אין אדם דן ג״ש מעצמו
רסח
ואין רצוני להכנס כאן בכל הפירושים והתירוצים שכתבו בזה התוס' ביומא ד' ע״ד ובחולין ד׳ כ"ב,
כי זה ודאי דלענין דברינו במקום הזה הדבר פשוט שהרי הי׳ יכול לגלות לנו איך הדין ולא לתת תורת כל אחד בידו על ידי רמז איך לדון דין ספק זה באופן שישאר הספק גם אחר זה.
ולשון התוס׳ ביומא שם ״וי"ל דהכא פריך שפיר איצטריך קרא לאתויי ספיקא דקמי שמיא גליא שהוא שוה כל שעה דהוה מצי למימר לן אי חי׳ או בהמה דאי חד מינייהו חי׳ כולהו חיות ואי חד מינייהו בהמה כולהו בהמות״.
וכל שכן במקום הזה וכל הדומה לזה, ואיך אפשר לאמר שכן הדבר.
ואמנם כי יפלא על רבינו שהרי סתירת דבריו מבוארת ממקום הזה עצמו שהרי מיד אחר זה נאמר שם בגמ׳:
״מאי טעמא דר׳ מאיר בכסוי הדם אמר ר׳ שמעון בן לקיש גמר שפיכה שפיכה משחוטי חוץ מה להלן שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אף כאן שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ור׳ שמעון אשר יאכל כתיב ור׳ מאיר ההוא למעוטי עוף טמא וכו'״.
והנה לא ילמד ר׳ שמעון בכסוי הדם כל ג"ש ומה יעשה בג"ש של ר׳ מאיר(מח).
באותו ואת בנו אשר גם לר׳ שמעון בא לימוד של ג"ש יאמר לנו רבינו הרמב"ן, שנתקבלה ג"ש שחיטה, ור׳ מאיד יליף זה משחיטה דשחוטי חוץ ור׳ שמעון יליף זה שהיטה מטביחה דטבוח טבח והכן.
ואם יאמר כן בכסוי הדם שנתקבלה בסיני לימוד על שחיטה שאינה ראויה ג"ש של שפיכה מה יעשה ר׳ שמעון בלימוד אשר נתקבל על דין שחיטה שאינה ראויה בכסוי הדם.
ובגמ׳ גם לא הקשו כלל ור׳ שמעון האי ג״ש דר׳ מאיר מאי עביד לה.
ולהיפך גם איך אפשר דגם לר׳ שמעון נתקבל בכסוי הדם גזירה שוה שפיכה לדון בו את הספק של דין שחיטה שאינה ראויה ככסוי הדם, והרי הוא סובר דכתיב אשר יאכל ומזה הננו יודעים דין שחיטה שאינה ראויה.
ויפלא מאד על רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל כי נראה מדבריו אשר לא ידבר רק על הגזירות שוות המעטים הבאים בהברייתות בעצם הענין כי אם הרחיב דבריו גם על האסמכתות אשר באו בגמ׳ על דברי התנאים כמו שהוא הדבר בחולין שם.
ויותר מזה יפלא גם כל עיקר הדבר, כי הנה הרמב"ן ז"ל ומקור דבריו מדברי רש"י ז"ל בפסחים ס"ו פירשו ״אין אדם דן ג"ש מעצמו״ הכונה אלא אם כן קבל הג"ש עצמה מרבו קבלה מסיני, מה פלא שהרי בשני המקומות אשר נמצא זה בשניהם אי אפשר לאמר כן.
כי בנדה י"ט בא זה על ג"ש מדברי קבלה בשיר השירים ואיוב ובהמקום היחידי אשר בא זה מדברי התורה בפסחים ס"ו כבד כתבו שם התוס׳ בד"ה מה
הערה (מח): ובכריתות ד׳ י״ג :״תנו רבנן יין ושכר אל תשת וכו׳ במאי פליגי תנא קמא סבר גמרינן שכר שכר מנזיר ור׳ יהודה לא יליף שכר שכר מנזיר וכו'״ ועי׳ יומא ע״ו תוס׳ ד"ה גמר שכר שכר.
