עץ יוסף על בראשית רבה/כב/ט
<< | עץ יוסף על בראשית רבה • פרשה כב | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג •
חרב פתחו רשעים כמ"ד לעיל בחרב הרגו שהתבונן מהיכן שחט אביו את הפר:
זה קין שפתח בהריגת אחיו קודם שנהרג אדם בעולם:
ישרי דרך זה הבל. כי ישר הולך הוא במנחתו עם ה' ועם אחיו שלא הרגו כשהיה נופל תחתיו:
נע ונד תהיה מדה כ"מ. הוא רצה שישאר לבדו בעולם שיהיה לו מנוחה שלימה ע"כ נענש שלא יהיה לו שום מנוחה:
משל לאיפרכוס כו' שר הממונה לשמור את בני המדינה שלא יזיק איש לרעהו. שהיה הולך באמצע פלטיא והוא רחוב גדול. ומצא הרוג ואחד עומד על גביו. וא"ל מי הרגו. וחשב הוא ששואלו כמסתפק מחסרון ידיעה. ואמר לו אנא בעי ליה גבך כו' פי' אני שואלו ממך ואתה שואלו ממני. כלומר כאשר אתה ששמירתו עליך אינך יודע. גם אני שאין שמירתו עלי איני יודע. וא"ל לא אמרית כלום כלו' לא השבתני כלום שאני לא אמרתי לך דרך שאלה. אלא דרך טענה וכי מי הרגו לזה לא אתה באשר אתה עומד סמוך לו וקרוב. ולא נמצא שם אחר. ובזה לא השבתני כלום. אף כך ה' אמר לקין אי הבל אחיך וחשב קין ששואלו ח"ו כמסתפק ועז"א לא ידעתי השומר אחי אנכי הלא אין שמירתו עלי. ענה ה' ואמר לו מה עשית וגו' כמו במשל. בא עמו בטענה לברר לו הדבר לבל יהיה לו פתחון פה כלל להשיב. ואמר עוד משל לאחד שנכנס לגינה כו' וכן משל לאחד שנכנס למרעה כו' כי אע"פ שהבעל הגינה והרועה ראוי שגנב. מ"מ לפי שהיה מכחישם הוכרחו לברר הדבר בטענה בלכלוך ידיו ובקול הצאן. שלא יהיו לו פ"פ כלל להשיב (נזה"ק):
וליקט תותין הוא פרי רך ושמן וידי הלוקט מתלכלכים בלקיטתו. כך בנמשל שא"ל הקב"ה הרי ידיך מלוכלכות מן הדם וז"ש דמי אחיך מידך. שידיך מלוכלכים:
מפעה צועק כד"א כיולדה אפעה. וז"ש קול דמי אחיך צועקים:
דמו ודם זרעיותיו. כמה דורות שהיה מוליד אילו היה חי:
ר"ה אמר כו' דרש זה מקרא את דמי נבות וגו' דס"ל דאילו מקרא דקין אין ראיה דמצי מימר דלהכי כתיב דמי לשון רבים שהיה דמו מושלך על עצים ואבנים רבים. אי נמי שעשה בו פציעות הרבה:
דמי נבות כו' ודם זרעיותיו. והא דכתיב ודמן בניו. היינו בנים הנולדים כבר (יפ"ת):
רבנן אמרין כו' רבנן מוכחי דרש זה מיהוידע דע"כ איירי בדם זרעיותיו שהרי לא המית יואש רק את זכריה בן יהוידע והפסוק הוא משובש וכן צ"ל התקשרו עליו עבדיו בדמי בני יהוידע הכהן ומאי קאמר בדמי בני יהוידע בדמי בן יהוידע מ"ל. אלא שאמר על כל הבנים שהיו יוצאים מזכריה שכולם זרע יהוידע וקראם דמי יהוידע. וכצ"ל בדמי בן יהוידע אכ"כ אלא בדמי בני יהוידע (יפ"ת):
אמר רשב"י כו' בא לפרש מ"ש צועקים אלי מן האדמה. וכן הוא בילקוט כאן צועקים אלי אמר רשב"י:
קשה הדבר לאומרו אלמלא מקרא כתוב היה הדבר קשה לאומרו. והוא כי למה"ד לב' אתליטין הערוך פי' שרים. והמוסף פי' אנשים פוחזים ורקים אשר אומנותם להתאבק ערומים לשמח העם:
עומדים ומתגוששים פי' מתאבקין להפיל איש רעהו. ונלחמים יחד לפני המלך. ואילו רצה המלך פורשן. ונתחזק אחד על חבירו והרגו. והיה האיש המוכה מצווח ואומר מאן יבעי דיני קדם מלכא. כלומר מי הוא שיתבע דיני ודמי מיד המלך. שהרי היה בידו להצילני ולא הצילני. הכוונה שלכאורה יש ח"ו לצעוק ולהתרעם כלפי מעלה על מה שלא הצילו להבל מיד קין אבל באמת זה מסודות חפשיית הבחירה אשר נתנה ביד האדם שאין כח האדם להשיגו. והיינו דקאמר קשה הדבר לאומרו. כי זה נראה כחסרון בחקו יתברך מה שהניח מקום תרעומות על חפשיית הבחירה ואי אפשר לפה לפרשו כי זה נסתר במחשבה העליונה והוא עמוק עמוק מי ימצאנו:
מן האדמה לעלות למעלה לא היתה יכולה כו'. מילתא באפי נפשיה הוא דדריש סיפא דקרא דכתיב מן האדמה דקמ"ל שלא יכלה נפשו לעלות למעלה כי הדם הוא הנפש:
ולמטה לא היתה כו' אצל הגוף מתחת לארץ כנפש הבהמה היורדת למטה לארץ. שנשמת הבל היתה ראשונה שרצתה לירד עם הגוף לארץ. לכן לא היתה הארץ קולטתה (יפ"ת):