על מעמד האישה ביהדות ה

מאמר זה מתפרסם ברשות המתרגם, אוהד לוי זלוסצר, בתנאי שהוא לא יהיה ניתן לעריכה חופשית.

ה

לאחר שהצגנו כראוי את תפיסותיהם של קודמינו, דנו בהן והפרכנו אותן, נשוב לעסוק בשאלות בהן עסקנו: על פי התנ"ך, מה הייתה ההתחיבות בנישואין היהודיים? על ידי מה התממשו הנישואין?

אנו נפרט במאמר זה את תפיסותינו באשר לשאלות אלו. ככלל, בתנ"ך נעשה שימוש בביטוי "לקח" באשר לנישואין (הוא חסר רק בשמואל ב' י"א כ"ו-כ"ז: " ותשמע אשת אוריה, כי-מת אוריה אישה, ותספד, על-בעלה. ויעבור האבל, וישלח דוד ויאספה אל-ביתו ותהי לו לאישה, ותלד לו, בן, וירע הדבר אשר-עשה דוד, בעיני ה'.") על ידי מה הוחלף הביטוי? על ידי המילים "ויאספה אל ביתו". ואנו מסיקים מכך שפירושו של הביטוי "לקח" אינו שונה מהביטוי "ויאספה אל ביתו". התממשות הנישואין, לפי תפיסתנו, באה אם כן לידי ביטוי בקבלת הכלה לבית הבעל. כאשר עסקנו בפירוט בחוקי הירושה ראינו עד כמה חזקים היו הקשרים בתוך המשפחות והשבטים. אלא שעם נישואיה נפרדה האישה משבטה ובית אביה והפכה לבת משפחת ושבט בעלה.

מעבר זה ממשפחה אחת ושבט אחד למשפחה ושבט אחר מציירת לדעתנו את תמונתו האמיתית של מעשה הנישואין. זוהי משמעות הביטוי "לקח", זאת כשם שאנו מבינים את הביטוי "לקחה מרדכי לו לבת" (מגילת אסתר ב' ז'), כאשר אסתר מאומצת (נלקחת) והופכת בת משפחתו של מרדכי.

אנו יודעים כי בעת הנישואין נערך משתה חגיגי, זאת לפי שופטים י"ד י' שם מסופר על משתה החתונה של שמשון ונאמר גם "כי כן יעשו הבחורים" היינו כן יעשו (ארוחה) בזמן חתונתם. גם בבראשית כ"ט כ"ב מסופר על המשתה שערך לבן הארמי בחתונת בנותיו. חיזוק לתפיסתנו ניתן למצוא בבראשית כ"ד שם מסופר במלואו סיפור נישואיו של יצחק. הסיפור מפרט (באשר למשמעות הביטוי "ארושה"), כיצד נערכו אירושין בתקופה שקדמה למשה, ומציג את חשיבותם.

בבראשית כ"ד מסופר כך: אליעזר הגיע לארם נהריים וביקש מבתואל את ידה של רבקה עבור בן אדונו. בתואל ורבקה (לאחר שנשאלה) הסכימו לבקשה (בפסוק נ"ח, הבת לא אולצה על ידי האב בשרירות-לב להסכים: "ויקראו לרבקה ויאמרו אליה, התלכי עם האיש הזה? ותאמר, אלך" וראו גם פסוק ח'). לאחר מכן נערכים האירושין. אליעזר מעניק את המתנות הנהוגות ורבקה מוגדרת כ"מאורשה ליצחק", שכן לאשתו תחשב רק על פי המעשה המתואר בפסוק ס"ז: "ויבאה יצחק, האוהלה שרה אמו, ויקח את-רבקה ותהי-לו לאישה, ויאהבה, וינחם יצחק, אחרי אמו." על ידי הבאתה למגוריו היא תהיה לאשתו. שני דברים חסרים לנו בתיאור נישואין זה, המוהר ומשתה החתונה. המשתה לא נערך לדעתנו בשל האבל על שרה. והעדר המוהר נובע מכך שאליעזר כבר נתן את מתנות החתונה (כלי כסף ובגדים) בעת האירושין (היינו קודם לנישואין).

כשם שהנישואין מומשו על ידי המעשה היחיד של קבלת הכלה בבית החתן כך נערכו האירושין על ידי קביעת התאמת בני הזוג, בה לקחו חלק הנוכחים. לנתינת מתנה (נדוניה) לכלה היו סיבות קדומות (שמקורן בתקופה שקדמה למשה) בעוד שלכינויים ארושה וארוש לא ניתן הסבר. כשדוד שולח שליחים לאיש-בושת וקורא להשיב את מיכל – (שמואל ב' ג' י"ד) " וישלח דוד מלאכים, אל-איש-בשת בן-שאול לאמר: תנה את-אשתי, את-מיכל, אשר ארשתי לי, במאה עורלות פלשתים." – הוא אינו מתכוון לקניית מיכל במאה עורלות אלא לקבלת הסכמת אביה תמורת מאה עורלות. שהרי לולא הסכמה זו, דוד ומיכל לא יכלו להתארש. יתר על כן, הרי שהביטוי ארשתי ולא לקחתי מראה שמדובר כאן בתנאים שחיוניים לאירושין.

נראה כי לארושה היו יחסים קרובים לארוש, זאת על-פי העובדה כי על קיום יחסי מין (בתנאים מסוימים) עם גבר אחר היא הייתה עשויה להיענש במיתה (דברים כ"ב כ"ג-כ"ד: "כי יהיה נערה בתולה, מאורשה לאיש, ומצאה איש בעיר, ושכב עימה והוצאתם את-שניהם אל-שער העיר ההיא, וסקלתם אותם באבנים ומתו, את הנערה על דבר אשר לא צעקה בעיר, ואת-האיש על דבר אשר-עינה את-אשת רעהו, וביערת הרע, מקרבך."). כאשר התנ"ך מכנה במקום מסוים את הארושה "אשת רעהו", הרי שהוכחתו האחרונה של ד"ר הולדהיים מתבטלת כאשר הוא טוען לקניית נשים. זאת גם באשר לביטוי "הבא לי את אשתי" שיעקב משתמש בו כלפי רחל, שכן רחל היתה עדיין ארושתו של יעקב ואילו יעקב כינה אותה אשתי (בראשית כ"ט כ"א).

על מעמד האישה ביהדות: הקדמת המתרגם - הקדמת המחבר -

פרק א: בסיפור הבריאה ובחוקי החומש - פרק ב: בטקסים הדתיים ובחברה המקראית -

פרק ג: בנישואין - פרק ד: מעמד הנישואין במקרא -

פרק ה: ההתחייבות בנישואין היהודיים - פרק ו: גירושין וייבום - מסקנות

מאמר זה מתפרסם ברשות המתרגם, אוהד לוי זלוסצר, בתנאי שהוא לא יהיה ניתן לעריכה חופשית.

הגירסה המלאה של המאמר