עשרה מאמרות מאמר חקור דין ד כ
האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו (דברים לג, ט). זה פנחס ודאי, שבקש משה רבינו ע"ה עליו רחמים, ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה (דברים לג, יא). כי הוא האומר לאביו זה אלעזר, ולאמו כמשמעו, לא ראיתיו לאהרן הנזכר בפסוק של מעלה, דכתיב תומיך ואוריך לאיש חסידיך (דברים לג, ח). ופירוש לא ראיתיו. לא נהניתי ממשיחתו כלום, שלא נתכהן פנחס אלא בזכות עצמו, ולפי זה לאביו ניחא, ולאמו נמי איצטריך, אי למאן דאמר מבנות יוסף שפטפט ביצרו, ויוסף היה בכור במחשבה, וכבר זכרנו כי הכהונה היא ממשפטי הבכורה, קא משמע לן שתלו לו בזכות עצמו, לא בזכות אחרים, ואי למאן דאמר מבנות יתרו שפטם עגלים ללא אלהים, והא והא איתא, דאבוה מיוסף, אמיה מיתרו. והיינו נמי דאמר להו אליהו לרבנן, אני מבני בניה של רחל. ואפשר נמי דאם אביה היתה משבטו של גד, וכל דברי חכמים קיימין, סלקא דעתך אמינא דאימיה גרמא ליה לרחק כדמעקרא, כי כן משפטו של כהן און, שירחקו בניו מישע, אי נמי ניחא קמי שמיא ליתן טהור מטמא, דהכי אשכחן ביונדב בן רכב שהעמיד כהנים גדולים מבני בנותיו, ושמנה כהנים נביאים יצאו מבני בנותיה של רחב שנשאת ליהושע, אימא פנחס נמי אימיה גרמה ליה לקרב כדהשתא, קא משמע לן דלא, ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע, שפירש מהנהגת העולם להתבודד בעבודת קונו, ולפי שאין אדם רשאי לפרוק עול הבנים והקרובים מעל צוארו עד השלימו את חקו עמהם לחנכם בתורה וביראת שמים, אמר שלא עשה כן אלא בזמן שהמה כבר שמרו אמרתך בלבבם שלמדו כל התורה, ובריתך ינצורו זו התמדת השנון, כי אפילו תלמיד חכם שיושב ושונה כל ימיו, צריך להזהר שלא ישכח דבר אחד ממה שלמד, כדתנן באבות. ויש לו ללמוד מעופר האילים שהוא רץ לפניו ומסתכל תמיד לאחריו, והם גם כן ראויים להוראה בנגלה ממנה, כגון המשפטים המפורסמים להמון, ובדוגמא הנסתרת המסורה בלחישה לחכמים, והיא תורת ה' צורך גבוה, כדכתיב ותורתך לישראל. וראוים גם כן להתחנך בכהונה אפילו בעבודות הפנימיות, כגון הקטרת שהיא כלה על המזבח הפנימי, כי אפילו העולה עורה לכהנים, מה שאין בקטרת, וזה המזבח שבהיכל מיוחד לגבוה שאיננו מתיר לזולתו כלום, לא כן מזבח הנחשת שכהנים ובעלים נהנים ממנו אחרי שקרב המתיר כמצותו, ולפיכך אמר מזבחך, ואז כשהושלמו הבנים והקרובים בעבודת שמים, ברך ה' חילו של ראש בית אב הקדוש הזה, שפירש מדרכי העולם לעמוד לפני ה' בהתבודדות תדירה, כמאמר חי ה' אשר עמדתי לפניו. לפי פשוטו בקש שבניו יתברכו מפי עליון, אחרי ששם ה' מבטחו עליהם, ופועל ידיו תרצה, כשיבנה אליהו לפניך מזבח ויקריב בהר הכרמל, מחץ מתנים קמיו, נביאי הבעל, ומשנאיו מן יקומון נביאי האשרה, אוכלי שלחן איזבל, אבל אחאב נכנע ונתקן. ועם זה היתה ברכתו של משה רבינו ע"ה כוללת משפט הכהונה לשני ראשי היחס אשר לה, אהרן ופנחס. והוא פשט נכון וברור, ולפי דרכנו למדנו שהושלם להם לנדב ואביהוא על ידי פנחס הוא אליהו, שנוי השם, שנוי מקום, ושנוי מעשה. וכבר הרחבנו המאמר מה שיספיק אל המכוון בצדוק דינו יתברך בשני עולמות: