עיקר תוי"ט על טבול יום ג

(א)

(א) (על המשנה) בגדול כו'. ואע"פ שאם אוחז בקטן אין הגדול עולה עמו, אפילו הכי הוי חבור. ועתוי"ט ות"ח:

(ב)

(ב) (על הברטנורא) דאם אינה טרופה אינה חיבור, שהיא נשמטת והולכת לכאן ולכאן. הר"א:

(ג)

(ג) (על הברטנורא) הר"ש. כלומר, שהתרומה נפסלת בט"י, ואם נגע כו':

(ד)

(ד) (על המשנה) מגעו. ול"מ בדמוע דרבנן, אלא אפילו בנתחמצה בשאור של תרומה. ומדאורייתא טעם כעיקר, מכל מקום בתרומה הא לא נגע. ועתוי"ט:

(ה)

.אין פירוש למשנה זו

(ו)

(ה) (על המשנה) כל כו'. משמע דתרתי בעינן. ובסיפא משמע דברוצה למוץ לחוד סגי. והר"מ העתיק בשניהם וכל בוי"ו:

(ו) (על הברטנורא) ואם תאמר, הא מרישא שמעינן לה דטהור שנגס. ויש לומר, דמרישא ה"א שאוכל דבר יבש, אבל זיתים ותמרים לא קא משמע לן. מהר"מ

(ז) (על המשנה) וחכמים אומרים כו'. חכמים היינו תנא קמא, אלא טעמא קאמרי. וזה לשון מהר"מ, משום דר"מ מייתי ראיה שבזה הלשון קיבל שמשקין כו', וטבול יום נמי איקרי טמא, ומהדרי ליה רבנן אדרבה משם ראיה לדידן, דטבול יום לא איקרי טמא: