עשרה מאמרות מאמר חקור דין ד ה
במאמר נעשה אדם (בראשית א, כו). פירשו חכמים בבראשית רבה, "בלבו נמלך, במלאכי השרת נמלך, בנשמותיהם של צדיקים נמלך, במעשה שמים וארץ נמלך". ולחז״ל הכל אמת, כי נסתכל בכל דרכי השמוש לצלם ולדמות, אם בתכלית ההתיחדות כמו שנזכיר, ועל שלמות הנהגה זו בלבו נמלך, ובמשול הצלם על הדמות במלאכי השרת נמלך, כטעם החיות הנושאות את הכסא לא בעמל ולא ביגיעה, אלא הכסא שמח ונושא את נושאיו כנודע. ובממשלת הדמות, שבעלי תשובה מתחבבים בו והצלם עמו, בנשמותיהם של צדיקים נמלך, שהוא סוד הדיוקנין אשר לכל אחד ואחד כמבואר במאמר הנפש. או יפורש בנשמותיהם של צדיקים נמלך, על איקונין ראשונה שבארנו שם, ויהיה זה בממשלת הצלם על הדמות, ובמלאכי השרת נמלך בממשלת הדמות והצלם עמו במלאכתו, והוא יותר נכון יעויין שם בפרק ט״ו. ובמשול הדמות לבדו במעשה שמים וארץ נמלך. בא וראה כי בהתיחד האל יתברך לברא את האדם בעצמו ובכבודו, אז בלבו נמלך וברא אותו בצלמו, והדמות לא הוה סליק בשמא כלל אלא גם הוא נכלל בשרשו, והוא טעם כפל הפסוק שאמר בצלם אלהים ברא אותו. וכשנמלך בנשמותיהם של צדיקים אמר נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, ומטעם ההמלכה במלאכי השרת נאמר בלידתו של שת, בתוקף תשובתו של אדם הראשון, ויולד בדמותו כצלמו (בראשית ה, ג). ומן ההמלכה במעשה שמים וארץ נאמר ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו (בראשית ה, א). כטעם ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב, יז). שנמסר אל המערכה ביום ברא ממש, ועל הדרך שבארנוהו במאמר הנפש ריש פרק כ״א. והיינו דאסמכיה קרא לספר תולדות אדם, איידי דבעי מימר מדת ימיו מה היא, דמרישא נמי, הנה כי כן גרם החטא ביום תולדות להיות סוף אדם למות, אבל בלידתם של קין והבל לא הוזכר מכל זה כלום, ולא חלה בהם המלכה כלל, לא דברה תורה במתים מעקרא, ורבנן אסמכינהו לכל ההמלכות הללו לפסוק נעשה אדם, שהוא בנין אב לכלל הנושא, ובו נזכרו צלם ודמות בפירוש, ובו הסכימה דעת הנברא שהוא כולל נשמות הצדיקים לדעת העליונה. וידענו עם זה מה יקר מאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, לפי הפשט הנגלה, שיהיה הצלם עצמו והדמות בדמיון, כטעם אני אמרתי אלהים אתם ברישא, והדר בני עליון כלכם (תהלים פב, ו). כדכתיב אדמה לעליון (ישעיה יד, יד). והיו אז הצלם והדמות ראוים לרדות בעליונים ובתחתונים, ועלה תנינן חביב אדם שנברא בצלם. ומייתי קרא דכתיב להלן בפרשת נח, דאילו צלם לחודיה דפרשת בראשית, איכא למדרש ביה דעדיפא מנה כדאמרן, ותנא לא איירי ביה, כי עין לא ראתה אלהים זולתך. והתם בפרשת נח גלי קרא דבתרתי מיירי, דהיינו צלם ודמות, באמרו תחלה שופך דם האדם באדם (בראשית ט, ו). שיצדקו בכפל זה כל הפירושים הנאמרים באמת, לכפל המיתה שהותרה בה אבינו הראשון כדלעיל בחלק ב׳, וקרוב לשמוע כי לבנים שהם צדיקים גמורים השנון גדול בהחלט, והיא החמדה הגנוזה, שבה ישמח ישראל בעושיו, כי הא דתנינן חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. ולעבדים שהם בעלי תשובה המעשה גדול בהחלט, וכאן חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה, ואמר אחר כך שבו נברא העולם, להורות על סדורו בדברים המפורשים בלבד, כי הנסתרות ממנו לה׳ אלהינו, וכלי אומנותו בהן החמדה עצמה, והכל מבואר בפרשת ה׳ קנני ראשית דרכו, דוק ותשכח: