עץ יוסף על בראשית רבה/ב/ד
<< | עץ יוסף על בראשית רבה • פרשה ב | >>
• א • ב • ג • ד • ה •
רשב"ל פתר קריא בגליות כו' שתהו ובהו וחשך על פני תהום שהיה בתחלת הבריאה לא היו אלא לסימן על העתיד. ולכן אמר שד' דברים הללו יצאו לפועל אח"כ (נזה"ק): וז"ל רבינו בחיי ביאור המדרש הוא כי השי"ת בפרש' זו מגיד מראשית אחרית והכתוב כללן לרמוז סוף הזמן בתחילת הזמן להורות כי תכלית כוונת הבריאה הוא לימות המשיח. וזהו תכלית המחשב' סוף המעשה עכ"ל:
ויבהילו דבהו הוא לשון בהלה:
על קרן השור כדי שיפרסמו לכל כפירתם בה' עד שיהיה הדבר רשום במקנה קניניהם. עוד יתכן שרצתה לרמוז שבמעשה העגל הורחקו מה' ושוב אין להם חלק בו (יפ"ת):
שאין לה חקר לזמנה ולהצלחתה יותר מכולם:
אף הרשעים כן אין לחקרם ולעמוד על דעתם שפיהם דבר שוא כדאמר לקמן יודע ציד צד את הבריות בפיו לא נגבת מאן גנב עמך:
זה רוחו של מלך המשיח שבימיו יקויים ומלאה הארץ דעה את ה'. ולכך אף שצפה רשעת הדורות לא נמנע מבריאת עולם:
ממשמשת ובאה פי' מתקרבת ובאה קודם זמנה. בזכות התשובה. שאם אין תשובה לא תבא אלא בעונתה הקבועה. וז"ש מרחפת ר"ל מעופפת מגזרת על גוזליו ירחף:
שנמשלה כמים שצריך לשפוך שיחה ותחנונים בלב נשבר בתשובתו כמים הנשפכים (יפ"ת):
ברית כרותה כלומר חק ולא יעבור שהטביע הקב"ה במים. ודורש כפי הפשט שאמר והארץ היתה תהו ובהו בלשון עבר. ואח"כ אמר ורוח אלהים מרחפת בלשון הוה. משום שתמיד מרחף הרוח מאלהים על המים. שברית כרותה כו'. שכרת אלהים למים שהרוח ירחף תמיד עליהן כדי שלא יתקלקלו הנהרות והימים ע"י השרב. וע"י הרוח יתקררו ולא יתקלקלו:
רוח שייפה מלשון נשפת ברוחך:
יושב ותוהה פי' מעמיק בחקירתו והשגתו ומשתומם ואינו מרגיש בדברי העולם:
מאין הרגלים פעמי מחשבותיך מאין באים. ולשון רגלים שייכים במחשבות. כמ"ש חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. כלומר במה אתה מעיין והיכן לבך טרוד:
א"ל מעיין הייתי טרוד הייתי בעיון עד ששכחתי עניני עולם. ולא הרגשתי בשאלתך שלומי. ולא רצה לגלות לו במה היה העיון:
מנשבת אין כתיב כאן ר"ל שאם אתא לדרשה דרבי חגי. מנשבת מיבעי ליה כלשון הכתוב ישב רוחו יזלו מים. לכן פי' על המים העליונים התלוים באויר במאמר ה' כדאי' לקמן בפ"ד. ולכן אמר מרחפת לשון שכתוב אצל עופות על גוזליו ירחף שנוגעות ואין נוגעות (יפ"ת). וכדאי' בירושלמי. ור"ל שמלת מרחפת תורה על תנועה קלה. אבל מנשבת תורה על שמנשב בכח:
כעוף הזה כו' שס"ל שגם ביום ראשון היה הבדל קטן ביניהם. וביום שני אמר יהי רקיע בתוך המים. ונעשה הרחק מן מים העליונים לרקיע כמו ההרחק שבין מים התחתונים לרקיע. ועיין לקמן פ"ד:
הלך לו בן זומא שמאחר שטעה בחקירתו זה ראיה שאין עזר ה' אתו. וסופו שימות. וענין הטעות אפשר כדאמרו לקמן שגלדה טיפה האמצעית כו'. וא"כ ע"כ לא היה הבדל כלל ביניהם מקודם:
לא שהו ימים מועטים שלא שהה ועבר זמן מועט ובן זומא לא היה בעולם. אלא שכנה המדרש (רש"י). וכשיטת הירושלמי חגיגה פ"ב בן זומא הציץ ומת: