הציווי שנצטווינו להודות לו יתעלה אחר כל אכילה. והוא אמרו יתעלה: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך" (דברים ח, י). ולשון התוספתא: "ברכת המזון מן התורה, שנאמר: ואכלת ושבעת וברכת" וכו'.

הנה הכ"מ פ"ב מהלכות ברכות הל' ב' דקדק מלשונו כאן בסה"מ, מדלא הזכיר מנין הברכות ש"מ דאין מנין הברכות מן התורה, ומאי דנפקא להו בגמרא ברכות (מח:) מקראי על כל ברכה וברכה אסמכתא בעלמא, דמה"ת די בברכת הזן לחודי'. לא כדברי התוס' ברכות ט"ז ד"ה וחותם דכולהו מה"ת. דתניא שם הפועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל הבית אוכלין פתן ומברכין לאחרי' שתים ברכה ראשונה כתקונה שני' פותח בברכת הארץ וכוללין בונה ירושלים בברכת הארץ, וכתבו התוס' אע"ג דמדאורייתא הם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת.

והנה הגרע"א בגליון הש"ס הקשה על התוס' מהגמרא לקמן (מו.) דאמרו הטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פועלים עוקרים אותה, דמשמע דאי הוה דאורייתא לא היו עוקרין אותה. ומדברי הלח"מ כאן למדתי תירוץ על קושית הגרע"א, בד"ה הפועלים, דמביא דברי התוס', דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת, ומפרש הלח"מ כלומר ומש"ה אמרו דכולל בונה ירושלים דרצו לעקור עם טעם, כלומר שאומרים כל הברכות אע"פ שבונה ירושלים נאמרה בכוללות לית לן בה, אבל שלא יאמר אותה כלל לא רצו לומר כן, שזו היתה עקירה בלי טעם, ומה שכללו יותר בונה ירושלים מהאחרות, משום דדמיא לברכת הארץ כדכתב רש"י ז"ל ע"כ. ולפי דברי הלח"מ לא קשה קושית הגרע"א דמה שעקרו הטוב והמטיב זו עקירה בלי טעם וע"כ דלאו דאורייתא. והלח"מ כתב דנראה לו כדברי התוס' דכל הברכות הם מן התורה, וגם הרמב"ם ס"ל כן, ומה שדקדק הכ"מ מה שלא הזכיר רבינו בספר המצות מנין הברכות הוא מפני שאין דעתו למנות אלא מצות, ובין שתהי' ברכה אחת, או ארבע ברכות מצוה אחת היא, ע"כ. וכן נראה כדברי הלח"מ שאין לדקדק מסה"מ, דבהרבה מצות לא דקדק בסה"מ להביא חלקי המצוה, אע"פ שמעכבין זה את זה, עיין במצוה י"ב י"ג בתפילין לא הזכיר ארבע פרשיות, ובמצוה י"ד לעשות ציצית לא הזכיר ד' ציצית, ורבים כאלה.

אמנם קשי' טובא על הכ"מ, דהנה בגמרא ברכות כ': איבעי' להו אם נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן, ולא איפשטא, וכן ברמב"ם פ"ה דברכות נשים ועבדים חייבין בברכת המזון וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה או אינם חייבין מה"ת. ואי נימא דרק ברכה ראשונה מה"ת ברכת הזן לחודי' ויתר הברכות מדרבנן, מאי קמבעי להו, דהנה טעם הספק רש"י מפרש משום דנשים לא נטלו חלק בארץ, והתוס' פירשו משום דכתיב על בריתך שחתמת, ועל תורתך שלמדתנו ונשים ליתנהו לא בברית ולא בתורה, ואם מה"ת לא מחוייב אלא בברכה ראשונה דהיינו ברכת הזן, ובברכת הזן לא הוזכר לא הארץ ולא ברית ותורה, וכבר הקשה על הכ"מ זה הפרי חדש ז"ל. ואולי יש ליישב, דהנה לכאורה קשה, איך סכינא חריפא מפסקא קראי, דהא בקרא מפורש כתיב ואכלת ושבעת וברכת את וגו' על הארץ הטובה אשר נתן לך, ואיך אפשר לומר ולהפסיק בקרא ולומר דברכת הזן לחודי' היא דאורייתא. וצריך לדחוק לדברי מרן הכ"מ, דמה דכתיב בקרא על הארץ הוא טעם המצוה, כלומר לפיכך מחוייב אתה לברך את ד' אחרי שתאכל ושבעת משום דנתן לך הארץ הטובה אשר ממנה אתה אוכל. ולפ"ז אפשר ליישב מה דמספקו להו אם נשים בבהמ"ז מה"ת, כיון דהתורה גלתה טעם המצוה דלפיכך מחוייב מפני הארץ שנתן הי"ת, ונשים שלא נטלו חלק בארץ אינן מחוייבין מה"ת.

והנה המ"א בס' קצ"ד, הביא הוכחה לשיטת תוס' דשלשה ברכות מדאורייתא, מהגמ' ברכות מ"ו לפי פירוש הרי"ף ז"ל ומובא שם בתוס' ד"ה ולמאן דאמר, דמפרש ברכת זמון בשלשה, היכא שכל אחד אינו יודע כי אם ברכה אחת, אחד הראשונה אחד השני' ואחד השלישית חייבים בזמון, וכל אחד יברך הברכה שיודע, ומדקדק מזה המ"א וז"ל משמע בגמ' וברי"ף דאם אין שם מי שיודע אלא ברכה אחת לא יברך כלום דמעכבות זו את זו ועס"י תקצ"ג, ומוכח מכאן דמנין ג' ברכות מדאורייתא, דאי ס"ד דמדאוריי' רק הזן, א"כ לימא הזן בלחוד, וכי בשביל שאינו יודע דרבנן לא יאמר דאורייתא, ובמלחמות כתב גבי להיכן חוזר וז"ל והבא לפרש זה במי ששמע מקצת ב"ה ויצא לשוק וחזר דחוזר למקום שפסק טועה הוא, שאין טעם למחלוקת זה בכאן, שאפילו אם נאמר שהברכות מעכבות זא"ז ובשהה כדי לגמור כולה פליגי אין מקום זה לכאן, והנכון כמ"ש הרי"ף להיכן חוזר וכו' למקום שפסק, עכ"ל, משמע דהוא ס"ל דאין מעכבות זא"ז מ"מ נ"ל להחמיר דהא הרי"ף כתב דאי ליכא גברא דמצי למימר הטוב והמטיב לית לן בה כיון דהוא דרבנן משמע דאם אין יודעין אחד משאר ברכות אין יכולים לברך דמעכבות זא"ז ובספק ברכות ראוי להחמיר ובפרט שדברי הרמב"ן אין להם הכרע כ"כ עכ"ל. והנה על דברי המ"א הראשונים דהוכיח דשלשה ברכות מה"ת הקשו עליו הגרע"א והדגול מרבבה, דלא מוכח מזה אלא שמדאורייתא צריך להזכיר הארץ וירושלים, אבל אין להוכיח שיחתום על כל אחד ואחד בברכה אלא די שיכלול כולם בברכה אחת אלא דרבנן תקנו לחתום על כל אחד. ובעל אבן העוזר השיג על דברי מ"א האחרונים דכתב דשלש ברכות מברכת המזון מעכבות זא"ז, דאם אחד יודע רק ברכת הזן לא יאמר כלל דמעכבות זא"ז, וכתב דמדברי הרי"ף לא מוכח, ומדברי התוס' ברכות ט"ז ד"ה וחותם בברכת הארץ, דכתבו מטעם דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, דס"ל דג' ברכות מה"ת, ואי נימא דמעכבות זו את זו לא מהני כלום בברכת שתי ברכות, אלא ודאי דאין מעכבות, ובפרט שכן מבואר ברמב"ן במלחמות הנ"ל שאין מעכבות זו את זו, ע"כ.

והנה הבאתי מה שהביא במ"א הנ"ל לשון המלחמות שכתב והבא לפרש זה במי ששמע מקצת בה"מ ויצא לשוק וחזר דחוזר למקום שפסק טועה הוא, שאין טעם למחלוקת זה בכאן, שאפילו אם נאמר שהברכות מעכבות זא"ז ובשהה כדי לגמור כולה פליגי אין מקום זה לכאן, ע"כ, ומזה הלשון של המלחמות הוכיחו דס"ל דאין מעכבות, אלא דהמ"א כתב שאין הכרע כ"כ. ואבן העוזר כתב שמלשון הזה י"ל שס"ל דאין מעכבות. ולענ"ד לא הבנתי דבריהם דנראה דהרמב"ן לא כיון כלל בדבריו להלכה זו, אם ברך רק ברכה אחת ותו לא, אם יצא ידי ברכה זו, דודאי בגונא זה ודאי מעכבות אם לא השלים כל הברכות, אלא כיון בדבריו אם הסדר של הברכות של ברכת המזון מעכב, דצריך לאומרם על הסדר כדתניא בברייתא (מח:) ת"ר סדר ברכת המזון, ברכה ראשונה ברכת הזן, שני' ברכת הארץ, שלישית בונה ירושלים, דגם הסדר גמרינן מקרא, והיכי דשהה כדי לגמור את כולה נתבטל הסדר, וע"ז מביא מי שפירש במי ששמע מקצת בה"מ ויצא לשוק וחזר, ופליגי בזה בגמרא שם (מו:) דחד אמר חוזר לראש ורבנן אמרי למקום שפסק, ועל זה קאמר הרמב"ן דאפילו אם נימא דמ"ד שחוזר לראש ס"ל שהברכות מעכבות היכי דשהה כדי לגמור את כולה, כלומר דהסדר מעכב, והעיר ע"ז הרמב"ן דאין מקום זה לכאן דהש"ס לא מיירו כלל ביצא לשוק, ובאופן כזה היכי דהשלים כל הברכות, אלא שהפסיק בינתיים ושהה כדי לגמור את כונה ונתבטל הסדר, על זה ס"ל להרמב"ן דאין מעכב.

והנה גרסינן במס' רה"ש (ל"ד:) אמר ר' יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, ומקשינן ומי אמר ר' יוחנן הכי, והאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק בהלל ובמגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ומשנינן לא קשיא הא דידי' הא דרבי' ואיתא שם דכן לקריאת שמע איכא פלוגתא אם חוזר לראש או במקום שפסק. ועי"ש בתוס' וברא"ש הלכה כמאן. והנה זה פשוט גבי תקיעות והלל ומגילה, אם לא השלים בודאי לא יצא כלל, אלא קמיפלגי אם שהה כדי לגמור את כולה אם מעכב, כטעם הנ"ל דנתבטל הסדר, שלזה כיון הרמב"ן דאפילו אם נאמר שהברכות מעכבות בשהה כדי לגמור את כולה, וס"ל דחוזר לראש, דמצינו פלוגתא בזה, ועיין בשו"ע ס' קפ"ג במ"א אות י"א, אם שהה בברכת המזון, דיצאו, וז"ל המ"א דדמי לשמע ט' תקיעות בט' שעות ביום דיצא. וכתב המ"א שם בסוף דבריו ועמ"ש סי' קצ"ד בשם הרמב"ן, והיינו לסוף דברי הרמב"ן הנ"ל דמוקי פלוגתייהו להיכן חוזר כשאומר נברך שאכלנו משלו וענו אחריו ברוך שאכלנו משלו לאיזה מקום חוזר המברך וא"ר זביד דחוזר לראש כיון דהפסיק באמצע זימון אי משום דס"ל שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש, וס"ל דברכת זימון מילתא באנפי נפשה ולא בעי כדי לגמור כולהו ברכות, והמ"א מילף מזה דהוא הדין בבהמ"ז, דרבנן פליגי אר' זביד וס"ל למקום שפסק, והלכתא כוותייהו, וה"ה בברכת המזון, וכגונא בסוף דברי המלחמות, מיירי נמי בתחלת דבריו היכא דיצא לשוק בבהמ"ז ושהה, אם הסדר מעכב. ומנ"ל להוכיח מדבריו דבעצם מצות ברכת המזון הנה השלשה ברכות המזון הן שלשה מצות ואינן מעכבות זא"ז.

והנה כל מוני המצות לא מנו בברכת המזון רק מצוה אחת, ולכאורה יש לפתור מזה דמעכבות, דאם נימא דאינם מעכבות, ומי שאינו יודע רק ברכה ברכה ראשונה ברכת הזן מחוייב מה"ת לברך, וע"כ י"ל דקיים בזה מצות עשה, ולפי זה יש למנות השלשה ברכות דברכת המזון בשלשה מצות. ועיין בסה"מ להרמב"ם בשורש י"א, וז"ל, ואמנם מקום הקושי' הוא בדברים שאמרו בהם אין מעכבין זה את זה, כי העולה במחשבה הי' אחר שאלו החלקים, כל חלק מהם בלתי צריך לחבירו שיהי' כל חלק מצוה בפני עצמה, כמו אמרם (במנחות ל"ח) התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, והנה הי' אפשר לנו שנאמר שהם שתי מצות, מצות התכלת, ומצות הלבן, לולא מה שמצאנו להם לשון מבואר במכילתא דר"י נאמר שם יכול שהם שתי מצות מצות התכלת ומצות הלבן ת"ל והי' לכם לציצית מצוה אחת היא ואינה שתי מצות. הנה כבר נתבאר לך שאפילו החלקים שאינן מעכבין זא"ז פעמים יהיו מצוה אחת כשיהי' הענין אחד, כי הכוונה בציצית למען תזכרו ע"כ. והרמב"ן בשורש ט' הקשה על הרמב"ם למה לא מנה תכלת ולבן לשתי מצות כיון דאינן מעכבות, וז"ל שם אבל הרב מנה תפילין שתי מצות ושתים אלו נשנו במשנה אחת, התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינה מעכבת את התכלת, תפלה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד, ואם נביט לענינים הרי תפילין יחשבו יותר ענין אחד ע"כ. ואם נימא בברכות המזון דהברכות אינם מעכבות זא"ז יש לעיין למה לא מנו בברכת המזון רק מצות עשה אחת. ואולי הוא מטעם הנ"ל דענינם אחת לברך את ד' על כל הטוב.

והנה לפ"ז אף דנימא דמטעם שענינם אחת יש למנותם במצוה אחת, זה אינו אלא לענין מנין המצות, אבל בקיום המצות בודאי יש לומר דמקיים שלשה מצות בברכת המזון, דאם מי שאינו יודע לברך רק ברכה אחת מקיים מ"ע אחת, למה יגרע מי שמברך השלשה ברכות, וראיתי בפ"מ ס' קצ"ד באשל אברהם, וז"ל ולענין ברכות אי מעכבות זא"ז או לאו, עיין חולין (פ"ז) שכר מצוה או שכר ברכות למאי נ"מ לבהמ"ז משמע לכאורה מעכבין דאל"ה ד' מצות הן דומיא דתכלת במנחות למ"ד אין מעכבות ד' מצות הן עכ"ל. דהנה הגמרא שם מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה, וחייבו ר"ג ליתן י' זהובים, ואיבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה למאי נפ"מ לברכת המזון אי אמרת שכר מצוה אחת היא, ואי אמרת שכר ברכה הויין ארבעים, ופשיט לה מהא דרבי עם הצדוקי דנתן לו ארבעים זהובים בשכר ארבע ברכות, דאינה שכר מצוה, דמצוה אחת היא. וראיתי בספר זהר הרקיע לבעל התשב"ץ וז"ל ברכת המזון ובמס' חולין מפורש שארבע ברכות אינם אלא מצוה אחת לא ארבע מצות שהרי כשנתן רבינו הק' מ' זהובים למדו שאין עשרה זהובים שכר כל מצוה, אלא עשרה כל ברכה וברכה, שאלו היו עשרה זהובים שכר כל מצוה ומצוה לא הי' נותן לו אלא עשרה זהובים שאין ד' ברכות אלא מצוה אחת, עכ"ל. והנה לפי הנ"ל דאפילו אם במנין המצות הוא מצוה אחת לפי שהענין אחד, אבל בקיום המצות. כיון דאינן מעכבות מקיים שלשה וארבע מצות, א"כ איך הביאו ראי' דשכר ברכות הוא, ובזהר הרקיע מפורש דלא הי' נותן אלא עשרה זהובים, אלא ש"מ דמעכבות ולא מקיים אלא מצוה אחת. וברמב"ן הנ"ל בסוף שורש ט', וז"ל ואע"פ שאמר ר' ישמעאל (מנחות כ"ח) בארבע ציציות ארבעתן ארבע מצות לענין שאינן מעכבין זא"ז אמרו כך, אבל בחשבון המצות הענין בתשלומו נמנה אחת, עכ"ל. והכי נמי אי לא מעכבות אע"פ שבמנין הן אחת כשמקיים מקיים ארבע מצות.

וכן נראה מדברי הרשב"א ברכות (מ"ח), ע"ז דאמרינן התם משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, והקשה הרשב"א ז"ל, קשי' לי, והא קיי"ל בסמוך דברכות אלו דאורייתא נינהו. ותירץ דמטבעין הוא שטבעו להן, דאי מדאורייתא אם רצה לאמרה באיזו מטבע שירצה אומר. ואתא משה ויהושע ודוד ותקנו להם מטבע לכל אחד ואחד בזמנו ובודאי דקודם כבוש הארץ ובנין ירושלים לא היו אומרים כמטבע שאמרו לאחר כבוש ובנין ע"כ וכ"כ הרא"ש שם, ואם נימא דאין מעכבות, אמאי לא תירצו כפשוטו דבימי משה עדיין לא נתחייבו אלא במצות ברכה ראשונה דהיינו ברכת הזן, ואח"כ בימי יהושע נתחייבו בברכת הארץ, וכמו בתכלת ולבן, דקי"ל במנחות (ל"ח:) אין לו תכלת מטיל לבן ולובש לכתחלה. אלא ע"כ דמעכבות ולא מקיים כלום בברכה אחת דשלשתן יחד הם מצות ברכת המזון ולכן הקשו, וע"ז תירצו דודאי אמרו כל אחד בנוסח שלו, ובא יהושע ותקן להם המטבע, וכן דוד ושלמה.

וראיתי במדרש רבה פ' מסעי כ"ג על המקרא כי אתם באתם אל הארץ כנען, וז"ל, שנו רבותינו עד שלא נכנסו לא"י היו מברכים ברכה אחת הזן את הכל, משנכנסו לא"י היו מברכין על הארץ ועל המזון משחרבה הוסיפו בונה ירושלים, ע"כ, וראיתי בחדושי הרד"ל שם ד"ה היו מברכין, וז"ל, עיין בהרא"ש ברכות (מ"ח) שפי' על הנוסח, והלשון דהכא צ"ע לפרש כן ע"כ ואם נימא דלא מעכבין זא"ז כנ"ל אתיא דברי המדרש כפשוטו, דלא ברכו רק ברכת הזן, והרשב"א והרא"ש פירשו דעל הנוסח כנ"ל דהגמרא חולין מוכח דמצות עשה אחת היא וע"כ דמעכבין הדדי. ואולי י"ל פירש המדרש רבה, דעד שלא נכנסו לארץ היו מברכים ברכת הזן, וכללו בתוך ברכה זו ברכת הארץ וירושלים, ומשנכנסו היו מברכין ברכה מיוחדת על הארץ ועל המזון וס"ל גם כן דמצוה אחת היא ומעכבת הדדי, אלא שהברכות אינן מעכבות, כיון דנכללים יחד.

ולפ"ז יש לומר דגם שיטת התוס' הנ"ל דשלשה ברכות מה"ת, ומצוה מה"ת לברך ברכה מיוחדת בפני עצמה, אבל מעכב לא מעכב רק אם לא נכלל כלל בברכה, אבל אם לא הזכיר כלל בודאי מעכב שמצוה אחת היא. ובזה יש ליישב קושית הגרע"א ז"ל, דהקשה מגמ' מ"ו דאמרינן הטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי הפועלים עוקרין אותה, כלומר כיון דעוקרין אותה בכלל ולא נכלל בברכה שלפני' ש"מ דלאו דאורייתא כלל, דאל"כ הוי מעכבות, אבל כל דנכלל לא מעכב, ואעפ"כ נקרא זה עוקר דבר מה"ת, דמדאורייתא מצוה לברך ברכה מיוחדת, ויש כאן עקירת דבר מה"ת.