עין איה על שבת יד ב

(שבת קח.): "שמואל וקרנא הוו יתבי אגודא דנהר מלכא, חזינהו למיא דהוו דלי ועכירי, א"ל שמואל לקרנא גברא רבה קאתי ממערבא וחייש במעיה וקא דלו מיא לאקבולי אפיה קמיה, זיל תהי ליה אקנקניה".

ב. הופעתו של רב בבבל עשתה מהפכה שלמה בחיי היהדות הבבלית. הוא גרם שהשפעת התורה שבבבל נתגברה מאד, והזמן גרם אז שמצב הישוב שבארץ ישראל הלך הלוך וירוד, ומאת ד' היתה זאת שמחלת הגלות תתגבר יותר. והאות של המים שדלו, סימן להתרוממות, מתאים הוא לרוממות רוח ישראל שבבבל על ידי השפעתו הגדולה של רב שמה, ועכירי, כי סוף כל סוף אין האורה והצלילות הנשמתית מצויה אלא בא"י, ועל כן הירידה המוכרחת של איתן התורה מא"י לבבל, עם כל הרוממות שבזה, יש בזה ג"כ עכירות. והצער הזה של העכירות, שיש כאן מכאוב נורא לאומה, זה ירד עד מעמקי כל חושיו הקדושים של רבן של ישראל רב, ומעיו חמרמרו מרוב צער ויגון על ההכרח של התעמקות הגלות וחייש במעיה. וכגון זה היה שמואל רוצה לרדת לסוף דעתו של גברא רבה דנא, שמצד אחד הוא מלא צער על ידי זה שהתורה גולה על ידו ממכון עוזה מא"י לגלות בבל, ומכל מקום הוא בעצמו הוא הנושא לזה, והמגשם בחיים את החזון הנורא הזה שיש בו גדלות ומרירות, התרוממות ועכירות, יסורים ושאיפה כללית גם יחד, שרק נשמה גדולה מאד יכולה היא לאחד בקרבה את הסתירות הנוראות הללו. על כן אמר לו, זיל תהי ליה אקנקניה.