עין איה על שבת ו ה

(שבת נט:): "ודילמא נח נפשיה דר"ח, ור"א כדקאי קאי, ול"ה לי[ה] אינש ללוי למיתב גביה וקאתי להכא".

אם איתא דר"ח שכיב, לוי לר"א מיכף הוה כייף ליה. לכל דבר יש מדה ומשקל. להפעולות הרוחניות, בין בהיותן עומדות בפעולתן האישית, בשעה שהחטיבה של היחיד הגדול ניכרת בפני עצמה יש ערך מיוחד. וישנו ג"כ עוד ערך של פעולת היחיד הגדול בהיותה מובלעת בתוך הכלל, אע"פ שמתמעטת עי"ז מצביונה, מ"מ גם זה המיעוט מוצא הוא את יתרונו, מפני שעל ידו נעשה הוא מצורף אל הכלל כולו, והרוחניות העליונה שבנשמה הגדולה נכנסת בתור כח פועל ומחיה בהרגשה גלויה בנשמת הכלל פנימה. לשקול הענינים, מתי תכריע כף התועלת של התיחדות היחיד הגדול ונשא, באופן שהכלל יהיה נהנה רק מכללות גדולת צביונו, ומתי יהי' הדבר מוכרע שיתערב זה הכח היחידי בתוך ההנהגה הכללית, אלה המה דברים שהם רזי עולם ועומדים ברומו. משקל הדברים תלוי הוא באותו האופן של המכשירים הנמצאים בתוך רוממות הכלל, ולעומתם המניעות המתיצבות לשטן לפיתוח הכשרון הבודד של היחיד הגדול השקול כעולם מלא._ לוי, בעת אשר יחסר לו אותו החבר הגדול, שרק בחברתו הרוממה מצא אפשרות לגדולת נפשו תצא לאור בברק חכמתה ושפעת מחקריה העליונים, והמון הררי עד של רגשותיה הגדולים וקדושים, ולעומת זה רבי אפס הגדול מאד, שאם גם היה צריך להיות מורד מעט מאורו ע"י זיקוקו לצירוף הכלל, שצריך לאחוז עכ"פ לפי ערכו מדה בינונית, מ"מ הלא גם הכלל התנשא הרבה ע"י שפעת אור גדול שכמותו, שרק ע"י האפשרות להתחבר עם ר"ח והשתלמותו העליונה, ע"י אותה האפשרות של התחברות שני הכחות העליונים ונשגבים הללו, מצא לוי את הכרעתו להתרחק מתוך המעגל של ההנהגה הכוללת וסדריה המוגבלים לערכו. אבל בהיותו מוכרח לעמוד במצב בודד, המקטין את הפעולה העליונה של הגדלת הנשמה, אז היה מוצא את מקומו בתוך הכלל ועמו יותר נאות לפניו. ורק ר"ח, שהוא הכח המותאם הרבה כ"כ להיות כ"א מושפע מחבירו בתור התחברות חברותית, אז היתה התכונה החברותית - שיחדיו עושה את החטיבה של אלה שני הגדולים, על כרחה ענין בפני עצמו, באין יחש אל הכלל וסדריו המוגבלים לפי הצורך - מוכרחת להיות ניכרת ומביאה לידי ביטול סדר ושיווי הנכבד מאד להנהגה כללית. ע"כ היה מוכרח בהכרח עליון למיתי להכא, לבקש(ת) את החסר לנפשו העליונה והנשגבה, הדורשת חבורה פרטית המועילה להשתלמות חטיבותה המיוחדת, שבהתגברות הצורה העליונה הצפונה בה, בזה עצמו יתרומם ג"כ הכלל, ואשרי הדור שאורים גדולים כאלה שרויים בקרבו, המשפיעים עליו בסגולתם עוד יותר מבפעולתם._