466
הבריח התיכון ר' עקיבא
כי בנוגע למעמדם בתוך העם ובתוך חכמי התורה בכלל עמדו כבר אז בשורה היותר ראשונה, וירביצו תורה ברבים לחכמי הדור, ובתוכם הי׳ אז גם ר׳ עקיבא.
וכבר נתבאר כי אחר החרבן ישב ר׳ אליעזר ביבנה רק ערך כשלש עשרה שנה (ועיקר ימי בירורי המשנה כבר נגמרו כערך עשר שנים אחר החרבן), ואחר זה כבר נסתלק ר׳ אליעזר מהמתיבתא ומכל חביריו.
ומזה עצמו הדבר מבואר כי מחלקותיו עם ר׳ עקיבא, היו כולם לפני זה, בהיות באמת ר' עקיבא כבר אז בכל תוקף גדולתו, ויהי בכל זה עם ר׳ אליעזר ור׳ יהושע כחבר גמור.
ועי׳ לדוגמא במס׳ נדרים ד' ע"ד (פ"י משנה ו׳):
״שומרת יבם בין ליבם אחד בין לשני יבמין ר' אליעזר אומר יפר ר׳ יהושע אומר לאחד אבל לא לשנים ר׳ עקיבא אומר לא לאחד ולא לשנים אמר ר׳ אליעזר מה אם אשה שקנה הוא לעצמו הרי הוא מיפר נדריה אשה שהקנו לו מן השמים אינו דין שיפר נדריה אמר לו ר' עקיבא לא אם אמרת באשה שקנה הוא לעצמו שאין לאחרים בה רשות תאמר באשה שהקנו לו מן השמים שיש לאחרים בה רשות אמר לו ר׳ יהושע עקיבא דבריך בשני יבמין מה אתה משיב על יבם אחד אמר לו אין היבמה גמורה ליבם כשם שהארוסה גמורה לאישה".
והדברים האלה נראים עוד יותר שהיו עוד קודם יבנה, אשר שם הי׳ ר׳ אליעזר העיקר דהיינו עוד לפני החרבן,
כי בימי יבנה הי׳ ר' יהושע העיקר, האב בית דין והמציע את המשנה כמו שכבר נתבאר.
והננו רואים במקום הזה כי עיקר דברי ר' עקיבא היו מתחלה רק בנוגע לדברי ר' אליעזר, ולא לדברי ר׳ יהושע.
״אמר לו ר׳ עקיבא לא אם וכו׳ תאמר באשה שהקנו לו מן השמים שיש לאחרים בה רשות".
ובזה הלא לא נסתרו דברי ר' יהושע כלל, כמו ששאל לו ר׳ יהושע על זה ״עקיבא דבריך בשני יבמין מה אתה משיב על יבם אחד".
ותשובת ר׳ עקיבא בלי ראי' כי אם בהחלט גמור מסברה חלוטה לאמר ״אמר לו אין היבמה גמורה ליבם כשם שהארוסה גמורה לאישה".
וכל הדברים מורים על עצמם ומבררים כי כבר הי' אז ר׳ עקיבא חבר גמור להם, וכן חשבו אותו הם עצמם.
ודבריו דרך החלט גמור בדברו עמהם(כו).
ולא נמצא כזאת בשום מקום לאחר מחבירי ר׳ עקיבא, כר׳ טרפון(כז) ר׳ יוחנן בן נורי ר׳ ישמעאל וחבריהם.
הערה (כו): ובגמ׳ שם ד׳ ע"ד נאמר ע״ז ״בלשון הזה אמר בן עזאי חבל עליך בן עזאי שלא שמשת את ר״ע" ועי׳ רש"י.
ומזה מבואר שבימים ההם כבר היו לר׳׳ע תלמידים גדולים אשר הרביץ תורה בפניהם.
הערה (כז): בכתובות ד׳ פ"ד נאמר בגמ׳ על מחלוקת ר״ע ור"ט ״מר סבר ר׳ טרפון רבו הוה ומר סבר חבירו הוה ואיבעית אימא דכו״ע חבירו הוה והכא וכו׳״.
