606
ראשית המרידה וסוף זמן המלחמה
ויותר מזה מפורש בבבלי וירושלמי יבמות ד׳ ק״ד, ועל המשנה שם ״מעשה שחלץ בינו לבינה בבית האסורים ובא מעשה לפני ר׳ עקיבא והכשיר״.
ובגמ' בא על זה (ד׳ ק״ה) ״אמר רב יהודה אמר רב בבית האסורים הי׳ מעשה ולבית האסורים בא מעשה״.
ובירושלמי שם נתפרשו הדברים ״בבית האסורים הי׳ מעשה ולבית האסורים בא המעשה, ר׳ יוחנן הסנדלר עביד גרמיה רוכל יומא (חד) עבר קומי בית חבישה דר׳ עקיבא והוה מכריז ואמר מאן בעי מחטין מאן בעי צנורין חלצה בינו לבינה מהו אודיק ליה ר׳ עקיבא מן כוותא אמר ליה אית לך כושין אית לך כשר״.
ומכל זה מבואר שלא הי׳ אפי׳ מבחוץ, לא לבד בדברי תורה כי אם אפי׳ בשאלה של מעשה.
ואף כי כמו שיבואר לפנינו (אחרי לכידת ביתר פ"ו) הנה בימים הראשונים לימי ישיבת ר׳ עקיבא בבית האסורים הי׳ אפשר לאיזה יחידים הקרובים למלכות להכנס אצלו, אבל הנה משם הדבר מבואר כי גם אלה לא הי׳ אפשר לו לר׳ עקיבא לדבר עמהם באיזה דבר של דברי תורה (כמו שיתבאר שם).
ואף כי לדבר בנוגע לעיבור השנים הבאות אשר על זה הקפידה המלכות יותר מהכל, עד שגם בימי טראיאנוס עוד בחיי רבן גמליאל לא יכלו לעבר בארץ ישראל והוכרחו לשלוח על זה את ר׳ עקיבא לנהרדעא לבבל כמו שמפורש במשנת יבמות ד׳ קכ"ב.
ואיך אפשר להעלות על הדעת כי אחר זה בשעת השמד עצמו, ובשבת ר׳ עקיבא כבר בבית האסורים רק עבור מה שלמד תורה לרבים, בשעה שנהרגו גם יחידים אם מצאו שעשו מצוה קלה, איך אפשר כי בעת ההיא באו בית דין של ישראל אצל ר׳ עקיבא לבית האסורים וישבו עמו ודנו על דבר עיבור השנה.
ד) והתוס׳ הקשו על לשון ראשון של רש"י ז"ל ״דמאי איריא שלש אפי׳ שתים נמי״.
ומי יתן ונדע איך יתורץ קושית התוס׳ להלשון השני.
והרי זה ודאי שמי שסובר שאסור לקבוע בפעם אחת יותר משנה אחת אין חילוק בין שתי שנים לשלש.
אבל רבותינו נדחקו בכל זה והוציאו הדברים מפשטן רק מפני שלא נתברר אורך ימי המלחמה ודבר כל המעשים בימים ההם.
פרק ל״ה.
וכל הדברים הנם פשוטים והולכים ומתבארים על ענינם.
זה ודאי שגם דברי ת״ק דר׳ שמעון ודברי ר׳ שמעון אי אפשר להוציאם מפשטן, והדברים פרושים לפנינו שכל דבריהם ילכו על עיבור של שלש שנים רצופות זו אחר זו.
וכן גם לא יוכל להיות ספק שדבריהם הם כשזה נעשה לתיקון המועדות, ולא לקלקל את המועדות.
ושלש שנים רצופות לעבר אותם זו אחר זו לתיקון המועדות, אי אפשר הדבר כי אם כשלפני זה לא הי׳ אפשר לעבר ובא קלקול המועדים.
