עשירית האיפה/ויקרא נדבה/פרק ב

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו: ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)

פרק ב

( א ) אליו למעט את אהרן: הקשה הרא"מ דלמא למעט את ישראל ולא את אהרן ותירץ הרב ששני ענינים היה, אחד קול הקריאה משה משה וזה היה אפילו בעת שהיה משה במחנה ישראל היה הקול קורא משה משה ורש"י ז"ל מביא הדרשה ויקרא אל משה משה שומע וכל ישראל לא שומעין ודייק לה ממה דלא כתיב "ויקר משה" כיון שהקריאה בעצמה היה משה משה היה לו לכתוב "ויקרא משה" ולא "אל משה" ולכן דרש משה שומע לא ישראל ובא למעט ישראל משמיעות הקריאה כיון שמשה היה במחנה בעת קוראו אליו ובכאן הברייתא ממעט משמיעות עצם המשך הדיבור אשר בעת הדיבור היה משה באהל מועד וישראל נתמעטו מיעדו' אהל מועד והקול היה נפסק ולא יוצא מאהל מועד ולכן אין צריך אלא למעט את אהרן שהיה רגיל באהל מועד.

וכל זה דוחק. והנכון שר' יהודה בן בתירא לא בא לחלוק על תנא קמא אלא לפרש דבריו.

( ב ) ריב"ב אומר חשוב י"ג מיעוטין: כי לדיבור המיוחד לא יצטרך כי מהיכי תיתי ישתתף אהרן כיון שנכתב ויקרא אל משה וכיוצא אלא באם אין ענין לדיבור המיוחד תנהו לדיבור המשותף ור' יהודה אינו חולק עם תנא קמא, התנא קמא קאי בתורת כהנים ומפרש לעצמו תיבת "אליו" הנאמר כאן שבא למעט אהרן היינו מדיבור המשותף ואחר כך מביא דברי ר' יהודא על כל י"ג מקומות אגב גררא אבל לדיבור המיוחד כולי עלמא מודו שאין צריך קרא כי מהיכי תיתי ישתתף עמו אהרן בדברו עם הקב"ה וסידרן:

א - לדבר אתו
ב - מדבר אליו
ג - וידבר אליו
ד - ונועדתי לך
ה - ודברתי אתך
ו - לדבר אליך שם
ז - אשר צוה ה' את משה
ח - ביום צוותו
ט - את אשר יצוה
י - אצווה אותך
וחד דמצרים, וחד דהר סיני, וחד דאהל מועד.

( ג' ד' ): ההבדל שבין ר' יוסי לר' יהודא כי בתורה יש ששה עשר דיבורים משותפים לאהרן עם משה ור' יהודא לא מעט אלא י"ג ובודאי שרבי יהודא לא מנה אלא מהחדש הזה ובדיבורי ארץ מצרים נאמר שלשה דיבורים משותפים למשה ולאהרן אותם לא מיעט ר' יהודא כי סבר שבארץ מצרים נשתתף אהרן עם משה בדיבור ור' יוסי ממעט הכל אפילו דיבורי ארץ מצרים ושאר המיעוטים לא סבירא ליה ר' יוסי.

( ה ) ר' אלעזר אומר: כי משלשה דברים צריך למעט אחד מיעידה לדיברות דהיינו שלא היו באהל מועד שום אחד בעת דיבר משה עם השם, הב' שלא שמעו הדיברות ולא שמעו הקול כפי מה שנבאר לקמן ולכן פירש הכתוב "ונועדתי שמה" לא שהיו מתוועדים בשעת הדיבו' אל משה אלא שהקב"ה בהשראת שכינתו יתברך עשה וועד להם לישכון בתוכם אבל להתוועד בעת דיבר השם עם משה נתמעטו מהכתוב ונועדתי לך אשר שם כתיב "ודברתי אתך" לומר שהיעידה לדיברות לא היה אלא עם משה.

