עין איה על שבת יב כט

(שבת קד.): "ומ"ט כרעיה דקו"ף תלויה, אי הדר ביה ליעול וליזול בהך".

הקדושה, שהיא מקור הישע והחיים, יסוד כל האושר לכל נשמה, חק שם לה יוצר כל ב"ה שאין דלתה נעולה בפני כל. כמה שיתרחק האדם בהיותו שקוע במעבי החומר, וכמה שיוכלו עיני הרוח להשעות עד כדי אבידת הזיק האחרון של החיים האמיתיים מקרב נפשו לכאורה, בכל זאת חסד ד' פרוש הוא, וחוקי הקדושה הנם מפולשים. ותיכף כאשר האדם פונה אל על, לשנות את פניית נפשו מרעה לטובה, מיד מוצא הוא דרך פתוחה לפניו. ולא עוד, גם בהיותו מרחוק, אף שלא הספיקה השעה עדיין לטהר את כל מעשיו, תיכף בהסכמת לבבו לשוב כבר נכנס הוא בהיכל הקודש, אע"פ שיש לו עדיין דרך ארוכה בצורתה המעשית, מכל [] בתוכיות נשמתו, בעצם מהות חייו, כבר הוא נכנס מתוך החוץ המלא טומאה ורשעה אל הפנים המלא קדושה וצדקה. ומ"ט כרעיה דקו"ף תלויה, דאי הדר ביה ליעול . בתחילה הוא נכנס, כי הדלת היא פתוחה לפניו, וההכנה הנפשית היא מזומנת ברגע בתוך אוצר הקודש העומד מוכן לכל דורשו. וממילא אחר הכניסה הרוחנית, שמתקיים בו ליעול, אח"כ וליזול , יהלך במהלך המביא לידי הטהרה הגמורה, המכשרת את כל הרגשות, כל המדות, וכל המעשים כולם. ליעול וליזול בהך . בית יעקב לכו ונלכה באור ד', הפותח שער לדופקי בתשובה.

<< · עין איה על שבת · יב · כט · >>