דף נ״ו: "אמר רבי יוחנן: "ויצו"- זו עבודה זרה וכו׳... "אכל תאכל"- ולא אבר מן החי" הרי דסבירא ליה לר' יוחנן דאדם הראשון נצטוה על אבר מן החי?, ואף דלקמן משמע דלתנא דבי מנשיה דיליף אבר מן החי מ"אך בשר" הנאמר לנח, מכל מקום כיון דר' יוחנן לית ליה הכי מדוע פ' הרמב״ם דלא כר' יוחנן?: ונראה לבאר:, דהרמב"ם לטעמיה אזיל. ומתחילה נבאר במאי קמיפלגי, דמר יליף מ"אכל תאכל" ומר יליף מ"אך בשר":
והוא דהתוספות מקשין אהא דיליף רבי יוחנן אבר מן החי מ""אכל תאכל"- ולא אבר מן החי" דהא גרסינן לקמן דאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה ואם כן לאיזה צורך הוזהר אדם הראשון על אבר מן החי ונראה לבאר קושי׳ זו ע״פ פשוט: על פי מה דאיתיה בש״ע י״ד סי׳ פ״ז סעי׳ ה׳: "ביצים הנמצאים בעופות אם הם גמורים וכו'... אע״פ שהן מעורין בגידין הרי זה מותר לאוכלה בחלב" וכתב הש״כ שם סק״ט: "ומה שהקשו אחרונים מהא דלעיל סי׳ פ״ו סעיף ד׳ בהכה תרנגולת על זנבה והטילה ביצה לאסורה משום אבר מן החי אם מעורה בגידין אלמא דחשיב כבשר?" ותירצו בכמה אנפי וכתב הש״כ: "ולי נראה דלק״מ דאע״ג דלא חשיב בשר מכל מקום אפילן חלב ממש הוי אסור משום אבר מן החי אי לאו דגלי קרא ד"ארץ זבת וכו׳" וכדלעיל סי' פ"א סקי"א ואם כן נהי דגלי קרא דחלב שרי היינו משום דאינו מחובר בשום דבר אבל בצים מעורות ומחוברות וודאי באסורייהו קיימי" עד כאן לשונו. היוצא מזה דבצים המעורין בגידין אינן בכלל בשר ואפילו הכי אסורין משום אבר מן החי ולפי זה ממילא מבואר קושיית התוס' דאף דאדם הראשון לא הותר לו לאכול בשר מ"מ הוצרך להזהרת אבר מן החי דנ״מ לענין בצים דמצד בשר הותר לו ומצד אבמה"ח נאסר לו ונכון הוא:
אבל לכאורה יש סתירה לזה ממש״כ הרמב״ם בהלכות מלכים דב"נ אין נהרגין על אמה"ח בעופות ע״ש שהראב״ד השיג עליו, וא״כ לשיטת הרמב"ם הוק"ל קושיית התוס׳ דאין מקום לתרוצינו דכ"מ לענין בצים, דהרי לא הוזהרו בני נוח באמה"ח של עוף. רק לשיטת הראב״ד אתי שפיר תרוצינו הנ״ל:
ולפ"ז מבואר דר׳ יוחנן דמוקי "אכל תאכל" לאבמ״הח ס״ל כשיטת הראב״ד הנ״ל, וא״כ ל"ק קושי׳ התוס׳ דיש לומר כתירוצינו הנ״ל: מ״מ לענין בצים. ותנא דבי מנשי׳, הס״ל כשיטת הרמב״ם וא׳׳כ ליכא למימר דא״הר נצטוה על אבמ״הח מאכל תאכל דא״כ כקושי׳ תוס׳ דתירוצינו הנ״ל לית׳ כנ״ל :
ובזה ,מבואר הרמב״ם דלשיטתי' אזיל למאי דפסק דבני נוח אינם מצוין על אבמ״הח כעופות. (ועיין בפלתי לי״ד סי׳ ס״ב שעתה סמוכים לשיטת הרמב״ם מתוס׳ חולין דל״ג ד״ה א׳ נכרי וכו׳ וע׳ במהרש״א שם) ולפ״ז הי׳ הוכחה להרמב"ם דא״הר לא נצטוה על אבמ״הח דאל״כ תיקשי כקושי׳ תוס' דהרי בלא״ה נאסר בשר לאה״ר דתירוצינו דנ״מ לענין בצים לא סבירא לשיטת הרמב״ם וק״ל:
ועפ"ז יש לבאר קושי׳ הפלתי ס״י הנ״ל שהקשה על שיטת הרמב״ם הנ״ל דב״נ אינן מצוין על אבמ״הח בעוף מסוגי׳ דחולין דף ק״א דאיתא התם בברייתא: "באמ״הח נוהג בבהמה חיה ועוף בין טהורין ובין טמאין דרבי יהודה ורבי אליעזר, וחכמים אומרים אינו נוהג אלא בטהורין. אמר רבי יוחנן ושניהן מקרא א׳ דרשו דכתיב: "לא תאכל הנפש עם הבשר" רבי יהודה ס' כל שאתה מצוה על דמו אתה מצוה על אבריו, והני טמאין שאתה מצוה על דמו כו'" ופריך הגמ׳ לרבי יהודה למה ליה קרא ליתי איסור אבר וליחול על איסור טומאה שכן איסורו נוהג בבני נח. ולשיטת הרמב״ם מאי קושיא? הא אצטריך קרא לענין עוף טמא דאמ"הח נוהג בו דמטעם דנוהג בב״נ לא סבירא בעוף עכ"ד. ולדברינו הנ״ל מבורר: כיון דהקושי' אזלא לר׳ יוחנן דמפרש טעמא דר׳ יהודה מקרא "דלא תאכל וגו׳" וכבר הוכחנו דרבי יוחנן ע״כ ס״ל כשיטת הראב״ד דב״נ נצטוה על אבמ״הח בעופות ולשיטתי׳ שפיר פריך וק״ל:
גם מבואר מה שהקשה עוד הפלתי על שיטת הרמב״ם הנ״ל מסוגי׳ דפסחים דאף על גב דפריך התם אהא דתני: "שוחט בשבת בחוץ לעבודת אלילים חייב ג׳ חטאות מאי תיקן? אמר רב עווירא שמוציאו מידי אמ"הח" ופרש״י לבני נוח (ומוכרח לזה, דליכא למימר לטהר מידי נבילה דהא תקרובת עבודת אלילים מטמא באהל). והרי בחולין דף מ׳ מסיק דבחטאת עוף מיירי מדל״ק זבח. וא״כ מאי מפני הא לשיטת הרמב״ם ב״נ אינו מוזהר על אבמ״הח בעוף עכ״ד : ולדברינו הנ״ל מבואר גם קושי׳ זו דהא דפריך "למ״ד מקלקל בחבורה פטור מאי תיקן?" ע״כ הקושי׳ אליבא דר׳ יוחנן דס״ל אליבא דרבי שמעון דבעי תיקון קצת וכמש״כ התוס׳ שם ד״ה לדברי האומר וכו' דאל״כ מאי קושי׳ דלמא הברייתא אתי׳ כר״ש דמחייב מקלקל בחבורה ולפ״ז למאי דהוכחנו דר׳ יוחנן ע״כ ס״ל כשיטת הראב״ד דב״נ
