הנרבוני על מורה נבוכים א ב

• ולזה שאמר והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע - ירצה, כמו השופטים, כי משפטי התורות מן המגונה והנאה, לא נתלו בנמצאות בעצמם.

• כדי שיאמר בעבור זה שקר ואמת, או משיגי שקר ואמת, ואין בהכרחי טוב ורע כלל, כי אם שקר ואמת - ירצה, כי ההכרחי וכן הנמצאות בעצמם, אשר אין אנחנו סיבתם, אין בו טוב ורע, אשר הוא המגונה והנאה, אבל שקר - כשנסכלם או במאמינים בחלוף מה שהם במציאות, ואמת - כשיסכים ציורנו או התורה עליהם עם מציאותם בעצמם.

• וכאשר גדלה תאוותו, הצטרך אל העמל והטורח - ירצה, כי ההכרחי יספיק מאד, ואמר דוד מבאר לזה העניין ואָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין, לינה אחת שינה - פנותו אל התאוות הגשמיות, וכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, והנאת חושיו הגשמיות, כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, הנה זה [א]לא מצד הנפש החיונית, לא האלהית, על כן אמר נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ.

• ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכלית כוונתו - וחכמתו בבריאה האנושית, שבראנו מורכב מהפכים, משתתף בין העולם המושכל והמורגש, עד שיתחייב שישיגנו זה ה' ית', הרוצה בטבע הנמצאות להדמות בו. ומשתוקק זה מאליו, והוא תכלית יכולת ההיולי, ר"ל להמציא המשתתף עד שיתאחד בו, כי מאתו הם יוצאים ואליו הם שבים.