הלל הבבלי ובבל בכלל
נד לא משום עבדות ולא משום ממזרות אלא משום ספק חללות כהנים שהיו בה לא הקפידו על הגרושות".
דהיינו שקרו שם מעשים כאלה, ועל ידי זה כבר הבדילו אותם לרעה בתכלית, ואמרו עליהם בדרך כלל סתם "מישן מתה".
והמאמר הזה שבירושלמי תמן אמרין מישא מיתה מדי חולה וכו' הוא כן בבבלי קדושין ד׳ ע״א :אמר רב פפא סבא משמיה דרב בבל בריאה מישן מיתה מדי חולה עילם גוססת וכו'.
ונבין עוד יותר את דקדוקי מצוות אשר דקדקו ואת המעמד הגבוה אשר עמדו עליו בעיקר בבל כאשר נראה עד היכן דקדקו עם המקומות אשר הוציאום מן הכלל.
כי מישן אשר כל פסול שלה הי׳ מפני שקרה אשר כהנים שהיו בה לא הקפידו על הגרושות, ועל כן אמרו מישן מיתה, הנה חששו עליה על ידי זה כל כך עד שמפני חשש אנשי מישן הבאים לאפמייא פסלר גם את אפמייא.
וזה הוא הנאמר שם "לתחתית בדיגלת עד היכא אמר רב שמואל עד אפמייא תתאה תרתי אפמייא הויין חדא כשירה וחדא פסולה וכו׳ וסימנך דפסולתא הא דמישתעיא מישנית".
ובודאי דזו דמשתעיא מישנית השתרבבו בני מישן גם לשם והתישבו גם הם בתוך אפמייא זו או שהיו נגררים אחרי בני מישן, ועל כן חששו גם להם ונפסלו. ומזה נוכל להבין את זהירותם של כל אלה אשר עמדו במעלתם להיות לראש בתוך כל עם ישראל היינו בני ישראל בעיקר מושבם בארץ בבל אשר עליהם אמרו "ארץ ישראל עיסה לבבל".
פרק כ"ה.
ואם כי אין לנו ספרי זכרונות דברי הימים מהימים הראשונים ההם, בכל זה נוכל להכיר את קשר האחדות אשר הי׳ בין יושבי יהודה וירושלים לבין אחיהם בארץ בבל.
ובתוספתא סנהדרין פ"ב ובגמ׳ שם ד׳ י״א נאמר תנו רבנן אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה צריכה מפני הדרכים ומפני הגשרים ומפני תנורי פסחים ומפני גליות ישראל שנעקרו ממקומן ועדין לא הגיעו.
ורש"י ז״ל פי׳ שם "ומפני גליות ישראל בני הגולה הרחוקים ונשמע לבית דין שנעקרו ממקומן לעלות לרגל וכו'.
ואין הכונה לבני הגולה בני אחת ממדינות שיהיו, כי אם שהכונה ביחוד אך לבני בבל אשר אך הם לבדם נקראו בכל מקום עלה סתם ואך להם לבדם חששו כל כך.
והננו רואים במשנה ראש השנה ד כ״ב: (פ״ב משנה ב׳).
בראשונה היו משיאין משואות משקלקלו הכותים התקינו שיהיו שלוחין יוצאין. כיצד היו משיאין משואות מביאין כלונסאות של ארז ארוכים וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן וכו׳ ומאין היו משיאין משואות מהר המשחה לסרטבא
