500
הקבלה והדרשות
ובסוטה ט״ז ״אמר ר' יוחנן משום ר׳ ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקבת מקרא וכו׳״ ובחולין ד׳ פ״ה באו על זה דרשות והתוס׳ גם נדחקו בחולין שם.
ובמשנה סוכה ד׳ י"א בא שם הכלל היותר גדול בכל דיני סוכה:
״זה הכלל כל שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ אין מסככין בו.״
ועל זה בא בגמרא שם:
״מנא הני מילי אמר ריש לקיש אמר קרא ואד יעלה מן הארץ מה אד דבר שאינו מקבל טומאה וכו׳ כי אתא רב דימי אמר ר׳ יוחנן אמר קרא חג הסוכות תעשה לך מקיש סוכה לחגיגה מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה וכו' כי אתא רבין אמר ר׳ יוחנן אמר קרא באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר ואימא וכו׳ רב חסדא אמר מהכא צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות היינו הדס היינו עץ עבות אמר רב חסדא הדס שוטה לסוכה ועץ עבות ללולב.״
והנה דברי רב חסדא אינם כי אם מספר נחמיה, ועד דאתא נחמיה מאן אמרה.
וגם מה כתוב בנחמי׳ ומה יש ללמוד משם לעיקר דין המשנה, והלא את אשר נרצה ללמוד אינו שהדס כשר לסוכה, כי אם הפסול של כל שמקבל טומאה וגידולו מן הארץ, וזה הלא אין זכר מזה בהכתוב בנחמי׳.
והאם יוכל להיות ספק שגם אחר דברי רב חסדא נשאר הדבר רק קבלה, וכל דברי רב חסדא אינם כי אם רמזי דקרא.
וכיון שמצאו על זה איזה רמז, אף אם רק בכתבי הקדש ולא בדברי התורה עצמה הסתפקו בזה, ואמרו על זה ״מנא הני מילי״ ובא רב חסדא אמר ״מהכא״.
לפי שהכל אחת וגם ריש לקיש וגם ר׳ יוחנן וגם רב חסדא כל דבריהם אינם לאמר שמזה למדו זה, כי אם להיפך שהקבלה מרומזת בקראי יהי׳ באיזה אופן שיהי׳.
והדרך הזה אשר חפשו לכל קבלה גמורה וחלוטה ביסודי המשנה (היינו תורה שבעל פה) רמזי דקרא הביא כי חפשו זה על דברים היותר ידועים לקבלה פשוטה שאין אחריה כלום.
וגם שם שקלו וטרו בהדרשות כאלו למדו זה משם, כמו לדוגמא כל השקלא וטרי׳ הארוכה בחולין ד׳ כ"ז:
״אמר רב כהנא מניין לשחיטה שהיא מן הצואר שנאמר ושחט את בן הבקר ממקום ששח חטהו, ממאי דהאי הטהו וכו׳ ואימא מזנבו שח מכלל וכו׳ ואימא מאזנו בעינן דם הנפש וליכא ואימא דקרע ליה ואזיל וכו׳ רב יימר אמר אמר קרא וזבחת ממקום שזב וכו' ואימא וכו׳ דבי ר׳ ישמעאל תני ושחט אל תקרי ושחט אלא וסחט וכו׳ ואימא מלשונו וכו׳ ותנא מייתי לה מהכא דתניא ר׳ חייא אומר מניין לשחיטה מן הצואר שנאמר וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים וכו׳ מניין לרבות את הראש שכבר הותז ת״ל את ראשו ואת פדרו וערך מדקאמר את הראש שכבר הותז מכלל דשחיטה מן הצואר כו׳ והאי תנא מייתי לה מהכא דתניא זאת תורת הבהמה והעוף וכו׳ מה
