עשרה מאמרות מאמר חקור דין ד ו
הא למדת כי חמדה לחוד וכלי חמדה לחוד ועליהן תנן משה קבל תורה מסיני לא אמר את התורה שלא על עצם התורה ונסתרה הדברים אמורים דלא שייך בה לשון קבלה או מסירה אלא השגה שכלית אמנם בסיני היה עוסק בחמדה עצמה ולא הורשה למסור אותה לאחרים כדאיתא בספרי ואותי צוה ה' בעת ההיא דברים צוה אותי לאמרם ביני לבין עצמי והוא טעם וידבר ה' אל משה מה שיאות לו לבדו עמיקתא ומסתרתא לאמר מה שישנו בלך אמור. וכן בפרשת יפקוד ה' אלהי הרוחות כתיב וידבר משה אל ה' מה שדבר לכבוד שמים לאמר מה שיש בו צורך ההכרזה בבית דין של מעלה שבלעדיה אין ממנין פרנס על הצבור למטה ואין להתעלם ממה שדקדק בעל הטעמים בפסוק וידבר ה' אל משה לאמר בכל מקום שהוא שאין בו טעם מספיק זולתי טפחא במלת ה' אבל בפסוק וידבר משה אל ה' לאמר יש זקף קטן במלת משה וטפחא תחת ה' וכמוהו וידבר ה' אל אהרן לאמר וכן וידבר ה' אל יהושע לאמר יש זקף קטן אצל ה' וטפחא גבי אהרן וגבי יהושע. ובפסוק ויחל משה את פני ה' אלהיו חסר הטפחא מלפני האתנחתא שלא כמנהג ורבים כן והרגיל עמנו גם בנגון טעמים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות יבין את כל אלה ודומיהם העצומים והרבים בפשיטות גמורה לפיכך תספיק לו הערה. והוא מבואר נגלה שאין למשה עסק בעצם עם כלי חמדה אלא לצורך אחרים שקבל אותו בפקדון ומסרו ליהושע ומניה וביה החזיר תשובה למלאכי השרת אף על פי שהיתה תלונתם על החמדה עצמה שעם זה הואיל באר כי השנון הוא המעשה ושהכל בשביל ישראל לעתים מזומנים וכטעם אראנו נפלאות שזכרנו בסוף החלק השני. והא דתנן לא המדרש הוא העקר אלא המעשה יובן עם מה שאמרו בתקונים עקר דארבע אתוון ועשר אתוון איהי מלכות שמים ואמרו כי המודה בה ולא בשאר אותיות מקצץ בנטיעות והמודה בשאר אותיות ולא בה כופר בעקר ומזה למדנו שהשנון לעצמו תורה אור פני חמה מטע ה' להתפאר ועקרו מופקד בארץ נתן לבני אדם לעשות ענף ולשאת פרי והוה המעשה נר מצוה המסור לדור דור ודורשיו מבאי הארץ שבה עקר קיום המצות ותחלת הנהגתן מיהושע פני לבנה. ולפי שהטובים והכשרים שבנו יחשבו בעלי תשובה מעטיו של נחש כמו שזכרנו בפרק א' כי על כן אמר הנביא ונהי כטמא כלנו ולפיכך אמרו בירושלמי כי במקום שיש לחוש ללמוד שיתבטל המעשה בשבילו אז נזקקין למעשה ומבטלים הלמוד מפניו ושנון ערוך הוא גם בבבלי בפרק קמא דמועד קטן מצוה שאי אפשר להתקיים על ידי אחרים מבטלין תלמוד תורה מפניה וכבר נודע כי הפסק הזוהמא מישראל לא יספיק לכלל המציאות עד שיושלם התקון לכל באי העולם לפיכך נמנו וגמרו למוד גדול שמביא לידי מעשה איך שיובן דאי לדידיה הרי המעשה הוא התכלית והמביא אליו גדול בסבה פועלת נקטינן מנה שאין מעשה גדול אלא כל זמן שהעיון מביא אליו והיינו דתנינן מעשיו מרובים מחכמתו שהם בהכרעת המאזנים מרובים מסבת חכמתו ועיונו שבו יושלם המעשה וכתיב בצדקתי החזקתי ולא ארפא מלמד שכל המוחזק במצוה אחת ונזדמנה לו אחרת אם הן שקולות יאחז צדיק דרכו והאחרת תתקיים על ידי אחרים דאי לא תימא הכי פשיטא וכי נחשדו כשרים להניח כשרותם חלילה ואי לאחריני דלמוד דידיה מביא לידי מעשה על האופן מהשלמות שבארנוהו הרי הוא ממצדיקי הרבים ועלה ממדרגת בן להיות איש האלהים פרשנוהו בכל שמושיו למען תצדק וכלהו איתנהו ביה: