ברטנורא על טבול יום ג

משנה טבול יום, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

כל ידות האוכלים - העוקצים שהאוכל נתלה בהן כשרוצין לתלותו, ואדם אוחז בו כשרוצה לאכול הפרי:

שהם חיבור באב הטומאה - שאם אב הטומאה נגע בהן כאילו נגע בפרי עצמו:

חיבור בטבול יום - אם הוא יד לפירות של תרומה, ונגע טבול יום באותו היד, נפסלו הפירות של תרומה:

שנפרס - לשון פרוסה. ואית דגרסי שנפרם, לשון ובגדיו לא יפרום (ויקרא כא):

ומעורה - מחובר: אם אוחז בגדול בפרוסה הגדולה, והפרוסה הקטנה עולה עמה ואינה נפסקת מכל וכל:

הרי הוא כמוהו - אם נגע טבול יום באחד, נפסל השני:

ר' נחמיה אומר בטהור - כלומר, באותו שלא נגע בו טבול יום משערין, בין שהוא גדול בין שהוא קטן, אם אוחז בו והטמא עולה עמו, שניהם טמאים:

וחכמים אומרים בטמא - משערין, אם אוחז בטמא והטהור עולה עמו. והלכה כחכמים:

ושאר כל האוכלים - כגון מיני ירקות:

את שדרכו לאחוז בעלה - כשבא לטלטלו, אוחזים אותו בעלה, ואם לא יפסק הירק ויפול כשאוחזים אותו בעלה, הוי חיבור, ואי לא, לא הוי חיבור, בין אם נגע טבול יום בעלה בין נגע בירק עצמו:

(ב)

ירק של תרומה שנתנו בקערה או באלפס: וביצה טרופה בקערה - שנתערב החלבון והחלמון יחד , ונתונה על גבי הירק:

ונגע טבול יום בביצה - אע"פ שהיא חולין, דאין שייך תרומה בביצה, וטבול יום אינו פוסל בחולין. אפילו הכי הוי חיבור, ונפסל הירק כאילו נגע בו. ומיהו לא פסל אלא הקלח שכנגד מגע ידו, ושאר הקלחים טהורים:

כל הסדר העליון - קלחים העליונים שהביצה על פניהם. ואין הלכה כר' יוסי:

אם היה כמין כובע - שמחמת הבישול נתנפחה הביצה ונעשית כמין כובע על הירק וחלו ', לה תחתיה:

(ג)

לפס - כמו אלפס, כעין מחבת שעושין בה התבשיל. וביצה זו מתבשלת עם התרומה שנפסלה בטבול יום :

מן השפה - של אלפס ולפנים. חשוב החוט של ביצה חיבור, ואם נגע שם טבול יום, הכל טמא. אבל החוט היוצא משפת האלפס ולחוץ לא הוי חיבור:

וכל שנקלף עמו - היינו מה שעולה עם החוט, הוי חיבור ולא יותר. רבי יוסי לקולא. והכי מוכח בתוספתא. ואין הלכה כר' יוסי:

וכן בקטניות - דינם כדין הביצה:

(ד)

אינה נפסלת בטבול יום - דבתר עיסה אזלינן ולא בתר שאור, אע"ג דאסורה לזרים:

שהוכשרה במשקה - שלתת החיטין במים:

ונלושה במי פירות - ומי פירות אין מכשירין, והעיסה שנלושה בהן אם לא הוכשרה תחילה, אינה מקבלת טומאה:

פסל את כולה - דמי פירות עושין העיסה חיבור:

לא פסל אלא מקום מגעו - קסבר ר' עקיבא, דכיון דמי פירות אין מכשירין ולא מייתי להו לידי טומאה, רואין אותן כאילו אינן, ולא פסל אלא מקום מגעו. והלכה כר' עקיבא:

(ה)

פסל את כולו - קסבר שמן מכשיר ומחבר:

לא פסל אלא מקום מגעו - דשמן אינו מחבר, וקאי כל קלח וקלח באפי נפשיה:

(ו)

שנגס - שמהפך האוכל בפיו. לשון מגיס בקדרה:

ונפל - האוכל עם לחלוחית הרוק שבו, על בגדיו ועל ככר של תרומה:

טהור הככר, כלומר לא הוכשר לקבל טומאה - ואע"ג דרוק בעלמא מכשיר, שאני הכא דלא אחשביה לרוק ואינו לרצון, שהרי נפל על בגדיו, ופשיטא דלא ניחא ליה:

כל שהוא רוצה למוץ את גרעינתו - אם נתכוין למצוץ הלחות שבגרעין, ונפל הגרעין עם הרוק שבו על ככר של תרומה, הוכשר הככר ברוק שעל גבי הגרעין, דהא אחשביה:

זיתים נגובים ותמרים יבשות כל שאינו רוצה למוץ גרעינתו - לא הוחשב המשקה ההוא ואינו מכשיר :

אחד טהור ואחד טבול יום כאלו - כלומר שניהם שוין בדין זה:

ר' מאיר אומר אלו ואלו - בין רטובות בין יבשות:

טמאים בטבול יום - כדמפרש טעמא, דמשקין של טמא מכשירים ומטמאין אפילו שלא לרצון, וטבול יום כטמא לדין זה. ורבנן חשבי ליה לטבול יום כטהור. והלכה כחכמים: