הקבלה והדרשות
רמז
ותשובתו של ר' אליעזר ״ומה אם הנדה וכו' חייב על כל אחת" הוא דבר הקבלה הזאת עצמה אשר קבלו גם רבן גמליאל ור׳ יהושע אשר מזה פשטו לו גם הם ספיקו במשנה ז׳ אשר כבר הובא.
ומהקבלה הזאת אשר קבלו כולם רצה גם ר׳ אליעזר לפשוט לר׳ עקיבא ספיקו לענין שבת, ור׳ עקיבא השיב לו שאין הנידון דומה להקבלה.
אבל לא נמצא בשום מקום שפשטו או שרצו לפשוט מדרשא דקרא,
כי לא השתמשו בדרשה דקרא כי אם אחרי אשר הוחלט הדבר אצלם, וכמבואר.
ולא נרצה להאריך יותר בדוגמאות אחרי אשר אין עיקר דברינו להראות כי פשטו רק מהמקובל, כי אם להקים את הכלל הגדול כי לא פשטו בשום מקום מדרשא דקראי.
וזה יעיד לנו כל הש"ס כלו כי אין שם כזאת בשום מקום.
וזה לבדו כבר די להכריע ולהראות לנו את כל הדבר כמו שהוא.
פרק י״ב.
וראוי לנו להעיר על דבר נפלא בנוגע להדרשות אשר יעיד על עצמו, מאשר בא בזבחים ד׳ ל"ז:
״אלא לר׳ יוסי דמוקי ליה נמי במעשר וכו׳ מאי ובשרם יהי׳ לך אחד תם ואחד בעל מום לימד על בכור בעל מום שניתן לכהן שלא מצינו לו בכל התורה כולה ור׳ ישמעאל נפקא ליה מלך יהי׳ דסיפא".
וכן בא זה שם ד' נ"ז:
״כשנאמרו דברים לפני ר׳ ישמעאל אמר להן צאו ואמרו לו לר׳ עקיבא טעיתה תודה מהיכן למדה משלמים וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש וכו׳ ור׳ ישמעאל האי לך יהי׳ מאי עביד ליה לומר על בכור בעל מום שהוא מתנה לכהן שלא מצינו בכל התורה כולה".
ורבינו הגדול רש"י כתב בצדק ופירש זה בכל המקומות ״שלא מצינו ללמדו בכל התורה כולה אלא מכאן" וכן כתב בד׳ ל"ז ״שלא מצינו לו מקום אחר בכל התורה כולה".
והדברים הברורים האלה יוכיחו על עצמן שכל הדרשות האלה אינם כי אם דרשות על הקבלה,
שלבד ממה שהדבר עצמו הרי נהוג ובא בכל ישראל, הנה הדבר גם מבאר את עצמו,
שאם הי׳ זה שמתוך הדרשה הזאת נולד לנו הדין הזה ונתחדש על פיה,
איזה ענין יש לדברי ר׳ ישמעאל ״שלא מצינו בכל התורה כולה".
אבל אם לא מצינו זה בכל התורה כולה מי מכריח אותנו לאמר כן.
והדברים מבארים את עצמן שכל הדרשות האלה הנם על הדין הידוע והמקובל, אבל מפני שהכלל הוא ליכא מידי דלא רמיזי, על כן יאמר ר׳ ישמעאל שהכתוב הזה בהכרח לזה ירמז, כי מקום אחר אין לנו על זה בתורה.
