עין יוסף/י
הציווי שנצטווינו לקרא קריאת שמע בכל יום - ערבית ושחרית - והוא אמרו יתעלה: "ודברת בם בשבתך בביתך" (דברים ו, ב). וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת ברכות, ושם נתבאר שקריאת שמע דאורייתא. ולשון התוספתא: "כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע, כך נתנו חכמים זמן לתפילה", כלומר: זמני התפילה אינם מן התורה; אבל מצוות התפילה עצמה היא מן התורה, כמו שביארנו, וחכמים תקנו לה זמנים - וזהו עניין אמרם: "תפלות כנגד תמידין תקנום", כלומר: תקנו זמניהן בזמני ההקרבה. ומצווה זו אין הנשים חייבות בה.
הרמב"ן ז"ל במנין המצות שלו מנה מצות ק"ש לשתי מצות שהן מצות אינן מעכבות זו את זו וזמנה של זו לא זמנה של זו. וכן מנה למצות בפני עצמן שני תמידים, וקטורת בבקר וערב. עיין ברמב"ן בסוף דבריו, מה שהשמיט, ומה שהכניס במנין. ובס' קנאת סופרים בסוף שורש י"ג, כתב על דברי הרמב"ן והנה לא הבנתי בדעתו זאת, טעמא מאי המצוה שהיא מחוייבת בכל יום אינה נמנית אלא למצוה אחת, ומה שהיא מחוייבת פעמים בכל יום תמנה לשתים דכיון שנכפל עשייתה פעמים הרבה מאי שנא כשיש הפסק זמן בין זו לזו בזמן מועט או מרובה כיון שעצמות המצוה אין חלוף ביניהם ע"כ.
והנראה לע"ד דהמעיין בלשון הרמב"ן הנ"ל יתיישב, דהנה הרמב"ן כתב דזמנה של זו לא זמנה של זו, דאין כוונת הרמב"ן לפי שהן חלוקין בשעה זמנית יש למנותם לשתים, אלא הכוונה על חלופה של הזמנים שזו לילה וזו יום, דסבה המחייבת של ק"ש דלילה אינה מחייבת ק"ש דיום, שק"ש דלילה מחייבת הלילה. וק"ש דיום מחייבת היום, ובסבתם הם חלוקים לגמרי דזו מחייבת הלילה וזו מחייבת היום, אבל מצוה שנוהגת בכל יום ויום תמידים כסדרם או שבת בשבתו. אינה מסבה שיום השני משונה מיום ראשון אלא שכך מצוה לעשות בכל יום ויום או מוסף שבת בכל שבת, או מוסף רגל, ביו"ט שלו, בודאי אין למנותן למצות בפני עצמן.
והנה המ"א ס' נ"ח מביא דברי הכ"מ פי"א מהל' ק"ש. דמה"ת מצות ק"ש של יום כל היום כמו מצות ק"ש של לילה. והקשה המ"א דלפי דברי הכ"מ דזמנה כל היום וכל הלילה הו"ל מ"ע שלא הזמן גרמא דומיא דתפלה. ואנן תנן במתניתין (כ.) נשים ועבדים פטורין מק"ש, ובש"א ס' (י"ב) כתב על המ"א קושי' זו לאו כלום היא דאפילו את"ל דק"ש של יום זמנה כל היום ושל לילה זמנה כל הלילה, מ"מ כיון דשל יום אין זמנה בלילה, ושל לילה אין זמנה ביום, הו"ל מ"ע שהזמן גרמא, ולפי הנ"ל מובן היטב דברי הש"א דק"ש של ערבית גורם הלילה, ודוקא הלילה, ושל יום גורם היום ויומא קגרים בודאי נחשב למ"ע שהזמן גרמא. אבל בתפלה שמן התורה מתי שירצה יקיימה או ביום או בלילה, בודאי אין לומר שתפלה מ"ע שהזמן גרמא, וגם להר"מ דמנה מצות ק"ש במנין המצות למצוה אחת, אינה אלא לענין מנין המצות אבל בענין עשייתן בודאי הן שתי מצות דאינם מעכבות זו את זו. ואינה אלא מטעם שבקרא בא צווי אחד על שתיהן ביחד. ואולי י"ל סברת המ"א, די"ל דלו והא דהן שתי מצות ואינן מעכבות זו את זו, אבל כיון שאין זמן שאין לקיים המצוה לא ביום ולא בלילה. לא נחשבת למ"ע שזמן גרמא, דלא דמי לסוכה ושופר ותפילין דהני יש להן זמן שאין לקיימם בכלל, אבל בק"ש אם נימא דזמנה כל היום מצטרפין ביחד כאילו הן מצוה אחת ונחשבת למצוה שאין הזמן גרמא, ומהאי טעמא ס"ל לבעל מ"א דאשה מחוייבת בברכת אמת ויציב דניתקנה על מצות זכירת מצרים, ומצות זכירת מצרים נוהגת ביום ובלילה, בשו"ע ס' ע', ובעל ש"א פליג על מ"א מסברא הנ"ל שלו, כיון דשל יממא עבר זמנה בלילה, ושל לילה עבר זמנה ביום עי"ש בש"א הנ"ל.
והנה הרמב"ם בסה"מ מצוה קנ"ז וכן בהלכות חמץ ומצה פ"ז כתב מצות עשה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, וזכירת יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה לא מנה למצות עשה בפני עצמה, אף שס"ל שהחיוב מן התורה להזכיר וז"ל בהל' ק"ש פ"א הל' ג' אע"פ שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים, ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ע"כ. והרשב"ץ תמה על הרמב"ם במה שכולל זכירת יציאת מצרים מכל הימים במצות הגדת יציאת מצרים מליל פסח, שהרי אף למ"ד ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא, משום יציאת מצרים. והמ"ח במצוה כ"א הביא דהצל"ח ברכות הקשה ג"כ זה על הרמב"ם ותירץ דהמקרא לא נאמר בלשון ציווי כמו זכור אלא קאי אדלעיל לאכול פסח ומצוה שעי"ז תזכר, אף דממילא שמעינן דמצוה לזכור מ"מ אין נמנה למצוה בפ"ע. והביא שם בעל מ"ח דרש"י בחומש כתב על פסוק זכור את היום הזה למד שמזכירין יצי"מ בכל יום. ותמה ע"ז כיון דבש"ס לא יליף על הזכרה בכל יום רק מקרא דלמען תזכר, וכן במכילתא מבואר דקרא דזכור קאי רק על ליל ט"ו, אבל לא שמזכירין יצי"מ ביום ובכל יום ע"כ.
אמנם דברי רש"י ז"ל הן הן במכילתא, וז"ל המכילתא ויאמר משה אל העם זכור וגו' אין לי אלא שמזכירין יציאת מצרים בימים בלילות מנין ת"ל למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות כדברי בן זומא, (והמ"ח כתב שם דאין ת"י המכילתא) וע"כ צ"ל דאם למדים מקרא למען תזכר ימי חייך הימים, י"ל גם מקרא זכור את יום לכל ימי השנה.
והנראה בזה דודאי אי לאו קרא דלמען תזכר הו"א דקרא דזכור לא קאי רק על ליל ט"ו, מטעם דאחר קרא דזכור את היום, כתוב והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה, דילפינן מבעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, שזה בליל ט"ו דפרט לך הכתוב דזכור את היום הנאמר בפרשה, קאי על ליל ט"ו, אבל כיון דהקרא למען תזכר את יום צאתך כל ימי חייך, בא זה ולמד על זה דזכור את היום שהוא בלשון ציווי בעשה גמורה נאמר גם כן על כל ימי השנה ואילו הקרא דלמען תזכר לא נאמר בלשון ציווי כדבר הצל"ח הנ"ל. ולפ"ז שפיר נכלל מצות זכירת יציאת מצרים בכל ימות השנה במצות זכירת יציאת מצרים בליל ט"ו, כדברי המכילתא.
והנה בחינוך מצוה כ"א ספור יציאת מצרים, כתב בסוף דבריו ונוהגת בזכרים ונקבות. ובמ"ח שם תמה על החינוך למה יהי' נוהג בנשים כיון דהוה מ"ע שהזמן גרמא. ואמנם כן איתא בסה"מ להרמב"ם בסוף העשין שמנה שם ששים מצות הכרחיות, וכתב שם ומאלה הששים מצות יש בהן שש וארבעים שהנשים חייבות בהן ג"כ וי"ד שאין הנשים חייבות בהן ומנה שום הי"ד, ומצוה קנ"ז שהיא ספור יציאת מצרים, לא הוכנס בתוך הי"ד אלא בתוך המ"ו שהנשים חייבות בהן.
והנראה בזה כאשר כתבנו דזכירת כל ימי השנה נכלל בזכור את היום, ומקרא למען תזכר מרבינן גם הלילות, וכדברי המ"א שזה לא נקרא מצות עשה שהזמן גרמא והיא היא המצוה של זכור המחוייב בליל ט"ו מחוייב בכל השנה ואין בין לילה של פסח אלא למי שיש לו בן שמחוייב גם להגיד ולספר, בינו לבין עצמו מחוייב מזכור, וכן איתא בסה"מ במצוה קנ"ז שמביא המכילתא אין לי אלא בזמן שיש לו בן בינו לבין עצמו ת"ל זכור רוצה לומר שהוא צוה לזכרו כמו שאמר זכור את יום השבת.