עמוד:SD Luzzatto - Commentary on Bereshit.pdf/102

מ״ם הוא לשון גנאי ולשון גירושין, איננו מדוייק, כי ה׳ אמר למטה (שמות ו יא) בא דבר אל פרעה מלך מצרים ושלח את בני ישראל מארצו. וכן מצאנו תשלחנו חפשי מעמך. וא״חכ ואחר כך הושאל ל׳ לשון שלוח להוראת congedo כשמפטירים את האדם שילך למקום חפצו, אע״פי אף על פי שיודעים היכן ילך (למטה כ״ד כ״ד וכ״ו וכ״ט). גם הושאל כשנותנין רשות לשליח להזיק ולהשחית אין מעצור (למטה י״ט י״ג) אע״פ אף על פי שאין שליחותו אלא למקום מיוחד, אבל במקום ההוא יעשה כרצונו כאיש מושלח העושה מה שירצה. (כד) ויגרש את האדם: כאשר גרש את האדם (נת״הש נתיבות השלום). את הכרובים: מלאכים, והמלה הפוכה מן רכיב, כמו וירכב על כרוב ויעף (ר׳ ראה יש״ר בב״הע תק״ץ עמוד ך). ונ״ל ונראה לי שהמלאכים נקראים מלאכים בבחינה שעושים רצונו של מקום ושליחותו, וכרובים בבחינה שכבוד האל וגדולת יכלתו מתגלים על ידיהם, וכאלו הוא רוכב עליהם ומתגלה בהם. וידוע כי הקדמונים היו קוראים אלהים או מלאכים כל כחות הטבע הפועלים שנוי בעולם, ודעת Grotius כי להט החרב הוא עצמו הכרובים כאלו אמר את הכרובים כלומר להט החרב (הרבה וו״ין ענינן כלומר, עיין למטה י״ג ט׳), ולהט החרב נקרא מלאך הואיל והיה עושה שליחות האל, כטעם עושה מלאכיו רוחות וגו' וזה אפשר; אלא שהוא מפרש (ואחריו רוז׳) להט החרב על להבות אש הנראות במקום מיוחד בארץ בבל שהוא מלא נפט, הזכירוהו Plin. hist. nat. 2. 19; Curtius 5.2; Strabo 16. ופלוטארך בחיי אלכסנדר, וזה לא יתכן. להט החרב: חרב מלהטת, ע׳ עיין למעלה א׳ ל׳; וזו ג״כ גם כן דעת בה״ע שלא סמך המתהפכת אל החרב. והנה בענין הספור הזה כלו, כל משכיל יראה כמה הוא מגונה ומתנגד לשלמות הבורא שיהיה מעשה ידיו מתקלקל לשעתו, ונהפך לאיש אחר מחה שהיה בדעתו שיהיה, עד שמיד אחר שבראו יצטרך לקללו קללת עולם, ולגרשו מן המקום אשר הכין למושב לו; אשר על כן גדולי החכמים פירשו הספור פה דרך משל וחידה רומז לענינים אחרים מעניני חכמה ופילוסופיאה, וזה אמנם בלי שיכחישו אמתת הספור כמשמעו, וז״ל וזה לשון בעל העקרים (מאמר ג׳ פרק כ״א): אף אם נמצאו בתורה דברים רבים הסכימו בהם כל החכמים