עשרה מאמרות מאמר חקור דין א יד

ואולם החלוקה הב' שזכרנו והיא מאהבה ולשמה, כי גדול מעל שמים חסדו יתברך להולכים בה, תבחן בב' פנים. הא' על שמים, והב' הרבה יותר מעל שמים, ועליהם הנביא מבטיח אותנו שבהגיע תשובתנו ללבושיה דעתיק יומין כתלג חיור, אז אם חטאינו הכוללים גם חלק השגגות שנשאר מן הזדונות בתשובת ההמון המגעת עד כסא הכבוד בלבד יהיו כשנים, הוא הבגד הצבוע מן התולעת, אז ודאי כשלג ילבינו כל דאתי מחמתם, וזכות גדול יחשב שלא ישאר שום רושם מהם בעולם, כדכתיב כי בשת עלומיך תשכחי. ועל זה נאמר ארפא משובתם. ובהגיע התשובה לשער רישיה כעמר נקי, אז אם יאדימו כתולע אפילו יהיו מאותן שאמרו עליהם שגגת תלמוד עולה זדון, שהרי התולע צובע אחרים, כצמר יהיו שמלבנין אותו למילת. וטעם יהיו כטעם וה' סר מעליך ויהי ערך (שמואל א כח, טז). חלילה לאל מהיותו שונא לצדיק גמור כשאול שהיה רובו זכיות בלי ספק, אלא כיון שה' סר מעליך הנה ערך קבל הויה מחודשת כמו שבארנוהו במאמר הנפש, אף כאן כצמר יהיו, לחדש להם הויה מצוחצחת, שזדונות נעשים כזכיות. והסוד הזה נרמז בפסוק ויקרא ה' אלהים אל האדם. על הדרך המתורגם בסדר קדושה, אם שהתשובה קוראה לאבא שלמה שעליה כטעם התקון בכפלים שנפרש בפרק כ"ב, או אל האדם כפשוטו, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. והתשובה קוראת אל האדם ומצפה אליו שיוציא אותה מן הכח אל הפועל בבחירה ורצון כראוי. ועם זה נרדפה לדעת מה יקר חסדו יתברך בהיותו מרבה מחילה לחטאים, כי המחילה לחוטא חסד גדול, אמנם המחילה לחטא עצמו הוא חסד רב אם יחשב הזדון כשגגה, ועצום מאד אם יהפך לזכות ומלאך מליץ, שיעשה הקטיגור סניגור. ועל זה נאמר אוהבם נדבה. ונתן טעם לדבר, כי שב אפי ממנו. וכבר נתעוררו חז"ל ואמרו שבשביל יחיד שעשה תשובה כגון זו מוחלין לכל הציבור, פירוש חלקם בברית האלה להיותם ערבים זה לזה, הוא הנמחל בזכותו ונכון הוא. אמנם פשטיה דקרא יובן עם מה שנאמר ותאחז במשפט ידי. כי הקב"ה זורק חציו וידו אוחזת בהן להשיבן כרצונו, ומדה זו נוהגת באף יותר מכל שאר ראשי המשחית, דבכלהו כתיב תקון פשוט ועתיד יכפר עון ולא ישחית ולא יעיר. ובאף כתיב והרבה להשיב, הרי זה תקון עבר וכפול שמעת היותו שם במחשבת הבריאה באותה שעה נגזר עליו למצוה רבה להשיב אותו כרגע. והוא טעם העבר החוזר ונעור ומתהפך לעתיד ברחמיו יתברך ברוב חסדיו. אבל התשובה הזאת מעולה כל כך, שהאף שלוחו של מקום שב מעצמו ואומר לפניו, רבונו של עולם אי אפשי לעשות שליחותי, שכבר דחאוני בתוקף תשובתם, והוא משחק ואומר נצחוני בני. ולא עוד אלא שהקטיגור מעיד על עצמו שלא הביאה שכינה חרון אף בעולם זולתי הויתו, כדכתיב אף לא הביאה אסתר אל המלך כי אם אותי. אם כן בטולו הוא תקון עולם, כדכתיב וגם מחר אני קרוא לה אל המלך. מחר דוקא ולא יותר, כי ביום ההוא יודע לה', בלע המות לנצח. ודע שהאף מוכיח לאדם תחלה על פני מומו, ואחר כך חימה מיסרת, וקצף מכלים באחרונה בהיותו גורם לאדם לבעוט ביסורין, כדכתיב וכעס הרבה וחליו וקצף (קהלת ה, טו). על כן התפלל דוד בראשונה אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני. וממילא ישבות בזיון וקצף. אבל ידוע שבאו אחר כך עליו יסורין, שנצטרע ו' חדשים כשטת הבבלי וקראי הכי דייקי, או שש שנים כדעת הירושלמי. ואפשר דהא והא איתא, כי ששה חדשים בלבד ישב בבית החפשית משום טומאת צרעת ופרשו ממנו סנהדרין ואחר כך בקש רחמים, כדכתיב ישובו לי יריאך. וטהר מטומאתו אך לא נתרפא עד ו' שנים, ומשום חולי לא מידחי מנשיאותיה כדאיתא בפרק בתרא דהוריות, ומשבאו עליו יסורין אמר רבש"ע אל בקצפך תוכיחני הואיל ובחמתך תיסרני, בקש רחמים להיות סבלן שלא יבוש ולא יכלם לפני שונאי נפשו אחרי שנשא עול היסורין, דוק בקראי בב' המזמורים ותמצא שזה נאמר קודם שנתיסר, וזה נאמר אחרי כן, ואין אל בקצפך תוכיחני מושך עצמו ואחר עמו כדברי המפרשים, אלא באים המקראות בשני המקומות בתכלית הדקדוק, והוא הנרצה אלינו בכל מקום: