יסוד המשנה ודברי התנאים עליה
קכד
הן דברי ר׳ יוחנן בן ברוקה לא באו במשנה בשום מקום כי אם במס׳
עירובין ובמס׳ כלים ובשניהם באו הדברים רק על דין שתי סעודות של עירוב.
ואילו הי׳ חולק גם בפירוש של פרס בבית המנוגע הלא אך שם הי׳ העיקר לסדר דבריו בהיות זה דאורייתא, ומשם גם בא הכלל לאכילת פרס שבכל הש"ס.
והנה נסדרו דבריו רק על יסוד המשנה בדין עירוב בעירובין ד׳ פ״ב:
"וכמה הוא שיעור (של עירוב) מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד״.
"מזונו לחול ולא לשבת דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר לשבת ולא לחול וזה וזה מתכוונים להקל ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון מארבעה סאין בסלע ר׳ שמעון אומר שתי ידות לככר משלש לקב חציה לבית המנוגע וחצי חצייה לפסול את הגויה״.
וזה עצמו במס׳ כלים פרק י״ז משנה י״א:
"ויש שאמרו במדה דקה וכו׳ ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם וכו׳ ובמזון שתי סעודות לערוב מזונו לחול אבל לא לשבת דברי ר׳ מאיר ר׳ יהודה אומר לשבת אבל לא לחול אלו ואלו מתכוונין להקל ר׳ שמעון אומר משתי ידות לככר, משלש לקב ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון מארבעה סאין בסלע״.
ובשני המקומות דבריו רק על דברי יסוד המשנה בדין עירוב.
ואיזה מקום יש ללמוד מזה לכל הש״ס, והרי ר׳ שמעון בודאי סובר כי פרס של בית המנוגע הוא חצי ככר משלש לקב, בכל זה סובר להקל בעירוב ששעורה די בשליש של ככר זה.
ואיך אפשר שסדרו דברי ר׳ יוחנן בן ברוקה רק אצל יסוד המשנה מדין עירוב אשר משם אי אפשר ללמוד כלל לכל התורה.
ואלו הי׳ סובר כן בכל התורה הי׳ צריך לסדר דבריו במס׳ פרה אצל דברי ר׳ יהושע, אשר רק שם מקומם.
או במס׳ נגעים פרק י"ג משנה ט׳ במקום שם עיקר דין יסוד המשנה בדין פרס,
או בעיקר מקום הדין בכל התורה באכילת פרס בכריתות פרק ג׳ משנה ג׳ אשר שם בא:
"וחומר במין אחד ממינין הרבה שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית ממין אהד חייב משני מינין פטור.
וכמה ישהה האוכלן כאילו אכלן קליות דברי ר' מאיר וחכמים אומרים עד שישהא מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס״.
והננו רואים שידברו סתם ״וחכמים אומרים וכו׳ כדי אכילת פרס״ ולא יפרשו כלל כמה הוא הככר הזה אשר יבינו על פרס ממנו.
ואם יש מחלוקת בזה, איך בא הדבר סתם, ולכל הפחות הלא אך במקום הזה הי' המקום לסדר גם דברי ר׳ יוחנן בן ברוקה(יד), ובפרט להסוברים שהלכה כמותו לכל דיני התורה(טו).
הערה (יד): וכיון דלא נקט זה כאן לא נקט נמי מחלוקת ריב״ב אח״ז שם לענין פסול גויח מלאכול בתרומה.
וכפרט ששם אין זה כי אם דבר פרטי אבל ברישא שהוא כלל לכל התורה וכ״ש להסוברים שגם הלכה כן הלא הי׳ אז לאמר זה.
הערה (טו): דבריגו בחיבור הזה אינם להורות הלכה כי אם דברי ימי ישראל ויחד עם זה כפי
הדרוש לבירור ענין המשנה והגמ׳ ועל כן דבר אין לו עם שיטות הראשונים.
