עין איה על שבת ו ס

<< · עין איה על שבת · ו · ס · >>

(שבת סג.): "מאי ולחושבי שמו, אמר רבי אמי, אפילו חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה".

כשם שההארה השכלית, הגנוזה בכל חדרי הפרטים ש[ב]כל סעיפי ההלכה, היא במקורה מתנשאת על כל הפרטים וכוללתם יחד בצורה יותר מבהקת ויותר עליונה וחשובה מכפי מה שהיא נראית בפרטים בעצמם, עד שמפני רוממות מעלתה ועידונה הניגודים כולם מתאחדים על ידה בנחת רוח, כן התמצית העליונה של כל המעשים כולם בפרטיהם, היא ההגשמה בפועל את המחשבה הראשית העליונה, החודרת בגדולתה בכל סעיפי המעשים הטובים, שאחרי שהם יוצאים מן הכח אל הפועל, היא משתקפת יפה בחיי הפרט והכלל. וכיון שהעריגה העליונה אל הטוב, שהוא האור הגנוז בחביון המעשים הטובים, היא המגמה של כולם, שרק בזה הם מעלים את החיים ואת המציאות אל הדרת יופי מעלתם, יודעים אנו שהמחשבה האצילית לגשם את הטוב בפועל בחיים, אם אך טהורה וברורה היא, אם גם האונס המעשי עיכב עליה שלא היתה יכולה להתגשם במעשה, הנה התכלית, האמת של המעשה היא כבר נמצאת, והמחשבה העליונה של התגשמות הטוב בעולם, היא מחשבת שם ד', מקור הטוב, וצורתו היותר נשגבה, על פי אותה המדה שהפעולה החמרית חסרה לה מאונסה, מתאמצת היא לחקוק את החפץ העליון הגנוז בנשמה אל האור האלהי, מקור הטוב, עד שאף []לא השיגה ידו של הוגה דעה זו להוציא את מעשהו אל הפועל, מ"מ האור הרוחני בעצמו עושה את שלו, והצורה הרוחנית פועלת על החיים והמציאות ע"י התשוקה האידיאלית כאילו כבר יצאה אל הפועל, ומעלה עליו הכתוב כאילו עשאה._

<< · עין איה על שבת · ו · ס · >>