עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/8

שיעור אפילו הניח שבולת אחת יצא ידי חובתו ומדרבנן לא פחות מאחד מששים בין בארץ בין בח"ל (חולין קל"ז:) כשיעורא דראשית הגז (שם) וכתב הרמב"ם ספ"א דמוסיף על האחד מששים לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע כיצד שדה שהיא קטנה ביותר שאם הניח ממנה אחד מששים אינו מועיל לעני ה"ז מוסיף על השיעור וכן אם היו עניים מרובים מוסיף ואם זרע מעט ואסף הרבה שהרי נתברך מוסיף לפי הברכה וכל המוסיף על הפאה מוסיפין לו שכר ואין לתוספת זה שיעור עכ"ל ומ"מ לא יעשה כל שדהו פאה כמו שיתבאר וי"א שכל אחד יוסיף לפי מדת הענוה שלו (רע"ב במשנה ב׳ פ"א) וי"א שאם היו השבלים מלאות במקום אחד וצנומות דקות במקום אחד לא יתן פאה מן הרעות על כל השדה אלא יתן גם מהרעות גם מהטובות (ר"ש שם) ולדינא כולם אמת ולא פליגי: ז איתא בירושלמי (פ"א ה"ג) תני אין אומרים לו הבא גמלים וטעון מתניתא ביתר מכשיעור אבל בכשיעיר אומרים לו הבא גמלים וטעון והרמב"ם לא הביא זה וטעמו דזהו מילתא דפשיטא ומאי קמ"ל ונ"ל דקמ"ל דאפילו אם הבעה׳׳ב הוא איש טוב מאד ורוצה להוסיף על השיעור עד כדי שהעניים יטענו בגמלים לא יעשה כן משום דקמפקא להו ממעשר (ובזה מובנים דברי הר"ש ע"ש): ח ואע"פ שעיקר מצות פאה הוא להניח בסוף שדהו מ"מ אם עבר הבעה"ב והניח פאה בתחלת השדה או באמצעה הרי זו פאה וכתב הרמב"ם בפ"ב דין י"ב עבר והניח הפאה בתחלת השדה או באמצעה ה"ז פאה וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש הראשונה עכ"ל. ונראה דה"פ דאע"פ שנתן מקידם השיעור על כל השדה מ"מ על מה שנשאר בשדה אחר שהפריש הראשונה צריך להניח על זה בסופה שיעור ששים וכן מפרש בירושלמי ומ"מ יש דין פאה על מה שהניח בתחלה או באמצע ג"כ ופטורין מן המעשרות ואע"ג דזהו דעת ר"ש במשנה ג׳ פ"א ורבנן פליגי עליה כדמוכח בתוספתא מ"מ פסק

כר"ש משום דסוגיית הירושלמי אתיא אליבא דר"ש ע"ש (וכן פסק הרע"ב) ויש מי שאומר שצריך ליתן בסוף כשיעור על כל השדה (שם) ואינו עיקר כדמוכח בירושלמי: ט ויש להסתפק אם זה שהניח פאה בתחלה או באמצע וקצר כל שדהו ולא הניח בסוף אם מחוייב להוציא מן התלוש כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר אחר ההפרשה הראשונה כמו מי שלא הפריש פאה כלל או דילמא כיון דהניח פאה בתחלה או באמצע רק לכתחלה אמרינן ליה הנח גם בסוף אבל אם גמר הקצירה לית לן בה שהרי כבר קיים מצות פאה וכן נלע"ד עיקר דהא בירושלמי דריש לה מקרא דמהני בדיעבד פאה אף שלא בסוף והכי איתא שם ר׳ יוסי בשם ר"ל ובקוצרכם מה ת"ל לקצור אלא אפילו יש לו כמה לקצור ר׳ יונה בשם ר"ל וכו׳ אלא אחד בתחלה ואחד בסוף ע"ש וכיון שמן התורה מועיל וודאי לא הצריכו לשייר בסוף רק לכתחלה קודם שגמר הקצירה (הפ"מ פי' דר' יונה חולק אדר׳ יוסי ופירושו דאחד בתחלה ואחד בסוף היינו להניח בתחלה ובסוף ודבריו תמוהין דא"כ הו"ל לומר בתחלה ובסוף אלא וודאי דה"פ בין בתחלה וכו׳ כמו אחד בתולות ואחד נשואות והרבה כמוהו ולא פליגי): י בירושלמי פ"א סוף הלכה ג׳ משמע להדיא דזה שנתבאר שרשאי להוסיף על שיעור פאה כמה שירצה זהו כשבשעה שהפריש פאה כשיעור לא היתה כוונתו שיפטור בזה ידי פאה אלא היתה כוונתו להוסיף אבל אם בשעה שהפריש היתה כוונתו שיפטור לא מהני מה שיוסיף אח"כ לשם פאה וחייבים במעשרות וזהו בין כשההפרשה היא במחובר כפי עיקר הדין ובין שלא הפריש במחובר אלא בתלוש (שאומר שם ר"מ במחובר ר"י בתלוש במתכוין לפטור וכו' נשמעינה וכו' לעולם הוא מוסיף והולך מה אנן קיימין אם במתכוין לפטור כבר נפטרה אלא וכו׳ כשאינו מתכוין לפטור וכו׳ עכ"ל ואכללית דין פאה קאי והפ"מ פי' דזהו לר׳ יהודה במשנה ע"ש ולא נראה כן וכ"כ הר"ש במשנה דלאו אמשנה קאי ע"ש והדין נראה גם מצד הסברא): כתב