עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/11

בהם סכנה ואפילו צ"ט אומרים שהם יעלו ויטלו בעצמם ואחד אומר שהבעה"ב יחלקם לזה שומעין שאמר כהלכה ואפילו הוא זקן ותש כח או חולה דכוונתו לטובתו מ"מ כיון שאומר כדין שומעין לו: ג בירושלמי מבואר שם דקריאת שם פאה בדלית ודקל יכול הבעה"ב לקרא או קודם שמורידן או אח"כ ואפילו אם קורא שם פאה מקודם וא"כ היה צריך להיות הוצאות ההורדה על העניים שהרי בקריאת שם נעשה שלהם מ"מ תקנו שתהא ההוצאה משל בעה"ב מפני הסכנה כלומר שהם לא ירצו ליתן ההוצאה ויעלו בעצמן ויבואו לידי סכנה וכן שנינו במשנה שם דאין מניחין להעניים לקצור הפאה במגלות וקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו מרוב עם הבאים ללקוט ודוחקים זה את זה וכתב הרמב"ם בפ"ב דין ט"ו דאם רצו העניים לחלקה ביניהם הרי אלו מחלקין עכ"ל כלומר דאחר שלקטו בעצמם מהשדה נתרצו זל"ז שיבואו כולם למקום אחד ויעשו חלוקה ביניהם אין מוחין בידן דאחר שלקטו בעצמן יכולין לעשות כרצונם: ד איתא בירושלמי שם התנו ביניהן אפילו כן אין שומעין להם אלא בעה"ב יחלק בידיו שמא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו ר׳ שמואל בעי כילה את שדהו את אמרת חזרה פאה לעומרים אפילו כן בעה"ב מחלק בידו שלא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו עכ"ל. ונלע"ד דה"פ דהנה המשנה אומרת אפילו צ"ט אומרים כך ואחד אומד כך לזה שומעים שאמר כהלכה דמשמע לכאורה דדוקא כשיש אחד שאומר כהלכה שומעין לו אבל אם כולם מסכימים לשלא כהלכה שומעין להם לזה אומר דאינו כן דאפילו התנו כולם לשלא כהלכה כגון לעלות בעצמן בדלית ודקל אין שומעין להן ואפילו התנו שהבעה"ב יורידם אלא שיתן לפניהם והם בעצמם יחלקו ביניהם דבזה אין חשש סכנה מ"מ אסור לעשות כן דחיישינן שמא יערים הבעה"ב וישליך מהדקל לפני עני קרובו ור׳ שמואל מוסיף עוד דאפילו בתבואה שהדין הוא שיקצורו בעצמם אם הבעה"ב כילה שדהו וצריך ליתן הפאה מהעומרין והייתי אומר שעכ"פ עתה ישליך לפניהם התבואה והם

יבוזו כפי דינם הקצירה קמ"ל דאסור לעשות כן דחיישינן שמא ישליך לפני עני קרובו הרבה אלא עתה מחוייב הוא לחלקם חלק כחלק כנלע"ד בביאור הירושלמי (ודברי הר"ש אינם מובנים כלל כמו שתמה הפ"מ במה"פ ואולי יש מה"ד ופי׳ הפ"מ יותר דחוק ע"ש): ה ויש מי שפי׳ הירושלמי דה"פ התנו ביניהן שהבעה"ב התנה עם העניים שיקח הוא המחובר ויתן להם אחרים בתלוש אין שומעין להם שיהא על שלו דין פאה ופטור מן המעשרות אלא שלו חייב ושלהם פטור ואח"כ אומר ענין אחר בעה"ב יחלק בידו (ותיבת אלא נמחק) וקאי על המשנה דדלית ודקל ומפרש הירושלמי שיחלק בידיו ולא שישליך לפניהם דשמא ישליך סמוך לקרובו ור׳ שמואל מוסיף דגם בחזרה פאה לעומרים הדין כן מטעם זה (הגר"א בשנו"א) והדינים ודאי כן הוא: ו בשלשה עתות ביום מחלקין את הפאה לעניים בשדה או מניחין אותה לבוז כפי שנתבאר בשחר, בחצי היום ובמנחה. ועני שבא שלא בזמן זה אין מניחין אותו ליטול כדי שיהיה עת קבוע לעניים שיתקבצו כולם באותה שעה ליטול הפאה וטעם שלש עתות הללו בשחר מפני עניות מניקות שצריכין לאכול בתחילת היום וגם אז הילדים ישנים ויש להם פנאי ללכת ובחצות מפני עניים קטנים שאין נעורין בבוקר ואין מגיעין לשדה עד חצות ובמנחה מפני הזקנים ההולכין על משענתם שאין מגיעין עד המנחה ואיתא במשנה (פ"ד מ"ה) שהיה מקום אחד שהיו נותנין פאה מכל שורה ושורה ואמרינן בירושלמי שהיו מזכירין אותן לשבח שלא היו צריכין העניים להמתין עד שיגמור כל השדה: ז באלו הג׳ זמנים הבעה"ב מתגלה בתוך שדהו דבלעדו לא יוכלו ליטול פאה כמ"ש בסי׳ הקודם סעי׳ י"ג ולשון המשנה שלש איבעיות ביום ופי׳ בירושלמי מלשון נבעו מצפוניו דמתרגם אתגליין מטמרוהי שהבעה"ב מתגלה ונראה לתוך שדהו כדי שיטלו העניים פאה (הר"ש ודברי הגהת הרא"ש צע"ג כמ"ש במה"פ) וזה אין לחוש דהראשונים יטלו כל הפאה דהבעה"ב יסמן המקום שיטלו והוא