). ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך (משלי כג כה) ישימך אלהים כאפרים וכמנשה (בראשית מח כ). ולבנותי או לקרובותי אני מברך כך, יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא והוא ברחמיו ישמרך מכל רע, ישמר את נפשך ויתקנך בעצה טובה מלפניו, ותהי אשת חיל יראת ה' (ואם היא בתולה, ובחיק ירא אלהים תנתן בחיי אביך ואמך), ולא תהיי משכלה ועקרה ולא אלמנה, אלא אם הבנים שמחה לארך ימים ושנות חיים, ותהיי שלמה במדות ובדעות ובכל מיני שלמות, ותמצאי חן ושכל טוב בעיני אלהים ובעיני בעלך, ותשמחי בצאצאי מעיך. יברכך ה' וישמרך וכו']. ובשעה שמברך, לבו יחיל בקרבו על שאין בני אדם מכירים מומיו ומחשיבים אותו ואת ברכתו, ויאמר בלבו, יודע אני בעצמי שאיני כדאי ואיני ראוי שברכתי תעשה פרות, רק אני מברך אולי אמצא עת רצון ותקבל ברכתי מאת ה' השומע תפלת כל פה: וכשנותן שלום לחברו יכון שרוצה לומר, שלום יהיה לך. והעונה אומר, שלום ברכה וטובה יהיה לך. וכן כשאומר שבת שלום', יכון שרוצה לומר, בזכות שבת, שלום יהיה לך. והעונה אומר, בזכות שבת יהיה לך שלום ותהיה מברך. וכן צריך אדם להשתדל לקבל ברכת עניים ואביונים, כי שומע אל אביונים ה' (תהלים טט] לד). והשמר לך ושמר נפשך מאד שלא לגרם קללה לעצמך מתלמידי חכמים או מעניים ואביונים, שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב, וה' יריב ריבם וקבע את קבעיהם נפש (משלי כב כג). וגם התלמידי חכמים והעניים וכל אדם ישמרו מאד פיהם שלא לקלל לשום אדם ושלא יענש שום אדם בסבתם, שכל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחצתו של הקדוש ברוך הוא (שבת קמט, ב), וכמו שנכתב בזה במקומו: ועל אחת כמה וכמה יש לאדם להתאמץ ולהשתדל מאד לקבל ברכת אביו ואמו ואפלו אם אינו סמוך על שלחנם ורחוקה ישיבתו מהם לא יתרשל מלילך בכל ליל שבת ויומו ובחגים לנשק ידיהם ולקבל ברכתם, שמלבד שהברכה היא קרובה להתקים על שהם מברכים אותו מלב ומנפש בלב שלם כרחם אב על בנים, עוד בה כי למצוה תחשב לו על היותו מכבד אביו ואמו ובא בשכרו. ואמרו במדרש (בראשית"ר סג) שכל הטובה והממלכה שיש לזרע עשו הוא על שהחשיב ברכת אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה (בראשית כז לד) באמרו ברכני גם אני אבי. וישמר נפשו מאד שלא לגרם קללה לעצמו מאביו ואמו, שאף על פי שאין מקללים אותו מן הלב ואין רוצים לראות רעה בצפרנו הקטנה ותכף מתחרטים, מכל מקום בהצטרף החטא שעשה, שגרם צער וכעס לאביו או לאמו, יש לחוש שרעה תבוא עליו חס ושלום. ולכן אב ואם ירחמו על ילדיהם ולא יקללו אותם, וכמו שנכתב לקמן בערך "קללה" בסיעתא דשמיא. והמברך ישא ברכה מאת ה', וכשם שהברכה טובה בעתה כך יש עת שההעדר טוב הימנה: בברכת ה' צריך לזהר מאד שלא לברך ברכה שאינה צריכה או ברכה לבטלה שעובר על לא תשא, וזה ימצא בעם הארץ שרוצה להיות חסיד ולברך על כל דבר ודבר, לפעמים המה כשלו ונפלו באסור ברכה לבטלה או ברכה שאינה צריכה, והולך את חכמים יחכם (משלי יג כ). וכן בברכת חברו כתיב (שם כז יד) מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו. ויש בזה שני דרכים א' שיש אסור להקדים שלום לחברו או לברכו קדם תפלה, שחשוב כאלו עשהו במה. והאפן הב' אם מברך רעהו בפני אחרים, וגורם לו רעה שיקפצו עליו אחרים שהם סוברים שלהם יאה ונאה שייטיב עמהם יותר ויותר ממה שהיטיב עם זה, והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשב מטעמים הידועים אצלו, ונמצא שגרם שירבו עליו מחלקות ותרעמות. לכן כל ערום יעשה בדעת, ובכל מקום דאיכא למיחש שיארע נזק לחברו בשום צד ואפן אם יודע הדבר, נאמן רוח מכסה דבר:

בית כנסת

מצות השכמת בית הכנסת הוא מהדברים שאוכל מפרותיהם בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא. וידוע דאמרו בש"ס (ברכות ח, א) דהינו דאהניא להו לבני בבל למהוי סבי, וכדאמר להו רבי יהושע בן לוי לבניו קדימו וחשיכו לבי כנישתא כי היכי דתוריכו חיי. והמקדים להיות מעשרה ראשונים נוטל שכר כנגד כל הבאים, ובפרט המקדים להיות ראשון הפליג מאד בזהר הקדוש (תרומה, דף קלא) בשבחו, דקאי בדרגא דצדיק והוא תקון גדול לפגם הברית ונעשה רע אהוב רחימא דקדשא בריך הוא. מי שמע כאלה ולא ישתדל בכל כחו להיות הראשון או לפחות מעשרה ראשונים לעשות נחת רוח ליוצרו, המשלם שכר טוב לעושי רצונו: ויש רבים שבאים בהשכמה לבית הכנסת והיו יכולים להיות מעשרה ראשונים אלא שבוחרים לישב בחוץ בעזרת בית הכנסת להרבות שיחה, ועזבו לאחרים חילם ואין שם על לב ואינו מקפיד שיקדמנו אחר לפי שאין יודעים מה המצוה הזאת: ויש שעושים בעזרת בית הכנסת בתי כנסיות של עמי הארץ, ויושבים שם בשבתות ובמועדים עד שיגיע שליח צבור ל ברוך שאמר', ואז נכנסים לבית הכנסת ומתפללים בדלוג או ביחיד. אוי להם שגמלו רעה לנפשם, ורע ומר עזבם את ה'. ומי שיש בידו למחות, ימחה בידם. והירא את דבר ה' לא ישב עמהם. וידוע שאמרו על הרב האר"י שלא היה מעשרה ראשונים, לפי שהיו בני אדם שהיו מקדימים קדם עלות השחר, והוא היה רוצה לילך לבית הכנסת מעטף בציצית ומכתר בתפלין, שהפליג מאד בזהר הקדוש בשבח המגיע להולך מביתו לבית הכנסת מעטף בציצית ומכתר בתפלין, דמכרזי קמה: הבו יקר לדיוקנא דמלכא. כל קבל דנא הנכנס לבית הכנסת בלא תפלין ואומר אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך, קדשא בריך הוא אומר, אן הוא מוראי, הא סהד סהדותא דשקרא. עין בזהר הקדוש פרשת ואתחנן (דף רסה): הנה כי כן אשרי אנוש יעשה זאת לצאת מן הבית מעטף בציצית ומכתר בתפלין, ואל יחוש להיות מעשרה ראשונים, כי מצוה לאחר כדי שלא להקדים להניחם בעוד לילה, ובפרט בלילות החרף בזמן שהלבנה זורחת והיום מענן צריך זהירות יתרה, ועל כל פנים לא יעבר מלהניחם בעזרת בית הכנסת אם ביתו רחוק מבית הכנסת ואיכא למחש ליהרא או ללעג השאננים, ולא יכנס לבית הכנסת בלא תפלין: וקדם שיכנס לבית הכנסת צריך לטל רשות באמירת פסוק ואני ברב חסדך, לא כמו רבים שאין יודעים ואומרים אותו אחר כניסה, אלא ישהה על הפתח כמי שחרד לכנס לבית מלך רם ונשא אים ונורא ויטל רשות באמירת פסוק ואני ברב חסדך. וגם לפסוק זה צריך שיקדים לומר ברכות השחר, שאם לא אמר עדין ברכות התורה יש מי שאומר שאינו יכול לאמרו. וצריך לשנות ולומר, ואני ברב חסדו אבוא ביתו אשתחוה אל היכל קדשו ביראתו. ומה טוב ומה נעים שיתקנו תבה לעניי העיר וישימו אותה בכניסת פתח בית הכנסת ויקבו חור בדלתו כדי שכל הנכנס לבית הכנסת יקדים לתן שם פרוטה לצדקה, העשיר לו ירבה והדל לא ימעיט מפרוטה בכל פעם, ויאמר, אני בצדק אחזה פניך (תהלים יז טו) זה דבר גדול ומועיל הרבה (ואני נהגתי לומר סדר זה, ולפעמים אני מוסיף בדברים לפי צרך שעה על כל צרה שלא תבוא, ישמע חכם ויוסיף לקח (משלי א ה)): וטוב לומר: הריני הולך לבית הכנסת ליחדא שמא דקדשא בריך הוא ושכינתה (בבקר) בדרועא ימינא (ובערב) בדרועא שמאלא, ואני מוכן לתן צדקה לעשות נחת רוח ליוצרנו לעלוי שכינת עזנו, ולכפרת עונותי ועונות אבותי, ולעלוי נשמתם, ולעלוי נשמת רבי מאיר בעל הנס, כדי שזכות רבי מאיר בעל הנס יגן בעדנו שנעבד את בוראנו עבודה שלמה, עבודה תמה, לארך ימים ושנות חיים, ולא תאנה אלינו רעה ונגע לא יקרב באהלנו, וכדי שבזכות רבי מאיר יהיה כל זרעי זרע קדש, זרע אנשים, שלמים במדות ובדעות בכל מיני שלמות. אלהא דרבי מאיר ענני. אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך (תהלים שם). בבית אלהים נהלך ברגש (שם נה טו). מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים (בראשית כח יז). ואני ברב וכו'. ומיהו לא יוכל לומר כל זה אלא כשבא בהשכמה שאין שום אדם בבית הכנסת, אבל כשיש אנשים מבית ומחוץ מחזי כיוהרא להיות עומד ושוהה בפתח בית הכנסת, אבל יכול להקדים לומר בבית או בדרך הליכתו אם השוק נקי, ועל כל פנים לא יפחת מלומר בפתח בית הכנסת פסוק ואני ברב וכו': ואחר כונת הלב הן הדברים, שצריך להיות ירא וחרד ורועש ורועד איך יכנס להיכל המלך כלי מלא בושה וכלמה. ויכון באמרו ואני ברב חסדך אבא ביתך, שהוא אינו כדאי לכנס להיכל המלך אם לא בעבור גדל חסדו ובזכות אבות ראשונים. ויכון, חסדך רמז לאברהם אבינו עליו השלום איש החסד קדשך, רמז ליצחק שנתקדש על גבי המזבח. ביראתך, רמז ליעקב שאמר מה נורא המקום הזה. ועל זכותם אנו נסמכים לכנס למקום הקדש: ומתוך כך החי יתן אל לבו לעמד שם באימה ביראה ברתת ובזיע, ושלא לשוח שם שיחת חלין חס ושלום מאימת השכינה השורה שם. וידוע שהחמירו מאד בזהר הקדוש (תרומה דף קלא:) על המדבר בבית הכנסת, ואמרו דנהיג קלנא בשכינתא ולית לה חלקא באלקא דישראל עין שם. תסמר שערת אנוש מראות חמר שבו, ולבבות יכאבו על שנעשה כהתר לרבים מעמי הארץ ואין נגרע ששומעים לפעמים חמר שבו מהדורשים בעם ואף על פי כן אין מניחים מנהגם הרע ועולם כמנהגו נוהג. אוי להם לבריות מיום הדין ומיום התוכחה. וביותר פשתה המספחת הזאת בימי שמחות וגיל וימים טובים ולילי שמחת בית השואבה ויום שמחת תורה וימי הפורים וכדומה, מחמת ערבות השמחה מרבים בשחוק וקלות ראש, וכל מי שיש בידו למחות, ימחה על דבר כבוד שמו, ואם אין בידו למחות, יזהר בנפשו להיות כאלם לא יפתח פיו: ויש שרוצה לזהר שלא לדבר בבית הכנסת, אבל כשמדברים אליו אחרים נראה לו כבושה וכיוהרא שלא להשיבו ולומר שאינו מדבר בבית הכנסת, ומתוך כך גם הוא מדבר בכאב לב עד שלבסוף נעשה לו כהתר. והאיש הירא את ה' יאחזהו רעד מחמר שבו, ולא יבוש מפני כל, ויאמר בפה מלא, איני מדבר בבית הכנסת, שהרי זה דומה למי שרוצים לאבד ממנו הון עתק או להרגו, שלא יחוש לבושה ולא לשום דבר ויחיש מפלט לו. על אחת כמה וכמה שצריך לחוס על נפשו ועל כבוד קונו. זה כלל גדול, שלא לעבר שום עברה ושלא להמנע מקיום שום מצוה מפני הבושה, ועל זה אמרו (אבות ה, כ) הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים. והנזהר בזה מלבד שנצול מענש חמור נותנים לו גם כן שכר כעושה מצוה, שמקים מצות ומקדשי תיראו (ויקרא יט ל), שבית הכנסת הוא מקדש מעט וצריך לירא ממנו: ומכלל מורא בית הכנסת שלא יתן שם בקולו קול עז אפלו לקרא לשום אדם או למחות ביד אחרים העושים שלא כהגן, אלא כשצריך לדבר ילך אצלם וידבר להם בלחש בנעם שיח ובכבד ראש כעומד בהיכל המלך. ועין רואה איך עומדים בפני שרי הארץ ושופטיה בכבוד גדול ואין קול ואין עונה קול דממה דקה, על זה ידוו כל הדוים, וגם העכו"ם המתהללים באלילים בישבם בבית תפלותם עומדים בכבוד גדול באימה ויראה. והן אמת שהעומד לפני השופט עיניו יחזו את אשר לפניו, ואם ירצה לדבר איזה שפת יתר בחרונו יבהלוהו וחמת מלך מלאכי מות, לא כן העומד בבית הכנסת שאינו רואה את אשר לפניו ואין נפרעים מן האדם תכף ומיד, אלא בדרך שאדם רוצה לילך מניחים אותו, ויצר סמוך עומד על ימינו לשטנו, ומסיתו הסת כפול להעבירו על דעת קונו, זהו כל רעת האדם בארץ. אבל חובת גברא אשר הוא יהודי ומאמין באמונה שלמה במציאות ה' מלך נורא ואים בכל מקום, מלא כל הארץ כבודו, וביותר מתגלה הארתו והשראת שכינתו בהיכל קדשו, והוא משגיח על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו, ומשלם אפלו על שיחה קלה אם לטוב ואם למוטב היום לעשותם ולמחר לקבל שכר וענש, וביד האדם לכף את יצרו וכך היא חובתו וכך נאה לו וזה כל האדם. אשרי איש ירא את ה' בכל מקום וכל שכן בהיכל קדשו הס מפניו, ולא ישמע קולו בבואו אל הקדש לדבר עם חברו. וגדר גדול גדרו ראשונים שלא לדבר עם חברו אפלו בדברי תורה כדי שלא יחשדנו שומע ולא יורו התר לעצמם: והזיהירות שלא לדבר בבית הכנסת הינו אפלו שלא בשעת התפלה, אבל בשעת התפלה אפלו שלא בבית הכנסת צריך לזהר שלא לדבר מתחלת התפלה ועד סופה. וידוע מאמר רבותינו ז"ל שאמרו (ברכות ו א) אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת. ועוד אמרו (שם ח א) כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם נקרא שכן רע וגורם גלות לעצמו. אשר על כן ראוי להשתדל מאד להתפלל בבית הכנסת, אפלו אם מכרח להתפלל ביחיד ילך לבית הכנסת ויתפלל, וכל שכן שצריך להשתדל הרבה להתפלל בבית הכנסת עם הצבור, ולא יתפלל ביחיד ולא בביתו אפלו עם מנין, אם לא מחמת אנס גדול, כי מאבד טובה הרבה. ודי בזה למי שיש לו לב טוב, כי מי שאין לו לב טוב לא יכנסו בו דברים כהנה וכהנה:

בית המדרש

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוכה נב, ב, קדושין ל, א) אם פגע בך מנול זה, משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נמוח, אם ברזל הוא מתפוצץ. ובית המדרש הוא המקום שלומדים בו תורה ברבים. וראוי ליחד מקום בכל עיר ועיר שיהא מיחד לבית המדרש ללמד תורה ברבים. אם יש תלמידי חכמים בעיר, יאספו כלם כאחד מדי יום יום או לילה ללילה, ויהיה להם קביעות ללמד בעיון ופלפול במקום שלבם חפץ בגפ"ת או בפוסקים וכדומה. כי אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ח א) אוהב ה' שערים המצינים בהלכה מכל בתי כי, בסיות ובתי מדרשות, ואין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. ולשאר עמא דארעא יהיה להם מקום קבוע ללמד ברבים סדר חק לישראל, ובערב גם כן ילמדו ברבים מקרא משנה, ויקחו להם איזה תלמיד חכם שידרש להם דברי אגדה ודינים ימוסר, ובזה יקימו והגית בו יומם ולילה (יהושע א ח). וכן בכל ליל הששי יקבעו מדרש וילמדו דנים לדעת את חקי האלהים ואת תורותיו, ושאר למודים כגון, משניות, אדרא, תהלים. ומה טוב ומה נעים ללמד פעם אחת בשבוע סדר תרי"ג מצוות לקים ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד ג): וטוב לגבר שאל ימנע רב טוב מעצמו, ואל ימנע עצמו מבית המדרש אפלו פעם אחת. ואל יטעהו יצרו במשאות שוא ומדוחים, כי גדול כח תורה דרבים לרצון ונחת רוח לפני אביו שבשמים, ומה גם בלמוד העיון והפלפול, שאין התורה נקנית אלא בחבורה (ברכות סג, ב). וכתיב (ירמיה נ לו) חרב אל הבדים, ואמרו חז"ל (ברכות שם, תענית ז, א) חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה, ולא עוד אלא שמטפשים, ולא עוד אלא שחוטאים. וכתיב (משלי כז יז) ברזל בברזל יחד וכו'. ותנן (אבות ו, ה): התורה נקנית בפלפול החברים. ומה גם לברר הדין על בריו, החבורה צריכה מאד, שהרי אמרו (סנהדרין ז, ב ע"ש) דרבא כי אתי טרפה קמה מכניף לכלהו טבחי דמחוזא, אמר, כי היכי דלמטי להו שיבא מכשורא. ואנן יתמי דיתמי מה נענה בתרה. אמנם צריך שיהא הלמוד כדת וכהלכה, שיהיו מנעימים זה לזה בהלכה, ולא חובלים זה את זה בהלכה, ולא יאמר קבלו דעתי, ולא יהא תוקע עצמו לדבר הלכה, אלא כל אחד יאמר דעתו פעם אחת אם קבלו, קבלו, ואם לא קבלו, מאי אכפת לו, ולא יתחזק מאד לסתר דברי חברו. ויהא אדם ירא שמים ומודה על האמת ומקבל האמת ממי שאמרה ולא יבוש, כי מודים דרבנן הינו שבחיהו. ואם גדלה חיוב האהבה בין איש ובין רעהו אצל כל אדם, על אחת כמה וכמה בין החברים הלומדים ביחד, שכתב הרב האר"י שצריך שיהא ביניהם אהבה עזה, אהבת הנפש, כגוף אחד כאיש אחד: וכל ההולכים לבתי מדרשות יזהרו לישב שם באימה ביראה, כלם כאחד באגדה אחת יושבים ולומדים בשפה ברורה ובנעימה קדושה. ובשעה שהחכם דורש יעמדו כלם בשתיקה, ותהיינה אזניהם קשובות אל דברי הדורש בחבה לשמר ולעשות ולקים, ומכל מקום לא יעשו חס ושלום שחוק או קלות ראש או דברים בטלים כיושבי קרנות בבית המדרש, כי גדולה קדשת בית המדרש יותר מקדשת בית הכנסת (מגילה כז א), וכל בי עשרה קדמא שכינתא (סנהדרין לט א). וצריך לישב שם באימה ויראה, עושה אלה יהיה חלקו מיושבי בית המדרש, ואם לא ההעדר טוב ממציאות הרע, שאם הולך שם לישן ולהיות מעלה עשן כל הלילה ולעסק בשיחה בטלה ושחוק וקלות ראש, יאמר ה', (ישעיהו א יב), מי בקש זאת מידכם רמס חצרי ולבוא אל ביתי להיות חוטא ומחטיא הלוא טוב לכם שתנוחו על משכבכם בביתכם. אבל אם יוכל לכף את יצרו לישב שם כאשר יאות, עוסק בתורה או שומע בלמודים, לא יאבד מלילך לבית המדרש אפלו פעם אחת, שהרי אמרו רבותינו ז"ל (חגיגה ט, ב) איזהו חסרון לא יוכל להמנות זה שנמנו חבריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם. ואמרו רבותינו ז"ל (דב"ר ז א), שעל כל יום שמנע אדם עצמו מלילך לישיבה של מטה, דוחים אותו לעתיד לבוא מישיבה של מעלה, ומאבד טובה הרבה של הלמוד ברבים, ומאבד מדעת את חקי האלקים ואת תורותיו, ומאבד טובה מרבה של הקדישים, וכהנה טובות הרבה. לכן אוהב נפשו יהא חלקו מיושבי בית המדרש תמיד. אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו:

בזיון

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ד ג) אל תהי בז לכל אדם, שאין לך אדם שאין לו שעה. רצונם לומר, שאפלו לגר שפל אין לבזות ולקלל, דמלכותיהו בתר אדניהו (פסחים קיג, א). וכל שכן לישראל, שאין לבזות לשום בר ישראל, כי בצלם אלקים עשה את האדם, והמבזה את ישראל כאלו מבזה את השכינה, חס ושלום, וכמאמר רבותינו ז"ל (סנהדרין נח ב) הסוטר לעו של חברו כאלו סוטר לעו של שכינה. ואין מקום לבזות לשום אדם מישראל, וכמו שכתבנו לעיל בערך אהבת רעים, ואין לו לאדם לבזות אלא את עצמו, שראוי שיהיה נבזה בעיניו נמאס בידעו ומכירו מומי ונגעי עצמו. ומנהגו של עולם בהפך, שכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו (נגעים ב, ה), לפי שאדם עשוי לחפש אחר מומי חברו, ותכף דן אותו לכף חובה, אבל לעצמו מבקש מ"ט פנים לטהר את השרץ באפן שנדמה לו כי זך וישר פעלו ואין כמוהו בכל הארץ: ולא זו דרך ישרה, אלא ראוי לאדם ישר להיות דן את כל האדם לכף זכות, ולחפש חפוש מחפוש למצא חובה לעצמו. ואם יעשה מעט רע בינו ובין המקום או בינו ובין הבריות, יגדל בעיניו ולא יבקש להקטינו ולהמעיטו, כמו שכתבו בעלי המוסר שאין להסתכל בכמות העברה אלא בגדלת המלך אשר צוה עליה, כי על כל דהוא דבר פשע אשר יעשה האדם יקרא מורד במלך הכבוד. ואם למד תורה הרבה וכביר מצאה ידו והפליא לעשות מצוות ומעשים טובים, הכל יקטן בעיניו נגד גדל חיובו לפי השגתו ולפי יכלתו ונגד מעוט ערכו ומעוט זהירותו לעשות הדברים כתקונן בכונה ויראה ואהבה ושמחה רבה כדת מה לעשות. לכן לעולם יאמר בפיו ולבו שוין, שום מעשה טוב לא עשיתי. ומה גם בשעה שמכבדים אותו הטועים בו, צריך שיתחזק שלא להתגאות, ובאותה שעה יאמר בלבו, יודע אני בעצמי שאיני כדאי. ויהיה נבזה בעיניו נמאס יותר מכל הנבראים, אפלו בעלי החיים, שכלם אין בהם מכעיס את בוראו כמותו, וכל שכן שיהא נבזה מן הילדים הקטנים שאין בהם חטא, ואף שיש בידו גם כן מצוות ומעשים טובים, לעולם יחוש שמא יהיה ההפסד יתר על השבח. וכבר אמרו חז"ל (תענית כ, ב), שאין לנהג מנהג בזיון בשום אדם שבעולם, שהכל מעשה ידיו של יוצר הכל, וכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו: ואם יבזוהו אחרים, אל יקפיד כלל ואל יצא לריב, אלא אז ידכה ישח ויאמר, זה לי האות שאני נתעב ונאלח לפני הבורא מחמת עונותי ושלח לבזות אותי על ידי האיש הלזה כי ה' אמר לו קלל. ומצד אחר ישמח לבו, כי ה' חפץ דכאו ביסורין קלים כאלו שאין בהם חסרון כיס לכלה פשע ולהתם חטאת, וכבוד גדול עשו לו מן השמים, ובלבד שיקבלם מאהבה ויהא שמח ביסורין כאלו. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (גיטין לו ב), שעל אנשים כאלה הכתוב אומר (שוכטים ה לא) ואהביו כצאת השמש בגברתו: ועל אחת כמה וכמה צריך לזהר שלא להיות כפוי טובה ושלא לבזות לאדם שקבל הנאה ממנו, אפלו הנאה כל דהוא, בשום פנים. צא ולמד ממה שאמרו (ברכות נ, ב) שאין לבזות את האכלים, ואמרו (ב"ק צב ב) בירא דשתית מנה מיא לא תשדי בה קלא. ומשה רבנו עליו השלום לא הכה את היאור לפי שנצל בו, דכתיב (שמות ב ג): ותשם בסוף על שפת היאר וכן לא הכה את עפר הארץ לפי שנהנה בו שטמן בו את המצרי. כל שכן וקל וחמר לאדם שהיטיב עמו בכונה מכונת שצריך שתהא אהבתו שמורה נצח. ואף אם חברו יכנו, הוא ישמר את רוחו ויעשה כל מה שמטל עליו לעשות, ולא יאמר כאשר עשה לי אעשה לו ואשיבה חורפי דבר, כי עברה היא בידו ואין פוטר אותו ומאבד טובה הרבה, לכן ישב בדד וידם כי נטל עליו נוטל שכר הרבה. ולא זו שידם, אלא שלא יקפיד כלל מחמת היותו נבזה בעיניו ונפשו כעפר יהיה עד שישוה בעיניו הכבוד והקלון. זהו מדת הנשתון, אשרי מי שיגיע לידי מדה זו, שאין לך מדה טובה הימנה. וכבר ספרו על אחד מן החסידים, ששאלוהו באיזה יום מימיו שמח שמחה גדולה שאין למעלה הימנה, והשיב שעל טובות הגוף אין מקום לשמח, כי הכל הבל הבלים, ואפלו מה שחושב לטוב הוא רע ומה שחושב לרע הוא טוב, ואם יש לשמח הוא על טובת הנפש, ולא היה לו טובת הנפש גדולה מזו שביום אחד היה יושב בירכתי הספינה, והיו בספינה אנשים שרים ועשירים, ורצה אחד מהם להשתין מים, והלך לירכתי הספינה, ובראותו אותו כל כך היא נבזה בעיניו עד שלא בש ממנו וגלה ערותו והשתין לו על פניו. וכראותו זה החסיד שכל כך קנה בנפשו מדת הנשתון עד שלא הקפיד כלל, אז שמח לבו ויגל כבודו על טובה גדולה כזו שקנה בנפשו. ואם לא יוכל לעצר ברוחו שלא להקפיד, על כל פנים לעצר במלים יוכל. וזה פרשו המפרשים (אבן עזרא) על פסוק (תהלים קלא ב) אם לא שויתי ודוממתי. שאם לא הגעתי למדת הנשתון, לפחות ודוממתי, עד שיתישב דעתו במחשבות טהורות להסיר הקפידה מלבו לגמרי, וששון ושמחה ישיג: ועל אחת כמה וכמה צריך להזהר ולהשמר מלבזות למי שחיב בכבודו, כגון אביו ואמו, שהרי כתיב (דברים כז טז): ארור מקלה אביו ואמו. וכתבו הפוסקים (ב"י יו"ד סי' שלד בבדק הבית), שאף על פי שאמרו (קדושין לב, א) אב שמחל על כבוד כבודו מחול. הינו דוקא כבודו, אבל לא בזיונו. וחבל על דמשתכחין בנים סוררים, שנוהגים מנהג בזיון באביהם ואמם ועושים להם שיחרקו שן. אוי להם לבנים מיום הדין ומיום התוכחה. וכן המבזה את רבותיו. והמבזה תלמיד חכם חיב נדוי. ואמרו בש"ס (סנהדרין ק, א): עד היכן חשיב בזיון תלמיד חכם, כגון דאמר הני רבנן. וכל שכן אם מדבר עליהם תועה. ומה מאד צריך לזהר כשכותב על דברי רבותינו הקדושים כת הקודמים אשר קטנם עבה ממתנינו, וכשאינו מבין דבריהם, יאמין באמונה שלמה שאם ריק הוא ממנו, שאין אנחנו יורדים לסוף דעתם, והם חשובים כרבותינו אשר מימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים. לכן יזהר מאד כשכותב על דבריהם לכתב בכבוד גדול כתלמיד הדן לפני רבו בקרקע, ולעולם יראה כאלו בעל שמועה כנגדו, ויכיר את מקומו, ויבוש ויכלם ויאחזהו רעד, ויהא זהיר מגחלתם שלא יכוה: וצא ולמד עד היכן גדר מנהג בזיון, שהרי כתיב (שמות כ כג) ולא תעלה במעלת על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו. אם כך הקפידה תורה על כבוד אבני המזבח, שאינן רואות ואינן מקפידות, שלא יתגלה מעט מרגליו בעלותו במעלות, על אחת כמה וכמה שצריך לזהר בפני אביו ואמו ורבו ותלמיד חכם וכדומה שלא לישב בפניו שלא בדרך כבוד, וידוע שבדחק התירו לבן להסב בפני אביו בליל פסח, ובפני רבו אינו רשאי להסב אפלו בליל פסח (פסחים קח, א). וידוע אותו מעשה, שהכירו בו רבותיו היותו ממזר ובר הנדה על שהיה צועד בפני רבותיו ונהג בהם מנהג בזיון ולא נהג בכבוד כראוי לתלמיד בפני רבו, כמובא באבות דרבי נתן, עין שם (מס' כלה רבתי פ"ב). ישמע חכם ייחרד וילפת, ויזהר מאד בכבוד כל אדם, וביותר בכבוד מי שחיב בכבודו, ובזה כבוד חכמים ינחלו (משלי ג לה). (ונכתב עוד מזה בערך "כבוד" ובערך "מורא", שכן דרכנו להיות חוזר):

בן

בן יכבד אב ואם, כאשר כתבנו ונכתב עוד מזה, אך עתה באתי לכלל הכל בקצור, ואין מדרש בלא חדוש, והוא, כי יש מצות האב על הבן להתנהג עמו על פי שניו ולפי מדותיו ולפי דעתו של בן ולפי צרך שעה, אם בקשות אם ברכות, חיובא רמיא על האב לכלכל דבריו במשפט באפן שיעשה טוב אותו הבן ולא יחטא. ולזה צריך דעת גדולה וסבלנות יתרה להתנהג לפי הצרך בדרך הממצע, שלא ימנע מנער מוסר ולא ייסרו יותר מדי, ולא יקצר במקום שראוי להאריך ולא יאריך במקום שראוי לקצר. וגם כן מצות האב על הבן ללמדו תורה ולהשיאו אשה סמוך לפרקו (קדושין כט א), וכמו שכתבנו במקומו: ומצות הבן על האב לכבדו ולירא ממנו. ואם לפעמים יכעס עליו אביו ויכנו ויקללנו בלא דבר מחמת איזה צער שיש בלבו ממקרי הזמן וישפך עליו חמתו או מחמת מדותיו של אביו או חסרון דעתו, אז צריך דעת בבן לסבל הכל לכבוד מצות קונו, ולא יתריס כנגדו ולא ישיבנו קשות ולא יכלימנו, חס ושלום, אלא יכף כאגמון ראשו ועל יסבל ולא יבל, שהרי אמרו בש"ס (קדושין לא א) על דמא בן נתינא, אף על פי שהיה גוי ואמו היתה שוטה וכפתתו לפני גדולי רומי ונטלה ארנקי שלו והשליכתו לים, ולא הכלימה. ומה גם אם אביו ואמו בני דעת, שצריך הבן לחשב שהדין עמהם בכל מה שעשו לו, ואם בעיניו נראה שיצאו מן השורה, הוא מחמת חסר דעתו, שכן דרך הבנים שלעולם מבקשים זכות לנפשם כאלו הדין עמהם בכל מה שעושים, ונראה להם כאלו אביהם ואמם מעבירים עליהם את הדין בכל מה שמוכיחים אותם, אבל הבן שהוא בר דעת ויראת ה, היא אוצרו לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשב, אלא יחשב שבודאי הגמור הם עושים כהגן, ואם ריק הוא, ממנו. ויעשה אזנו כאפרכסת לקבל תוכחות, ולא יסור מן הדבר אשר יגידו לו ימין ושמאל, אפלו אם נדמה לו שאומרים על ימין שהוא שמ אל: וגם כן מצות הבן שיהא ברא מזכה אבא (סנהדרין קד, א), וישתדל בכל כחו ובכל מאדו לשלח אביו ואמו לארץ ישראל ויכבדם במיתתם, וכל אשר בכחו לעשות למנוחתם ולעלוי נשמתם יעשה כל ימי חייו. הן אלה קצות דרכי הישר להתנהג בהם הבנים והאבות לכבוד מלך הכבוד:

בת

ראיתי מנהג רע באילו מקומות, שאיש כי יולד לו בת, מרבים העם לעשות שחוק ולצנות. זה אומר, הקר גדול, וזה אומר הסרחון גדול, וכהנה דברים של לצנות. עד שמי שנולדה לו בת אינו מוצא מקום להחבא מגדל הרדיפה שרודפין אחריו בדברי שחוק ולצנות. ורע עלי המעשה, קורא אני עליהם לעג לרש חרף עשהו (משלי יז ה). כי הן הם מפלאות תמים דעים, שהוא הנותן הבנים למי שירצה והבנות למי שירצה, נמצא שהמלעיג על לדת הבנות אך נגד ה' דברו, מלבד אסור הלצנות כי רב הוא. ויותר מזה יש שטות גדול בקצת בורים, שאם ילדה אשתו זכר אוהבה ומכבדה כבוד גדול, ואם נקבה תלד מרחקה ואינו נכנס אצלה, ורבה העזובה והעצבה. ומה נואלו האנשים האלה מה לו עם אשתו, האם היא הלכה לשוק ובחרה לקנות לו בת ולא בן. ועוד, בהדי כבשי דרחמנא למה לה, הלוא אפשר דבנתן עדיפין לה מבני, באשר יהיה טוב מזלן ומנת חלקן, כאשר בעינינו ראינו כמה ששמחו בבת בין הבנים והיה מזלה ברוך מבנים, ואוי לו למי שבניו בנות (קידושין פב ב) ויותר גרוע מבנות כאשר הן רבים עתה עם הארץ ובני עליה הנם מועטים ורבים מכאובים לאבי הבנים על התורה ועל העבודה, מה שאין כן לאבי הבנות שאין עליו צרת הבת כי אם ללמדה מלאכת נשים ומדות טובות: ומצות האב על הבת להשיאה סמוך לפרקה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (פסחים קיג, א) ברתך בגרה שחרר עבדך ויהבה לה וצריך אב ואם שיעמדו על המשמר עליה בשבע עינים לבל תחלל כבודה, כי את אביה היא מחללת. ומצוה לשמע דברי חכמים ולהקדים להשיאן באשר תמצא ידו. וגם כן מצות האב להרבות לבתו מהר ומתן כאשר תמצא ידו כדי למצא לבתו בן זוג נאה. וידוע מאמרם ז"ל שאמרו (פסחים מט א) לעולם ימכר אדם כל אשר לו וישיא בתו לתלמיד חכם: ויש הרבה עניים אשר תאוה נפשם לתן את בתם לתלמיד חכם, אבל מה יעשו שאין ידם משגת לתן מהר ומתן לפי צרך התלמיד חכם, מכל מקום חיובא רמיא לעשות כל אשר בכחם ולדלג על ההרים לקבץ כדי לזכות לתן בתם לתלמיד חכם. ואם לא יוכלו עשות זאת או שאין בנמצא במקומו תלמיד חכם, על כל פנים יבחר לו בחור טוב, זרע אנשים, יודע ספר וירא ה', ואל ימסר בתו לעם הארץ רע מעללים, שהוא כמשליך בתו לכלבים, ותלנתה עליו תהיה כל ימי חייה כי עכר אותה, ועכר שארו אכזרי (משלי יא יז). ועל דרך שאמרו (יבמות סג, ג) מתון נסב אתתא הכי נמי צריך להיות מתון קדם תתו את בתו לאיש, ויבדק אחריו יפה יפה עד אשר ידע בברור מה טיבו, ויראה אותו כי טוב הוא אז יתן לו את בתו. והן אמת כי מה' אשה לאיש והוא מזוג זווגים ומושיב יחידים ביתה, מכל מקום כבר מלתא אמורה פשר דבר לקמן בערך "זווג", עין שם: ולכן חיובא רמיא על כל איש לרחם על נפשו ועל נפש בתו, ולהשתדל בכל עז לבקש לה מנוח אשר ייטב לה ולו בעולם הזה ובעולם הבא, וישפך נפשו לפני ה' כפעם בפעם על בניו ובנותיו שיזוג להם ה' זווג נאה (וכבר כתבתי תפלה על זה, וסמכתיה בבית תפלתי), וגם הבת בעצמה, אם יודעת לכתב או לקרא מן הכתב, ילך אביה אצל חכם ויסדר תפלה (וגם על זה אניף ידי בסיעתא דשמיא) או היא בעצמה במסתרים תבכה נפשה ותתענה ותשפך נפשה לפני ה' בדברים היוצאים מלבה ככל היוצא מפיה, ותתפלל אל ה' שיזמין לה זווג נאה תלמיד חכם, ובחיק ירא אלקים תנתן, ושיהא זווגה עולה יפה, וגדולה תפלה לענין זה. צא ולמד מלאה, שהיתה חלקו של עשו, ועל ידי שהרבתה בבכיה עד שנעשו עיני לאה רכות נפלה בגורלו של יעקב (ב"ב קכג, א), וזכתה להעמיד ששה שבטים אשר מהם יצא תפארת ישראל בתי כהנה ולויה ובתי מלכות: והבת אשר היא תתהלל שלא תתן עיניה בעשר, רק תתרצה להיות ברעב ובצמא ובערם ובחסר כל ויהיה חלקה עם תלמיד חכם ירא ה', ולכן תתלמד בכך כראוי לאשת תלמיד חכם שיהיו עיניה יפות, ולא תקפיד לא על תענוגי המאכלים ולא על התכשיטים ועל נויי המלבושים, ותרגיל עצמה במעוט שנה, במעוט שיחה בזהירות, בזריזות וביתר מדות טובות, וגם ה' יתן הטוב לה. והן אמת שאמרו חכמים (כתובות נב, ב) שחיב אדם לקשט את בתו כדי שיקפצו עליה רבים, אבל הבת שהיא יראת השם לא תתראה בפני הבחורים, ובפרט כשהיא מקשטת, לבל יכשלו בה בהרהורי עברה, ובפרט בדורות הללו שרבו הפרוצים: וכבר אמרו בש"ס (סוטה כב א) למדנו יראת חטא מבתולה, דרבי יוחנן שמע לאותה בתולה שהיתה מתפללת רבונו של עולם, בראת גן עדן, בראת גיהנם, בראת צדיקים, בראת רשעים. יהי רצון מלפניך, ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שאל יכשלו בי בני אדם. וכן תעשינה כל הבתולות ותהיינה צפונות, כל כבודה בת מלך פנימה, לא תראה החוצה אל העין. והנה בערי ישמעאל נזהרות קצת בזה, אבל בערי אדום פרוץ מרבה, כי כן מנהג המדינות. "מנהג" אותיות "גהנם". ואשה יראת ה' היא תתהלל (משלי לא ל), ולא תלך אחרי רבים לרעות, ושכרה יהיה כפול ומכפל. וכתב בספר החסידים (סימן שפה), שנערה אחת לא היתה מתקשטת כלל כדי שלא יכשלו בה רואיה, וזכתה לזווג נאה, חכם וחסיד: וריב לה' עם עשירי עם, אשר כביר מצאה ידם הון עתק ומבקשים לזוג בתם עם בחורים מבני גילם עשירים כמותם, ופותחים יד לתן מהר ומתן, הזוזים זזים לאלפים ולרבבות כדי לקח בחורים שהם כלים ריקים מתורה ויראת השם, ולו חכמו ישכילו שאם יעלה עשרם עד לשמים סוף סוף אין גופם ממון והוא מעתד לירד לטמיון, התעיף עיניך בו ואיננו, כאשר בעינינו ראינו כמה וכמה שבפרק נשואין היו עשירים מפלגים ואבדו העשר ההוא ובאו להיות נודדים ללחם. ואפלו בהיותו עשיר, האשה ההיא חיי צער תחיה, שעל הרב אין בעלה עמה אלא הולך בדרכים בימים ובנהרות, ולעולם הוא טרוד בפועליו ובחשבונותיו, ומרבה נכסים מרבה דאגה (אבות ב, ז), משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים (תהלים קכז ב), ומתוך שהוא טרוד וכעוס מרבה קטטה עם אשתו על לא דבר, וביותר יגדל צערה אם היא יראת ה' בראותה את בעלה שאין בו יראת שמים ואינו זהיר במצוות כמנהג רבים מעמי הארץ, באפן שכל ימיה מכאובים. לא כן הנותן בתו לתלמיד חכם, מה טוב חלקה ומה נעים גורלה וחלקו וגורלו בעולם הזה ובעולם הבא, וכל ימי חייה בנחת רוח תחיה ותמצא כבוד ושלל לא תחסר: ואלו היו מחשבות הבנות ואביהן גדל הנחת רוח והטובה שיש לאשת תלמיד חכם ולאביה בעולם הזה ובעולם הבא, היו מוסרים נפשם ומאדם על זה, ואפלו אם תהיה נזונת מן הצדקה לא יהיה להם לחרפה, כי על כל כבוד חפה שעושים לצדיקים לעולם הבא. ומה גם שבמקום שמפזרים להרבות מהר ומתן לבני גילם, היו יכולים להעשיר התלמיד חכם שיהא מישב על התורה ועל העבודה. וידוע מאמר רבותינו ז"ל שאמרו (ברכות לד, ב), שכל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם, שהוא מחזיק ביד לומדי התורה: והן אמת ששוו בשעוריהן, שגם התלמיד חכם אינו רוצה בבת העשיר, שרוצה לקים מאמר רבותינו ז"ל שאמרו (יבמות סג א) נחת דרגא נסב אתתא, ומאמר רבותינו ז"ל שאמרו (פסחים מט, א) לעולם ימכר אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, והנושא אשה צריך לבדק באחיה, שרב בנים דומים לאחי האם (ב"ב קי, א), ואם יתן איש כל הון ביתו לתלמיד חכם באהבה שאוהב את הקדוש ברוך הוא ולקים דברי חז"ל, בוז יבוזו לו. אבל מכל מקור כבר כתב בספר החסידים (סימן שפא) שאם התלמיד חכם דחיקא לה שעתא ורואה שהעשיר ובתו נפשם חשקה בתורה ומרבים לו מהר ומתן באפן שיוכל להיות מישב על התורה ועל העבודה אם לוקחה לא הפסיד, וה' לא ימנע טוב ממנו זרע קדש בהיותו נושא אשה לשם שמים (ואכתב עוד מזה בערך "זווג"). זאת התורה בין אב לבתו, ישמע חכם ויהא מבין עוד מדעתו:

בטלה

בטלה היא רעה חולה, והיושב בטל בשם לצן יקרא, שהוא מתלוצץ על גדל שכר התורה, ודומה למי שאומרים לו, תמנה זהובים מאוצר המלך וכל מה שתמנה יהיה שלך, והוא מתלוצץ על הזהובים ומתרצה יותר להיות יושב ובטל. והיותר שכר גדול שיש בתורה, שעושה נחת רוח ליוצרו. ומי שאינו חושש לעשות נחת רוח ליוצרו, הרי זה בכלל כל שלא חס על כבוד קונו, שאמרו חז"ל (חגיגה יא ב) שראוי לו שלא בא לעולם. אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, ואוי ואבוי, ולבבות יכאבו מראות ברע איך נעשה כהתר עון בטול תורה, ולא די לנו שהגלות והעניות לא הניחו מדה טובה לישראל, ורב הימים והלילות אנו טרודים בעסקינו להביא טרף לביתינו ובשאר צרכי גופנו, כאלו אדם לעמל ילד להיות עמל על צרכי גופו, והיה ראוי לנו שכאשר נמצא עת פנוי ללמד או לשמע בלמודים נחזיק בה בשתי ידים לעשות בה נחת רוח ליוצרנו, כי זה חלקנו מכל עמלנו, ואנחנו החטאים בנפשותינו אפלו בשבתות ובמועדים בוחרים לישב בשוקים וברחובות עוסקים בטיול או בשיחה בטלה, ובלילות החרף הארכים עושים שמחת מרעות ושחוק וקלות ראש, ולא לעסק בתורה או לילך אצל תלמיד חכם לשמע בלמודים. אוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה: אחים ורעים, חזקו ונתחזק, ונחוס על כבוד קוננו ועל נפשנו, ולא נאבד עצמנו לדעת. לכו ונשובה אל ה' ולא נאבד מן הזמן יקר הערך אפלו רגע, כי נאמין באמונה שלמה כי על הכל יביא במשפט, אפלו על זמן מועט כדי בליעת הרק, כמו שאמרו על הפסוק (איוב ז יט) לא תרפני עד בלעי רקי, ואל ישיאנו יצרנו במשאות שוא ומדוחים (ועוד אכתב בזה בערך "תורה"), וה' אלקים יעזר לנו:

בכיה

עת לבכות, כגון בהיותו מתפלל לה' ושופך שיחה, דורש סליחה בודויים ותחנות על החטאים ועל העונות, ישפך כמים לבו ותרדנה דמעותיו, ובפרט בימי חדש אלול האדירים ועשרת ימי תשובה, אשר מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט ד), צריך שבבכי יבואו ובתחנונים. ומעלת הבכיה רבה מאד, שהרי אמרו (ברכות לב, ב) מיום שחרב בית המקדש שערי תפלה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו. ואמרו בזהר הקדוש על פסוק (שמות ב ו) ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה. דא ישראל, דכתיב (הושע יא א) כי נער ישראל, ומיד דפתחין בבכיה מיד ותחמל עליו. וכתבו גורי האר"י, שתפלת שחרית יתפלל בשמחה, ותפלת ערבית בבכיה. וסימן לדבר בערב ילין בכי ולבקר רנה (תהלים ל ו). אבל כגון אנן יתמי דיתמי הלואי שנתפלל כל תפלותינו בבכי. ואף על פי שצריך להיות עובד את ה' בשמחה ובטוב לבב יותר מרב כל, מכל מקום צריך שיהיו מערבים זה בזה עין במר בוכה ולב שמח, שמחה מהאי גיסא על אשר זכה להיות עומד ומשרת לפני מלך הכבוד ועושה נחת רוח לפני כסא כבודו, שאין שמחה בעולם גדולה מזו, ובמרירות יאנח על אשר אינו יודע להיות עובד אלקים כדת מה לעשות: ובפרט בתתו אל לבו דברי התפלה שהוא אומר, וחננו מאתך חכמה בינה ודעת, יזכר מעוט ערכו. ובאמרו, השיבנו אבינו, גם כן יזכר כי הוא רחוק מה'. ובאמרו, סלח לנו אבינו כי חטאנו, יזכר ותשוח עליו נפשו על אשר חטא למלך רם ונשא, אים ונורא. וכן על זה הדרך כי יתן אל לבו בכל הברכות ודברי התפלות, ימצא מקום להתמרמר בבכי, וישפך נפשו בבכיה, ותחנונים ידבר רש, דואג ובוטח על רחמי שמים מרבים: וכן באמירת הודויים צריך בכיה ואנחה מבית ומחוץ, וכמו שנכתב בערך "ודוי". וכן כשאומר תקון חצות, ובפרט בתשעה באב, ירבה בבכיה תאניה ואניה. וכן על אדם כשר שנפטר, שיש לו צער, צריך לבכות, שהרי אמרו (שבת קה ב) כל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם), שכל הדמעות שאדם מוריד לשם שמים, כדבר האמור וכל כיוצא בזה, הם חשובים מאד לפני ה' עד שסופרן ומניחן בבית גנזיו. הנה כי כן לו בכח יגבר איש להוריד כנחל דמעה, דבר בעתו מה טוב: והן אמת שאין הדמעות צרורות בשמלותינו להוציא אותן בעת שנרצה, וכמה פעמים אנחנו רוצים לבכות בכי גדול כדת מה לעשות ואנחנו אומרים, מי יתן ראשנו מים ועיננו מקור דמעה ונבכה יומם ולילה, אבל מה נעשה כאשר דלתי עינינו סגורות ומסגרות אין יוצא אפלו דמעה אחת, וזה מחמת מעוט ערכנו וקצר השגתנו, שאין אנו יודעים מה חסרנו, ונפשנו לא מטהרה, ועיני נפשנו חשכו מראות ברע אשר גרמנו ואין אנו מרגישים ברעה אשר אנו נמצאים, ולכן אין עינינו יורדים פלגי מים כאשר תרדנה דמעותיו מאליהן לאיש אשר מתו מטל לפניו או שאבד הונו וכדומה. אבל האיש אשר הוא טהור, אף על גב דאיהו לא חזי מזלה חזי, ותרדנה דמעותיו מאין הפוגות. ועל כל פנים את אשר בכחנו לעשות נעשה, ונדחק עצמנו במחשבות רבות לפי הענין לעורר את הבכי, כי יש ביד האדם להוציא הדמעות בחזק יד: ולפי גדל סגלת הדמעות ראוי להתחזק להוציאן בשעתן. ואם לא יכול בשום אפן להוציא דמעה, יתן את קולו בבכי, שגם הוא חשוב לפני ה' ומבריח את המקטרגים, כדכתיב (תהלים ו ט): סורו ממני כל פעלי און כי שמע ה' קול בכיי. אך במסתרים תבכה נפשו בינו לבין קונו באפן שלא יבואו להלעיג עליו ושלא יהא מחזי כיוהרא, והכל לפי מה שהוא אדם ולפי המקום ולפי הזמן, יש עת שראוי להרים קול בכיה ולהיות בוכה ומבכה לעורר את העם בבכיה, ויש אדם שראוי לו להסתיר הבכיה כאשר זוהי דרך ישרה בכל דרכיך והצנע לכת עם אלקיך, וכל מעשיך יהיו לשם שמים, וטוב איש יכלכל דבריו במשפט: ובכלל חיוב הבכיה הוא לבכות על מתו, ואין צריך לומר כשנפשו מרה עליו שבודאי בכה יבכה יומם ולילה מאין הפוגות, אלא אפלו אם אין נפשו מרה עליו, כגון מי שיש לו ילדים רבים, והיה לו ילד קטן חולה זמן וזמנים עד שבני הבית חיי צער יחיו בעבורו, והכביד עליהם מאד עד שאין רואים העת שימות וינוחו יגיעי כח, וכן אם היה זקן ומפלג בזקנה והכביד מאד על בני ביתו, והיה מדכה מאד ביסורין באפן שבמותו הוא ילך למנוחות והנחה לבני ביתו עשה, אפלו הכי צריך להתעורר בבכי ולבכות עליו שלשה ימים לקים מאמר רבותינו ז"ל שאמרו (מועד קטן כז, ב) שלשה לבכי, אל יוסף עליו ואל יגרע ממנו. ולא מבעיא שאם הוא ילד קטן, שראוי להתעורר בבכי עליו באמרו, פרי בטני חטאת נפשי, כידוע שהילדים רכים מתים בעון אביהם ואמם, ונמצא שהם שוחטי הילדים והאלקים יביא במשפט על כל. ואף שיש הרבה אפנים והרבה תרוצים ונחמות אשר ראוי שינחמו בהם המנחמים, כי לוקח נפשות חכם ולו נתכנו עלילות, וכדומה משערי נחמה, על כל פנים כל שלשה ימים לא יפן כל כך לקול מנחמים, אך בשרו עליו יכאב על מתו, ובכה יבכה על חטאתו, ויעביר דמעותיו על מצחו להעביר אשמתו, וזה כפרתו: וגם האחים והאחיות ראוי להם לבכות ולהתאבל כתקון חז"ל בתת לב שאם הם היו זכאים לא ארע להם צער זה, דכתיב (דברים לב ד) הצור תמים פעלו, שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אם אדם חיב מיתה אף על פי שאביו ואמו ואחיו ואחיותיו וקרוביו זכאים אין חסים עליהם ועל צערם אלא נפש החוטאת היא תמות, אבל הקדוש ברוך אינו כן, אינו מצער אדם חנם, אלא אין אדם מת עד שיהיה הוא חיב ואביו ואמו חיבים בכדי הצער שיצטערו, ואשתו בכדי הצער שתצטער, ואחיו ואחיותיו וקרוביו ומידעיו בכדי הצער שיצטערו, ואז ה' ממית את החיב מיתה, ונוטל כל אחד את שלו כפי הראוי לו במדה במשקל ובמשורה. ומטעם זה ראוי לבכות ולהתאבל על כל מתיו. מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו (איכה ג לט) (ונכתב עוד מזה לקמן בערך "נחמה"): ואפלו על זקן מפלג ראוי לבכות ולהתאבל עליו, ולא יתלה לומר שכבר השלים חקו ובא עד קצו, דלמחש מיהא בעי, שמא היה ראוי לחיות עוד איזה ימים או שנים והחטא גרם שמת קדם זמנו, וזה צער השמים, שאפלו אחד מישראל שמת חשוב בעיני המקום הרבה, כדדרשו ז"ל (מכילתא כ' יתרו פ"ד) על פסוק (שמות יט כא) ונפל ממנו רב, וכל שכן אם הוא אדם כשר, שיש לתלות שמת קדם זמנו בעון הדור, וגדול צער השמים, שהשכינה מצטערת על מיתתן של רשעים, כל שכן על מיתתן של צדיקים (חגיגה טו ב) שאם הצדיק אבד צדיקו של עולם אבד מי שיעשה נחת רוח לפני כסא כבודו. כזאת וכזאת החי יתן אל לבו לספד לצרה ולבכותה בכיה של ממשות על חטאיו ועל צער השמים וכדומה, לא בכיה של חנם ושל הבל ורעות רוח, ומזה יזכה לימים שיש בהם חפץ, ומחה ה' דמעה מעל כל פנים (ישעיהו כה ח), ששון ושמחה נשיג ונסו יגון ואנחה (שם לה י) והיתה הרוחה:

בנין

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות סג, א) כל העוסק בבנין מתמסכן, רחמנא לצלן. שבכל ההוצאות אדם יודע לחשב כמה יוציא ומסתכל בכיסו אם יוכל להוציא מוציא באפן שלא יבוא להתמסכן, לא כן העוסק בבנין, שחושב להוציא מאה ונעשה לו הוצאה ממאתים, ומשהתחיל אינו יכול למשך ידו, ומתוך כך יכול לבוא להתמסכן. ולכן ראוי לגבר שיחשב תחלה אם יכול להוציא כפלים על אשר אמדו שצריך לאותו הבנין יתעסק בבנין, ואם לא אל יתעסק, שצריך לראות על החנות תחלה, כדאמרי אנשי החנות בונה הבית ואין הבית בונה החנות: והיה נראה שיותר טוב שיקנה אדם בנין בנוי, שהוא דבר שיש לו קצבה ונמצא לקנות בזול ובלי טרחא, אמנם לפי דברי הזהר הקדוש, פרשת תזריע (דף נ.), מפרש יוצא שאין לקנות בית בנוי מעכו"ם אפלו בחנם, שהעכו"ם כשבונה ביתו מזכיר עליה שם עבודה זרה, ותכף הסטרא אחרא שורה בה ואינו יוצא ממנה לעולם, והדר שם יכול להנזק. וזהו סוד נגע צרעת שהיה נראה בבית כדי שיתצו את הבית ואת אבניו ואת עציו. לא כן כשישראל בונה ביתו בצדק, דהינו שיזהר שיהא בממון של התר, ובהתחלת נתינת היסוד יברר שיחותיו שמעשיו לשם שמים וישפך שיחו, וגם אחר גמר הבנין יעשה חנכת הבית בלמוד תורה וישפך שיחה (וכבר אני עני סדרתי סדר למוד ותפלות וסמכתים בבית תפלתי), ואז הקדשה שורה שם. ובכל מה שמוציא יאמר שהוא לבנין בית להיות מישב לעבודת השם יתברך, וכל מה שמרבה להזכיר שם שמים על הבנין הוא יותר טוב: ויזהר מאד מאסור שדשו בו רבים להניח לגוי לבנות בשבת או ביום טוב או בחל המועד, שעל כיוצא בזה נאמר (ירמיה כב יג): הוי בנה ביתו בלא צדק. וכתבו הפוסקים (או"ח סי' רמד סעיף ג) שאסור לכנס באותו בית, ועל העומדים בפרץ מטל לגדר הפרצה הזאת אם יש בידם למחות. ומה טוב אם הרחיב ה' את גבולו ויש לו רחב מקום שיבנה עליה מיחדת לו לבדו להתבודד בה לעבודת קונו, וגם יבנה בית להכנסת אורחים. ויזהר להניח מזוזה כשרה בכל הפתחים. עושה אלה בודאי שכינה שרויה בביתו, וה' ישמר צאתו ובואו וידע כי שלום אהלו, ולכן טוב לגבר שיבנה בנין לעצמו ולא יקנה בנוי, אלא אם יארע שימכר ביתו ישראל כשר שנזהר בכל אלה: ועל כל פנים לא ירבה הוצאות בבנינים גדולים, בנין אבנים, עליות מרוחים מצירים ומכירים וכדומה, כי הכל הבל ורעות רוח, וגרים אנחנו, כצל ימינו על הארץ (דברי הימים א כט, טו), וטוב לו שיוציא אותן הוצאות לבנות לו בית נאמן לעולם הבא, כי שם ביתו. ומיתי מעשה בירושלמי (שקלים ספ"ה) בשני חכמים שהיו הולכים ממקום למקום, והיו במקום אחד בתי כנסיות מפארים. אמר האחד לחברו, כמה ממון הוציאו אבותי סמקום הזה לבנות בתי כנסיות מפארים כאלה. השיבו חברו, כמה נפשות שקעו אבותיך כאן. וכי לא הוו בני נשא דילעון באוריתא, כלומר, שיותר טוב היה שיבנו בית הכנסת בנין קל ואותן ההוצאות יתנו לעמלי תורה. הדור אתם ראו, אם כך נאמר על בנין בית הכנסת, דאיכא צד מצוה לפאר את בית אלקינו, מה יענו ליום פקדה המוציאים הוצאות מרבות לבנין בתים גדולים וטובים, והחכמים נודדים ללחם: וכבר אמרו (רבנו עובדיה מברטנורה אבות ה י), שעם הארץ נקרא בשם עם הארץ על שעוסק בישוב הארץ ובונה בתים, שמצד התלמיד חכם היה העולם חרב, כי מי שיש בו דעת לא יאבה לאבד הזמן ולכלות כחו וימיו לבנות בתים על זמן מועט כצל עובר כדי שאחר כך ישבו בהן אחרים אוהביו או שונאיו או בעל אשתו, והוא לקברות יובל בתחתיות ארץ אמה על אמה. אבל מי שיש בו דעת, יפנה לבנות לו בתים בעולם הקים והנצחי על ידי מעשיו הטובים, ולא יבנה בעולם הזה אלא ההכרחי, שבלתי אפשר בלתו להיות מישב לעבודת השם יתברך שמו: ובפרט בארץ העמים אם אפשר לו לאדם לדור בישוב על ידי שכירות יותר טוב שלא יבנה בתים כלל ולא יקבע דירה בארץ טמאה, וזה מורה על אמונת הגאלה וצפית הישועה מיום ליום וכמו שכתבנו במקומו. אבל אם הרחיב ה' את גבולו ויש לו נכסים מרבים, טוב שיקנה בתים וחצרות וחניות כברכת ה' אשר נתן לו להשכיר ולטל שכר כדי לקים מאמר רבותינו ז"ל, שאמרו (בבא מציעא מב, א) לעולם ישליש אדם מעותיו שליש בקרקע, שליש בפרקמטיא, שליש תחת ידו. ויכול לעשות שיהא הון ועשר בביתו וצדקתו עומדת לעד, כגון אם ישכיר הבית בזול לעני הגון או לתלמיד חכם. וראוי לאדם שיבחר לו למי ישכיר הבית, שיהא איש ירא ה' או תלמיד חכם שילמד בה ויעשה בה מעשים טובים באפן שתהא שכינה שורה בביתו ותתקים נחלתו, על דרך דכתיב (משלי יב ז) בית צדיקים יעמד. כל קְבל דנא הנותן ביתו לאיש רע, וידיעת ההפכים אחת היא. הנה כי כן יותר טוב להשכיר ביתו או חנותו לאיש טוב תם וישר אפלו למחצית שכר, כי טוב שכרו משכר כסף, אוכל פרות בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא, הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו:

בורח

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ד ב) הוי רץ למצוה ובורח מן העברה. ענין הבריחה הוא להיות חושש אפלו חששא רחוקה, וכמו שאמרו שיברח מאה שערים של התר כדי שלא לכנס באחד של אסור. ואמרו גם כן (דרד ארץ זוטא פ"א ספר חסידים) אהב את השמא. שעל כל מקום שרוצה לילך יחוש לנפשו שמא יבוא לידי אסור. וכן על כל דבור שרוצה לדבר, יחוש מאד שמא יבוא לידי דבור של אסור. וכן על כל מעשה אשר יעשה. ויברח מן ההתר כדי שלא לבוא אל האסור, ולא ילך ולא ידבר ולא יעשה אלא מה שמכרח מאד לשם מצוה או לצרכו לאחר שיברר ברור גמור שאינו יכול לבוא לשום צד נדנוד אסור. זהו יראת ה' טהורה, אשרי איש ירא את ה'. והנשמר מאד מכל דבר רע, גם ה' ישמר נפשו מכל רע, וה' יגמר בעדו שלא תצא תקלה מתחת ידו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין י א) חמירא סכנתא מאסורא. ולכן ראוי לברח יותר ויותר ממקום חשש וסכנה ומאתר דשכיח הזקא, ואל יסמך על הנס שמא אין עושים לו נס, ואם עושים לו נס מנכין לו מזכיותיו כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (שבת לב, א): וביותר צריכים לחוש אנן יתמי דיתמי המלאים עוונות לברח מאד מן הסכנה, כי השטן מקטרג בשעת הסכנה. צא ולמד ממאי דכתיב (דברים כ ח) מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה, ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (מנחות לו, א) מי האיש הירא מעברות שבידו, שאפלו שח בין תפלה לתפלה עברה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה, אף על פי שהיתה מלחמת מצוה, כל שכן אנו אשר מכף רגל ועד ראש אין בנו מתם (ישעיהו א ו) צריך להשמר מאד מאד ולברח אפלו מחשש רחוק של סכנה. וכבר אמרו אנשי: מי שבדח אמו לא תבכה אותו. ומצינו גדולי עולם שברחו ונצלו, ויברח יעקב (הושע יב יג), ויברח משה (שמות ב טו), ויברח אליהו וכדומה. ואמרו אנשי (ישעיהו כו כ) חבי כמעט רגע ותחיה ימי עולם (ונכתב עוד בזה בערך "שמירה"):

בוחר

ראוי לאדם שיהא בוחר בטוב, בין טוב למוטב. כמו סוחר טוב, שכשבא להוציא מעותיו בפרקמטיא, יבחר לו הפרקמטיא שיש בה יותר רוח, ועל כל פנים יקנה גם כן מכל מין פרקמטיא מעט שימצא אצלו לתת לכל שואל, אבל עקר סחורתו תהיה בדבר שיש בו רוח יותר. כן האיש השלם, כשבא להוציא עתות הפנאי אשר לו, יבחר במה להוציאן, בדבר היותר מועיל והיותר הכרחי. וכן על זה הדרך כשבא ללמד, יבחר הלמוד היותר מועיל והיותר הכרחי. וכן כשבא להוציא מעותיו בדבר מצוה, יבחר המצוה היותר חשובה לפני המקום ולתן למקום היותר טוב והיותר הכרחי. ועל כל פנים תהי ידו בכל ויאחז בזה וגם מזה אל ינח ידו, אבל העקר יעשה מה שהוא יותר טוב לרצון ולנחת רוח לפני אבינו שבשמים: ומי שאינו יודע איזה דרך ישכן אור ואיזוהי דרך ישרה שיבר לו האדם, ילך אצל חכם וילמדנו, ובעצתו ינחנו. רק את זה צריך שיהא מבין מדעתו או שיגיד לו חכם שאינו צריך לבריות, שהגדולה שבצדקות היא להיות מחזיק ביד לומדי התורה, עץ חיים היא למחזיקים בה ואין לך מדה טובה הימנה. וכן לענין הרעה, אם מכרח מאד במעשיו לעשות דבר רע, יבחר הרע במעוטו, כי כל אשר ימעט יקל ענשו ויעיד על אנסו, ואם יוסיף על הכרחו גם אנסו לזדון יחשב לו, והאלהים יביא במשפט על כל, שהרי עדות יש שנפשו אותה עשות המזמתה. ולאידך גיסא, אם ימעט באסורים, עדות יש כי את האלהים הוא ירא, ואנוס רחמנא פטרה:

בחור

כתיב (קהלת יב א) וזכר את בוראיך בימי בחרותיך. שאז הזמן היותר נאות לעבד את בוראו, כי כאיש גבורתו וחילה לאוריתא ליגע בכל כחו על העיון ולהשים לילות כימים במעוט שנה, ואז הוא פנוי שאין לו כל כך טרדות הזמן, ודעתו צלולה ומישבת עליו ויוכל להבין להשכיל לשמע ללמד וללמד. ומתוך שאין לו כל כך טרדות, ובפרט אם הוא סמוך על שלחן אביו שאין לו טרדה כלל, כל מה שלומד נרשם במחו, וכמאמר חז"ל (אבות ד, כ) הלומד תורה ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר חדש, שהיא ברורה ומתקימת, וזאת התורה היא שתעמד להם לתלמידי חכמים לעת זקנתם שתהא דעתם יותר מתישבת עליהם, שהתורה של הבחרות היא השאור שבעסה, אבן הראשה: הנה כי כן בחורי חמד העוסקים בתורה, חוסו על זה הזמן יקר הערך ואל תאבדו ממנו אפלו כמימרה ואזרו חיל להיות יגעים בתורה בכל כחכם, כי על זה הזמן נאמר (מגילהו, ב) יגעת ולא מצאת אל תאמן. ואם שכל חיי ימי האדם הזמן הוא יקר הערך וכל רגע שנפסד ממנו הוא פסידא גדולה דלא הדרא, אבל הזמן הזה הוא מבחר הזמנים, כמאמר רבותינו ז"ל (שבת קנב א) ינקותא כלילא דורדא. וראוי לחוס עליו ועל כבוד קונו ביותר: וכן לענין עבודת השם יתברך הבחרות היא הזמן הנאות להיות רץ כצבי וקל כנשר וגבור כארי לעשות רצון אבינו שבשמים, וכמאמר רבותינו ז"ל (אבות ג יב) הוי קל לראש ונוח לתשחרת. ובימי הבחרות כל אשר יחפץ האיש יעשה, כי כח אבנים כחו. וכן לענין התשובה הבחרות הוא הזמן הנאות לקים דרכי התשובה, כי יכול לצער גופו בתעניות וסגופים ולקדם אשמורות לשפך שיחה לדרש סליחה וכהנה דרכי התשובה. וכל טוב אשר יעשה האדם בזמן בחרותו ויאחז בדרכי התשובה והפרישות הוא יותר חשוב ומרצה לפני המקום, באשר יש בו רתיחות הדם ויצרו תוקפו והוא גבור הכובש את יצרו, וכמאמר רבותינו ז"ל שפרשו (ע"ז יט, א) אשרי איש ירא את ה' (תהלים קיב א) אשרי השב בתשובה כשהוא איש, דהינו בזמן בחרותו, ומתוך שירגיל עצמו לילך בדרך טובים כה יעשה וכה יוסיף: כל קְבל דנא ההולך בדרך רעה יום יום יהא מוסיף על חטאתו פשע, כדרכו של יצר הרע שהיום אומר לו עשה כן ולמחר אומר לו עשה כן וכי'. וכן דרך גבר, שעל פי דרכם שירגיל בימי בחרותו גם כי יזקין לא יסור ממנה. ועוד, שכאשר לא יקח לו דרך לילך בדרך טובים מזמן בחרותו אם תפקחנה עיניו בימי זקנותו יכבד עליו על התשובה בימי זקנותו. וזה אני מפרש מאמרם ז"ל (שבת קנב, א) הילדות והשחרות הבל (קהלת יא י) דברים שאדם עושה בילדותו משחירין פניו בזקנותו. ורש"י פרש על רבוי תשמיש. אבל גם זה נתן לאמר בדבריהם שאם אינו נזהר בילדותו לילך בדרך טובים צריך להשחיר פנים בזקנותו לתקן את אשר עות: ועל כל פנים אף אם לא נתן לב מראשיתו לעבד עבודתו כדת מה לעשות מדי יום ביום, יאזר כגבור חלציו על התורה ועל העבודה ועל התשובה, ואמור יאמר, אשוב היום שמא אמות למחר, כי אין למות התמהמה, קטן וגדול שם הוא, ואפלו אם אחיה שנים הרבה לעולם לא אהיה בחור כהיום הזה, ואם לא עכשו אימתי, שמא ליום מחר לא אוכל לעשות כמו היום, ואם אוכל דיו ליום שיצא ידי חובה ויכפר על עצמו, והיום הזה הוא הולך ולא ישוב, ובמה יתקן היום הזה. ולכן יחיש מפלט לו יפה יוס אחד קדם ומצא כדי גאלתו: ולא כן עתה דרך הרבה מהבחורים בעם שהולכים אחר עצת יצרם, ובכן יועצים זה אל זה ואמר (קהלת א ט) שמח בחור בילדותך, כי הבחרות פעם אחת. ובמה יודע אפוא כי בחורים אנחנו, לכה נרוה דודים ונתעלסה באהבים ונשים לילות כימים. עת לשחק ועת לשתות ועת לשורר ועת לרקד (קהלת ג׳:ה׳-ו׳), וכהנה תענוגות בני אדם אשר המה הבל ורעות רוח, אשר מנפש ועד בשר יכלה, כי ההוצאה מרבה והגוף נג"ש והוא נענ"ה וירבו חטאות ואשמות ואת פעל ה' לא יביטו, שמאבדים ברכות וקריאת שמע ותפלות, וכהנה רעות רבות כאשר מפרסם לעין כל למי שאין עיניו תרוטות. לכן מי האיש החפץ חיים, אשר הוא יהודי ומאמין בתורתנו הקדושה ובדברי רבותינו ז"ל הקדושים, אם יפתוהו חטאים אל יאבה, ויזכר לעולם כי האלקים יביא במשפט על כל נעלם, ויהא ירא ה' מנעוריו, והנה ה' נצב עליו, הוא יהיה בעזרתו כי הבא לטהר מסיעין אותו:

בשר

ברב המקומות הבשר בדחק, ובפרט כשיש הרבה שנותנים עיניהם בחלק יפה והרבה אוחזים בחתיכת בשר, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, ומרבים במחלקת, וסוף דבר מאן דאלים גבר. אבל בזה נכרים האנשים השלמים והצנועים, שמושכים את ידיהם ומתרצים בכל הבא לידם, או שלא לקח בשר כלל ממקולין כדי שלא לעשות מחלקת, אלא יקח לו עוף, כי שנאוי המחלקת. ובלאו הכי יותר טוב אם הוא באפשר לו לאכל לעולם בשר עוף, כי הוא נצול ממכשולות הרבה, וכמו שאכתב לקמן בערך "שוחט": ומי שאפשר לו להיות מתחסד עם קונו, לא יאכל בשר כי אם משבת לשבת ובימים שאין אומרים בהם תחנונים, שהרי כתב בספר חסד לאברהם וזה לשונו, דע, כי ענש חבוט הקבר אינו בא אלא בשביל השמחה שאדם שמח בזמן שאינו ראוי, ואין שמחה אלא בבשר ויין, וכל הימים המתרים בנפילת אפים אינם ימי שמחה ולכן אסור בהם אכילת בשר ושתית יין, אלא אם לקח בשר ויין לשם שבת או שהם מותר של שבת מתרים, אבל בלאו הכי אסורים ונענש עליהם בחבוט הקבר, עין שם. אבל לא יוכל לקים את זאת אלא מי שהוא ממשפחת בריאים. ועתה יש לנו תואנה שאנו אומרים כי כשל כחנו ודינו אם נזהר שלא להרבות בשמחות וגיל שמחת מרעות וסעדות הרשות, רק נאכל לשבע נפשנו בכונה טובה וכל מעשינו יהיו לשם שמים, אולי יתעשת האלקים לנו ולא יחשב ה' לנו עון. וטוב לגבר שיקים את אשר בקל יכול לקים מאמר רבותינו ז"ל שאמרו על פסוק (שמות טו, ח) בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר. למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה (יומא עה ב). והכל לפי מה שהוא אדם יכלכל דבריו במשפט ויאכל פחות ממה שיש לו ופחות מכדי שבעו ולא יהא מרבה בשר ובזה אף בשרו ישכן לבטח:

בשורה

אם יודע בשורה טובה לחברו, מהר ימהרנה לו וחיתה נפשו בגללו, ולמצוה תחשב לו, ומה גם לאיש צדיק, שהגורם שתחיה רוחו חיים יוסיפו לו. צא ולמד משרח בת אשר, שעל שבשרה ליעקב על יוסף שהיה חי זכתה לכנס בחיים לגן עדן (עי' תרגום יונתן בראשית מו יז ד"א זוטא פ"א). וזה נכלל בכלל מצות גמילות חסדים. וכשם שלענין צדקה אמרו (ב"מ עא א) ענייך קודמין, כן הדבר לענין גמילות חסדים. ואשר לא טוב עשו העצלנים, שבנסעם לדרכים אין כותבים לקרוביהם ולאנשי ביתם להודיעם את שלומם, ונפשם ברעה תתמוגג לפי רב האהבה, כדאמרי אנשי יבוא לאויב מה שחושב לאוהב. בודאי עתידים לתן את הדין. והאיש אשר הוא טוב ידיו רב לו לכתב בכל מעבר ובהרבה דרכים כדי שיגיעו לידם אגרותיו, אם לא כלם, מקצתם, ויזכיר את בני עירו הנמצאים אצלו. ומצוה על כל מי שיגיע אגרת לידו שיטרח בגופו וממונו לשלחה ולהריצה ולהגיעה ליד הבעלים, ולמצוה רבה תחשב לו, כי לפעמים נפש הוא משיב, וכמה מצוות הוא מקים, גמילות חסדים ומצות ואהבת לרעך כמוך, ועבד ומהני לשמח לב אמללים ולהחיות לב נדכאים, וישא ברכה מאת ה' ומאנשים: כל קְבל דנא בשורה רעה לא ישמע על פיו, שהרי אמרו רבותינו ז"ל (פסחים קג ב) שהמבשר בשורה רעה, עליו הכתוב אומר (משלי י יח) מוצא דבה הוא כסיל. ואמרו רבותינו ז"ל (מגילה טו, א), שאפלו השולח לחברו לידע איזה דבר ולהשיבו דבר, אם התשובה רעה לא ישיבנו דבר, שאין משיבין על הקלקלה, כמו שמצינו בהתך שלא רצה להגיד למרדכי את דברי אסתר. ואם לפעמים הוא מכרח להגיד לחברו איזו בשורה רעה משום איזה צרך שעה, יגיד אליו ברמז באפן שיבין מעצמו, או יגיד על ידי עכו"ם, ולא ישלח לישראל אחר, שהרי אמרו (שבת לא א) דעלך סני לחברך לא תעבד, אם לא שרוצה שלא ידע פתאם, שאז צריך חכם לב שיגיד דבר בסדר נכון:

בעלי חיים

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קכח, ב) צער בעלי חיים דאוריתא. וצריך להקדים מזונותיהם קדם שיאכל הוא, כמו שלמדו (ברכות מ, א) מפסוק (דברים יא טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת, שהם תלויים בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם. וכבר ספרו מעשה בזמן האריז"ל באחד שנענש במיתת בנים על צער אפרוחים קטנים שהיה להם סל לעלות במעלה אחר אמן, ואשתו, גם בלי דעת הוציאה הסל ונענש. ישמע חכם ויוסיף לקח (משלי א ה) לקים צואת רבי יהודה החסיד שלא לגדל אפרוחים כלל, כי לא יוכל לעמד על המשמר שלא יהיה להם צער, ועל הרב אין מצליחים, שרבן מתים מחמת נפילה או יהיו מאכל לחתולים ועכברים וכדומה, וזהו צער בנפש, לכן ההעדר טוב. ואפשר לעולם שיתקים על ידי הגוים כי להם יאתה להתעסק בישובו של העולם הזה. וכן לא טוב לגבר לגדל עופות, אלא בשעה שמצטרך יקנה וישחט, ואם אינו מוצא בכל עת וצריך שיהיו מוכנים אצלו, יזהר מאד ויצוה את בניו ואת כל בני ביתו להיות זהירים לתן להם את אכלם בעתם, כי מזונותיהן עליו וקשה ענשן, ובפרט אם הם סגורים בכלוב צריך לרחם עליהם ביותר ולהקדים מזונותיהם לבל יכשל בעון צער בעלי חיים: ומזה יש ללמד לכל הסמוכים עליו, כגון בני ביתו ומשרתיו ומשרתי הקהל שהם כתרנגולים הסגורים בכלוב שעיניהם תלויות על בעל הבית, וצריך להזדרז ולדחק עצמו לתן להם את אכלם די מחסורם בעתם קדם שיאכל הוא. ובמדה שאדם מודד בה מודדים לו (מגילה יב, ב, סוטה ח ב) גם ה' יתן לו די מחסורו דבר בעתו. והנה נחלקו הפוסקים (ברכי יוסף סי' שעב) אי צער בני אדם הוא מדאוריתא כמו צער בעלי חיים, כי יש אומרים שמכל שכן הוא, ויש אומרים דלא נאמר אסור זה מדאוריתא אלא בבעלי חיים שאין בהם דעת לסבל ולקבל, ועל כל פנים נקוט מיהא שצער ילדים קטנים שאין בהם דעת הוא מדאוריתא וצריך לזהר מאד שלא לצערם (וכמו שכתבנו בערך "יונק"). ושלא לצער לשום גברא כי האלקים יביא במשפט על כל נעלם (קהלת יב יד), ופרשו רבותינו ז"ל (חגיגה ה, א) שאפלו הרג כנה או רקק בפני חברו ונמאס ונצטער עתיד לתן את הדין אף על פי שלא נתכון לצערו. אי לזאת יחרד האיש וילפת וכל אשר בכחו לעשות יעשה למען יהיה רוח הבריות נוחה הימנו, ואף אם נגזר על אדם שיצטער כמעשהו ממנו, לא יפל הנופל ממנו. (ונכתב עוד בערך "רחמנות"):

בכורים

בכורים היא מצוה אחת מתרי"ג מצוות שהיתה נוהגת בזמן שבית המקדש קים. ויש דגמתה בזמן הזה, שהרי אמרו (כתובות קה, ב) כל המקריב דורון לתלמיד חכם כאלו הקריב בכורים. וכבר כתבנו במקום אחר, שאשר יאמר כי לבבו עליו יכאב על שבעוונותינו חרב בית המקדש ואין אנו יכולים לקים מצוות הנהוגות בפני הבית, בזאת יודע אם כנים הדברים כאשר יקים המצוות שהן דגמתן ואשר בכחו לעשות יעשה. וראוי לאיש ואשה אשר נדב לבם אותם לעשות נחת רוח ליוצרם להפריש ראשית בכורי כל אשר בביתם מאשר קונים דגן תירוש ויצהר וכל מלי דביתא שקונים יפרישו תחלה חלקם לה' ויתנו לעמלי תורה או לעניים בני טובים. וידוע כי גדלה מעלת הצדקה בנותני מלי דביתא דמקרבא הנאתן (תענית כג, ב), והרי זה דגמת מצות בכורים ומועיל להניח ברכה באוצרם: והן בכלל מצות בכורים, שאם רוצה לחלק בניו, שמקצתם או אחד מהם יהא חלקו מיושבי בית המדרש, ומקצתם או אחד מהם יהא עוסק בפרקמטיא, כדי שיהא מחזיק ביד הלומדים שיהיו יכולים לעמד על המשמר על התורה, יבחר לו וישתדל שבכור בניו יקדיש לה'. וסמך לדבר קדש לי כל בכור (שמות יג ב) אם לא שהאחר הוא יותר חריף וזריז וממלח, והבכור אינו בר הכי שיהא תלמיד חכם, אז מה לעשות, יבוא הטוב מכל מקום. אבל ישתדל בכל כחו לזכות את הבכור תחלה שיהא תלמיד חכם, כי מלבד שכן ראוי להקריב לה' בכורי כל עוד יש טעם נכון, כי אם יהיה הקטן תלמיד חכם יהיה מכבד על הבריות יותר מאחיו הגדול, וגם אחיו הגדול חיב בכבוד אחיו הקטן שהיא תלמיד חכם, וקשה כשאול קנאה שמביאה לידי שנאה ותחרות, אבל כשהבכור הוא תלמיד חכם יבוא הכל על נכון כנפך ספיר ויהלום ואיש על מקומו יבא בשלום:

ברורים

טוב לשפט בין איש ובין רעהו בפרט במקום שאין מורה צדק, ואפלו במקום שיש מורה צדק כל הדבר הקשה יותר טוב שישפטוהו על ידי ברורים, שזה בורר לו אחד או שנים וזה בורר לו אחד או שנים, ושני הכתות בוררים להר עוד אחד שבזה יצא משפט מתקן, שכל כת מחפש בזכות מי שהוא מברר ממנו ונושאים ונותנים בדבר והאמצעי מכריע ביניהם. וראוי למבררים שלא יבקשו ללמד זכות על מי שבררם בטענות שוא ומדוחים ולא להחזיק בטענתם, רק זאת תהיה תפארתם שיודו על האמת וישפטו משפט צדק, ובזה יגידו צדקתם שאין נושאים פנים למי שבררם, שאפלו שהוא אהובם, האמת אהובה יותר. ואפלו אם הם עומדים בסברתם לפי דעתם ונגמר הדין לחובה למי שבררם מחמת האמצעי שהכריע, אסור לגלות לבעל הדין ולומר, אני מזכה אותך, אבל מה אעשה שחברי רבו עלי, כי עושה זאת עובר משום "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא יט טז). כמו שדרשו חז"ל (סנהדרין לא א). ולכן בכל מין ועד שעושים, בין מחכמי העיר בין מטובי העיר או ברורים וכדומה, לאחר גמר דין ראוי למזכה בעצמו שיחזר בו ויאמר לחיב פלוני אתה חיב שכך יצא הדין מבינינו לפי הישר, ובזה החיב יקבל הדין בסבר פנים יפות ולא יסרב ולא יבוא לידי חשדא בראותו מברריו חיבוהו אמור יאמר האמת יורה דרכו, ואי שקלי לה גלימא בדינה לזמר וליזיל (סנהדרין ז, א), ואיש על מקומו יבוא בשלום: אבל אם המבררים מחפשים מאד בזכות מי שבררם עד שאומרים לרע טוב והיה העקב למישור (ישעיה מ ד) ואת הישרה יעקשו, הרי אלו נכשלים בעון עושה עול במשפט, שהוא קרוי שנאוי, משקץ חרם, עול, תועבה, וקונה שם רע לעצמו, כי נכרים הדברים, ודעת לנבון נקל שהוא מבין האמת רק שכופה עליו פסכתר ורוצה לכסות השמש בכברה, ונמצא משים עצמו רשע בפני הבריות שהוא נושא פנים במשפט. אבל הדן דין אמת לאמתו אפלו נגד מי שבררו לזכותו, כל שומעיו יבואו ויגידו צדקתו. ואם הברורים אינם מבררים משני הצדדים, אלא הם מבררים מן הקהל וארע שבא לפניהם לדין איש שיש לו קרבה או שתפות עם אחד מן המבררים השופטים, ראוי לקרוב שיחפש עד מקום שידו מגעת ללמד חובה על קרובו אם מוצא על פי הישר, ואם אינו מוצא אלא זכות ישתק ולא ידבר מטוב עד רע כדי שלא יחשדנו שומע שנושא פנים לקרובו, ולמחש מיהא בעי שמא חבת קרבתו יכסה חובתו ויראה זכותו, וכבר אתנח סימנא, כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ואף לא נגעי קרוביו (עי' מדרש שמואל א, ז נגעים ב, ה), וכל כי האי צריך דעת ושכל להיות נקי מה' ומישראל:

בר לבב

כתיב (תהלים כד ג ד) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב. ופרוש "בר לבב" שלא יחטא בלבו לחשב מחשבות רעות ואסורות ובפרט בשעת התפלה ותלמוד תורה, כי הלב הוא היכל המלך, ואם מכניס בו מחשבות אסורות הרי זה כמכניס צלם בהיכל, חס ושלום ולא זו בלבד אלא אפלו להיות מפנה לבו לבטלה אסור, כדדרשו חז"ל בפסוק (ויקרא יט ד) אל תפנו אל האלילם אל תפנו אל מדעתכם (שבת קמט א). ומטעם זה אסרו להסתכל בדיוקנאות משום שמפנה אל מדעתו, ומנה נלמד לכל מיני שחוק וקלות ראש שאסורים מהאי טעמא כמפרש בספרים. ולא די בזכירת ה', אלא צריך לדבקה בו בחשק ואהבה רשפי אש שלהבת יה, וזו עבודה קשה ובפרט לנו שהחמר העכור ובטול הטהרה וטמאת ארץ העכו"ם ותקף גלות גוף ונפש ורב טרדותינו במקרי הזמן הן הנה היו בעוכרינו, וגם חטאתינו מונעים הטוב ממנו, אבל על כל פנים חיובא רמיא עלן להתחזק בכל עז לדחות מעלינו כל מיני מחשבות זרות והרהורים רעים בשתי ידים ולבו למו אב יצעק ויאמר הצילני מטיט ואל אטבעה (תהלים סט טו). לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי (שם נא יב). השיבה לי ששון ישעך וכו' (שם שם יד). וישתדל בכל כחו בכל עת ובכל רגע להחליף את ההרהורים זרים ומחשבות רעות רע בטוב, ואם לא יוכל לבו לעמד נגד יצרו לפניו יקרא שיסיענו ויאמר בפה מלא בקול רעש, סעפים שנאתי (שם קיט, קיג). וכהנה פסוקים ותחנונים ידבר, וה' יהיה בעזרו להצילו מיצרו ויוכל לדבק ביוצרו:

=ברור== ידוע שכל ביאת האדם לעולם הזה וכל הגליות שאנו סובלים הכל הוא כדי לברר ניצוצי הקדשה אשר נתפזרו בין הקלפות וזה כל פרי תפלותינו ומצוותינו ולמודינו ולזה צריך לכון, וכן צריך לכון בזה בכל אכילה ושתיה וכל דחק וצער וטלטולים ושמדות שסובלים ישראל בגליות הכל הוא תועלת גדול לענין זה, ולכן צריך לקבולינהו באהבה, כי הכל כאין נגד אהבת הבורא ונגד עשות נחת רוח לפני כסא כבודו, ואין לפניו נחת רוח גדול יותר מזה שכל הנשמות וניצוצי הקדשה הם חלק אלוה ממעל. ולמה הדבר דומה, למלך שבניו ידידיו הלכו שבי ביד צר ויושבים במקום צר חשך וצלמות שגדול צער המלך, והפודה את בניו של מלך הרי זה גומל חסד גדול עם המלך וגמולו ישלם לו. כן הדבר הזה בצד דמיון לפי מה שיד שכלנו מגעת. ועוד לאלוה מלין דברים עתיקים: ומנה תשמע כמה גדלה רעת החוטא ובפרט בחטא שכבת זרע לבטלה שגורם שתעשק הקלפה נשמות קדושות וירדו מחדש ניצוצי הקדשה בעמקי הקלפות. כמה צער גורם לקדשא בריך הוא ושכינתה, שהרי אותם הנשמות הם כמו אסור בבית האסורים ונואקים נאקת חלל ושכינה צועקת, מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי (ירמיה ח כג). ועליהם אמר דוד (תהלים עט יא) תבוא לפניך אנקת אסיר כגדל זרועך הותר בני תמותה וכו'. על זאת יחרד האיש וילפת ויהא רץ למצוה ובורח מן העברה (אבות ד, ב). ויזהר מאד בברכות הנהנין, שעל ידי הברכות נעשה הברור מן האכלים, ולכן יזהר מאד לאמרן כתקנן, שאם אינו נזהר נפש הוא חובל. וכל מעשיו יהיו לשם שמים (אבות ב יב) ובלבד שיכלכל דבריו במשפט על פי התורה במדה במשקל ובמשורה, ואז יצמיח קרן ישועה במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון:

בדיקה

חיובא רמיא עלן לבדק אחר האסורין מאד כדי שלא לכשל בהם, ובפרט בענין התולעים רבה המכשלה, שיש הרבה מיני פרות וירקות שנמצאים בהם תולעים, ורבים מעמי הארץ אין נזהרים ואוכלים אותם בלי בדיקה. וכן בחמץ, על הרב יש בו תולעים דקים לאלפים ואין נראים לעין, אלא כשיתן החמץ במראה נגד השמש אז יראה אותם רוחשים, ואין לו תקנה אלא לסננו תחלה בבגד עב ואחר כך להרתיחו על גבי האש ולחזר ולסננו. וכן בפרי התותים העידו שיש תולעים שאי אפשר למצאם על ידי בדיקה, וירא שמים ינהג בהם אסור לגמרי. וכן כתבו, שירא שמים לא יאכל ירק חי או כרוב כבוש אפלו על ידי בדיקה וכל שכן בלי בדיקה שהוא אסור גמור, וכבר צוחו על זה בספרים צעקה גדולה ומרה, שהרי כל אשר בשם ישראל יכנה לא יאכל נבלה וטרפה או בשר חזיר וכדומה אם יתנו לו כל כסף וזהב שבעולם, ואם ירצו לאנסו יסבל ענשים מרים עד מות ולא יעבר, אף על גב דחך יטעם לאכל אקלידי דחזירי וכדומה, וכי דיקת באכילת נבלה וטרפה וחזיר ליכא אלא לאו אחד ובאכילת תולעת אחת איכא ארבעה לאוין, ובאכילת נמלה וכל שרץ העוף חמשה לאוין. נמצא האוכל בלי זהירות ובלי בדיקה במעט רגע אוכל מאה תולעים ועובר תלי תלים של לאוין בשאט נפש בלי שום הנאה כלל רק ממעוט זהירות. על זה וכיוצא בזה נאמר (ישעיה ה יח) הוי משכי העון בחבלי השוא. הנה כי כן ושמת שכין בלעך אם בעל נפש אתה (משלי כג ב). וצריך להזהיר לעם על זה וכיוצא בזה, כי ישראל קדושים רוצים להיות גדורים ופרושים, אבל הם שוגגים, ה' הטוב יכפר בעדם. והמזהיר יזהיר כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים (דניאל יב ג) ולשומעים ינעם ואליהם תבוא ברכת טוב, אמן: