עשרה מאמרות מאמר חקור דין ב ח
<< · עשרה מאמרות · מאמר חקור דין ב · ח · >>
בטול המבטל אשר אמרנו הוא מעין מה שנאמר לדור דעה בעון המרגלים, ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה. וידוע מגדולתם שזכו לראות בסיני את הנשמע, ועל הים אמרו זה אלי ואנוהו. ומזה למד רבי עקיבא בפרק חלק שאין להם צורך לעולם הבא, ואף על גב דאמר עליה רבי יוחנן שבקיה רבי עקיבא לחסידותיה, היינו משום דאמרה למילתיה בלישנא דמשתמע לתרי אנפי, כי היכי דתהוי להו כפרה, דמשום הכי נמי מתנינן בג' מלכים, וקרינן ומתרגמינן במעשה העגל הראשון. ומה שאמרנו שאין להם צורך לשוב לעולם הבא, הוא משום דכתיב ביה, ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה. והם הורו עליו באצבע בעולם הזה כדאמרן. וכבר דרש עליהם שם רבי אליעזר, אספו לי חסידי. שהצדיקו עליהם דין שמים ומתו לרצונם כמו שנזכיר, כורתי בריתי עלי זבח. אם שהיה לאל ידם להיות בעלי ברית לאלהים בעולם הזה שיש בו זביחה ואכילה, כטעם זבחי שלמים העושים שלום בפמליא של מעלה ושל מטה, ואם שכריתות הברית היתה בזביחה עצמה זבחי צדק לכפר על כל העולם כלו, ובברייתא דרבי אליעזר סוף פרק מ"א הפליגו במעלתם יעויין שם, ובמדרש רבה סוף פרשת והיה כי תבוא אמרו שלא שלטה רמה בבשרם, ויש בדבר להקל ולהחמיר, כי לפום גמלא שיחנא, יעויין בזוהר פרשת שלח לך דף קס"ב ע"ב. ואולם מה שלא נשא אותם הארץ דומה למאי דאמרי רבנן באליהו, דלא יכיל עלמא למסבליה בזוהר פרשת ויגש, כי כשם שפרחה נשמתו של יצחק בשעת העקדה, כך פרחה נשמתן של ישראל בסיני ונשמת פנחס בשטים כידוע, כי מפריחת נשמתו של יצחק נגלם האיל שנברא בכח בלבד ערב שבת בין השמשות, לפיכך נקרא אילו של אברהם שהיה קנוי אליו, לא ליצחק שאין קנין בקבר, ולא הושלם החפץ עד שאברהם הקריבו שהוא קנינו, ועקד אותו גם כן כעקידת התמידין בפרק לא היו כופתין, עיין מאמר אם כל חי כי גם האיל נברא בדין, ונתקיים בו הפשט ונתוח וכליל לאישים, והרי הוא כאלו יצחק שחוט, כאלו יצחק שרוף. וממאי דאתמר ביצחק דחזר ההוא רוחא מעלמא עילאה בלחודוי, יעויין בזהר ריש פרשת נח, ורוחא דעלמא תתאה נגלם כאמור, אנו למדים לפנחס ודור דעה שלא שבו לאיתנם הראשון בטבע החיים בעולם הזה, זולתי המלכים נועדו עברו יחדיו מעצת המרגלים, כלב דאתי מיהודה עקב היתה רוח אחרת עמו, כמה דאת אמר יוסף ה' לי בן אחר, שזכה לה בחברון, וימלא אחרי שהשלים מדת אחורים עם הפנים הנוראים, ומיוסף יהושע בן נון נער, שמשה רבינו ע"ה שתף עמו שכינה דכל בי עשרה קדמא ואתיא, ולכבודה לא ימיש מתוך האהל. ויצדק לכל שאר הדור ההוא לומר ופגריכם על החיים שהיו חיים עדנה, שכבר פגרו מרוחא דהאי עלמא, ואמר אתם כי היה בכחם לזכך את חמרם כיצחק ואליהו, שיהיה כסא כבוד לההוא רוחא עילאה, וברצונם פגרו ורפו ידיהם מן התקון ההוא כמו שהוכיחם על זה משה רבינו ע"ה, והודיעם כי אמנם הפגרים יפולו, ואתם משמע שיהיה לכם קיום, כי עוד תחיו אחרי נפלם. ויש במשמעו קושי הפרידה להשלמת המרוק, שאתם בריאים על עמדכם וסובלים נפילת הגופות, וירמוז להם גם כן כי זכות רב יחשב אם ברצונם יפלו לכפרת נפשם, וכן עשו שבליל תשעה באב היו יוצאים לחפור כדבריהם ז"ל בירושלמי בסוף תעניות. וידוע כי מעשה המרגלים נחשב לחטאת הצבור סרחון שני שכבר קדמוהו העגל, אמרו עליו באגדה שמחציו כלפי ראשו היה כתבנית שור אוכל עשב, מעוטא הוא שפיו יפה דייק ואכיל, מה שאין כן בחמור שאוכל קוצים כדאיתא בפרק תולין, וכלפי זנבו היה חמור, והן שתי מדות בקליפה ליונוס ויומברוס בניו של בלעם, ועל כלאים זה אמרו אלה אלהיך ישראל. שכנגדן בקדושה הנה אהרן וחור עמכם. אכן לאלה היתה הכרעה מן הזקנים יושבים במקום הועד, שאין בית דין שקול, ואפילו ראש בית דין בכל מקום בית הועד עקר, ולאלה לא היתה הכרעה וקלקלו, וכשמת חור בנה אהרן מזבח לפני עצמו להגביר מדת החסד הקדוש, ויקרא אהרן ויאמר חג לה'. בקש רחמים על צום הרביעי שיהיה לששון ולשמחה, וליכא מידי בנביאים דלא רמיז באורייתא, מכל מקום בהיות העולם נדון אחר רובו, חטאת הקהל הוא בלי ספק, ומאז חל עלינו החיוב להוריד עדינו מהר חורב, כי ממנו תוצאות חיים, חירות ממלאך המות כמו שיתבאר לך בפרק הבא, והוא היה הזדמנות למיתה בלבד, וכאן נמשכה המיתה ממש כטעם מות תמות. כי שכר עבירה עבירה, וכטעם וביום פקדי ופקדתי. והוא רחום יכפר: