פלא יועץ/א

אהבה להקדוש ברוך הוא

אהבה להקדוש ברוך הוא אין מדה טובה הימנה, כי ממנה נמשך כל עבודת השם יתברך וכל היהדות. ואינו דומה עובד מאהבה לעובד מיראה. וכבר הרב "ספר הברית" העמיק, הרחיב והאריך לבאר שרש האהבה והיראה בטוב טעם ודעת. דברי פי חכם חן (קהלת י יב). אשרי אדם שוקד על דבריו. ולרגל המלאכה אשר לפני אבוא בקצרה ואכתב קצת הערות לעצמי ולאנשים אשר כגילי, כפי אשר למדתי מדברי הספר הנ"ל ושאר ספרים אשר ראתה עיני להיות לזכרון בין עיני, וה' אלקים יעזר לי על דבר כבוד שמו: והנה אהבה להקדוש ברוך הוא היא אחת מתרי"ג מצוות, והיא מצוה תדירית, אשר ביד האדם לקיימה בכל עת ובכל רגע על ידי זכירה, והיא מתקימת במחשבה והרהור בלבד, כי כאשר יתן אל לבו שראוי לאהב את ה' אהבה עזה, הרי זה מקים מצוה רבה. והנה אלו המצוות שמתקימות במחשבה לבד הם נקל לקיימן, שהרי האדם אינו יכול לעמד בלתי מחשבה אפלו רגע, ואם חושב במחשבות זרות והרהורים רעים במקום לחשב באהבת האל יתברך ויראתו וכדומה, אין זה כי אם רע לב, שעוזב מקור מים חיים לחצב בורות נשברים (ירמיהו ב יג), ובמקום שיכול לעשות מצוה, שנוטל עליה שכר, פתאים עברו ונענשו. ולכן ראוי לאדם להתחזק ברב עז ותעצמות להרחיק כל המחשבות זרות והרהורים רעים ולחשב מחשבות קדושות אפלו ברצוא ושוב, ותכף שזוכר אשר לא טוב עושה, שחושב מחשבות זרות, יצטער ויברח לו וידבק בקונו כאשר יוכל: והנה שני מיני אהבה הן האחת אהבה מחמת עצמו, כי יתן אל לבו כי דרך גבר לאהב את איש אשר יראה הנאה ממנו, אפלו הנאה מועטת, וכל שכן אם היא הנאה מרבה, וכל שכן אם נותן לו כל פרנסתו ודי מחסורו וגומל עמו חסדים טובים, אמור יאמר: במה אשלם לאיש הלזה, אשר עשה עמי חסד ומתנת חנם? אלו אחיה אלף שנים, לא אוכל שלם תודות לו; אם ישלחני למרחקים בחצי הלילה, אני חיב לשמע בקולו, לא אוכל להשיב פניו ריקם, כי הרבה אני חיב לו. ואם חברו הצילו מאיזה חלי או כאב גדול או מאיזה מום כבד וחסרון איבר יגדל אהבתו אליו, ואם הצילו ממות לחיים יגדל אהבתו יותר ויותר. וכזאת וכזאת כמה מדרגות יש לאהבה, גבוה מעל גבוה, ועל אחת כמה וכמה אהבה כפולה ומכפלת ראוי לאהב את הבורא, אשר כל הטובות שבעולם הן הבאות בידי שמים, הן הבאות בידי אדם כולם הם ממנו יתברך, כי הוא הנותן בלב ברואיו להיטיב אלו עם אלו, והרבה שלוחים למקום: ואם עברו על ראשו רעות רבות וצרות, ונצול מהם, חייב לאהוב לאל הפודה ומציל ועונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה, וכל שכן וקל וחמר אם גמל הקדוש ברוך הוא עמו חסד, שעינו לא ראה רעה ונצול מן הרעות המעתדות לבוא עליו והמתרגשות לבוא בעולם, שנמצא שגבר עליו חסדו יתברך, ועל זה אמרו (דברים רבה ב לז): כל הנשמה תהלל יה, שעל כל נשימה ונשימה חיב להלל, ויאמר נא ישראל במה נקדם ה' נכף לאלקי מקום (מיכה ו ו), אשר גמל עמנו טובות עד אין חקר ועד אין מספר, ובהיותנו עומדים ומכעיסים לפניו, לא כחטאינו עשה לנו ולא כעונותינו גמל עלינו. ואל יזוז ממחשבתו הנסח שאנו אומרים בשבח "נשמת כל חי": ואלו פינו מלא שירה כים וכו' ברעב זנתנו ובשבע כלכלתנו מחרב הצלתנו וכו', ויחשב בפרטי פרטות כמה וכמה טובות היטיב עמו מיום היותו ברחם אמו ומכמה רעות הצילו הן גלויות לו, הן נסתרות ממנו, על דרך שאמרו (נדה לא, א) (פסיקתא זוטרתא חקת כא, ט): אין בעל הנס מכיר בנסו, הן שבאו עליו ונצול, הן שהיו מעתדות ולא באו עליו על הכל חיב אדם לתן אל לבו ולאהב את בוראו אהבה עזה: וכל הטובות האלו הבל המה נגד טובת הנפש, אשר היא טובה גדולה באמת, אין ערך אליה. על זאת ישמח ישראל בעושיו, אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו, וקדשנו במצוותיו, ובחר בנו לשרתו ולברך בשמו, אשר באמצעות דברים אלו נזכה ונחיה ונירש טובה וברכה לחיי העולם הבא, אשר היא טובה גדולה, עד שאמרו (אבות ד, יז): יפה שעה אחת של קרת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. וזה יחשב בהיותו עובד על מנת לקבל פרס, אבל כאשר יגיע למדרגת היות כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס (אבות א, ג), אז ישמח יותר ויותר על אשר זכה להיות עבד למלך רם ונשא, איום ונורא, אשר לגדולתו אין חקר, ובחר בנו מכל העמים ומכל צבא המרום, וחשק בנו ואוהב אותנו, ורצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, וחפץ באהבתו עם היותנו אדם להבל דמה, זו טובה גדולה שאין כמוה לאשר יעמיק לחשב בגדלת הבורא, וכנגדו בשפלות האדם. מתוך כך יכיר וידע, כי טובה גדולה היא שבחר בנו וקרבנו לעבודתו, עד כי באמת אמרו (שם ד יז): יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. וידמה בדעתו מה נעשה יקר וגדלה לאיש שפל אנשים. אשר המלך חפץ ביקרו ובחר בו לעמד לפניו לשרתו אף שהוא בשר ודם טפה סרוחה כמוהו, על אחת כמה וכמה כמה מעלות טובות למקום עלינו, עד מקום שאין יד שכלנו מגעת, גדל הטובות שגמל עמנו בוראנו, יוצרנו ועושנו: ולפי האמת, מה שיש לשמח על טובות העולם הזה ועל ההצלות מן הרעות הוא, כי באמצעות החיים והטוב נוכל להגיע אל הטובה הגדולה, שהיא לעבד את בוראנו. וזו רעת המות והרע, שמונעים אותנו מעבד את בוראנו, שבלאו הכי דא ודא אחת היא; כי ימינו כצל עובר, והרעות והטובות של העולם הזה הבל המה, הבל הבלים הכל הבל, רק שאנו חפצים בחיים ובטוב באשר נראה לנו שהם מסיעים אותנו לעבודת השם יתברך שמו. וזה כונת אמרנו בשבח "נשמת כל חי" אחר אמרנו "ואלו פינו מלא שירה כים וכו"': "עד הנה עזרונו רחמיך", רוצה לומר: זאת שמחתנו על כל הטובות והצלה מן הרעות על כי עזרונו רחמיך לעבודתך: הנה כי כן, כל אחד ואחד לפי מה שעזרו הקדוש ברוך הוא לעבודתו כך חיב לאהב את בוראו על רב הטובה. שאינו דומה הטובה שיש לכל ישראל בכללות שנתן לנו תורת אמת, חקים ומצוות טובים לטובה שגמל למי שנתן לו כח ובריאות ויכלת מספיק וישוב והשקט ושלוה לעבודת השם יתברך שמו. ומי ששם חלקו מיושבי בית המדרש, נמצא שקבל טובה גדולה על האחרים; ומי שחננו ה' חכמה ודעת להתנהג במדות טובות וישרות ולהכיר בגנות האסורין והמדות רעות ולהתרחק מהן באפן שימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם בהיותו עושה הישר והטוב, זו טובה גדולה רבה ויקירא עד אין חקר. כל קבל דנא חיב אדם לאהב את בוראו אהבה עזה לפי רב הטובה, ויכנע מאד לפניו, ויאמר: (בראשית לב יא) קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך. במה אקדם ה' ואשלם תודות לו. וכזאת וכזאת החי יתן אל לבו ויעמיק ירחיב במחשבתו מחשבות טהורות עד שיתלהב לבו ברשפי שלהבת אהבת הבורא. ונכתב עוד מזה בעזרת השם בערך "שמחה", עין שם כי אהבה ושמחה דבר אחד הוא: ויש מין אהבה אחרת הבאה מצד השכל, והיא נקראת אהבת הרוממות. כי מי שיש בו שכל טוב, שמכיר מעלת האיש השלם ולבו חפץ בשלמות, אוהב את האיש השלם על שלמותו אהבה עזה; ועל אחת כמה וכמה שיש לאהב את הבורא יתברך, שהוא השלם האמתי בכל מיני שלמות בתכלית השלמות. אבל אהבה זו לא יתכן אלא בדומים, שחפץ בטוב והולך בדרך טובים, ולכן כל מה שירבה האדם לעסק בתורה ולקים מצוותיו יתברך כאשר הוא יתברך מקימם לפי שפקודי ה' ישרים וילך בדרכיו יתברך, כך תתרבה אהבתו אליו על שלמותו, וכל אשר ידיו תרפינה מן התורה ומן המצוות, כך יהיה נסוג אחור מאהבת הבורא, אם מצד שאין לו דמיון עם הבורא, ועוד שעוונותיו הן הם המסכים המבדילים בינו לבין אביו שבשמים, והם המקטרגים והמשטינים שמערבבין את מחו ברבות מחשבות עד שלא יזכר או לא יוכל להתמיד במחשבתו באהבת בוראו: ומאחר דאנן יתמי דיתמי, דלונו מאד והרבינו טמאה ואשמה, וחטאתינו מונעים הטוב ממנו, ואין אנו יכולים לכון דעתנו ליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא, הנה כי כן טוב לגבר שיקבע עתים לקרות מדי יום ביום או לפחות כפעם בפעם בספרים המזכירים היראה והאהבה וכדומה, כגון בספר הקדוש "ראשית חכמה" וספר החסיד של"ה וספר "חובות הלבבות" וספר "הברית" וכדומה. ובדברינו אלה אולי יש תקוה לקים במקצת מצות "ליראה ולאהבה", כי היראה נמשכת מן האהבה, כי לפי רב האהבה אם מפני הטובות שקבל ממנו ואם מפני רוממותו ושלמותו כך ירא מלעבר על רצונו ולהכעיסו ולצערו. גם מצות היראה היא מתקימת במחשבה לבד כמו שנכתב לקמן בערך "יראה". ומתוך מחשבת האהבה יהא נמשך מחמתו מחשבת היראה: ויכול האדם לעורר את האהבה ואת היראה מכל דבר גשמי וכדומה, כגון אם אוכל או שותה דבר שערב לחכו ותתענג בדשן נפשו בטיולים ושמיעת קול ערב ותשמיש המטה והרוחת מעות שעולה על גביהן וכדומה, יתן אל לבו אם כך אני אוהב זה הדבר, שהוא כלה ואבד הבל וריק, אשר בן לילה היה ובן לילה אבד, על אחת כמה וכמה שיש לי לאהב את הבורא, שהוא מקור כל האהבות והתענוגים וממנו תוצאות חיים וכל התענוגים. ויבריח דעתו מאהבת הדבר הגשמי וידבק באהבת קונו ואמור יאמר העבד: (שמות כא ה) אהבתי את אדוני! (שיר השירים ז ז) מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים! וכן כשיירא ויפחד מאיזה סבה מסבות מקרי הזמן, יתן אל לבו ויאמר: מה לירא מדבר זה אשר להבל דמה, יותר טוב לי אם את האלקים אני ירא. ותכף יחליפנה וימיר אותה רע בטוב, ויקבל שכר טיב ומצא כדי גאלתו: וכשם שאמרנו שהשגת האהבה והיראה הכל לפי רב המעשה ולפי רב הלמוד בתורה ובספרי מוסר, כך לפי רב האהבה והיראה ירבה אהבת התורה והמצוות. כי האהבה נכרת בעשית רצון אהובו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה (שה"ש ח ז). ולפי רב האהבה מטריח עצמו אפלו בטרדה גדולה, ויטה שכמו לסבל על כבד ימים רבים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו את בוראו, כמו שעושה באהבת הממון ושאר אהבות. ודיו לאדם שיאהב את התורה והמצוות כאהבת הממון, אהבת אשתו ובניו וכדומה. הלואי תהא כהנת כפנדקית! ובזה יודע אפוא אם הגיע למדרגת אוהב את בוראו כאשר יהיה שש על אמרתו כמוצא שלל רב (תהלים קיט קסב), ויקפיד על אבוד הזמן אפלו רגע מבלי לעסק בתורה ובמצוות כאשר יוכל יותר מאשר מקפיד על אבדת הון עתק, כי יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה (משלי ג טו). ובאמת אמרו (אבות ו, ב): אוי להם לבריות מעלבונה של תורה! שאין לך עלבון גדול מזה ממי שיכול להרויח רוח גדול ולעשות נחת רוח ליוצרו, ואינו חושש. ואם עוסק בשחוק ושיחה בטלה, עליו הכתוב אומר (ירמיה ב יג): אתי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות נשברים. אשרי אדם שומע להיות מחשב שכר מצוה, שעושה בה נחת רוח ליוצרי, כי יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. וביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס, שלא יהא אוהב כסף יותר מאהבת הבורא. וכל המניח עבודת בוראו מעסק בתורה או בשום מצוה הבאה לידו מפני סבת דבר מה, נמצא שאוהב אותו הדבר יותר מן הבורא, וכדי בזיון וקצף. ובכל מה שעוסק מעניני העולם הזה יחשב על התכלית שעוסק באותו דבר כדי שיהיה לו עזר לעבודת האל יתברך שמו, וכל מעשיו יהיו לשם שמים על דרך הכתוב (משלי ג ו): בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך. זה כלל גדול בתורה, כי מתוך כך לא יצא מן השורה וישקל בפלס כל מעשיו במדה במשקל ובמשורה, ונמצא שכל ימיו רק עסוק על התורה: ויש הרבה מיני אהבות שמטלות על האדם, וכלן נמשכות מאהבת הבורא. זה יצא ראשונה. ואחריה:

אהבת עצמו

אהבת עצמו - כי טבע הוא באנוש שהטביע בו הבורא, שיהא אוהב את עצמו, ואדם קרוב אצל עצמו ואוהב את עצמו יותר מכל העולם ומכל דבר שבעולם, כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו. אבל יש רעה חולה, רעת היצר הרע שאוחז שמורות עינים ועושה את האדם שיהא כחולה וכשכור אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, וגורם רעה לעצמו, מנפש ועד בשר יכלה באפן שאין שום שונא בעולם יכול להרע לו כמעשהו ממנו, וזה שטות גדול. ובאמת אמרו (סוטה ג א): אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. שמי שהוא שוטה, לפעמים יביאהו שטותו להיות מאבד עצמו לדעת, רחמנא לצלן. ומי שיש לו מח בקדקְדו יתן אל לבו, שראוי לאדם לאהב את עצמו גופו ונשמתו אליו יאסף שכר טוב בעמלו, שתתענג בדשן נפשו ואף בשרו ישכן לבטח: ולפי השכל הישר ראוי לאדם לאהב את גופו יותר מממונו, וטוב פת חרבה בשלוה ומנוחה מהון יקר נפיש בטרחא (משלי יז א). ואם הרחיב ה' את גבולו, יתן לכסף מוצא להמציא מרגוע לגופו, ולא יהא עמל בעולם הזה על בצע כסף, אלא אם יש לו ייטיב לגופו, ויהיה גומל נפשו איש חסד, ובלבד שלא יהא בסובאי יין, בזוללי בשר, אוכלים למעדנים, מרבים בטיולים ימים ולילות, מרבים במשגל כתרנגולים, כי כל אלה מנפש ועד בשר יכלו, כאשר יתבאר עוד במקומו. ועל הכל צריך שמירה מן הכעס, שהרי אמרו (קהלת יא י): הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך: ומי שאינו נשמר מכל דבר המזיק לגופו, נמצא שהוא אויב לעצמו ומבקש רעתו ועתיד לתן את הדין, שאם החובל באחרים עברה היא בידו, על אחת כמה וכמה החובל בעצמו, ועוכר שארו אכזרי. ועל אחת כמה וכמה צריך לשמר עצמו במקום דאיכא אפלו ספק ספקא של פקוח נפש, ואם מכניס עצמו למקום סכנה על הנאת ממון, נמצא שממונו חביב עליו מנפשו, ואם עושים לו נס, מנכין לו מזכיותיו, נמצא שמוכר זכיותיו ורב טוב הצפון לו לעולם הבא, מתן שכרן של מצוות, על ממון כל דהוא, שהוא כלה ואבד וגם ענוש יענש, וכדאי הוא להתחיב בנפשו על דעבר אמימרא דרחמנא שהזהיר: השמר לך ושמר נפשך מאד (דברים ד ט), ונשמרתם מאד לנפשתיכם (שם טו). לכן לא יעמד אדם במקום סכנה, כגון בדרכים שהם מסכנים או דרך ימים ונהרות, אלא אם כן הוא מכרח בהכרח גמור משום כדי חייו, ויוליך עמו אנשים מזינים ללוותו כדי למעט הסכנה על פי דרך טבע. ואם יכול לילך דרך יבשה, לא ילך דרך ימים ונהרות, שהם יותר מסכנים. ולפי מה שהיא הסכנה, כך אם עושים לו נס מנכין לו מזכיותיו. ולכן כל מה שיוכל למעט הסכנה על ידי ממון או טרחה יתרה, הרי זה זריז ונשכר, והשבח יתר על ההוצאה, ומצות ונשמרתם מאד שמקים כדאי היא שתגן להצילו מכל צרה ולהניח ברכה אל ביתו, ויהיה שלם בגופו שלם בממונו (ונכתב עוד בזה לקמן ערך "שמירה "): ועקר אהבה שיאהב את עצמו גופו ונשמתו צריך שיהא נמשכת מאהבת בוראו, כמו שאדם אוהב את כלי תשמישו ומקפיד עליהם שלא יטנפו ולא ישברו מפני שאוהב את עצמו ורוצה להשתמש בהם, כך יקפיד על גופו ונשמתו יותר ויותר שלא יטנפו ולא ישברו, שהם כלי שרת לשרת בהם לפני האדון ה'. וזה יהיה כל כונתו בשמירת גופו ונשמתו, ויכלכל דבריו במשפט, וה' יהיה בעזרו והיה אדירו:

אהבת הבנים והבנות

אהבת הבנים והבנות - אהבת הבנים והבנות גם כן הטבע מחיבו מאחר שהם עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ואפלו עורבא בעי בני. אבל צריך לזהר שלא תהא אהבה מקלקלת השורה, שלא ליסר בנו ולהרבות לו געגועין וחבה יתרה, וכבר אמר שלמה בחכמתו (משלי יג כד): חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר. ועקר האהבה היא אהבת הנפש, ונכלל בזה אהבת עצמו, כי ברא מזכה אבא, וכתיב (שם כט יז): יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך. לכן יזהר האדם להתנהג עם בניו בתוכחת מגלה מאהבה מסתרת, הכל לפי מה שהוא הבן: בקטנותו אולת קשורה בלב נער, שבט מוסר ירחיקנה ממנו (שם כב טו); אבל יזהר האב שלא להתאכזר על בנו ולהכות אותו בכעסו מכה טריה מכת אכזרי, רק בנחת ינהלנו וברחמים יכנו על הרגלים, לא במקום שיכול לעשות בו מום כגון בין העינים. וכשהוא יותר גדול תחת גערה במבין (שם יז י). וידוע (מו"ק יז, א) שהמכה בנו גדול עובר משום לפני עור וכו', ולא גדול גדול ממש, אלא לפי מה שהוא הבן ולפי מדותיו. וכשהוא יותר גדול, שאינו מקבל גערה לשון רכה תשבר גרם (משלי כה טו). ולא יקל בכבודו בפני אחרים למען לא יבאיש את ריחו. ויותר צריך לזהר במה שהזהירונו רבותינו ז"ל (שבת י ב), שלא ישנה לבן בין הבנים, כי קשה כשאול קנאה (שיר השירים ה ו). הכלל הוא: לפי דעתו ומדותיו של בן, האב צריך להתנהג עמו באפן שלא יחטא, ואם יחטא לו ימהר למחל לו לבל יענש בנו בסבתו, ולא ידקדק כל כך עמהם, ולפעמים יעשה עצמו כחרש לא ישמע וכאלו אינו רואה, ולפעמים יבטל רצונו מפני רצונם. וזה כלל גדול הרוצה לזכות את נפשו ונפש בניו אחריו: והעקר לעשות נחת רוח לפני אבינו שבשמים, ישתדל בכל עז ותעצומות ללמד את בניו תורה. ומה טוב חלקו ומה נעים גורלו אם יהיו בניו תלמידי חכמים! ישמח האיש ביוצאי חלציו בעולם הזה ובעולם הבא. ולפחות ימסר נפשו להשתדל בכל נפשו ובכל מאודו לבל יהיו בניו עמי הארץ, כי רבה רעת עם הארץ באין מבין. כי יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות. ואין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד (אבות ב, ה). ואם לא יוכל לזכות לכל בניו לכתרה של תורה, לפחות יהיה לו בן אחד בין הבנים תלמיד חכם שתורתו אמנותו. וישפך נפשו לפני ה' שיהיו בניו בעלי תורה, שלמים במדות ובדעות. וגם יתענה לפעמים על זה, כדי שלא יהיו חטאתיו מונעים הטוב מבניו. וביותר צריך האדם לפקח עיניו על בנותיו, כי לא ידע האדם מה יהיה מנת חלקן, לכן יזהר להרחיקן מכל מדות רעות, וללמדן כל מיני מלאכת נשים, ולהרגילן במעוט שנה ובכל מדות טובות, וליעצן בעצות טובות איך תתנהג עם בעלה בדרך הישר והטוב באפן שתמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ובעיני בעלה: וכל ערום יעשה בדעת, ועיניו תחזינה מחשבות ילדיו ותחבולותיהם, ולו בכח יגבר להרחיק בנו מהיות איש יודע ציד. ומדבר שקר ירחיקנו, כי האמת יסוד בנין. ויתאמץ להרחיק בנו מדבר נבלה ומלהוציא מפיו שבועה, וכן ירחיקנו מכל נדנוד אסור ומן הכעור ומן הדומה לו, ובפרט מחטאות נעורים צריך שמירה יתרה ודעת וזהירות וזריזות. ואל יאמן בבניו ואל יבטח לומר: לא ירד בני בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד, כי אין אפוטרופוס לעריות (כתובות יג, ב, חולין יא, ב). וכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו (טוכה נב, א), והרבה ילדות עושה, והרבה חברים הרעים עושים (סוטה ז א במשנה). ולכן יאזר חיל להרחיק בניו מן החברותא ככל הבא לידו ולהשתדל עליהם בכל עז שילכו בדרך טובים וארחות צדיקים ישמרו (משלי ב כ). זהו עקר צער גדול בנים, ולפם צערא אגרא (אבות). ישמח ביוצאי חלציו בעולם הזה, ותגל נפשו לעולם הבא: וגם אהבה זו צריך שתהא נמשכת מאהבת המקום, שישתדל להיות מרבה לקבץ פועלים למקום, כי זה כל פרי הבנים והבנות שיהיו עושים רצון קוניהם, שאר יהיו בנים לא אמון בם (דברים לב כ) ההעדר טוב ממציאות הרע. לכן זה יהיה כל מגמתו באהבת בניו לקים מצות בוראו לעשות נחת רוח ליוצרו:

אהבת איש ואשה

אהבת איש ואשה - אהבת איש ואשה הוא דבר שבחובה שיהא ביניהם אהבה עזה. ונתחיל באהבת איש לאשתו, כי ידוע מאמר חז"ל שאמרו (יבמות סב, ב), שחיב לאהבה כגופו ולכבדה יותר מגופו. אפס כי לא ימנע באהבתו אותה מעבודת השם יתברך. וכבר הזהיר התנא (אבות א, ה) אל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו, שכל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנם. ואמרו רבותינו ז"ל (ב"מ נט, א): ההולך אחר עצת אשתו נופל בגיהנם. אי לזאת כל ערום יעשה בדעת, וכמו שאמרו (סנהדרין קז ב), שתהא שמאל דוחה וימין מקרבת. ועקר האהבה היא אהבת הנפש, ועליו מטל להוכיחה בנעם שיח, ולהדריכה בדרכי הצניעות, ולהרחיקה מלשון הרע וכעס וקללות והזכרת השם לבטלה וכהנה סדר נשים סדר נזיקין, ולהזהירה בדקדוקי המצוות, ובפרט בכל תפלות וברכות הנהנין ושמירת שבת וכדומה. ומה טוב ומה נעים ללמד לה דברי מוסר ולהגיד לה דברי חז"ל בכל הענינים הנוגעים לה וחמר שבהן, כי אז יחרד לבה ותזהר יותר מן האיש: והנה לא צריכא למימר למי שהיתה לו מה' אשה משכלת ומצא אשה טובה, כי בודאי חוט של חסד משוך עליה וחביבה על בעלה. אמנם ביותר צריך לזהר גברא דנפל בחלקה גרמא בישא, אשה קשה, הוא עומד בנסיון גדול וצריך חזק להתנהג עמה בשלום ורעות לכבוד השכינה, כי הדברים עתיקים. ויתן אל לבו כי בארזים נפלה שלהבת (מוע"ק כה, ב) עד שאמרו (יבמות סג א): דינו שמצילות אותנו מן החטא קלות, ואמרו אנשי: אשה שערה ארך ודעתה קצר, לכן ממנו צריך שיבוא השכל. ואם עוברת על דעתו ומכעיסתו, ישמר רוחו לבל יכעס עליה, ואין צריך לומר לבזותה ולקללה ולהכותה, חלילה וחס, כי זה מנהג בורים וריקים ופוחזים, ונפשו הוא חובל, רק בפה רך וחך מתוק יוכיחנה, ועל כל פנים על יסבל ויהיה עלוב ולא עולב, ויקבל עליו דין שמים בשמחה, כי מה' אשה לאיש. ולפי מאמר רבותינו זכרונם לברכה (עירובין מא, ב), שאמרו, שמי שיש לו אשה רעה אינו רואה גיהנם, היה ראוי לבקש אשה רעה אם היה יכול לעמד בנסיון לפי חמר דין גיהנם, וכיון שעומד בנסיון לא יירש תרתי גיהנם, אלא יקבל באהבה ויקבל שכר טוב בעמלו: וגם צריך להתחזק לעורר את האהבה למען לא יהיו בניו בני שנואה, חס ושלום, ולפום צערא אגרא (אבות). והגדר למנע דברי ריבות מביתו הוא שלא לדקדק כל כך בהוצאות הבית על כל פרוטה ופרוטה, כי קשה כשאול אשה רעותה קנאה. לכן איש אשר כברכתו ירבה כבוד ביתו דבר בעתו, ויפיס את אשתו, כי אין הברכה שורה בתוך ביתו אלא בשביל אשתו (ב"מ נט א), וגדול שלום הבית עד שהתר למחק השם הגדול לתן שלום בין איש לאשתו (נדרים סו, ב). לכן לו בכח יגבר איש להעביר רעה מביתו ולהשרות שכינה בביתו: ומכלל האהבה שלא ירחיק נדד בדרך רחוקה זמן וזמנים, כי מלבד שהוא גורם רעה לעצמו, כאשר נבאר בערך "מחשבה" בסיעתא דשמיא, עוד בה צערא דגופא לאשתו, כי עזה כמות אהבה (שיר השירים ח ו), ובהפרד ממנה בעלה היא עניה צוער"ה, חיי צער תחיה. ולפחות יזהר לפיסה בדברים באגרת שלומים למרס בדם האהבה, ואשר תשיג ידו הן ישלח איש כפעם בפעם מתנות וחפצים להחיות לב נדכאים ולשמח את נפש אשתו ולהפיג צערה, ולמצוה רבה תחשב אם מעט ואם הרבה: וביותר יגדל החיוב על האשה לאהב את בעלה ולכבדו כמלך בגדוד ולירא ממנו ולמלאת חפצו ורצונו בכל כחה, וכל מגמתה ודעתה צריכה להיות, להשתדל לרדת לסוף דעת בעלה ולדעת מה חפצו, ולעשות רצונו כרצונו למען תמצא חן בעיניו. ועקר האהבה היא אהבת הנפש תמסר נפשה לסיעו בעבודת השם יתברך שמו, כי זה חלקה. ובמתק שפתיה תדבר אליו אם צריכה להדריכו בדרך טובה, ולנחמו בעת צרתי. ותקום בעוד לילה לעררו ולעבדו שכם אחד לעבודת השם יתברך שמו, ואין צריך לומר שתזהר בכל עז שלא להיות גרמא בנזיקין שיתבטל מעבודת השם יתברך שמו בעבורה, חס ושלום, כי האשה ההיא תשא את עונה. מה אדבר, כי לא כל הדעות שוות, רק הכל לפי מה שהוא אדם צריכה להתנהג עמו לפי מדותיו בחן ושכל טוב כדי שיהא זווגן עולה יפה באהבה ואחוה. חכמות נשים בנתה ביתה (משלי יד א), ואשה יראת ה' היא תתהלל (שם לא ל). כי מלבד שצריכה להיות צנועה, כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה יד), למען לא תחטיא את האנשים בעינא ולבא, וצריכה להיות מתקשטת לבעלה וזהירה בנקיות וטהרה ובסדר ההוצאה למען לא יחטא בעלה בהיות נותן עיניו באחרת, אך גם זאת מעשיה יקרבוה ותהי נושאת חן בעיני בעלה: והנה אשה אשר בחיק ירא אלהים תנתן ומה גם אם תמצא תורה וגדלה, הא ודאי פשיטא שתכבדנו ותאהבנו אהבה עזה, אמנם ביותר צריך לזרז לאשה שנפל בחלקה איש קשה במדותיו ובדעותיו, נבזה וחדל אישים, חסר כל טוב לא משום זה יקל כבודו בעיניה ותבוז לו בלבה, חס ושלום, רק על כל פנים תזהר בכבודו, כטוב כחוטא, כנקלה כנכבד, כי דבר המלך מלכו של עולם עליה, ומה לה בהדי כבשי דרחמנא, כי אלקים מושיב יחידים והוא מזוג זווגים, על כן כל מה שמטל עליה לעשות, תעשה. הא למה זה דומה, לאיש אשר המלך חפץ ביקרו ועשאו משנה למלך, שכל העם חיבים לנהג בו כבוד אפלו אם הוא איש צרוע או זב כן הדבר הזה. וכאשר תזהר האשה במצות נדה חלה והדלקת הנר, כן תזהר בכבוד בעלה, כי כן צוה לה המלך, ויגדל שכרה כאשר מעשיה מוכיחים שעושה הדברים לשם פעלם ומקימת גזרת מלכו של עולם. ואמרו רבותינו ז"ל (תנדא' ר ט): אין לך אשה כשרה בנשים אלא מי שעושה רצון בעלה. וכל הנשים תוסרנה ממעשה שהובא בש"ס (נדרים סו! ב) גבי בבא בן בוטא באותה אשה שחלקה כבוד לבעלה והכתה על ראש בבא בן בוטא על שעשתה רצון בעלה. על כן כל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן (אסתר א כ): ויש נשים חסרות מדע, שעושות מריבה עם בעליהן על צרכי הבית שאינו מביא, והוא שטות גדולה. ממה נפשך: אם הבעל עני ואין ידו משגת דיו צערו ודחקו ובשתו וכלמתו, שמתביש לגלות לאשתו שאין ידו משגת. וצריכה האשה להיות בעלת שכל ולא תוסיף צער על צערו, אלא אדרבא, תנחמהו בנעם שיח שפתותיה ותאמר לו: אל תצטער על חסרון כיס, כי לא יזנח לעולם ה' ויבואו ימים אשר יש בהם חפץ, שנשבע לחם ונהיה טובים, או יהיה נחת שלחננו מלא דשן לעולם הבא, כי לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות, והעולם הזה הבל וריק, יקום אבי אכל בשמחה לחמך, כי גם על הלחם לבדו יחיה האדם. וכהנה דברים טובים תדבר לו בחן וחסד, עד שיהא שמח ויתן הודאה על חלקו, גרמא טבא דנפל בחולקיה: ואם הרחיב ה' את גבול בעלה ואף על פי כן הוא מקמץ בצרכי הבית או מאחר להביאם מחמת איזו סבה מה אכפת לה את אשר הביא תתן לפניו ויאכל. האם יוכל לומר לה למה לא עשית לי מטעמים כאשר אהבתי, תאמר לו מאין לי לעשות את אשר לא הבאת. ואם על מלבושים ותכשיטין ותענוגות בני אדם עושה מריבה, גם זה הבל ורעות רוח, כי טוב פת חרבה ושלוה בה (משלי יז א). ואם השם הגדול שנכתב בקדשה התר למחק מפני שלום הבית (נדרים סו, ב), על אחת כמה וכמה שצריכים איש ואשה למחל ולבטל רצונם מפני שלום הבית. וצריכה האשה לחוש שמא בעלה אינו כל כך אמיד כפי שחושבת היא ואין רצונו לומר לה שאין ידו משגת, שחושב שבזה מתרע מזלה, וכדומה טענות מספיקות שיש לו שלא למלאת רצונה. לכן לא תדחק את השעה ולא תעבירנו על דעתו להרבות בהוצאה על כרחו שלא בטובתו. וכן צריכה האשה לחוש כשבעלה כועס עליה על לא דבר, שמא היה לו שום צער בשוק ומרב שיחו וכעסו דבר עד הנה, כדאמרי אנשי: יכול או לא יכול עם אשתו מתקוטט. וצריכה לסבל, ולא תכעיסנו ולא תצערנו יותר: וזה כלל גדול, כי יהיה ריב בין אנשים או בין איש לאשתו, והאחד היה פוטר מים ראשית מדון (משלי יז יד), ויצא מן השורה ופער פיו לבלי חק, לו בכח יגבר שכנגדו שלא להשיבו דבר בשעת כעסו מטוב עד רע, אלא ימתין עד יעבר זעם, ואחר עבר יום או יומים אז יוכיחנו על פניו בשלום ובמישור ובלשון רכה, ויאמר לו: מדוע ככה עשית? מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי וכעסת עלי גם כעס על לא חמס בכפי? הייטב בעיני ה'? וכדומה דברים טובים. עושה זאת אוהב שלום ורודף שלום, והיה שלום בחילו שלוה בארמנותיו. הן הם מקימי עולם. כמאמר רבותינו ז"ל (חולין פט א) על פסוק (איוב כו ז) תולה ארץ על בלימה, שהעולם מתקים על מי שבולם פיו בשעת מריבה, כי בזה יהיה המחלקת עקר שאינו מוליד: ואשה אשר נפל בגורלה איש רע ובליעל, מכה ומקלל, דורס ובועל תקבל עליה דין שמים, ותסבל ולא תבל לכפר על נפשה, כי טוב שכרה לעולם הבא. ואשת חיל אשה משכלת לא תגלה חרפת בעלה ורע מזגו וטבעו לבריות, וקולה לא ישמע, למען לא יתבזה בעלה ולא יוסיף לשנא אותה על אשר גלתה את חרפתו, כי אז יעשן אפו, וחמתו בערה בו, ויוסיף להכותה על אלה מכה רבה, וכל שכן שלא תגלה לאביה ואמה ואחיה שום דבר מרעתה ודחקה וצערה, כי מה בצע לה בצער אביה ואמה ואחיה, שיצטערו צער בנפש, עוד שאש תוקד בקרבם על צרת הבת, ויצאו לקראת נשק, ויעשו מריבה עם בעלה עד שתהא שלהבת המחלקת עולה, והאשה ההיא תשא את עונה, ואוכלת פרות בעולם הזה, שתהא שנואה מבעלה ויוסיף להרע לה על אשר גלתה דברים שבינו לבינה: ולכן אביה ואמה וקרוביה, אם דעת ותבונה בהמה, אף אם הגד להם רעת הבת כי רבה, יעשו עצמם כאלו לא ידעו כלל, ויקבלו את בעלה בסבר פנים יפות לטובת בתם. ואף אם ירצו להשמיע קולם ולהוכיחו על פניו, יבקשו אפן להראות כאלו הקול נשמע מן השכנים, ששמעו בעד החלון, וכדומה. והיותר טוב שלא תגלה כלל כמו שאמרנו, כדי שלא לצערם ושלא ישנאו אותו בלבם, אלא תהיה ככלה שנמצאת שלמה בבית חמיה ורדופה לילך להגיד שבחה בבית אביה, ותאמר להם שהכל טוב לה בביתה, ולמצוה תחשב לה שתשמח לב אביה ואמה וקרוביה, וראויה היא שתגן לתן לה אחרית טוב. ויותר שתוכיח אותו היא בעצמה בעת רצון בנעם שיח, בחן וחסד, בודאי עושים פרות יותר, כי באמת אמרו (משלי כה, טו): לשון רכה תשבר גרם. וגם תשפך נפשה לפני ה' מדי יום ביום, אולי יחנן ה' לה ותפלתה תעשה פרות להחזיר את בעלה לדרך טובה, והיא גם היא תמצא מנוחה: ומכלל אהבת אשה לבעלה הוא, שתתפלל עליו לפני ה', כי תפלת האשה מתוך שלבה רך ודמעתה מצויה, אם צועקת היא אל ה' מתוך קירות לבה בודאי תפלתה תעשה פרות. וכן צריכה האשה להתפלל על בניה, כי בשלום בעלה ובניה יהיה לה שלום, ומי יחוס עליהם יותר ממנה. (ואם יהיה אלקים עמדי ואסדר קנטרס סדר נשים כאשר עם לבבי, אכתב גם תפלות שיכות לנשים בסיעתא דשמיא.) כל קבל דנא תזהר ותשמר האשה שלא למסר דין על בעלה ושלא להוריד עליו דמעות, דנהי שעליו מטל יותר לזהר כמאמר רבותינו ז"ל שאמרו (ב"מ נט, א): לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה לבוא פרענות על המאנה אותה ומצערה, אבל גם היא תתן אל לבה, שאם רעה תבוא על בעלה, חס ושלום, היא נוטלת חלק בראש ונפשה היא חובלת. וכל העם ישמעו וייראו ממעשה שהובא בש"ס (כתובות סב, ב) באשת רב פלוני, שהיתה מצפה אל בעלה שיבוא מן הדרך, ואחר ולא בא, והורידה עליו שתי דמעות מתוך צערה, ותכף מת בעלה על ידה, אף על פי שהוא לא עשה עמה רעה ולא נתכון לצערה. וכמדמה שיש רגע באפו שגורם שימות האדם על סבה קלה, רחמנא לצלן. לכן יחרדו בנים שלא לצער נשותיהם, ותאחזמו רעד לנשים שלא להוריד דמעה על בעליהן, כי אם לבקש רחמים עליהן. הן אלה קצות דרכי הישר לאיש ואשה שזכו, ישמע חכם ויוסף לקח. וכבר יש בספר "שבט מוסר" למורנו הרב אליהו הכהן, זכרונו לברכה, פרק א' בסדר הנהגת איש ואשה, יעין שם, וכה יעשו וכה יוסיפו להתנהג זה עם זה בדרך טובים על פי מדותיהם, למען תהיה שכינה שרויה ביניהם בהיות שלום באהליהם: ומצוה זו מטלת על אביה ואמה של האשה ליעצה קדם נשואין ואחר כך, שתעשה כדברים האלה וכזאת וכזאת, ושתזהר מאד בכבוד בעלה וכבוד חמיה וחמותה ואחים ואחיות של בעלה ונשי אחים ובעלי אחיות וכל קרוביו לכבוד ה' שצוה עליה שתזהר בכבוד בעלה, וכל מה שתכבד את קרובי בעלה עבידת ניח רוחא לבעלה, ותמצא חן בעיניו, ולמצוה יחשב לה. וכבר מלתא אמורה, שאין צריך לזרז להיות אוהב שלום ורודף שלום אלא למי שהשלום בורח ממנו ויש לו טענות מספיקות לעשות ריב ומדון, עליו המצוה הזאת להיות רודף שלום לכבוד אדון השלום. אבל צריך לזרז את האשה שלא תקל ראש ולא תרבה שיחה ושחוק וקלות ראש וכל שכן שאר קריבות דעת עם קרובי בעלה, אלא תהיה בבית חמיה כבודה וצנועה מבית ומחוץ, ולא תחטיא לשום אדם, כי על עברות כאלה נשים מתות ילדות או יולדות בנים משחיתים או בנים ובנות מתים כשהם קטנים, אבל הנזהרים זוכים לזרע אנשים, כשרים וקדושים, ויגיעו להיות ישישים, שמחים וששים:

אהבת לומדי התורה ויראי השם וחושבי שמו

אהבת לומדי התורה ויראי השם וחושבי שמו - אהבת לומדי התורה ויראי השם וחושבי שמו גם היא נמשכת מאהבת המקום, כי מי שיש לו אוהב נאמן הוא אוהב גם את בניו ובני ביתו. ועוד כיון שיש לו אהבה עזה עם אוהבו ומבקש טובתו בכל נפשו ובכל לבבו, כל העושה טובה ונחת רוח לאוהבו הוא אוהב אותו. ועוד שכבר אמרנו שהשכל מחיב לאהב את איש חמודות, שלם במדות ובדעות, כל שהוא בדומה לו בעל חמודות או אוהב את השלמות אף אם אינו בו. הנה מכל אלו הטעמים ראו לעורר את האהבה ללומדי התורה וליראי ה' וחושבי שמו (מלאכי יג טז), שיהיו חביבים כבבת עינו. והנה שכרו אתו, כמאמר רבותינו ז"ל שאמרו (שבת כג ב): מאן דרחם רבנן, הוין לה בנין רבנן. ועקר האהבה היא בלב, אבל צריך שתהא נכרת גם כן במעשה, שאם הרחיב ה' את גבולו, יהא מחזיק ביד לומדי התורה בכל נפשו ומאדו, ויהיה עושה ומעשה; ואם אין ידו משגת, על כל פנים יעשה בגופו גדול שמושה כל אשר בכחו באפן שיהא בלי טרדא עומד על המשמר על התורה ועל העבודה, וגדול המעשה, וכמו שנכתב עוד בזה לקמן, ואין צריך לומר שצריך שישמר נפשו מאד שלא לצער תלמיד חכם ושלא ימצא שום תלמיד חכם מקום קפידא עליו, וכבר הזהיר התנא (אבות ב, י, תנחומא יתרו יב): הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה וכו': ואם גדול חיוב האהבה לתלמידי חכמים אפלו אינם קרוביו, שהכל כקרוביו, על אחת כמה וכמה אם התלמיד חכם הוא קרובו ממשפחתו שחיב לאהבו יותר ויותר, וחובה מטלת על אחיו וכל קרוביו להחזיק בידו ביתר שאת ויתר עז שיעמד על המשמר על התורה ועל העבודה. וזאת תהיה להם לתהלה לשם ולתפארת, ובזה עושים כבוד לאביהם שיהיה לו ניח רוחא על ידי בנו התלמיד חכם, וגם הם יקחו חלקם, זה חלק איש מכל עמלו אשר יעמל, ונמצא שעושה חסד עם המתים ועם החיים. לכן אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה (ישעיהו נו ב). עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאשר (משלי ג יח): אמנם לא מפני שאדם מספק צרכי התלמיד חכם יקל בעיניו, חס ושלום, ואל יחזיק טובה לעצמו שהוא זן ומפרנס אותו, כי חלקו מנח בתוך נכסיו, כמו שאמרו על הפסוק (שמות כב כד): את העני עמך, ושליחותה דרחמנא הוא דעבד, ולא עוד אלא שיותר ממה שעושה העשיר עם העני עושה העני עם העשיר, שזוכה בעבורו לעולם שכלו טוב, כמאמרם ז"ל (רות"ר ה ט, ויק"ר לד ח) על פסוק (רות ב יט) האיש אשר עשיתי עמו היום בעז לכן יזהר בכבודו. וגם התלמידי חכמים צריכים לזהר בכבוד אחיהם העשירים, המהנים אותם ומחזיקים בידם. שאם אמרו (עירובין פו, א), שרבי ורבי עקיבא היו מכבדים את העשירים אף שלא היו צריכים מהם, כל שכן מי שצריך להם ונהנה מהם דחיובא רמיא עלה שלא להיות כפוי טובה ולכבדם קצת ולטרח קצת עליהם למעבד להו ניח רוחא, וחבה יתרה יהא נודעת להם, וילמדו אליהם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון (שמות יח כ) בנעם שיח ולשון חבה, טובה תוכחת מגלה (משלי כז ה) מאהבה, וישתתפו בצרתם לנוד להם ולהתפלל עליהם, ותמיד תהיה תפלתם עליהם למען ישכילו בכל אשר יעשון, ובכל תורתם ומעשיהם הטובים יכונו גם עליהם. וכזאת וכזאת ישמע חכם ויוסף לקח (משלי א ה), ויעשה באפן שימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם:

אהבת רעים

אהבת רעים - ידוע הדבר כמה גדלה מעלת אהבת רעים, עד שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד) ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, ופרשוה רבותינו ז"ל (שבת לא, א), דרצונם לומר דעלך סני לחברך לא תעבד. והנה לפי גדל הטובה, כך יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, עד שבעוונותינו בעון שנאת חנם חרבה עירנו ושמם מקדשנו וגלינו מארצנו, ועדין השטן מרקד בינינו לשטננו, איש לבצעו פנה ואינו חושש לתקלת חברו, ויש שהוא שמח לאיד, ויש שבשביל הנאה כל דהוא איש את רעהו חיים בלעו. אוי לעינים שכך רואות כי עינינו תכלינה אל צפיתנו צפינו לישועה, ומושיע אין כל עוד שמדה זו מצויה בינינו. לכן צריך להתחזק לעורר את האהבה. ופרטי אהבת רעים כבר בארם לארך ולרחב ב"ספר הברית", ואני אבוא בקצרה. והוא, שצריך לקים בענין זה "סור מרע ועשה טוב" (תהלים לד סו), וצריך לסור מרע בדבור ובמעשה: בדבור דעלך סני לחברך לא תעבד. צריך לזהר ולהשמר מלדבר אל חברו או על חברו שום דבור שאינו רוצה שידברו לו או עליו, ובזה נכלל לשון הרע ואונאת דברים וכהנה רבות. וכן על זה הדרך צריך לסור מרע: במעשה שלא להזיק בחברו או לגרם לו שום נזק, כל דלא ניחא לה שיעשו לו. וצריך להעמיק בזה, כי רבו הטעיות היצר הרע. וביותר צריך לזהר במקום שיש חסרון כיס, שאדם עשוי לאורויי התרא לנפשה ולנטות אחרי הבצע המגיע לו אפלו בהפסד חברו. ולא לחנם אמרו (ערובין טה ב): אדם נכר בכיסו אשרי איש ירא את ה' ואוהב את ה' בכל מאדו ולא יטה אחרי הבצע: וכן צריך לקים במצוה זו "ועשה טוב" בדבור ובמעשה: בדבור לדבר דברים טובים ונכונים לשמח אנשים, כגון בשורות טובות ועצות טובות ולהרים מכשול מדרך חברו, להודיע לו אם יודיע שיגיע לו שום נזק בשום אפן ולנחמו בעת צרתו וכהנה רבות. ובמעשה עשות חסד בגוף ובממון. כאשר חפץ שיעשו לו ושירחמו עליו ושידחקו עצמם כדי לרחם עליו, ככה יעשה למען עשות חסד ולקים מצות ואהבת לרעך כמוך. אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה (ישעיה נו ב). לפם צערא אגרא (אבות), כי לפם צערא עושה נחת רוח ליוצרו. וכרחם אב על בנים ואח לצרה ילד (משלי יז יז) כן איש את רעהו יעזרו, כי כלנו בני איש אחד נחנו (בראשית מב יא), אחים אנחנו. וכאשר יחוס על אחד מאיבריו כן צריך לחוס על כל אדם מישראל, כי כלנו כאיש אחד כגוף אחד: והנה האדם אוהב את עצמו ואת בנו ואת אחיו מפני שהטבע מחיבו, אבל לגבי חברו במקום שסובר דאית לה פסידא או טרחא דגופא, אהבת עצמו גוברת עליו, ומה גם שלהיות הדבר מצוה רבה יצרו של אדם מתגבר עליו להעבירו על דעת קונו למען יאבד טובה הרבה, וצריך להתגבר על יצרו ולחוס על כבוד קונו ולעורר את האהבה. ואשריהם ישראל, כמה יגיעות יגעים וכמה טרחות סובלים וכמה הוצאות מוציאים על דבר מצוה ומעשים טובים, זכאה חולקיהון. אבל דא עקא שיש מצוות גדולות אשר דורש אין להם מחמת שאין מחזיקין אותם למצוות כל כך. ואם אמרו (אבות ד ב): הוי רץ למצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, על אחת כמה וכמה מצוה רבה כזו, שנכלל בה אהבת חסד ואהבת רעים ודרכי שלום, שראוי לרדף אחריה כרודף אחר החיים. ומאחר שיצר סמוך מורה מ"ט פנים לטהר את השרץ ולקרב התועלת לעצמו, ומה גם שיש בדבר זה כמה ענינים שהירא את דבר ה' נבוך הוא ואינו יודע איזה דרך ישכן אור, לכן העצה היעוצה היא לקים מאמר התנא שאמר (שם יג): ואל בינתך אל תשען. וזה כלל גדול בכל התורה כלה, וכל שכן במלי דממונא, הולך אל חכמים יחכם (משלי יג כ) וישיג ארחות חיים: ועקר מצות האהבה היא בלב, שלא ישמח בתקלת חברו, חס ושלום, רק ישמח בטובתו ויצטער בצרתו עד שיתפלל עליו. ואפן קנית אהבה זו היא כאשר יתן אל לבו מאמרם ז"ל (חגיגה טו ב) דאפלו בזמן שהרשעים בצער שכינה מצטערת, מה הלשון אומרת וכו'. ומנה דכשאדם בנחת שכינה גם היא בנחת, ואם כן יש לו לאדם, שהוא אוהב את ה', לשמח בשמחת קדשא בריך הוא ושכינתה ולהצטער בצרתם. ועוד, דכשאדם בנחת ויש לו עשר ונכסים לא יבצר מהרבות מצוות ומעשים טובים ויש נחת רוח ליוצרנו, מה שאין כן כשאדם בצער, לבו בל עמו, ומקצר בעבודת השם יתברך, ועניות לא הניח מדה טובה, ועל כן עובר על דעת קונו וממר ליולדתו: ומכלל האמור ישמע חכם שיש לשמח שמחה גדולה כשרואה בני אדם עושים רצון קוניהם, ולהצטער צער בנפש על עוברי עברה. ואפלו אם הוא מקצר בעבודת הבורא, לא יתאוה שגם חברו יהיה כמותו למען תהיה צרת רבים נחמת שוטים. הא למה הדבר דומה למטרוניתא שיש לה עשרה בנים, וצוה המלך עליהם לזון ולפרנס אותה ולהספיק לה די מחסורה. ויהי היום אחד מבני המלך הפר חק ולא נתן חקו לאמו, אף על פי שהוא ענוש יענש, מכל מקום הבן האוהב את אמו וצר לו על העדרו את חקו, שאול ישאל האם לפחות אחיו השלימו חקם, כי בזאת תהיה לו חצי נחמה. ואם יאמרו שכלם בגדו כמוהו כמוהם, יגדל צערו לאם תבכה ותתיפח על שנשארה ברעב וצמא וחסר כל. והנמשל מובן מאליו. ועוד יש לאדם לשמח בטובת חברו מאחר כי ברבות הטובה ירבה עשית המצוית ומעשים טובים, וברבוי עשית מציות ומעשים טובים גם לו מגיע הטובה, שלא יכריעו חובותיו את כל העולם לכף חובה וענוש יענש על כל הרעה אשר גורם, וברבות הטובה על ידי שחברו מכריע את העולם לכף זכות, ביום טובה גם הוא יהיה בטוב: והנה שלמה המלך עליו השלום אמר (משלי י יב): "שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה". ויש סבות שעליהם תתעורר השנאה בין איש ובין אחיו, והכל הבל ורעות רוח. יש שונא מחמת שכנגדו חטא כנגדו בגופו או בממונו או בכבודו, אי לזאת כבר צותה תורה (ויקרא יט יח): לא תקם ולא תטר. ופרשו הטעם, כי האדם ההוא מכרח במעשיו, ושליחותא דרחמנא עבד, כי ה' אמר לו קלל, ורע מזלו גרם לו שיגלגלו חובה על ידי חיב, וכיון שכן אין מקום לשנא את חברו, כי הוא כגרזן ביד החוצב בו, ומה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו (איכה ג לט). ויש שונא מחמת קנאה, וכסבור שעל ידי חברו נקפחת פרנסתו, ואין זה אלא מקטני אמנה כאשר נבאר בערך "אמונה" בסיעתא דשמיא. ויש שונא מחמת שרואה את חברו שאינו הולך בדרך טובה, ואי לזאת החי יתן אל לבו כי גם הוא חסר חסרונות ועדויין לפי ערכו, כי הכל לפי מה שהוא אדם, פלס ומאזני משפט ביד ה' (משלי טז יא), ואם לחברו תקפו יצרו ועובר על דעת קונו ולו הטה ה' חסד והנחהו בדרך אמת, הלוא יש לו לשלם תודות לה' ולהזהר בדקדוקי המצוות כחוט השערה כפי ידיעתו והשגתו ועזר משדי שהיה לו, ולא לבזות ולשנא את אחיו בלבבו, כי לא התר לשנא רק לרשע שלאחר שמוכיחין אותו כמה פעמים אף על פי כן הוא עומד במרדו ומכעיס לפני אבינו שבשמים וגורם צער השמים, אבל לשאר כל אדם אסור לשנא. וכבר הפליג התנא בגנות השנאה עד שאמר (אבות ב, יא) שנאת הבריות מוציא את האדם מן העולם: והגדר הגדול לסלק השנאה הוא בקיום מאמר התנא שאמר (שם א, ו) והוי דן כל אדם לכף זכות. ואפלו עיניך תראינה את הקללה במקלקל אין להאשימו כל כך ולשנא אותו, מאחר כי דרך איש ישר בעיניו, ומאי הוה לה למעבד, איש הישר בעיניו יעשה. אין לנו אלא לשפך נפשנו לפני ה', שיתקננו בעצה טובה מלפניו, וינחנו במעגלי צדק למען שמו. ואם יאמר האדם, הלא הקדוש ברוך הוא מעניש את האדם על שהולך בשרירות לבו והישר בעיניו על שהיה לו ללמד ולא למד, אף אתה אמר לו, זהו למאן דקפד קפדין בהדה אבל המעביר על מדותיו, מעבירין לו על כל פשעיו (יומא כג, א מגילה כח, א), ובמדה שאדם מודד, מודדין לו (מגילה יב, ב סוטה ח, ב). אבל האדם אין לו לשנא לרעהו על שאינו הולך בדרך טובים, שאם כן ביותר יש לשנא את עצמו, כי מי זה ערב אל לבו לומר שהעמיק הרחיב יכל אשר בכחו לעשות עשה כדבעי לה למעבד, באפן כי לא טוב הוא מחברו, ואולי חברו טוב ממנו לפי ערכו והשגתו ויכלתו, כידוע מאמר החכם שהיה מכבד לכל אדם באמרו: אם הוא חכם ממני ראוי לכבדו על חכמתו, ואם הוא טפש ממני ראוי לכבדו על שהוא טוב ממני, שהוא חוטא בשוגג ואני במזיד. וכן על זה הדרך כזאת וכזאת החי יתן אל לבו מחשבות טהורות להבריח את השנאה ולעורר את האהבה. הנה שכרו אתו, מרבה מדה טובה: והן אמת שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ לג, א) אבדתו ואבדת אביו או רבו, שלו קודמת. אבל כבר אמרו שם בש"ס כל המקים בעצמו כך, סוף בא לידי כך. ופרש רש"י, שאם תמיד מדקדק בכך לראות הנאתו, הרי זה פורק ממנו על גמילות חסדים וצדקה, וסופו שיצטרך לבריות. רק צריך שיתרצה להפסיד הוא מועט כדי שלא יפסיד חברו או כדי שירויח חברו הרבה או כדי להציל מצרה את חברו, ובזה יצו ה' אתו את הברכה: ועקר אהבת רעים הוא שיתלבש עצמו בגוף חברו באפן שאף אם הוא אינו מקפיד על כבודו ועל בזיונו מכל מקום יחשב כמו שאם הוא היה כמו חברו על פי מדותיו היה רוצה שיכבדוהו ושלא ידברו לו שום דבר של אונאת דברים ושלא יגעו בכבודו, ככה יעשה הוא לחברו. זה כלל באהבת רעים, ובזה ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהלים כט יא):

אבלות

אבלות - אבלות על חרבן בית המקדש הוא דבר התלוי במעשה, ובפרט בזמן בין המצרים, ביום ובלילה לתן אפר במקום הנחת תפלין ולישב אצל המזוזה ולומר סדר תקון חצות. אמנם לא המעשה הוא העקר, רק צריך להיות עין במר בוכה ולב נשבר ונדכה, כאבל אם קודר יאנח בשברון מתנים על צער השמים, והכל לפי הידיעה ולפי רב האהבה ולפי זכות הנשמה. והן אמת כי דלונו מאד ואין אתנו יודע מה חסרנו ומה אבדנו ומה גרמנו בעוונותינו הרבים ומהו גלות השכינה ועד היכן מגיע צערה וצער העליונים והתחתונים, על זה ידוו כל הדוים, מכל מקום כל אדם אינו חיב אלא כשעורו, ויציר בעצמו כאלו אמו חגורת שק, לובשת שחרים ומתעטפת שחרים, צועקת מרה קול ברמה, מנהמת כיונה. מה הלשון אומרת (סנהדרין מו, א) קלני מראשי קלני מזרועי. בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי (ישעיה א ב). וכזאת וכזאת החי יתן אל לבו דברים הממררים את הלב, וישפך את נפשו בקול יללה, אולי יזכה ויראה בנחמת ציון ובבנין בית מקדשנו ותפארתנו, שיבנה במהרה בימינו אמן: וממוצא דבר אתה תשמע כמה רע ומר המעשה שעושים קצת אנשים או נשים, שמתועדים יחד לשמח בשמחת מרעות בלילי מוצאי שבת ובשאר לילות, ובפרט בלילות החרף, ומרבים בשמחה של הבל, אוכלים ושותים ומנגנים ומשוררים שירי עגבים ושירי עכו"ם. אוי להם, אהה עליהם, כי בלי ספק השמחה לתוגה יהפך להם, או בעולם הזה או בעולם הבא, אם לא יתנו לב לשוב, כי מלבד כמה אסורים שעושים מושב לצים ונבלות הפה בשירי עגבים, ואמרו רבותינו ז"ל (סוטה מח א) אדנא דשמע זמרא תעקר, עוד בה, כי "כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו" (משלי יז, כה), כי יאמר הקדוש ברוך הוא אוי, בנים אכזרים קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה (ירמיה לא יד), והיא כבתולה חגורת שק, "וה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאוג ישאג על נוהו". ומלאכי שלום מר יבכיון, וכל צבא המרום במרום צדיקים וחסידים ומשיח צדקנו בוכים ומתאוננים, והכל על חרבן בית המקדש שנחרב בעוונותינו, ואנחנו באותו עת נהיה יושבים ומשוררים, ששים ושמחים בשמחת מרעות, אין זה כי אם רע לב וסמיות עינים. מי האיש הירא ורך הלבב בשמעו כדברים האלה יתן אל לבו שלא לילך עוד בשמחת מרעות כזה ובסעדת הרשות, רק בכל עצב יהיה מותר, ולא ישמח אלא בשמחה של מצוה, ובזה ישמח ישראל בעושיו: ובכלל מצות אבלות הוא כי ימות לו מת שחיב להתאבל עליו, שישמר לקים דיני אבלות על מתכנתם, כמו שתקנו חז"ל, כמפרש בשלחן ערוך (יו"ד סי' שמב). ורבים מעמי הארץ לא ידעו להזהר מחמת חסרון ידיעה, ולומדים דברי תורה ונועלים סנדל של עור ומבקשים להסיח דעתם מן האבלות. ולו חכמו ישכילו, כי בזמן שמדת הדין מתוחה עליו צריך לזהר ביותר לקים כל דבר כתקונו ולקבל עליו דין שמים, ובכה יבכה שלשה ימים לבכי, יתאונן אדם חי גבר על חטאתיו, וכל שבעה ימים יתעסק בהספד לספר שבחי המת וכל אשר נמצא בו דבר טוב, וילמד בדיני אבלות או בדברים הרעים, באפן שלא יסיח דעתו מן האבלות, שהרי אסרו לשוח אפלו שיחת הילדים כדי שלא יסיח דעתו, וכאשר יקים דברי חכמים מבטח לו שלא יוסיף לדאבה עוד. וראוי לכל אדם כי מתרע בה מלתא, חס ושלום, שיבקש ספרי דיני אבלות. ואם אינו יודע בלשון הקדש, יבקש ספרי לעז, כגון שלחן ערוך בלעז וספר "מעם לועז" פרשת ויחי וכדומה. וזה כל האדם, שיבקש לדעת את אשר יעשה כדת מה לעשות מפי סופרים או מפי ספרים, ולא יעבר על דעת קונו, ובזה יהיה השמחה במעונו: ובפרט על אביו ואמו ראוי להראות אבלות יתרה כל שנים עשר חדש, ולא יכנס לשום שמחה ולשום סעדה, ולא ילך לבקר לשום אדם לא בשבתות ולא במועדים, ומתוך כך ירבה ללמד למנוחתם ולעלוי נשמתם, ולא ילך לטיל כלל, ולעולם יחשב: אולי הם בצער, ואיך אהיה אנכי בנחת. ולא יאמר אדם מה יתן ומה יוסיף בהתאבלותי עליהם, האם בזה אוכל להשיבם לא כן, אבי שהרי אמרו באגדה, הביאה הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם (דף כז ב), שאמר משה רבנו עליו השלום ליהושע, יהושע, לבש עלי שחורים ותתכסה שחורים והזהר בכבוד עלובה זו, עין שם. משמע שהוא כבוד לנשמה כל מה שמראין אבלות על פרידתה אבל יזא יעשה כמנהג איזה מקומות שלובשין בגדי חל בשבת, לא יעשה כן אפלו בשבת שבתוך השבעה, לפי דברי רב האר"י ז"ל אשר מפיו אנו חיים. יאחז צדיק דרכו דרך הקדש, כי כל דרכיו משפט ודבריו חיים:

אמונה

אמונה - אמונה היא היתה לראש פנה. כי המאמין בה', אשר מלא כל הארץ כבודו ועיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, צדיק באמונתו יחיה, כי בודאי יזהר בקיום כל המצוות ובדקדוקי המצוות, ויהא זריז במצוות ויזהר להיות נקי מכל חטא, ויתגבר כארי לעבודת בוראו, ולא ישוב מפני כל. כי בעיניו יראה ולבבו יבין כי שם ה' נקרא עליו ועיניו משוטטות בכל הארץ. עין רואה, ואזן שומעת, וכל מעשיו בספר נכתבים. ויבוש מפניו ויעבד עבודתו עבודה שלמה ביראה ואהבה ושמחה רבה, ויאמין באמונה שלמה כי יש שכר טוב לצדיקים לפי רב המעשה ולפום צערא אגרא, וענש רע ומר לרשעים על כל דבר פשע. ופלס ומאזני משפט ביד ה' לתת לאיש כדרכיו כפי ערכו והשגתו ויכלתו ולפי הטרחה והשמחה מערכה לקראת מערכה: ויש עוד גדר אמונה אחרת, אשר ממנה נמשכות כמה מעלות טובות, דהינו להאמין בהשגחתו יתברך בתחתונים על כל פרט ופרט, ושאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרין עליו מלמעלה (חולין ז ב), ומפי עליון תצא הרעות והטוב, בין הבאות בידי שמים בין הבאות בידי אדם, כי הרבה שלוחים למקום הן לטוב והן למוטב, והוא הנותן כח לעשות חיל (דברים ח יח), כי לא לחכמים לחם ולא לקלים המרוץ (קהלת ט יא), ומתוך כך לא יחוס על חסרון ממונו במקום עבודת קונו לעשות רצונו, ולא ייגע להעשיר במידי דאסיר, רק יכלכל דבריו במשפט כהגן וכשורה על פי התורה, ולא יקפיד ולא יחניף ולא ישנא את אחיו ולא יקם ולא יטר, כי ידע ויאמין כי ה' אמר לו קלל, והכל מאתו לנכות את מעותו לטובתו. אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא (דברים לב ד). צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו (תהלים קמה יז). וכל דעבד רחמנא, לטב עבד (ברכות ם, ב). ומתוך כך יקבל עליו דין שמים בשמחה, ולא יקוץ בתוכחתו: ושרש הכל להאמין בכל דברי התורה ובכל דברי סופרים, ואם אין דעתו סובלתו יתלה בחסרון ידיעתו וקצר השגתו, אמנם יאמין באמונה שלמה שכל דבריהם חיים וקימים ונאמנים לעד ולעולמי עולמים. בוא וראה כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו שכל התורה כלה כלולה וספונה במדת האמונה. ורבים אומרים בפיהם שהם מאמינים בני מאמינים, אבל מעשיהם משנים, ואתי מעשה ומפיק מידי דבור. ועל הכל יביא אלקים במשפט לאשר הלך חשכים, מלבד ענש העברה עצמה, נוסף גם הוא ענוש יענש על היותו ממחסרי אמנה. או אם מאמין ואף על פי כן לא חס לילך בדרך נכונה, זהו עזות פנים ומצח אשה זונה: והנה גם מצוות אלו, להאמין במציאות ה' ולהאמין בהשגחתו, הם ממנין תרי"ג מצוות, והם מצוות תדיריות שיכול לקימן בכל עת ובכל רגע על ידי זכירה לבד. הנה כי כן טוב לגבר שיזכר בפה ואל ישכח בלב, וכפעם בפעם אמור יאמר העבד הישראלי מה לך יצרי, תמיד תרדפני. יגער ה' בך השטן, כי אני יהודי בן יהודי, ואני מאמין באמונה שלמה במציאות ה' לנגדי תמיד ובהשגחתו פרטית בפרטי פרטות, וכי הוא משלם שכר טוב על כל דהוא דבר טוב מחשבה, דבור ומעשה וענש רע ומר על כל דהוא דבר רע, אפלו על שיחה קלה ועל כל מחשבה רעה. הנה כי כן ראוי לי לעשות כך וכך, ולהתנהג בדרך זה באפן זה, ולמשך ידי ולהזהר ולהשמר מזה וזה, עד שיהא זך וישר פעלי במחשבה דבור ומעשה, לא ימצא בהם נפתל ועקש, כדי שלא תהא אמונתי כוזבת, ככה אעשה ולא אשנה. וכזאת וכזאת החי יתן אל לבו, ויתמיד במחשבתו ויעמיק בה לארכה ולרחבה ללכת בשבילי אמונה, והיו ידיו אמונה, ידים מוכיחות כאשר היתה באמנה. אז טוב אמנה, לזכות לחיי העולם הבא למנוחה נכונה, ועקר הכל לעשות נחת רוח לפני שוכן מעונה:

אכילה ושתיה

אכילה ושתיה - אכילה ושתיה יש בהם שלשה סוגים: מצוה והתר ואסור. ויש ביד האדם לעשות כל סעדותיו סעדות מצוה בהצטרף אלו התנאים הנאמרים באמת מפי סופרים אשר מפיהם אנו חיים. ראשונה צריך לכון באכילתו שיהיה בריא וחזק לעבודת האל יתברך שמו, ולהיות "גמל נפשו איש חסד" (משלי יא יז), דהינו לברר ולהוציא לאור כל ניצוצי הקדשה הדבוקים בכל אשר יאכל ואשר ישתה. וצריך להתפלל על מזונו קדם כל אכילה, והוא חיוב גדול כמבאר בזהר (שמות עמוד סב). (ואני הקטן סדרתי נסח תפלה להוציא הכונות שאמרנו בפה, כי יש תועלת בהוצאת הפה לזכירת הלב, וגם יועיל להשרות קדשה על האכילה בפרט שכונתו לשמים, וסמכתיה בבית תפלתי בסיעתא דשמיא.) והנה הקורא בספר הקדוש "ראשית חכמה" (שער הקדושה טו) בעיניו יראה כונות האכילה אשר שוו בשעוריהן עם הקרבנות. אשרי ילוד אשה אשר ידו משגת להיות בונה בשמים עליותיו על ידי אכילותיו, ובלבד שיכון לבו לשמים ויעשה הדברים כדת וכהלכה, וטהר ידים יוסיף אמץ (איוב יז ט) לזהר בנטילת ידים כהגן וכתקון חז"ל: וחרדה ילבש בבואו לברך את קונו אשר הזמין מזונו ושאר הנאות, מה מאד צריך לזהר לברך הברכות כתקונן אות באות תבה בתבה, ומה גם בהזכרת ה' כל עצמותיו יאחזמו רעד, כי את המלך ה' צבאות רם ונשא ישא ברכה ואם לא יזהר, חס ושלום, את ה' הוא מגדף, ואחר כונת הלב הן הדברים. לכן צריך לזהר בכל הברכות, ובפרט בברכת הנהנין, וביותר בברכת המזון שהיא דאוריתא, לא מפני שהיא ארכה תהיה חטופה, רק ערוכה כדת וכהלכה, והוא דבר שהדעת מחיבו ועין רואה בנהג שבעולם אפלו בברכת הדיוט, כל שכן וקל וחמר בבואו לברך למלך הכבוד, אים ונורא, אשר מחסדו הגדול הרשנו לברכו ולהזכיר שמו הנכבד והנורא, ולמצוה יחשב לנו, וקובע לנו שכר וברכה על הברכה, לכן צריך לזהר לאמרה כהלכה. וגדר לזה לומר כל הברכות בקול רם, כי הקול מעורר הכונה, וידע נכונה אם ברך, ולא יכנס בספק, ויהיה זוכה ומזכה לענות אחריו אמן, וילמדו ממנו שאינם בקיאים. וגם צריך לזהר לקים דברי חכמינו ז"ל לטבל פרוסת המוציא במלח שלש פעמים, ולא יעבר במקום שאפשר, כי כל דבריהם עומדים ברומו של עולם: וצריך לישב בכבוד על השלחן, כי על שלחן המלך הוא אוכל. וידוע מעשה הרב רבי ישראל נאגרה בזמן האר"י ז"ל, שהיה משורר על שלחנו בקול נעים, והיו מתקבצים מלאכי השרת כבמזמוטי חתן וכלה, והיו זרועותיו מגלות מפני החם, וקול מן שמיא נפל, ברחו לכם מאצל האיש הזה שממעט בכבוד שמים, שאינו יושב בכבוד על השלחן אשר לפני ה', ותכף פרחו כלם. והרב האר"י היה רואה מביתו את המראה הגדול הזה, וגלה סודו להרב ישראל נאגרה, וחרד חרדה גדולה, וקשט עצמו וישב בכבוד, וחזר לשורר כבראשונה, וחזרו מלאכי השרת להתקבץ כבתחלה. לכן הירא את דבר ה' כלו אומר כבוד. וצריך לזהר לאכל בדרך ארץ, ולא כדרך הרעבתנים והגרגרנים שאמרו עליהם בזהר הקדוש (ב' פינחם, דף רמו) שהם מסטרא דעשו דכתיב בה (בראשית כה ל): הלעיטני נא, והוא נבזה ונמאס בעיני אלקים ואדם: וכן צריך לזהר להיות אוכל לשבע נפשו, ולא ימלא כרסו לצבות בטן באכילה גסה, כי שם הרגיעה רשעה, כל הולך על גחון בונה מכון ליצר הרע, שכן כתבו המקבלים שכל מה שמוסיף בחל יותר על כדי שבעו מוסיף כח בסטרא אחרא ומחזיק את יצרו הרע שיתגבר עליו, ומה גם המרבה בסעדות הרשות ושמחת מרעות מוסיפין כח גדול בסטרא אחרא, שכמו שהמצוה תתעלה ומוספת כח בפמליא של מעלה בהיותה נעשית ברבים, כל קְבל דנא העברה שהיא נעשית ברבים הלא היא ברבת, ומוספת כח אל הסטרא אחרא. וכבר כתבו חכמי המוסר, שהאוכל יותר מכדי ספוקו כמה רעות עושה: א. שעובר על בל תשחית, ועוד שמאבד זמן האכילה וזמן היציאה, ואם יתקלקל האצטומכא ויהיה טרוד הרי שלשה זמנים. ואם יחלה וימות הרי זה מתחיב בנפשו. לכן שומר נפשו ירחק מאכילה ושתיה מרבה, לא יאכל אלא כשירעב, ולא יאכל עד שישבע לגמרי אלא פחות מעט. וכתב הראב"ד, שהמושך ידו מהמאכל שערב לחכו לכפרת עוונותיו, חשוב כאלו התענה וכמזבח כפרה (רבנו יונה בס' יסוד התשובה). והרי זה פקח, שאוכל לשבע נפשו וחשוב כאלו התענה. והאוכל לשם שמים לא ילך אחר הערב לחך ומזיק לגוף, אלא אחר המועיל לגוף אף על פי שאינו כל כך ערב לחכו. וביותר צריך לזהר משתיה מרבה, כי אש היא עד אבדון תאכל, ועצומים כל הרוגיה. רבים שתו, "שד" שתו, שד ושבר בגבולם, רע להם ורע לעולם. וכבר חז"ל הפליגו בגנותם. ובפרט לתלמיד חכם, יגדל הכאב אם ישתה ויצא מן השורה בין עמי הארץ, כי שם שמים מתחלל על ידו, ואשרי משכיל יכלכל דבריו במשפט: כתיב (משלי כג ב): ושמת שכין בלעך אם בעל נפש אתה. מה מאד צריך לזהר מכל נדנוד אסור התלוי באכילה, כי נמצא הגוך גדל באסור ואשמה הנפש ההיא, מרעה אל רעה יצא, כי טמאתה בשוליה ולא תוכל להשיג ארחות חיים ליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא ולעבדו עבודה שלמה. לכן צריך להיות זהיר וזריז ולעמד על השוחטים שיהיו אמנים בקיאים ויראי ה' מרבים, ויזרז את בני ביתו שיבדקו יפה יפה עד מקום שידם מגעת על אסור תולעת, ולא יאכל פרי שגדל בו תולעים עד שיחתכנו תחלה ויבדקנו, וכן צריך לזהר הרבה מתערבת יתושים ופרעושים ומיני שרצים דקים הנופלים במאכל בימות הקיץ גם בלא דעת, וצריך להיות בקי בדיני יינות ומאכלים במגען של עכו"ם ונעלם מן העין וכדומה. ומה טוב ומה נעים להתנהג בפרישות ולברח מאה שערים של התר כדי שלא לכנס בשער אחד של אסור, כי כל עמל אדם לפיהו (קהלת ו ז), ושמר פיו ולשונו שמר מצרות נפשו (משלי כא כג): וצריך לזהר שלא להקפיד על בני ביתו על שום דבר והן בכלל בענין האכילה, אפלו הקדיחה תבשילו ולא עשתה אשר יכשר לו, ולא יהא רק שוגג כמזיד ואנס כרצון. ולא יכעס עם אשתו ומשרתיו ואנשי ביתו, כי איש כמדתו מן השמים דנים אותו, וכתיב (איוב לא יג יד): אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי, ומה אעשה כי יקום אל וכי יפקד מה אשיבנו. העמק בזה ותעביר על מדותיך, כי יותר ממה שאשתך ומשרתיך חיבים בכבודך ובעבודתך אתה חיב בכבוד ועבודת קונך: וצריך לזהר לומר דברי תורה על השלחן, ולא יעבר מקרא מקרא או משנה. וכשהוא בחברת בני אדם, אם בר הכי הוא פיו יהגה חכמה לזכות עצמו ואחרים עמו, ואי לאו בר הכי או דלא מסתיעא לה מלתא על כל פנים הוא ילמד בינו לבין עצמו איזו משנה השגורה בפיו, כגון "כל ישראל" או "רבי חנניה" וכדומה, וכל המרבה הרי זה משבח. ומאחר שהפליגו בזהר הקדוש (שמות קנז ב) בשבח המגיע למעלה זכרון בית המקדש על שלחנו ומצר ודואג על חסרונו, על כן נהגתי לומר בריתא זו על השלחן לצאת בה גם כן ידי חובת דברי תורה: תניא. אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחרבה אחת מחרבות ירושלים להתפלל וכו' (ברכות ג א). תניא. רבי אלעזר אומר: שלש משמרות הוי הלילה וכו' (שם). יהודה בן תימא אומר וכו' (אבות ה כ). ובשבת אני רגיל לומר משנת יהודה בן תימא וממרת אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים וכו' (שבת קיח, א). רבי חנניה בן עקשיא וכו'. ואחר כונות הלב הן הדברים; בעדן עציבותא עציבותא, ובעדן חדוא חדוא: והאיש אשר הרחיב ה' את גבולו, מה נעים גורלו אם יזהר לתן חלק מסעדתו לעני אשר יחסר לו מתן אדם ירחיב לו בעולם הזה ובעולם הבא. ומה טוב לגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, שבזה צדקתו עומדת לעד בכל סעדה וסעדה. ואשר קצור קצרה ידו, יכון לקים זאת באשר זן את בניו ובנותיו, שגם זה נקרא עושה צדקה בכל עת. ובשבת ויום טוב נכון להיות כל איש שורר על שלחנו, יתן קולו לכבד את קונו מחנו אשר חננו: מים אחרונים חובה מבית ומחוץ בשבת ובלכת. ורבים עברו ובטלוה לנטילותא, ובפרט עוברי דרכים. וצריך לזהר יותר ממים ראשונים, והעובר על דברי חכמים חיב מיתה (ברכות ד ב), ולפם צערא אגרא: ובסעדת מצוה צריך לזהר, שלא תצא שכרן בהפסדן בדבר דבר אשר לא כדת, כגון ליצנות ודברי נרגן ואונאת דברים ושחוק וקלות ראש וכדומה, רק לעולם יהא מורא שמים עליו למכסה, ובזה אכילתו ירצה כקרבן אשה, וכאשר יתנהג כשורה על פי התורה יהיה שלחנו מזבח כפרה: וצריך שיברך ברכת המזון בנחת ובקול רם ובשמחת הלב. כי יתן אל לבו לדברים שהוא מוציא מפיו לכון בהם בעמק אי אפשר שלא לשמח. ולפי הנראה מדברי הזהר הקדוש (שמות דף ריח) יש צרך גדול וחובת גברא למעבד כל טצדקי כדי לברך ברכת המזון בשמחה. והגדר הגדול כדי לכון, שיברך בעינים סגורות או עיניו למטה ולבו למעלה. ויכון בארבע ברכות כנגד ארבע אותיות של שם להשפיע שפע וברכה בארבעה עולמות, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. אשרי ילוד אשה שכך זוכה! וכתב החנוך (מצוה תל), שקבלה יש שכל הזהיר בברכת המזון, מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימי חייו. צא ולמד מן השכר שעושה נחת רוח גדול ליוצרו, וכל מעשיך יהיו לשם שמים:

אמת

אמת - שפת אמת תכון לעד (משלי יב יט) ומצלת ממיתה, כידוע מאמר הש"ס (סנהדרין צז, א) בההוא אתר דשמה קשטא, שלא היו מדברים שקר ולא מית אנש בלא זמנה. ואמרו רבותינו ז"ל (שם צב א), שהמשנה דבורו חשוב כעובד עבודה זרה, דכתיב (בראשית כז יב) והייתי בעיניו כמתעתע. וה' אלקים אמת, חותמו אמת (שבת נה א) ותורתו אמת, ושארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית (צפניה ג יג). ויש רבים מעמי הארץ אשר למדו לשונם דבר שקר ונעשה להם כהתר גמור, עד שיש שמשקרים בספורים של הבל בלי שום תועלת עליהם הכתוב אומר (ישעיה ה יח) הוי משכי העון בחבלי השוא. וכשהוא כדי להשיג תועלת, כגון במדה ובמשקל וכדומה, אזי לא בשם שקר יקרא, אלא בשם חריצות וחריפות והשתדלות, ואומרים שמי שאינו משקר בזמן הזה לא יוכל להרויח. ושקר ענו, שהרי אמרו רבותינו ז"ל במדרש משלי (מדרש תהלים ז יא ועי' ילקוט שמעוני שמות רמז נו ותהלים רמז תרל"ח) כשנכנס נח לתבה בא גם כן שקרא לכנס. אמר לו, צא ובקש לך בת זוג, שכל הבאים אל התבה זכר ונקבה באו. הלך ובקש ומצא את פחתא. אמר לה רצונך שתנשאי עמי, אמרה לו מה תתן לי, השיב לה, כל מה שארויח אתן לך. ומשם ואילך כל מאי דמרוח שקרא, פחתא נקט לה. ואם היצר הרע החליק אליו בעיניו ומראה לו שמרויח הרבה על ידי השקר, סוף סוף בלי ספק שחסר יבואנו, ככתוב בדברי קבלה (ירמיה יז יא) עושה עשר ולא במשפט בחצי ימו יעזבנו. ובאחריתו יהיה נבל או יהיה עשר שמור לבעליו לרעתו בעולם הזה ובעולם הבא. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים: ורעת השקר היא רעה בעיני אלהים ואדם, כי מן שהוא שקרן הוא נבזה ונמאס, וגנאי הדבר לעין כל עד שאפלו באמות העולם יש שנזהרים מאד לאמת דבריהם ושלא לדבר שקר. והמדברים שקר במשא ומתן שעושים עם גויים, גורמים חלול ה', שאומרים הגוים ידוע הדבר שיהודי שקרן, כזבן, עולן, וכהנה רעות מדברים עליהם ונותנים מום בקדשים. וידוע חמר אסור חלול ה', וכמה אסורים נגררים מן השקר לפי הענין כאשר יראה הרואה. וכך ענשו של בדאי, שאפלו אומר אמת אין שומעין לו: והאמת יסוד בנין. וידוע מה שספרו במדרש (אוצר המדרשים, עמ' 2299), שאחד היה רשע גמור, ועל ידי שקבל על עצמו שלא לדבר שקר חזר בתשובה. שאם היה הולך לדבר עברה, היה חושב: אם ישאלוני מה אשיב, אם אמר אמת אבוש ואכלם, ואם אמר שקר הרי אעבר על מה שקבלתי. ובזה נמנע ולא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד. ולפי גדל מעלת האמת ורב גנות השקר והרעות הנמשכות ממנו ראוי לאדם להתחזק לחנך את בניו במדת האמת, וממנו יראו שמקפיד על דבר אמת וכן יעשו, ויעמד על המשמר עליהם שלא ימצא בפיהם לשון תרמית, ואם יעשו דבר שלא כהגן, יעשה שיודו על האמת. ובכן ימחל להם באותו פעם ולא יכם, רק יזרזם שלא יוסיפו לעשות, ואם ידברו שקר יוסיף להכותם מכה רבה על השקר. ויגדל בעיניהם עון השקר באפן שיחרדו בנים ויזהרו מאד, עד שיעשה להם טבע שלא לדבר שקר: ומכלל מדת האמת לאמת את דבריו הן צדק ולאו צדק, כי מלבד האסור שבו, גנאי הדבר לחזר מדבורו. ואמרו (ב"מ מד א) מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה, הוא עתיד לפרע ממי שאינו עומד בדבורו. לכן יחשב מאד קדם שיוציא דבור מפיו אם יוכל לקימו, ואם הוציא דבר מפיו, מוצא שפתיו ישמר (דברים כג כד) כאלו נשבע שבועה: ומאחר שתורתנו הקדושה היא תורת אמת, מה מאד צריך לזהר להגות בה באמת ולהיות מודה על האמת ולקבל האמת ממי שאמרו אפלו קטן שבקטנים. וכבר אמרו מודים דרבנן הינו שבחיהו. ולא לפנות דרך כזבים במשאות שוא ומדוחים, רק האמת יורה דרכו. זוהי דרך ישרה לכל ישר הולך, ובזה ימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. ונכתב עוד בזה לקמן בערך "הודאה" ובערך "שקר" וכדומה, כי כן דרכנו להיות חוזר:

אבירות לב

אבירות לב - אבירות לב הוא צרך גדול לעבודת האל יתברך שמו, כי כמה דברים אדם עובר על דעת קונו מחמת רכות הלבב ומחמת רחמנות. וטוב איש יכלכל דבריו במשפט (תהלים קיג ה) על פי התורה ולא יסור מן הדבר אשר צותה תורה ואשר צוו רבותינו זכרונם לברכה ימין ושמאל (דברים יז יא), שהרי אדם רואה בחברו דבר שאינו הגון ומתוך שחס על כבודו וכדומה ישים יד לפה, וכן לפעמים חושש על הפסד הנאתו ומחניף, על זאת וכזאת ידוו כל הדוים: וכן ידוע מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (משלי יב י) רחמי רשעים אכזרי. והם אמרו (ערובין כא, ב כב, א) על פסוק (שה"ש ה יא) "שחרות כעורב". אין אתה מוצא דברי תורה אלא במי שמשחיר פניו עליהם כעורב ובמי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב. וכתיב (משלי כג יג יד) אל תמנע מנער מוסר, אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל. וכבר כתבו בעלי המוסר, שהנשים שמראין געגועים לילדים ומונעים אביהם מלהכותם, עליהן הכתוב אומר (איכה ד י) "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן" שגורם לו שיהא סופו יורש גיהנם. אי לזאת, החכם עיניו בראשו ואמיץ לבו בגבורים לשמר ולקים דברי תורה ודברי סופרים כדת מה לעשות. ועושה אלה הרי הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, שאף על פי שהיה אב הרחמן, כלול במדת החסד, עשה עצמו אכזרים על בנו יחידו שנולד לו לעת זקנתו, ויקח את המאכלת לשחט את בנו (בראשית כב י) לעשות רצון קונו, וכנגד הריגת בנו או מסירת נפשו הכל יקל בעת משקל ולא ישוב מפני כל. את זה יתן אל לבו למשך ידו מעשות כל רע ולקים כל דבר טוב, וזה כל האדם:

ארץ ישראל

ארץ ישראל - ארץ ישראל הצבי ישראל (כתובות קיג, א). ידוע מעלתה כי רבה, כמבאר בזהר הקדוש (ח"ג דף עב) ובשאר ספרי הקדש, אשר יבחר בו ה' יקריב אליו לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו. וצריך כל אדם שיהיו עיניו ולבו שם כל הימים, על דרך הכתוב (תהלים מב א) "צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבא ואראה פני אלהים". ובכן ישתדל בכל עז לקבע דירתו בארץ ישראל, רק יפקח עיניו תחלה שלא לבוא להיות תוהה על הראשונות ושלא להצטרך לחזר ולצאת. וגדר לזה שלא לילך אלא לעת זקנה לאחר שחדל מהיות לאשתו ארח כנשים ואינה יולדת, ולא יוליך עמו ילדים בנים או בנות. ואם הרחיב ה' את גבולו יוכל להוליך בת, שהיא מוצאת ונצול הימנה, אבל בן לא יוליך כלל, שמתרבה הטף ולא ידע מה ילד יום. והן אמת שאוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנח, ב), אבל לפי מה שעינינו הרואות קשים מזונותיו של אדם בארץ ישראל, ועל הרב הם נצרכים לצאת עד שחוטפים השליחות של מצוה לצאת קרית חוצות כעשר שנים או יותר, וחיי צער יחיו הם ונשותיהם יותר מהם, ורבה רעת עוברי דרכים לגוף ולנפש, כידוע. לא כן היושבים בחוץ לארץ, מוצאים כדי פרנסתם במקומם. וכשילכו זקן וזקנה כאשר יאות, יוכלו לחיות שם בשיבה טובה, ואפלו אם חיי צער יחיו, לחיים טובים יחשב לפי רב הטובה:

ומצוה גדולה על הבנים להשתדל בכל מאדם ובכל נפשם למעבד ניח רוחא לאביהם ולאמם להסיעם לארץ ישראל, כי כבוד זה גדול מאלפי זהב וכסף. וכן איש את אחיו יעזרו ברב עז ותעצומות אם אח בין האחים רוצה לקבע דירתו בארץ ישראל. מה טוב ומה נעים שבת אחים עזרתה לו, כי אחיו בשרו הוא, וכתיב (ישעיה נח ז) "ומבשרך אל תתעלם", וגדול המעשה:

ובאשר רעות רבות הנגררות מהיות פקיד ומרשה מהולכי ארץ ישראל, משום דצריך לדון עם אחרים בדינא ודינא על ריב לא לו, ולפעמים יצטרך לתן למוט רגלי האיש אשר הוא מתמוטט קצת, ומה לו לאדם ולצרה הזאת, הן אמת כי מצוה רבה היא, אבל החכם עיניו בראשו יראה אחרית דבר מראשיתו שלא להיות תוהה על הראשונות, וכל ערום יעשה בדעת. ואם יוכל להשמט במקום שיש אחרים הנה מה טוב, ואם לאו ידע את אשר יעשה ואת הדרך אשר ילך בה, ויתנה באפן שיהא קרוב לשכר ורחוק להפסד. וכל האמור בענין, הוא לאיש זר, אבל האח הוא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, על כן חובה מטלת על אחיו להיות בעזרו ואי אפשר לומר ונקה:

ומהיות טורו למי שהרחיב ה' את גבולו, שלא ימנע מלסיע ביד הולכי ארץ ישראל כיד ה' הטובה עליו, בין בשעת הליכה בין לשלח להם מנות, ולמצוה רבה יחשב. והן אמת כי לכאורה נראה כי לא יפה עושים ההולכים מעיר לעיר ומכבידים על הקהלות כדי שיסיעום ללכת לארץ ישראל, ומרנני אנשי אבתריהו באמר מי בקש זאת מידם שיכבידו על אחרים כדי לילך לארץ ישראל, אם אין להם משלהם לא ילכו. הרי כמה גבירים, כמה רבנים גאוני עולם, מנוחתם כבוד בחוץ לארץ, והאם גדולה מצוה זו ממצות לולב וכדומה מתרי"ג מצוות דאוריתא, ואף על פי כן מי שאין ידו משגת אינו מחיב ואינו חוזר על הפתחים בשביל לקימה, כי באמת אמרו (ברכות ו א) חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. ואמרו (שבת קיח, א) עשה שבתך חל ואל תצטרך לבריות:

ואם הוא איש נגוע, מכה אלקים ומענה, אשר מצאוהו רעות רבות וצרות, אין הכי נמי שההליכה לארץ ישראל היא צרך לו להפיג צערו ולרטיה למכתו, אבל בלאו הכי היה נראה דלאו שפיר עבדי ואין מקום לרחם עליהם. אבל מאחר שאנו רואים שאין הכל עושים כן, רק יש אחד מעי"ר אשר נעור רוחו ונפשו אותה ויעש, זה לך אות כי מה' היתה לו, שמים זכו לו. ורגלוהי דבר אנש אנון ערבין בה, לאתר דמתבעי תמן מובילין יתה (סוכה נג, א). וראוי לסיעו בכל עז לעשות רצון אבינו שבשמים:

וכבר כתבו הפוסקים (יו"ד סימן רנא, סעיף ג), כי מה שאמרו בעצם עניי עירך קודמין, הוא על עניי ארץ ישראל, כי הם הנקראים עניי עירך באמת, והם יושבים שם כתרנגולים בלוליהם, אינם יכולים להרויח ואין בנמצא כל כך מי שירחם עליהם, ועיניהם תלויות על יושבי חוץ לארץ, בין לאגרות לדעת את שלום קרוביהם, בין על מנות להחיות את נפשם ולשמח את לבם, וצדקה וחסד גדול עושה הכותב להם והשולח להם מתנות, אם מעט ואם הרבה, איש כמתנת ידו כברכת ה' אשר נתן לו (דברים טז יז), למצוה רבה יחשב. וטוב לגבר כשכותב לעיר אחרת שיכתב, ויזכיר את כל הנמצאים אתו מיושבי אותה העיר, כי לפעמים יארע שעל ידי אגרתו ידעו אחרים משלום קרוביהם וישמח לב אמללים, וישא ברכה מאת ה' ומבני אדם, ומצותו עומדת לעד:

ועיקר הליכת ארץ ישראל היא לתקון הנפש, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה כמו שנתנה, והנשמה תהלל יה, כי קדשת המקום והמנוחה מטרדות הזמן הוא סיוע גדול לענין זה. הנה כי כן, מי שיזכה לילך שם קדוש יהיה, פרוש יהיה. ואף אם הרחיב ה' את גבולו, לא יתענג בדשן נפשו, רק חיי צער יחיה, ובדרכי התשובה יתנהג, ובכל דרכי החסידות. ומי שאינו בקי, ילך אצל חכם וילמדנו, ינחנו במעגלי צדק והיה צדק אזור מתניו, ויהא מצטמק ויפה לו, ויוציא מגופו ויכין לנפשו. ויזהר בכל עז לקים מצוות התלויות בארץ בכל נפשו ובכל מאדו, כי זה כל פרי ישיבת ארץ ישראל. וכבר אסף איש טהור הרב בעל ספר "חרדים" בסופו כל מצוות התלויות בארץ:

וידוע כי החוטא בארץ ישראל ענשו כפול מהחוטא בחוץ לארץ, כי היכל ה' הוא. על כן כל בעל נפש יחוס על נפשו, ולילה כיום יהיה דבק בה, ובתורתו, אל יתן דמי לו, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש (במדבר ו יא) כל ימי חייו, כי עת לחננה, ולהתרחק מן הבטלה הרחק מאד, רק קדוש יהיה גדל "פרע" חובת גברא כי רבה. הכלל הוא יום כפורים ממש יהיה להם כל הימים אשר הם חיים על האדמה, מורא שמים יהיה חופף עליהם, וגדול כחה של תפלה במקום ההוא ארץ חפץ. וכבר יש להם תפלות נוראות שמתפללים על כל בני הגולה, ומפיהם אנו חיים. וכל אחד יתפלל על קרוביו לפי צחות לשונו, ויתפלל על בנין בית המקדש, על קבוץ גלויות, ושיגאלנו האל יתברך שמו גאולה שלמה במהרה בימינו אמן. (וכבר אני עני סדרתי תפלה, וסמכתיה בבית תפלותי) וצריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצותו התדירה, וכל היסורין יקלו בעיניו באהבתו אותה:

אמן

אמן - ידוע כמה הפליגו בזהר הקדוש, פרשת וילך (דף רפה), בגדל ועצם שכר מי שהוא שומר אמונים, שיושב ומצפה מתי יבוא לידו לשמע ברכה כדי לענות אמן. כל קבל דנא תקף וחמר הענש למי שאיינו חושש לענות אמן. באמת תסמר שערת אנוש מראות חמר שבו (וכבר העתקתי לשון הזהר בקנטרס "אורות אלים", עין שם) ולבבות יכאבו על רבים מעמי הארץ שאין נזהרים כלל. ה' הטוב יכפר בעד, כי לכל העם בשגגה: ומאחר דכתיב (משלי ג כז) אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות, מה מאד צריך לזהר לומר הברכות בקול רם אם יש אנשים שיודע בהם שחפצים לענות, אל ימנע טוב מהם, ולו תהיה צדקה יותר ממנה יפה, כי גדול המזכה, וכל המעשה את חברו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה (סנהדרין צט ב). ועוד כתבו הפוסקים (או"ח סימן קסז סעיף ב), שהעונה אמן יענה גם כן בקול רם כדי שישמע המברך, ויכון המברך להיות שומע האמן כעונה, והעונה יכון להוציא ידי חובת עניה למברך, ומהמברך והעונה יתקלס עלאה, ועליהם תבוא ברכת טוב: וביותר צריך לזהר האומר קדיש שיאמר אותו כתקונו, שאם יאמר יתקדל ויתגדש וכדומה, שהוא מחרף ומגדף, כיצד יענו אחריו אמן, ונמצא שמלבד אשר ענוש יענש על היותו מחרף ומגדף כלפי מעלה, נוסף גם הוא ענש יושת עליו על היותו גורם לבטל ענית אמנים. וכן צריך לומר הקדיש בנחת, כדי שלא לגרם בטול ענית אמן אחר "שמה דקדשא בריך הוא", שנמצא שחוטא אחד יאבד טובה הרבה. וכן כשאומרים ברכות ספר תורה וברכות ההפטרה, אם יאמר אותן חטופות וקטופות בחליף וחסיר גורם גם כן בטול ענית אמנים, ועל הכל יביא אלקים במשפט: ואף לזאת דאבה נפש יראי ה' מראות רעת עמי הארץ שחושבים לגרם ענג לאביהם ואמם וקונים בכסף מלא קדישים והפטרות, ובלי ספק שבמקום "ענג" גורמים "נגע", חס ושלום, בהיות מזכירים שמות לבטלה, ומחרפים ומגדפים, וגורמים בטול ענית אמנים, והקדיש וההפטרה הן נפסלים בפגם יוצא. ומי יתן והיה לבבם לתן לצדקה אותן המעות שנותנים בעד נפשם של הוריהם וקרוביהם, שאפלו מי שיש לו לשון למודים ואומר ההפטרה וברכותיה כתקונן, אם קצור קצרה ידו מלהיות אוחז בזה וגם מזה וצריך לקנות ההפטרה ביקר, אומר אני שבודאי יותר טוב שיתן המעות לצדקה לעניים מהגנים, וערבה לה' יותר, וגם לאביו ואמו יערב ויבשם, כל שכן שאם הוא מלעגי שפה לא יגש לומר קדיש או הפטרה, שאם היו יכולים להתגלות לו אביו ואמו היו צועקים עליו ואומרים לו, מי בקש זאת מידך חדל לך, כי ההעדר טוב ממציאות הרע. וראוי לכל אדם שחושש על בניו או על מקצתם שמא לא ידעו לומר קדיש והפטרה כתקונן, שיצוה עליהם בכל תקף שלא יאמרו עליו שום קדיש והפטרה, לא בתוך שנים עשר חדש ולא על "יארצייט" עד שילכו תחלה אצל תלמידי חכמים ויבחינו אם יודעים או ילמדום, או ישכרו איזה תלמיד חכם שיאמר קדיש על נפש הורם, וזהו כבודם וכבוד הורם כאשר מרבים בכבוד שמים, גם כבודם יהיה מתרבה ויזכו לבנים בעלי תורה: אבל זה שאמרנו לומר בנחת כדי שיענו אמן אחר "שמה דקדשא בריך הוא", אי אפשר להתקים אלא כשאומר קדיש ביחידות, אבל כשאומר עם רבים אי אפשר לזהר בזה, לפי שיהיו אלו מקדימים ואלו מאחרים, וגנאי הדבר. ומה טוב שיזהר חזן הכנסת אם רואה שאומרים קדיש בלעגי שפה ובטעיות, שיאמר גם הוא עמהם בשפה ברורה כדי לזכות את הרבים. וכן צריך לזהר מאד הש"ץ לומר כל תפלה בלחש וחזרה, ולא כמנהג איזה מקומות שאומרים תכף שלש ראשונות בקול רם והשאר בלחש, שמלבד שעל פי סודן של דברים מגרעות נתן בדברים העומדים ברומו של עולם, עוד בה שגורם בטול ענית אמנים הרבה מאנשים הרבה: ושמעתי ממקצת שלוחי צבור טעם הגון, שכשאין הרבה אנשים בבית הכנסת חוששים שמא לא יהיו בבית הכנסת תשעה שמכונין לברכות וכתב מרן בשלחן ערוך (או"ח סימן קכד סעיף ד) שקרוב להיות ברכותיו לבטלה. והוא טעם נכון לכשיש אנשים מועטים או בתפלת המנחה כשנטו צללי ערב, אבל היה יותר טוב שיאמר השליח צבור כל התפלה בקול רם ויאמרו עמו הצבור מלה במלה. וזה דוקא בכהאי גונא שיש אנשים מועטים או שקרוב להיות לילה, אבל בלאו הכי בשביל המהירות או בשביל הצנה וכדומה לא יעשה שקר בנפשו להפסיד טובה הרבה ולמעט בכבוד שמים, חס ושלום (ועין בתשובות הרדב"ז הישנות, סימן צד. ונכתב עוד מזה בערך "עניה"). ומכל מקום יותר טוב שיאמר חזרה אפלו במנין מצמצם. ועין מה שכתבנו בקנטרס "חסד לאלפים" סימן קכד:

אחים

אחים - מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד באהבה ואחוה שלום ורעות. שאם י גדלה חיוב האהבה ולהיות עזרה בצרות בין אנשים זרים, על אחת כמה וכמה בין אנשים אחים, ואיש את אחיו יעזרו. וכתיב (משלי יז יז) "אח לצרה יולד". וכתיב (ישעיה נח ז) "מבשרך אל תתעלם". ואחיו בשרו הוא. ומה מאד גנאי הדבר בעיני אלקים ואדם כי יהיה ריב בין אנשים אחים. בושה להם, כלמה להם, לעגה להם. ואוי להם אם אינם עוזרים זה לזה לעתות בצרה, או אם האחד עשיר ואחיו עני ואינו מפרנסו בכבוד, שהרי אמרו במדרש רבה (אדר"נ פרק ט) על פסוק (במדבר יב ב) "אל נא תהי כמת" אמר לו אהרן למשה: משה, אחי צרעת זו לא על מרים אחותנו נתונה, אלא על עמרם אבינו היא נתונה. זאת יתן אל לבו כשאחיו בצרה, יציר בעצמו כאלו אביו ואמו עומדים לפניו וקובלים עליו ומתחננים לו שירחם על יוצאי חלציהם. "ועוכר שארו אכזרי" (משלי יא יז): וכדי להיות בשלום בין אחים צריך שיהיו מעבירים על מדותיהם ומוחלים זה לזה ואין מקפידים זה על זה, כי זה ראוי להיות מדת כל אדם, כל שכן בין אחים: וגדר גדול כדי שיהא שלום בין אחים, שלא ישבו אחים בבית אחד על שלחן אחד, כי הנשים פלגניות ומשלחות מדנים בין אחים (ונכתב מזה בערך "מחלקת"). ואם הם שתפים בחנות ורואים דברי ריבות שממשמשין ובאין ביניהם, תכף יפרידו החבילה. וכן כל סבה שגורם מחלקת, תכף יסירו הסבה כדי להסיר החטא. על זה נאמר (תהלים לד טו) "בקש שלום ורדפהו". וזה כלל גדול לענין דרכי שלום לרדף אחר המחלקת ולעקרו בתחלתו קדם שיפרה וירבה, דהאי תגרא דמי לבדקא דמיא, כיון דרוח רוח (סנהדרין ז א). ועוד, שאף כשיעשו שלום ביניהם לא יבצר מהשאר טינא ונטירא בלבם. לכן טוב לגבר שיסתכל ויבין אחרית דבר מראשיתו, ויחיש מפלט לו בחן ושכל טוב: ועקר האהבה היא אהבת הנפש, כי איך יראה ברע אשר ימצא את אחיו בעולם האמת, ויגיע בושה וכלמה לנפש אביו ואמו צער גדול. לכן אם רואה את אחיו שהולך בדרך רעה, או שעושה דבר שאינו הגון, או שאינו נזהר בעצמו כראוי, יחוס על נפשו ועל נפש אביו ואמו, ויוכיחנו על פניו בתוכחת מגלה מאהבה, בנעם שיח, בחן וחך מתוק ולשון רכה, ולאחיו יאמר, חזק ונתחזק לעשות רצון אבינו שבשמים, שכך היא חובתנו וכך נאה לנו. וכהנה דברים טובים היוצאים מן הלב ונכנסים ללב, וירבה לדבר אליו עד שיחזירנו למוטב. ובכל אשר יוכל לזכות את אחיו ואת בני אחיו בתורה ומעשים טובים ככה יעשה, וישא ברכה מאת ה' ומאביו ואמו על כל הטובה אשר הוא עושה עם אחיו ובית אביו. זהו דרך ישרה לאחים, ולא יתפרדו. "ישמע חכם ויוסיף לקח" (משלי א ה):

אחדות

אחדות - אחדות היא עמוד גדולה לתקון עולם ולקים כל דבר, ורוח המקום נוחה מאד מדבר זה, עד שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (איוב כג יג) "והוא באחד" "אחד" לא נאמר, אלא "באחד", שאין השכינה שורה בישראל אלא כשהם באחדות. וגדולה מזו אמרו על פסוק (הושע ד יז) "חבור עצבים אפרים הנח לו", שאפלו אם עובדים עבודה זרה, כשהם באחדות אין מדת הדין יכולה לשלט בהם (תנחומא צו ז). וזה היה הטעם שלא עשה הקדוש ברוך הוא כליה בדור הפלגה כמו בדור המבול, לפי שהיה באחדות. וזה אצלי פשט הכתוב (בראשית יא ו) "הן עם אחד ושפה אחת לכלם". ועתה כיון שהם באחדות לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, שאין מדת הדין יכולה לשלט בהם. הבה נרדה ונבלה שם שפתם (שם ז) שלא ישמעו איש שפת רעהו, כדי שיכנס מחלקת ביניהם ויהא מקום למדת הדין לשלט בהם: וכל חבורה שרוצים לעשות דבר ושיהא לו קיום והעמדה, צריך שיהיו כלם באגדה אחת, ואז כל רוחות שבעולם אין מזיזים אותם ממקומם. אבל אם זה אומר בכה וזה אומר בכה, וכל אחד רוצה שדבורו יהיה לפנים ולא לאחור ואומר דידן נצח, הם נעשים אגדות אגדות ונפק חרבא והיא לא תצלֹח, ומרעה אל רעה יוצאים, ובאים לידי מחלקת אש להבת שלהבת ורעותיה מובאות אחריה רעות רבות, רחמנא לצלן. וכבר אמרו משל לאגדה, אפלו אם היא של קנים, כל זמן שהם קשורים יחד אפלו גבור שבגבורים אינו יכול לשבר אותם, אבל כשהם אחת אחת הם קלים להשבר. וכתיב (הושע י ב) "חלק לבם עתה יאשמו". כל קְבל דנא הרוצה לעשות דבר טוב בעירו כי היכי דלקבלו מנה כל באי שער עירו, לא ידבר עם כלם יחד, אלא יקראם אחד לאחד, וידבר לכל אחד בטוב טעם ודעת כדי שישמעו ויבינו ויכנסו דבריו באזניהם, ואחר כך בנקל יהיו לאחדים ויסכימו כלם עמו בהיותם באג, דה אחת, שאם ירצה אדם לשבר שק של אגוזים כלם כאחד לא יוכל לשברם, אבל אחת לאחת ישבר את כלן. אבל לא יעשה זאת כדי שיעזרו לו לרעה ולא יהיה כקרח, כי עושה זאת בשם מסית ומדיח יקרא, אלא על דרך אמת, לנחותם הדרך ישרה, אז יעשה באפן זה כי היכי דלקבלו מנה: והגדר הגדול כדי להיות באחדות הוא שיקים מה שאמרה תורה (שמות כג ב) "אחרי רבים להטות". ואף אם נראה ברור בעיניו שהם טיעים ואליו ראוי לשמע שהוא אומר דבר הגון, יבטל דעתו נגד דעתם, ויסיע גם הוא עם הרבים ולא יעבר על דעת חבריו, כמאמר רבי יוסי שאמר (שבת קיח, ב) מעולם לא עברתי על דעת חברי, יודע אני בעצמי שאיני כהן, ואם היו אומרים לי חברי עלה לדוכן' הייתי עולה. וגם הוא יצא לקראת נשק נגד החולקים עם הרבים, ויאמר אליהם בנעם שיח שלהם ראוי לשמע אף שאין דעתם מסכמת עמהם, ולפעמים צריך שהזקנים והגדולים ישמעו לקטנים ויבטלו רצונם מפני רצונם לפי צרך שעה כשרואים שקרוב לצאת פרצה לפי דעתם של בחורים, שהם חסרי מדע: וכבר אמרו (ר"ה כה, ב) "אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים". ישאו ביום ההוא קל וחמר בעצמם הקטנים וישמעו לגדולים. ואם יש רב מורה צדק וטובי ומנהיגי העיר, שקבלום עליהם שעל פיהם יהיה הנהגת העיר, ראוי שלא יהא פוצה פה ומצפצף עליהם, אפלו אם יאמרו על ימין שהוא שמאל. וכל ערום יעשה בדעת ויעמד על המשמר ברב עז ותעצומות להתמיד האחדות, ויסבל ויטרח הרבה, וכל אשר בכחו לעשות יעשה, כי זהו קיום והעמדה ויסוד בנין לכל ענין, ולכל מנין דין הנין:

אפיקורוס

אפיקורוס - אפיקורוס הוא מאותם שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין צ א). ולפי מה שפרשו רבותינו ז"ל בענין אפיקורוס רבים כשלו ונפלו ה' הטוב יכפר בעד שהרי אמרו (שם צט, ב) היכי דמי אפיקורוס, כגון דאמר הני רבנן, שהוא לשון בזיון. או דאמר מאי אהנו לן רבנן, אי קרו, לדידהו קרו. או שמבזה תלמיד חכם, או שמבזה חברו בפני תלמיד חכם, ובזה בפרט רבה המכשלה, ואין צריך לומר אם מפקפק על דברי תורה או דברי סופרים ומלגלג אפלו על דבר אחד מדברי תורה או מדברי סופרים, שזה הוא אפיקורוס גמור, והרי זה פורק על וכופר בעקר, ואין תרופה למכתו, כי על זה נאמר (משלי ב יט) "כל באיה לא ישובון". ופרשו רבותינו ז"ל (ע"ז יז, א), זו מינות. חבל על דמשתכחין. ה' ברחמיו יחתר חתירה מתחת כסא כבודו להחזיר בתשובה שלמה לכל הפושעים מעמו ישראל, ולא תאבד נפש אחת מישראל, אמן, כן יהי רצון:

אומנות

אומנות - אמרו רבותינו ז"ל (קדושין פב, ב), שחיב אדם ללמד את בנו אמנות, ושילמדנו אמנות נקיה וקלה. והן אמת שראוי לכל אדם לתפש עצת רבי נהוראי שאמר (שם במשנה) מניח אני כל אמניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. (כמו שאכתב לקמן בערך "תורה" בסיעתא דשמיא). אבל על כל פנים אם בא להוציאו לחנות, אפלו אם הוא אמיד מאד בנכסים לא יבוש מללמד את בניו אמנות לשלמות שימצא בידם, כי לא ידע מה ילד יום, כי הזוזים זזים, כאשר עינינו הרואות כמה עשירים שירדו נכסיהם לטמיון ונשארו נודדים ללחם ושואלים צדקה. אבל אם ימצא בידם אמנות, יפנו אל אמנותם ויתפרנסו בכבוד. ועוד מצד אחר יפה האמנות יותר מן הסחורה, שאף אם אין עשירות מן האמנות כמו מן הסחורה, מכל מקום העוסק באמנות חיי נחת יחיה, ועל הרב אינו צריך לילך בדרכים ולהיות עובר ימים ונהרות, ולא לקח הלואות הנקראות בלשוננו פוליצא"ס (וועכזעל), שממרקין גופו של אדם, ולא לתן כל כך בהקפה, ולא יכהו שרב ושמש, אלא בתוך ביתו יעשה מלאכתו. וגם בסחורה יכול אדם להיות בוחר הרע במעוטו, ולא יבקש ללכת בגדולות ונפלאות, ולהיות יגע להעשיר על ידי הקפות והלואות והליכה בדרכים וימים ונהרות, אלא יסתפק במועט, ויהא משאו ומתנו בנחת בדברים שקרובים לשכר ורחוקים מאד מן ההפסד, כי טוב פת חרבה ושלוה בה (משלי יז א). ואמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיד, א) אכל בצל ושב בצל. וטרדת הזמן ויגיעת הדרכים ופזור הנפש בנתינת נכסיו בהקפה מנפש ועד בשר יכלו, שחיי צער יחיה ולא יוכל לעבד את בוראו עבודה שלמה, אלא חסרה ופגומה. לכן יבחר לו אמנות או סחורה נקיה וקלה, ויתפלל למי שהעשר והנכסים שלו, כי אין מעצר לה' להושיע בין רב למעט, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים: והנה מה שאמרו אמנות נקיה פרשו רבותינו ז"ל (קדושין פב, ב) שתהא נקיה מן הגזל. והן בעון, הגזל נעשה כהתר לקצת בעלי אמניות, כגון החיטים, וכן אצל הסוחרים נמצא כמה דברים שהם גזל גמור, אלא ששנו את שמם ובשם חריפות וחריצות והשתדלות יקראו, והיא לא תצלח, וכמו שנכתב במקומו. והולך בישר ימצא חיים ועשר ולא יבואנו חסר:

אסופה

אסופה - כמה טובה עשו לנו בעלי אספות. רבותינו הקדושים אשר בכל דור ודור זכו וזכו את הרבים, זכות הרבים תלוי בם, שאלמלא הם נשתכחה תורה מישראל, ובפרט כגון אנן דור יתום, יתמי דיתמי, אשר טרדות הזמן רבו עלינו ואין הפנאי מסכים אתנו כל כך ללמד בשקידה כל כך כמו הראשונים ודעתנו קצרה. ואם נבוא ללמד ספרים הרבה אין קץ ומי הוא זה אשר תשיג ידו להיות כל הספרים נמצאים אצלו. אבל על ידי האספות נוכל לצאת מעט ידי חובתנו: ובכל דור צריכים האספות כמו שעשה הרמב"ם וה"טור" והרב "בית יוסף" והרב "כנסת הגדולה" ורבים כמוהם שהיו לנו לעינים, ומהם יראו וכן יעשו בכל דור ודור, כל תלמיד חכם אשר חננו ה' דעת וספרים הרבה ישתדל להועיל לרבים בדברים הנצרכים מאד, כאמרם (ברכות סד, א) הכל צריכים למרי חטיא. ויעשו אספות כיד ה' הטובה עליהם, מי מקצורי דינום על ארבעה טורים, מי מכללים, מי מהקדמות לדרושים, ומי מתוכחת מוסר וכדומה, כל אשר עושים חסד גדול יחשב, ואין לך חסד גדול מזה שהוא חסד בנפש, ועושי אלה הם מזכים את הרבים וזכות הרבים תלוי בם, ואל יחושו ללעג השאננים שאומרים, מה הועילו אלו החכמים בתקנתם לשנות לנו את הידוע ומפרסם בספרים, אין זה כי אם ללקט כסף ולטל את השם שהוציאו ספר. שרי להו מריהו למדברים כן, כי לא צדקו, שודאי הגמור יותר טובים לנו אלו הספרים של אספות מכל חבורי הפלפולים והחריפות, כי מה יתן ומה יוסיף לנו אלו החבורים, רבם הם מתעפרים בעפר אין דורש ואין מבקש, שכל חכם רוצה להיות מבין מדעתו ולשא ולתן בהלכה כפי השגתו, ואם ירצה אדם ללמד כל חבורי הפלפולים והחריפות, יכלו שנותיו ולא ילמד אחד מני אלף מהדברים שצריך ללמד, וכדאמרו בש"ס (ערובין מח, א): אי דיקנא לא גרסנא. מה יתן ומה יוסיף לנו לידע הוכוח שהיה בין שני תלמידי חכמים, שזה אומר בכה וזה אומר בכה, ואם כדי ללמד דרכי הפלפול והחריפות וחדוד השכל, הלוא יש די לנו בתורתן של ראשונים, זכרונם לברכה, אשר לבם פתוח כפתחו של אולם וחכמתם נכרת מתוך דבריהם. אבל אלו הספרים של האספות תועלתם מרבה כאמור, ולכן כל תלמיד חכם ירדף אחריהם כאשר ירדף הקורא בהרים, ויד כל ממשמשת בהם כל שעה, כי בזמן הזה הקצור הוא מטבע חריף אהוב ונחמד לכל, ואומרים דרך צחות (רות ב ד) "ויאמר לקוצרים ה' עמכם ": ולכן אף מי שעושה ספר שאלות ותשובות, שהוא מועיל לרבים בהיותו מחדש דינים חדשים ופושט ספקי דינים, לא ילך בארכה ויצא מענין לענין ממלאכת השאלה למלאכת השיטה ופלפול בדברי האחרונים לנתץ ולנתש, לבנות ולנטע, ולומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה, כי מה יתן מה יוסיף, וחוששני מחטאת ברב דברים. רק יכתב הלכות קטנות, מצוי הדין הנצרך לענין דינא דוקא. וכן הרוצה לכתב פשטים אשר חננו ה' על תנ"ך ומאמרי רבותינו ז"ל, אם רוצה שיהא יד רבים ממשמשת בו, לא ילך בארכה ויצא ממלאכת הדרוש למלאכת הפלפול, אלא יכתב פסקי פסקי על סדר התנ"ך והש"ס דברים מתוקים מערב עם דברי מוסר ויראת ה', שהמוסר הנאמר על פסוק הוא מתוק מדבש ועומד לזכרון בין העינים, ומתוך כך יהיו דבריו נקראים ונזכרים ונאמרים בבתי כנסיות של תלמידי חכמים ובבתי מדרשות, ויהיה מזכה את הרבים, ותתענג בדשן נפשו בהיות שפתותיו דובבות בקבר (יבמות צז א). זהו דרך ישרה לפי דעתי לחוברי חבורים: אמנם הבעלי אספות שמאספים קצורי דינים צריכים לזהר הרבה שלא יכנסו למלאכה זו אלא אם כן יכולים לעשות אותה על מתכנתה, כי היכי דלא תפוק מנה חרבה, דהינו שיהא להם ספרים הרבה מהראשונים ואחרונים ותשלט עיניהם בכלם בעיון יפה יפה, ולא יסמכו על הכלל העולה, כי יש פתח טועה, ולא יטעו לרשם הפך ממה שכתוב בספר, כאשר נמצא לפעמים באלו הקצורים, ולכן אמדו שאין ראוי לסמך על הקצורים להקל או להוציא ממון מיד המחזק עד שילמד חפוש מחפוש ועד שיראה הדין בשרשו. ושמעתי אומרים, שאף על פי שהרב "מעם לועז" עשה מלאכה גדולה וזכה וזכה את הרבים, לא היה רוח חכמים שבדורו נוחה הימנו על שכתב הלכות פסוקות, ורבים מעמי הארץ שאין יודעים לקרות אלא ספרו מקבלים דבריו כנתינתם מסיני ואין חוזרים לשאל פי חכם וסומכין עליו בין להקל בין להחמיר, ופעמים המצא ימצא איזה דין שנתחדשו כעת ספרים שחולקים על דבריו ומחמירים וכן ראיי להחמיר, ולכן יש להזהיר ללועזים שלא יסמכו על ספרי הלועזים להקל באין שאלת חכם, ודין להם שספרי הלועזים יעוררום לכנס לבית הספק כדי לשאל לחכם. (ויש את לבבי לכתב ספר אספת דינים בקצור, אך לא אכתב אלא מה הוא אסור, ולא אזכיר את המתר, למען לא תצא תקלה כזו) וגם ראוי לבעלי אספות שיעשו טובה שלמה ולא יכתבו על דין פלוני עין בספר פלוני, ולא עוד אלא שלפעמים יש שנצרך לו אותו הדין מאד ואותו הספר שצין אינו בנמצא בעירו, והרי זה דומה למי שמביאין אותו אל המעין ואין מניחים אותו לשתות מים, לכן יכתב גם כן מה שכתוב באותו ספר למען ינוח הקורא בו כי ימצא תאות לבו:

אורחים

אורחים - מצות הכנסת אורחים היא מצוה רבה, שמנו אותה בכלל דברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא (פאה פ"א, מ"א), אשרי איש שיוכל לעשותה בהיות לו רחב בית מושב, חסד גדול הוא עושה, שהחסד יגדל ערכו לפי צרך המקבל ודחקו וצערו. והנה אם בא אורח לעיר, איש עני שאין ידו משגת לקח לו מלון לעצמו, או שאינו לפי כבודו לישב במלון, או שאין מלון נמצא בעיר מה יעשה אותו האיש אם אין איש מאסף אותו הביתה והוא גר בארץ נכריה, אנה יפנה לעזרה, וכי ימצא איש שמאסף אותו חיה יחיה ממש, ולכן למצוה רבה יחשב. ולפי גדל המצוה ככה יעשה נחת רוח לֹיוצרו ובא בשכרו. ולכן על האורח יקל בעיניו ועל יסבל ולא יבל. אשרי איש אוהב את ה', לפי רב האהבה אין טרחא ואין כסף נחשב בעיניו נגד עשות נחת רוח ליוצרו. אבל כבר אמרו (חובות הלבבות בהקדמה) מכלל הזהירות שלא תהא זהיר הרבה, וכתיב (קהלת ז טז) "אל תהי צדיק הרבה". ולכן יזהר במה שכתב בספר בן סירא (יבמות סג, ב) לא הכל תביא ביתך. שאם יודע בו שאינו איש טוב לא יביאהו אל ביתו, ובפרט אם אין לו אלא בית אחד עם אשתו ובני ביתו, אם יקבל אורח בביתו שיישן עמו בביתו עברה היא בידו. וגם כשיקבל אורח בביתו ישמר נכסיו ממנו כדי שלא יבוא לחשדו אם יחסר לו שום דבר, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (דרד ארץ רבה פרק ה) כל אדם הוי חושדן כלסטים ומכבדן כרבן גמליאל, ומיתו מעשה באבות דרבי נתן על רבי יהושע שקבל אורח, והאכילו והשקהו והעלהו לעליה לישן ונטל הסלם מתחתיו. בחצי הלילה קם האורח וגנב כל אשר בעליה, וכשרצה לירד נפל מן העליה ונשברה רגלו. אמר לו רבי יהושע: כבר קדמוך רבנן שאמרו הוי חושדן כלסטים. (ומה טוב אם אפשר שלא תצא אשת בעל הבית החוצה בפני האורח, ובפרט כשהיא מקשטת, דמגרי בה יצר הרע, ואולי מידי הרהור לא יצא. אבל מצד אחר יש פסידא כשאשת בעל הבית היא תתגרש ואינה מסבה עם בעלה על השלחן, שאפשר יכבד עליהם יותר ישיבת האורח ולא יראו העת שילך לו, וגם האורח יהיה מצטמק בחשבו איך בשבילי אשת בעל הבית מוצאת מבית תענוגיה מלאכל עם בעלה. לכן כל ערום יעשה בדעת, ויבחר לו דרך ישרה לפי מה שהוא אדם האורח, והישר בעיניו יעשה): ומתנאי מצות הכנסת אורחים, שיהא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, ויותר חשוב ומקבל ומרצה בעיני אלקים ואדם פת חרבה עם יפה עינים וטוב ראי ממאכילו פטומות בפנים זועפות. ואם קשה בעיניו להוציא הוצאה מרבה מקצר יד או מקצר רוח, אל ירבה בהוצאה. ואל ישיאנו יצרו לומר, שכדי להזמין אורח צריך הכנה הרבה, כדאמרי הני נשי שעיניהן צרות באורחים, שכל אשר בבית ימעט בעיניהן כשיש אורח ועושות לבעליהן שיהיו מרבים להביא באמרן, אי אפשר לכבד אחרים בקלון עצמו, ומתוך כך ממנעי ולא מיתו אורחים. אבל זו עצת יצר הרע הוא למנע טוב מבעליו מצוה רבה כזו. לכן אם קשה עליו ההוצאה, אל יחוש להוציא יותר על מה שהוא רגיל כדי שלא יכבד עליו האורח, ואין זה קלון אלא כבוד, דניחא לה לאורח שלא ירבה בהוצאה כדי שלא יהא כבד, וכל מה שרואה שמרבים בהוצאה הוא מצטמק, בחשבו כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי וחושש שסוף סוף יכבד עליו. אבל כשרואה שאינו מרבה בהוצאה, נוח לו. וברוח שפתיו ישביענו בדברים טובים ויפיק לרעב נפשו באפן שיאכל בשמחה לחמו וישתה בלב טוב מימיו: והן בכלל שאפלו אם יש כעס וצער בלבו מחמת איזו סבה, יסיר כעס מלבו ואל יראה בפני האורח אלא פנים שוחקות, לבל יחשב האורח שבשבילו פניו רעים. וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ב"ב ט, ב), שהנותן צדקה לעני מתברך בשש ברכות, והמפיסו מתברך באחת עשרה ברכות. ולעולם אל יזוז ממחשבתו גדל המצוה וגדל שכרה, למען לא יכבד עליו ויעשה בחבה יתרה. ובפרק הנסיעה הענק יעניקנו צידה לדרך כברכת ה' אשר נתן לו, וילוהו וילך לו, ובזה יברך ה' חילו: ומתנאי האורח, שלא יכביד על בעל הבית. ומי שאפשר לו לישב במלון לעצמו, לא יבקש לישב בבית בעל הבית, ואף אם יזמינו לו לא יאבה עד אשר יפצירו בו, כדי שידע בברור שבלב שלם מזמינים אותו ולא מחמת כסופא, כי ידוע שכל המקבל הנאה מחברו שלא בלב שלם אלא משום כסופא יש בו סרך גזל (ספר חסידים סי' שטז). וגם כשהוא מכרח לישב בבית בעל הבית לא ירבה ישיבתו אצלו זמן וזמנים, כי כל המרבה יכבד. ואם הכרח לישב זמן הרבה בעיר, לא יכנס בבית בעל הבית לישב אצלו בתדירות אם יש מלון בעיר, ואם סבור שיהא לזמן מועט ונתארך הדבר, יבקש עלה לצאת לו למלון או לבית אחר בחכמה ודעת באפן שלא יהא פוגם ונפגם. ואף בזמן היותו בבית בעל הבית לא ישב תדירי בבית כל היום, אלא יפנה מעט הנה ומעט הנה באפן שלא יכבד על שום אדם. ולא ישאל שאלות ומענות מבעל הבית, ולא ישאל לו על עסקיו או על כליו. ואם ידו משגת ואינו חסרון כבוד לבעל הבית גם הוא יפתח את ידו להוציא הוצאות ולקנות צרכי סעדה, ויהא מרבה בכבוד בעל הבית וכבוד כל בני הבית, ויראה געגועים וחבה יתרה לילדים, וימלא פיו תהלתו ויברך אותו בברכתו. ובעת לכתו יתן חנות לבעל הבית ולאשתו. ואחר נסיעתו גם כן יפקד אותם באגרתו, ובזה יהא נאה בשיבתו: וגם על גבאי צדקה חיובא רמיא לפקח עינים על האורחים, ולפי מה שהוא אדם יתן לו מדור לפי כבודו מבני העיר חוזר חלילה. ולמי שאין נותנים לו בעל הבית ונותנים בית מלון מן הקהל, כמנהג בהרבה מקומות, יכינו הבית שיהא טוב בית מושב לימות החרף, ויכינו שם כרים וכסתות, ואפלו מלאים תבן, וכלי בית הנצרכים, ואפלו כלי חרס. ויתנו להם מזונותיהם די ספוקם דבר יום ביומו בסבר פנים יפות. ומה טוב לתן להם בעל הבית לפחות משבת לשבת. ובעת נסעם יתן להם צידה לדרך לפי מה שהוא אדם ולפי יכלת הקהל ולא יקמץ הרבה, שהרי זה חוטא ולא לו. לכן יכלכל דבריו במשפט ויפיסם בדברים טובים לכבוד ה' כי יעמד לימין אביון. ודין להם צרתם שהם נודדים ללחם והם אמללים ונדכאים, וכל העושה טובה עמהם עם האלקים הוא עושה, וכל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים (שבת קנא ב). אמנם גם האורח צריך שלא יכביד מאד על הקהל, ולא ישאל בחזקה, אלא תחנונים ידבר רש (משלי יח כג) ולבסוף יתרצה במה שנותנים לו, אם מעט ואם הרבה יקח, ויברך את הקהל, ולא יעשה מריבה, ולא ימסר דין, חס ושלום, רק יבקש ממי שהעשר והנכסים שלו, הוא יתן בלבם נדיבות לב לתן לו, או ממקום אחר ישלח שלומיו, כי הרבה שלוחים למקום ומידו הכל, חן וכבוד יתן ה', לא ימנע טוב להולכים בתמים:

אונאה

אונאה - אונאה במקח וממכר יש בה אסור מוסיף על אסור גזל, שעובר גם כן על "לא תונו". והן בעון נשכחה תורת אונאה מרבים מעמי הארץ, כי לא ידעו מה הוא אונאה, אלא בשם חריפות והשתדלות יקראו לה, ודין גרמא שהעולם הולך ומתמוטט, וגלגל העניות חוזר בעולם, כמאמר הנביא (ירמיה יז יא) עשה עשר ולא במשפט בחצי ימו יעזבנו. ודבר ה' בפי נביאיו אמת. ואם נראה אדם שעושה עול ומתקים לו עשרו, בודאי שהוא עשר שמור לבעליו לרעתו, על דרך הכתוב (דברים ז י) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו: וזה כלל האונאה, שלא התר לשקר ולשבח מקחו במה שאינו, או לומר שקנה אותה בכך וכך, או שכבר נתנו לו כך וכך מה שאינו אמת. ואין צריך לומר שאסור לפרכס את המקח או לערב רע בטוב כדי שיהא נראה הטוב לעין ותחתיה תעמד הבהרת, או להראות אחד ולתן אחר. כל עושה אלה וכאלה תועבת ה' כל עושה עול. ואין צריך לומר אם עושה עול במדה במשקל ובמשורה, שהוא קרוי עול, שנאוי, משקץ, חרם, תועבה וקשה ענשן של מדות יותר מענשן של עריות (יבמות כא א), ובודאי שהיא לא תצלח, ואחריתו יהיה נבל ורע בעולם הזה מלבד ענשו השמור לו לעולם הבא נמצא שוטה העושה אלה שהוא יגע לריק, ומכלה כחו וימיו לבהלה לקנות מקח רע לעצמו בגיהנם: וידוע, שתחלת דינו של אדם שואלים אותו: נשאת ונתת באמונה (שבת לא, א) והבוטח בה' ונושא ונותן באמונה, חסד ה' יסובבנו (תהלים לב י) וברכת ה' היא תעשירנו (משלי י כב). ובודאי שלא יחסר לחמו, ויהיו מזונותיו בהתר ונחת ורוח וכבוד. אשריו בעולם הזה, וטוב לו לעולם הבא. והן אמת כי יצר הממון יעור פקחים ומורה התרא לנפשה, אבל על כגון זה אמרו (ערובין סה ב): אדם נכר בכיסו, שיגביר שכלו ויכבש את יצרו ויתרצה ברצון גמור אפלו אם היה נכנס תחת האפשר שימות ברעב כדי שלא להיות רשע לפני המקום, כך חובתנו וכך נאה לנו. ומה גם כי לפי האמת הברור דורשי ה' לא יחסרו כל טוב, והולך בתם ילך בטח. וזה כלל גדול לכל מלי שנפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן, ובפרט בממון שהוא חביב לאדם, ויצר סמוך שורר ומורה מ"ט פנים טהור לטהר את השרץ. לכן מי האיש הירא את ה', יקים ואל בינתך אל תשען (משלי ג ה), וילך אצל חכם וילמדנו איזוהי דרך ישרה, ולא יסור מן הדבר אשר יגידו לו ימין ושמאל: ויש אונאת דברים, שהוא חמור מאונאת ממון, מה שאמרו (ב"מ נט, א) כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה. והוא נפרע על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו פרעון חזק. וגם בזה רבים כשלו, כי לא ידעו מהו אונאת דברים. והכלל הוא, שכל שמצער חברו בדבריו הוי אונאת דברים. וכדי לידע באיזה דברים מצטער חברו, יקים תמיד מאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (שבת לא א) דעלך סני לחברך לא תעבד: ורבים מעמי הארץ זה דרכם כסל למו, שמצערים את חבריהם דרך שחוק וקלות ראש כדי להרבות שמחה של הוללות, והרי זה כמתלהלה היורה זקים, וענוש יענש באפן שתהיה השמחה לתוגה נהפכת. ולפי חמר שבו צריך לעמד על המשמר הרבה, כי אדם עשוי להקפיד ולהרגיש ולהצטער אפלו על שיחה קלה שמדברין לו, והוא אינו מרגיש בצער חברו, וחושב בדא מאי אם אני מצער אותו בשביל שעשה עמי שלא כהגן, הדין עמי לצערו, ואם הוא דרך שחוק, אין כאן צער, כי כן דרכם של בני אדם, ולשחוק אמרתי מהולל. ומתוך כך אין איש נחם על רעתו, כי לא יחשב לו עון אשר חטא. אבל ראוי לדעת, כי לא התר לצער בדברים אפלו למי שצער אותו, אם לא דרך תוכחת מגלה מאהבה, אבל אם עושה לנקם נקם הרי הוא עובר על "לא תקם" (ויקרא יט יח), ובודאי שכשצותה תורה (שם כה יז) שלא יונו איש את עמיתו לא הצרכה לצוות על עמיתו מבקש טובתו, דאטו בשפטני עסקינן, אלא אפלו אם צערו לא התר לשלם לעושה הרעה כרעתו. ואם הוא דרך שחוק, נמצא שעושה שחוק בדמו של זה והרי זה בכלל לצנות, שאמרו עליו (ע"ז יח ב) שתחלתו יסורין וסופו כליה. לכן יהא אדם זהיר מאונאת דברים, ובפרט מאונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה ענש אונאתה קרובה (ב"מ נט א), ולעולם ישתדל שיהא רוח הבריות נוחה הימנו, ובזה יהיה רוח המקום נוחה הימנו:

אונס

אונס - אמר החכם: כל טועה זה לו מטעם אנוס רחמנא פטרה, כי בעלה כל דהוא מוצא מקום פטור לעצמו מכל דבר טוב באמרו שהוא אנוס לא יוכל עשוהו, או מצד שאוהב לנוח או לשא ולתן, או שיש לו כאב, או שהוא חלוש וכדומה, או שיצרו תוקפו ולא יוכל לכבש את יצרו ולנצחו. אבל ידוע לכל, שאין טענת אנסים כאלו מועלת לעולם הבא, ואין פוטר אותו אלא טענת אנס גמור. וכדי להבחין מה הוא אנס גמור ומה הוא שאינו חשוב אנס, ידמה שאלו היה מוצא להרויח הון עתק, אם מחמת אנס כזה היה מכרח להניח מלהרויח אז הוא אנס גמור, ואם להרויח ממון אינו משגיח בזה האנס ודוחק את עצמו באמרו, מה לעשות רוח יש כאן, צריך לדחק מה יענה ליום פקדה, הלוא יבוש ויכלם, ולא יהיה לו פה להשיב ולא מצח להרים ראש, וענוש יענש כאשר ישית עליו בעל המשפט. על זה נאמר (משלי ב ד, ה): אם תבקשנה ככסף וכמטמנים תחפשנה אז תבין יראת ה'. זה כלל גדול בתורה, כי סחרה ליהודים היתה אורה: