188
ר' חנינא בן אגטיגנוס
ועל כן כאשר הי׳ להם מעשה עם בנו של ר׳ חנינא בן אנטיגנוס שבזה
את התלמידי חכמים ששלחו אליו, אמר ר׳ יהודה בצדק:
"אביו של זה ביזה תלמידי חכמים אף הוא מבזה תלמידי חכמים."
ולא בדה ר׳ יהודה דבר על ר׳ חנינא בן אנטיגנוס, כי באמת כן הדבר, וכדברי ר׳ יוחנן דבימי ר׳ חנינא בן אנטיגנוס נישנית משנה זו.
ור׳ יהודה חשב שכל הדבר בא רק על ידי ר׳ חנינא בן אנטיגנוס, ואף שכל חכמי הדור חלקו עליו קיים הוא דעתו ובנו גם הוא נהג כן,
ור׳ יוסי השיב לו שלא בא הדבר רק על ידי ר׳ חנינא בן אנטיגנוס לבד, וגם בנו אין הדבר מפני שלא יחוש לדברי חכמים ויעשה כן הלכה למעשה כדברי אביו לבד, כי אם שזה הי׳ סלסול שנהגו הכהנים בכללם ור׳ חנינא בן אנטיגנוס עמהם מיום שחרב בית המקדש(צא).
ולשונו של הרמב"ם בהלכות משכב ומושב פרק י׳ הלכה ג׳:
"תלמידי חכמים הרי הן בחזקת טהרה נאמנים ואינן צריכין לקבל דברי חבירות אבל משחרב בית המקדש נהגו הכהנים סלסול בעצמן שלא יהו מוסרין טהרות אפי׳ לתלמיד חכם עד שיקכל עליו דברי חבירות."
ומבואר שגם הרמב״ם מפרש כן דברי ר׳ יוסי דזה שהכהנים נהגו סלסול בעצמם משחרב בית המקדש שאין מוסרן טהרות לכל אדם, הנם ענין אחד ומקורם אחד עם דברי ר׳ חנינא בן אנטיגנוס, "אפי׳ תלמיד חכם צריך לקבל בפני שלשה הברים",
לפי שגם לר׳ חנינא בן אנטיגנוס אין זה מעיקר הדין כי אם ממה שר׳ חנינא בן אנטיגנוס הי׳ מראשי המדברים בין הכהנים הביריו, מיום שחרב בית המקדש, לנהוג סלסול שאין מוסרין טהרות לכל אדם, ואפילו תלמיד חכם צריך לקבל עליו דברי חבירות.
ואף שחכמי הדור לא היתה דעתם כן נשאר הסלסול הזה בין ראשי הכהנים מאז ואילך, ועל כן גם הביא זה הרמב"ם.
ומתוך כל הדברים האלה יוצא לנו דבר חדש מאד במעשה דברי הימים ההם.
כי אחרי אשר חרב המקדש עשו הכהנים עצמם משמרת גדולה למשמרתם, גם מה שלא עשו חכמי הדור, ור׳ חנינא בן אנטיגנוס הי׳ מראשוני ראשי המדברים בין הכהנים בזה.
ועל ידי זה יאיר לנו אור גדול גם בענין דברי המשנה במס׳ עדיות פרק ה׳ משנה ג':
"העיד ר׳ יהושע ור׳ יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה שהעיסה כשרה לטמא ולטהר לרחק ולקרב, אמר רבן גמליאל קבלנו עדותכם אבל מה נעשה שגזר רבן יוחנן בן זכאי שלא להושיב בית דין על כך שהכהנים שומעים לכם לרחק אבל לא לקרב."
הערה (צא): ורש״י ז״ל כתב שם ״כבוד זקן האב והבן״ ואחר זה כתב ״סלסול מעלה, ר׳ חנינא בן אגטיגנוס כהן הי׳."
ולפי הגירסא שלפנינו בגמ׳ הי׳ לו לרש׳׳י ז״ל לכתוב הכל על הבן לבד, כי אף שביזה ר׳ יהודה גם את האב, אבל לפי גירסתנו דבר לא הי׳ לו להאב בדין זה.
