עין איה על שבת יב ל

(שבת קד.): "מסייע ליה לריש לקיש, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן, בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעין אותו".

ההויה כולה בכללותה וכל כח החיים השופע בתוכה הלא ממקור הקדוש והטהרה העליונה הוא זורם ושופע, ועל כן כל הבא ליטמא, אם שהבחירה היא נתונה להיות חפשית כדי לרומם את המעלה הנפשית של האדם לדרגת החירות המוחלטה, בכל זאת רק פתיחת הפתח ישנה ביחש להטומאה, אין כאן שום סיוע. שהרי כל היקום כולו, הרוחני והחומרי, וכל חוקות העולמים בכל מדריגותיהם, הנם מתנגדים ליסוד הטומאה בעקרם, ובקרבם פנימה אך שאיפת עולמים מקוננת אל רוממותה של הטהרה, המתאימה למקור החיים וההויה כולה. על כן הבא ליטמא, רק פותחין לו. ומפני שהטומאה אין לה יסוד ואחריתה היא להכרית, כי סוף כל סוף רוח הטומאה יבוער מן הארץ, על כן כל התכניות כולן של מעשי הטומאה אינם כ"א דברי לצנות בעלמא שאין להם אחיזה ממשית במציאות האמתית, ואם ללצים הוא. ורק הבא ליטמא פותחין לו, כדי שלא יהיה האדם מחוסר חופש, ונמצאת צורתו האנושית פגומה בערך החירות שלה, שהוא האושר היותר עליון. אבל בא ליטהר, הרי הוא מתאים את הויית מציאותו עם המציאות הכללית של כל ההויה כולה, לכל הרום ולכל העומק שלה, על כן מסייעין אותו. ויסוד הטהרה, שהוא הרישום של האמת המוחלטה, שהוא ההיפוך הגמור (והשקרנות) ואי ההויה של הטומאה, שמתוך כך היא כולה אך לצנות ובדאות, היסוד של גילוי האמת הרי הוא אור הענוה, כי איזה תפיסת מקום לעצמו יש לכל נברא במציאות, מאחר שהאמת מכירה שהכל הוא רק לחי העולמים מקור כל החיים והויית כל הוה. על כן, הבא ליטהר, נכנס הוא בתוך הספירה של אור הענוה המבהיקה את זוהר האמת והרצינות המציאותית, שהוא ההיפוך הגמור מליצנותה של הטומאה, ולענוים יתן חן, כי כל היש, הרי הוא עומד על צדו לחזקו ולאמצו. ולענוים יתן חן, בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעין אותו. וכרעיה דקו"ף, הארת הבסיס של הקדושה, תלויה היא. פתוחה היא, הדלת של אור הקדושה, וכל מקורותיה המלאים נהרה. ומתוך המעמקים, ישנו עמוד הנותן חיל לטפס ולעלות עד המרומים של הקודש, ושם מוצאים את הפתיחה, המלאה עזוז חבת קודש. פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים (ישעיהו כו, ב), בא ליטהר מסייעין אותו.