עין איה על שבת יב מא
<< · עין איה על שבת · יב · מא · >>
(שבת קד.): "הץ וף, חציצה הוי בינך לבין אף".
אף על פי שכל העולם כולו מלא מרירות החיים, יד הרשעה מתפשטת והגסות היא ההולכת ביד רמה, ובשביל כך סובלת היא ככה מדת הצדק המוסר והקדושה, וטהורי הלב מלאים חלחלה מכל מה שנעשה תחת השמש. וכל זה גורמים הם הציורים ההפכיים, שהאדם והיצורים בכלל קולטים מצד הגבלתם מכל ההויה כולה. אבל האדם יכול להנצל ממי המבול של הזדון והרשע, על ידי התעלותו הפנימית, שיסודה היא הבושה העליונה, בהכירו שכל אלה דרכי התעיה אינם כלום לעומת הזוהר העליון המופיע באמת בתוכיותה של כל נשמה טהורה, שזהו יסוד העולם, כי על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו 1 . אז אע"פ שהמים הזדונים, שהם הם המביאים את האף והחרון בעולם, הם מקיפים את החיים כולם, מ"מ הנפש הנקיה הרי היא מאושרת בהיותה חוסה בצל הקדושה של התום והיושר הטהור, שהוא פורש את סוכת שלומו עליה ועושה חציצה כמו תיבת נח בימי המבול, בינה ובין זעף החיים הסואנים והסוערים בהבלי רשעתם. ועל ידי העמדת האופי הנפשי בצורה האידיאלית, המביאה את האדם, גם בהיותו אסור במאסרי החומר, להיות מכל מקום גר בדוק, אז גם מצד החשך של החומר המצריכו להיות בכל זאת אחוז בחבלי חיי התבל, מ"מ חציצה הוי בינך לבין אף . מא. .1 חגיגה יב ב.
<< · עין איה על שבת · יב · מא · >>