( ו ) אוציא את ישראל שלא כשרו לעלות בהר שנאמר "והעם לא יעלו עמך" ולא אוציא את הזקנים שנאמר "עלה אל ה' אתה ואהרן ושבעים איש מזקני ישראל. ולא אוציא את בני אהרן שנראו בדיבור בשלש פעמים א' דכתיב וידבר ה' אל משה ואהרן לאמר אליהם והוא בפרשת שמיני ודרשינן לאמר לבני אהרן, והב' בפרשת פנחס דכתיב "ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר הכהן שאו", והג' בפרשת מטות "ויאמר אלעזר הכהן", ולא אוציא את אהרן שנתוועד ונשתתף בפירוש עם משה בדיבור.
תלמוד לומר קרא אחרינא אשר אועד לך ונתמעט גם אהרן כי הוצרך למיעוט בפני עצמו מחמת גודל מעלתו שאין טעם למעט אותו.

( ז ): או אוציאם מן היעידה ולא מן הדברות אף על פי שלא נתוועדו אף על פי כן שמעו הדיברות. תלמוד לומר "לדבר אליך" ולא היה הדיבור עם כולם.

( ח ): אבל היו שומעין את הקול -- תלמוד לומר קול לו ובכאן יקשה המקשה מפני מה אינו מצריך כאן לאהרן פסוק בפני עצמו כמו שהוצרך ליעידה ולדיברות ולקמן נמתיק זה בדברים ברורים.

( ט ) ולא אוציא את מלאכי השרת - תלמוד לומר קול אליו: ולא היה צריך לומר אלא קול לו ואמר אליו למעט אפילו מלאכי השרת. ומה שהוצרך למיעוט בפני עצמו למלאכי השרת נבאר לקמן.

( י ) מאהל מועד מלמד שהיה הקול נפסק ולא יוצא מאהל: ובכאן יקשה כי תיבת "מאהל מועד" לא ממעט זה אלא בא לומר שהדיבור היה מאהל מועד ועוד יקשה כיון שהקול היה נפסוק באהל מועד וישראל נתמעטו מיעידה למאי אצטריך למעטם מהדיברות ומן הקול כיון שהם היו חוץ לאהל מועד והקול נפסק באהל מועד?

ולבאר זה נבין מקודם מאי זה הקול אשר הברייתא ממעט אותו ומחלק את הדיבור והקול לב' חלקים. והרב פירש קול הברה בלי חיתוך אותיות וזה לא יתקבל על לב המשכיל ולכן בהכרח לבאר כי עצם הנביא' וסידרו כפי מה שהבינו אנחנו בדברי הרמב"ם וכפי מה שמקובל בידינו פה אל פה שאור אלהי הפשוט בתכלית הפשטות אשר אין בו תפיסה לא במחשבה ולא ברעיון הלב התלבש עצמו בקילת?) הקדושים או בדיבורים מה שכבר דיברו הנביאים הקדושים אף על פי שכבר אותן הקולות הם מלאכי' רוחנים קדושים במדריגה אלהות עפ"כ שורשן מכח האדם ולכן בהם מאיר ומתלבש אור אלהי הפשוט ואותן האורות מתלבשין בקול ודיבור היוצא מהנביא בעת שומע ומקבל הדיברות ועל ידי התלבשות אלו מדבר אור אלהי עם הנביאים הנביאות והדיבורים ההכרחים לצורך שעה והתורה והמצוה.

ולכן היו הנביאים מדמיון יד השם עיני השם אף על פי שאין שם חלילה מזה הענין בדמיון זה. והבן מאוד.

ויש בזה כמה מדריגות כי מדריגות אשר נביאים היה אור אלהי מתלבש בקולת של צדיקים אחרים ומסייע ליתן כח להנביא לקבל דבורו יתברך אבל מדריגות משה היה בקולו של עצמו העבר נתלבש אור אלהי בדבורו של עתה וזהו משה ידבר בעת קבלו הנביאות והאלהים יעננו בקול ואמרו חכמים ז"ל בקולו של משה. והבינהו היטב.

ואחר זה נבין דברי הברייתא כי מקודם ממעט אותם מהיעידה ולזה צריך פסוק בפני עצמו לאהרן כי אף שאהרן היה רגיל באהל מועד ובעת הדיבור נתמעט הוצרך לו פסוק בפני עצמו.

ואחר כך אמר לא אוציאם מן הדיברות -- ראה נועם דבריו שלא אמר "משמיעו' הדיבור", כי בהכרח לשמוע עצם דבר ה' צריכים להיות במדריגות הנבואה והיית סבור לומר שכל ישראל היו במדריגות הנבואה בעת דיבר ה' עם משה וגם בהם היה אור אלהי מדבר לפי מדריגתן ולכן בהכרח צריך אהרן מיעוט בפני עצמו כי היה תמיד נביא השם במדריגה גדולה קרוב למשה.

ואחר כך אמר יכול לא היו שומעין את הדיבור דהיינו שלא היו במדריגות המנביא' לקבל דבורו יתברך אבל היו שומעין את הקול דהיינו קולו עבר של משה אשר כבר הוא במדריגת אלהות אשר בו נתלבש הדיברות לדבר עמו ואף שלא יצאו לחוץ מנא(?) כי הקולות אף על פי כן היו יכולין לשמוע ולכן הוצרך מיעוט.

ובכאן לא הוצרך למעט את אהרן כי מהדיברות בהכרח נמעט שלא היה מקבל הדיברות אפילו לפי מדריגתו אשר מדריגתו קרובה למשה וגדולה מכל ישראל אבל לשמוע הקול שזהו היה מדריגת משה לבדו קולו של משה וזה לא היה לאהרן הרי הוא שוה בזה לכל ישראל כי מדריגה זו לא היה אלא למשה בלבדו ואין בזה חילוק מדריגות. והבינהו. אבל מלאכי השרת צריכין מיעוט כי הם גדולים באיזה מחינה מקולו של משה. והבן.

ואחר כך אמר מאהל מועד שהיה הקול נפסק ולא יצא לחוץ היינו שאותן הקולות רוחנים לא נתפשטו חוץ ודייקו מתיבת אהל מועד הרי כבודו יתרבך מלא כל הארץ אלא בהכרח דקאי על הקול אשר היה עומד באהל מועד ולא יצא לחוץ. ובזה לא יקשה הרי כבר מרבה לעיל הקריאה לכל הדיברות ואף שמשה היה חוץ מאהד מועד ואם הקול נפסק איך היה שומע. אלא לעיל מרבה מיתור לשון דבהכרח היה קריאה לכל הדיברות והקריאה יצאה חוץ לאהל ובכאן מפרש עצם פירושו של המקרא שקולו של משה שבו נתלבש כח הנביאה לא יצא חוץ לאהל מועד. והבן מאוד אחי ממילא אף על פי שמיעט שהקול היה נפסק היינו שהיה עומד קולו של משה העבר אשר הוא כבר בבחינות אלהות באהל מועד.

אבל מפני זה לא ידעינן שישראל לא יהיה גם כן באותו שעה במדריגת הנבואה לקבל הדיברות או במדריגת רוח הקודש להבין ולשמוע את הקול מהיכן שורשו ואורו ומחצבו. והבן מאוד.

בריך רחמנא שהאיר עיני ברייתא זו ועזרני עד כה ובזה יתרצו לך כל מבוכת הראשונים בזה הברייתא.

( יב ) מאהל מועד יכול מכל הבית תלמוד לומר וכולי: אמר התנא שהקול נפסק באהל מועד וכבר בארנו שהקול הוא קולו של משה אשר בו מתלבש אור אלהי אין סוף ומדבר עם משה וזהו הקול ירד כמין סילון של אש מן השמים עד בין שני הכרובים אשר שם מציאת השכינה עומד כידוע ושם קבל הקול התלבשות אור אלהי ונכנס הקול באוזן משה העומד באהל מועד ומדבר עמו ובהכרח הקול לא נתלבש בו אור אלהי אלא אחר הצימצום שצמצם עצמו בין שני הכרובים ואחר כך נכנס לאהל מועד ומדבר אור אלהי על ידי התלבשות הקול באהל מועד גם משה דברי ר' עקיבא.

אמר ר' שמעון איני כמשיב וכולי -- כי לכאורה אין הבנ' לדברי ר' עקיבא אחר שהקול בהכרח נכנס באהל מועד כמבואר לעיל שלא היה נפסק אלא באהל מועד אבל באהל מועד בהכרח היה הקול עומד ואור אלהי היה מדבר עם משה באהל מועד על ידי התלבשות הקול ומה זה שאמר שלא היה מדבר אלא מבין הכרובים ובא בן עזאי לפרש דברי ר' עקיבא דהיינו שעל ידי חיבתן של ישראל הכרח כביכול לצמצם עצמו כדי שיכלו לקבל אורו ולא יתבטלו ממציאות ברוב אורו יתברך ולכן לא נתלבש אור אלהי בקולו של משה בהתפשטות האור בכל הבית כמו שהיה הקול מתפשט בכל הבית דאילו היה כך היה משה נתבטל ממציאות מגודל אורו יתברך ולא היה הקול יכול לסבול גודל אור זה. והבן מאוד דברי אמת. אלא הקול ירד מן השמים כמין סילון של אש צנור אשר בו נתלבש אור אלקי והיה יורד הצינור לבין שני הכרובים אשר שם כביכול צימצם עצמו ואורו בכמה צמצומים כדי שיכול הקול לקבל האור ומשם נכנס האור אלקי מצומצם ומלובש בקולו של משה לאהל מועד ומדבר עם משה דברי אלהים חיים ומלך עולם.

וכל זה היה לגודל אהבת ישראל כי כל הבריאה של כל העולם היה כך מגודל אהבת זרע קודם צימצם עצמו והמשכיל יבין. ובדרך זה יאירו כל דברי התנא למעלה ולמטה בכאן ודברי הרב רחוקים הרבה במחילות כבודו הקודש.

רבי דוסא אומר: הובא כאן דברים אלו אחר שהובא למעלה דברי בן עזאי שאמר שהוא כמוסיף על דברי רבו הובא עוד ענין כזה שאמר גם כן בן עזאי כך. ועוד טעם אחר יתבאר לקמן.

ר' דוסא מפרש מלת "וחי" דבוק עם "האדם וחי", שלא יראנו האדם, ואיזה האדם וחי דהיינו שהוא חי. ור' עקיבא מפרש מלת "וחי" נפרד כי לא יראני האדם וגם חי דהיינו חיות הנושאת את הכבוד. ושמעון התימני מוסיף עליו אפילו המלאכים שנמשך חיותן מחיי עולם העליון אשר לא נפסק ונפרד חיותן ואורן זה מזה לעלמין והם מלאכים הגבוהים מאוד מאוד גם כן אינן רואין את הכבוד.

והובא זה לכאן שאפילו המלאכים הגבוהים מאוד ומאוד אינן יכולין לקבל אורו יתברך אלא על ידי הצמצום והכי הוי מכ"ש קולו של משה. והבן מאוד.

( יג ) לאמר אמור להם דברי כבושים בשבילכם מדבר עמי: לומר לישראל אף על פי שהם אינם שומעים ומקבלים הדיבור אף על פי כן אינו מדבר עמי אלא בשביל ישראל דהיינו צינור ושביל של ישראל דהיינו מדריגות והשגות אלהות ושביליהם לאלהי ישראל אף על פי שמשה רב כחו אינו מדבר עמו אלא לערך השגות ישראל וכל הדו' ההוא היה חלק משה והבינהו שכן מצינו שכל ל"ח שנה וכולי.

רש"י ז"ל פירש וז"ל וידבר ה' אלי אבל משלוח מרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה וידבר אלא ויאמר ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד עמו הדיבור בלשון חיבה פנים אל פנים וישוב הדעת ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל. וכונת רש"י שבפר' ואלה הדברים כשהתחיל לדבר עמו משלוח המרגלים נאמר בכל הפרשה ויאמר ה' אלי לאמר עד ויהי כאשר תמו נאמר וידבר לשון חיבה פנים בפנים.

ולהבין החילוק שבין וידבר לויאמר אשר נתקשו בו המפרשים מאוד -- ידוע שבכל מקום שנאמר "וידבר ה' אל משה" מפרש התרגום ומליל ה' עם משה, ובמקום שנאמר "ויאמר ה' אל משה" מתרגם ואמר ה' למשה, חוץ אצל פרשת נחלות נאמר "ויאמר ה' אל משה" מפרש התרגום ואמר ה' עם משה, וזה לא מצינו בכל הכתובים. וכן יונתן בן עוזיאל תירגם בכל מקום כנ"ל חוץ אצל פרשת נחלת תירגם כנ"ל.

ולהבינך זה הדבר העמוק ידוע שתיבת אמירה הוא על המחשבה ממילא הוא יותר חשוב מהדיבור. וגם ידוע שתיבת אמירה הוא לשון רכה הנאמר לנשים והוא לשון נוקבא אבל תיבת דיבור יורה על תוקף הנאמר לאנשים זכרים. ממילא הדיבור יותר חשוב שיורה על רב כחן של שביל ישראל ושל משה שיכולין לקבל דיבר תקין(?).

ומעתה יצאתי להשכילך שפרשה שנאמר בה "ויאמר ה' אל משה" יורה שענין פרשה זו נמשכת ממקום גבוה מאוד אשר ענין אמירה יורה עליה ממילא משה לא היה מכין עצמו לקבל אמירה זו כיון שהוא ממקום גבוה יותר מכחן של ישראל ולמעלה מהשגתן ממילא כשהיה אלהי יתברך רצה להמשיך לו אמירה בהכרח היה מתלבש עצמו אור אלהי כביכול למדריגה קטנה המורה על לשון נקבה כביכול כדי שיוכל משה לקבל הענין הגבוה הזה ואלו היה מדבר עמו ענין הגבוה הזה במדריגת פנים בפנים היה נתבטל ממציאות. ולכן בהכרח להלבישו ולדבר עמו במדריגה קטנה לערך השגת ישראל אף על פי שאפשר משה רב כחו לקבל גם אמירות פנים בפנים אף על פי כן כיון שהיה הענין למעלה מהשביל ישראל ומהשגתן הוצרך האור להתלבש עצמו באמירה רכה כי בעת קיבל משה האמירות והדיברות היה בהכרח עומד במדריגות ישראל ובשבילם. ולכן מפרש התרגום אצל אמירות ואמר ה' למשה להורות ב' דברים, שהיה בלתי הכנתו כי אי אפשר להכין עצמו למקום גבוה כזה; וגם להורות שלא היה המדריגה הגבוה הזה פנים בפנים עם משה כיון שמדריגה זאת למעלה מהשגת משה וישראל. אף על פי שאפשר שהיה עומד משה בעת קבלת אמירות במדריגה יותר גבוה מעת קבלת הדיבורת אף על פי כן לערך מקום גבוה כזה אשר שם אמירה מורה עליו לא יכול לקבל מקום כזה פנים בפנים אלא על ידי אמירה רכה לשון נקבה של מקו' גבוה כזה. והבינהו מאוד.

אבל הדיבור יור היפך, שנמשך ממקום תחתון לכן יכול משה וישראל לקבלו בלשון תקיף ומדבר ה' עם משה בפנים בפנים. ולכן מתרגמינן ומליל ה' עם משה דהיינו עם הכנת משה ועם כחו וגם עמו שוה בשוה כביכול דהיינו פנים בפנים. אבל אצל בנות צלפחד בפר' נחלות נאמר מקודם "ויקרב משה את משפטן לפני ה'" -- ממילא אנו רואין שהיה על ידי הכנת משה ובודאי היה הדיבור עמו בפנים בפנים, ואף על פי כן נאמר "ויאמר" ולכן בהכרח לתפוס פירש אלף של "ויאמר" דהיינו שמורה על שהוא ממקום גבוה לערך ישראל וכיון שזכו בנות צלפחד לכתוב פרשה זו על ידיהן, על ידיהן דייקא, והיה לרך השגתן. ואף על פי שהיה הענין הזה ממקום גבוה ונעלם הכין עצמו משה לקבל גם שם האמירה פנים בפנים אף על פי שהיה למעלה מהשגת ישראל כיון שזכו בנות צלפחד לכתוב על ידיהן. והבן. ולכן פירש התרגום ואמר ה' עם משה. והבן מאוד ומאוד.

ומעתה כשהיו ישראל כמנודין היה כל הענינים למעלה מהשגתן ולכן בהכרח לכתוב לשון אמירה גם אצל משה שרב כחו כי אינו מדבר עמו אלא בשביל ישראל במדריגתן, ויהי כאשר תמו(?) נאמר וידבר על מנין הנ"ל בעצמו. ומעתה ראה חיבתן של ישראל שמשה שרב כחו לא היה יכול לקבל מה שהוא למעלה מהשגת ישראל אלא בדרך אמירה ל' נקבה, ובזה יתרצו כל המבוכת בעזר החונן לאדם דעת.

ד"א לאמר הגירסא בספרים בפי' ד"א נאמר. אחד כאן והב' אחר דבריו של אלעזר בן אחווי. והרב זללה"ה מחק אחד ונכנס בדוחקים גדולים ובקושיות עי"ש היטב.

וד' אלהי האיר בעזרתו לפרש פירוש מרווח ושלא למחוק את הספרים וגם עיין בדברי הראב"ד לאמיתו. דבר אחר לאמר דרש תיבת לאמר זה וגם בכללו כל לאמר של כל הדיברות שפירוש לאמור אמור להם והשיבנו כי בא לתת טעם על ההכרח שהיה הקב"ה מדבר עם משה בשביל ומדריגות ישראל כדי שמשה כשיבא לבאר הדיברות לישראל בודאי היה מבארן להם ומשפיע להם אור אלהי בעת ביאר להם ולכן בהכרח היה משה מקבל הדיבור במדריגת ישראל כדי שיבאר להם וישפיע עליהם מאורו יתברך בעת שומעים הדברו' מפי משה כמו שהיו שומעים מפי הגבורה ולא יצטרך לירד ממדריגתו בשביל ישראל אלא יהיו כולם דבקים בה' ומקבלין התורה מפי הגבורה על ידי משה רבינו. וידוע שאור אלקי המתוק המתפשט על יציר כפיו ישראל עם הקודש בהכרח חוזר לשורשו להמשיך עליהם תוספת אור ברכה וחיים כידוע מפירוש הפסוק (ישעיהו נה, י) "ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה", אבל אח"כ שב כידוע, ועל זה נאמר וישב משה את דבר העם מה שהי' מדברין נעשה ונשמע בשמחת אור אלקי המתפשט אליהם והיה משה משיב אותם אל ה' ומה שהיה הכרח למשה דוקא להשיב ולא שב הדיבור והאור מעצמו ועוד מהיכן נדע לפרש שמלת לאמר יתפרש שישיב משה את הדברים לפני השם.

ולכן בא אלעזר בן אחווי לפרש דברי תנא קמא הסתומים שלכאורה הם דברי הת"ק בעצמו כקושיות הראב"ד. אבל אמת שהם דברי ת"ק אבל ת"ק מבאר לנו שהב"ה היה מדבר עמו במדריגת ישראל ואלעזר בן אחווי מבאר לנו שאעפ"כ מדריגת משה היה תמיד יותר גדולה אלא בעת הכרח הדיבור לישראל היה מדבר עמו בשביל ישראל ולא בשביל עצמו אבל בהכרח למשה היה גם כן שביל בעת דברו עם השם אלא שתיבת לאמר הנכתב אצל "מאהל מועד" מורה לנו שבעת דברו עמו לצורך ישראל לא הי' מדבר עמו אלא בשביל ישראל ובע' ההוא לא היה מדבר עמו לצורך עצמו אבל בפעם אחר היה מדבר עמו לצורך עצמו ובשבילו של משה במדריגתו הרמה.

ולא תצטרך לגירסת הראב"ד שגרס בדברי אלעזר "יכול לא היה מדבר עמו לצורך עצמו ת"ל לאמר", כי אפילו לגרסתינו הענין אחד לכוונה זו להורות לנו שמדריגת משה הוא למעלה כי מלת "לאמר" הוא לפרש שזה הדיבור הוא לאמר בשביל ישראל אבל יש דיבר שחסר לאמר הוא מחמת שהיה זה הדיבר במדריגת משה ובשבילו הגדול והעמוק.

ובזה תבין גם כן המסורה דמסרי תשעה חסירים לאמור אף על פי שבכל אחד נאמר מלת לאמר בסופו אלא על כרחך כיון שחסר לאמר תיכף אחר וידבר ד' אל משה בוודאי היה שם דיבר סתום הנאמר למשה בשבילו ובהשגתו. ויש לנו במסורה זו אוצר נחמד. ומעתה לא תצטרך לשבש הגירסא.

ומעתה נבין דברי הברייתא כי דברי ת"ק סתומים שדרש תיבת לאמר הנאמר בויקרא שמשה היה משיב הדברים אל השם וידוע שאי אפשר להשיב אלא עד כחו והשגתו, ממילא יש לומר שמשה לא היה משיב הדברים אלא עד מקום שקבל הדיברות שהוא בשביל ישראל ומקום השגה שקבלו לאותו מקום היה משיב. ומעתה בהכרח לומר שאמירת הנמשכים למעלה מכח השגה לא היו משיבים. וגם יש תמוה מה הכרחי להשיבם על ידי משה רבינו כמבואר לעיל.

ומעתה לפי דברי ת"ק הסתומים יכולין לפרש שמדריגת משה לא היה למעלה ממדריגת ישראל כי בשביל ישראל היה משה תמיד מצומצם ומלת לאמר יתפרש שתמיד היה מדבר עמו בשביל והשגת ישראל ממילא באמירות א"א להשיבם כיון שהם למעלה מהשגה. ולכן בא אלעזר בן אחווי לבאר שמדריגת משה הרב' למעלה ממדריגת ישראל ובעת קבלת הדיבור בהכרח לדבר עמו בשביל ישראל אבל כשמשה היה משיב הדיבורים לפני השם היה משיב אותם לשורשו ולשבילו הגדול שורש משה כי אין הכרח לצמצם עצמו בזה.

ומעתה יונעם הטעם מה הכרח שיהיה השבה על ידי משה כדי שיחזור הדברים למעלה למעלה. ומעתה לפי הנחה זו תיבת לאמר יהיה נדרש גם על אמירות שבכל התורה שמשה הי' מחזירם אע"פ שהי' למעלה מהשגה. זהו לערך ישראל אבל לערך משה גם האמירות הם אצלו שוה למדריגתו ולכן אמר פעם ראשון ד"א לאמר שהוא על כל אמירות הנאמר בתורה גם כן משה הי' בכחו להשיבן עד שורשן כי לדברי הת"ק הסתומים לא יתרבה אלא הדיברות, כי אינו מבואר בדבריו שמדריגת משה היה למעלה וגם אינו דורש אלא לאמר הנאמר אצל וידבר, ולכן אמר פעם שני ד"א לאמר שגם לאמר שאצל אמירות היה משה מדבר לערך ישראל ומשיב לשורשו כי גם אמירה הוא אצלו לערך השגתו ולכן אצל ויאמר ה' אל משה כמה פעמים חסר לאמר על הרוב להורות שרוב אמירות הם ממקום גבוה אשר לא הי' באפשרי לדבר עמו בשביל ישראל.

והבן מאוד. קצרתי הרבה במתק האור לעינים בדברים עמוקים בריך רחמנא המאיר עיני חשכים אשר האיר עינינו לבאר דברי התנא על ידי הקדמות אמיתות אחר עבור יסורים מרורים גילה לנו דברים מתוקים ואמיתים.