עין איה על שבת ה כד

(שבת נה.): "א"ל, גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם".

הרי לענין האשמה של סיבוב הקלקול של הדור ההוה הטענה מסולקת, כיון שכ"כ גברה השחתת המוסר עד שלא מחאה של דברים טובים ונכונים היתה יכולה לפעול להיטיב דרכיו, ע"כ היה הדור ההוא אבוד, ע"כ לא נמצא רוח במשפיעים להשפיע עליו. לא רק רגשות פרטיים או דעות מיוחדות נתקלקלו, כ"א כל התכונה, כללות הלב והנפש נשחת, חפץ הרע, התאוה וההפקרות הנמוכה, נעשה דבר עצמי לנטיה הטבעית של הדור, ובזה אין שום מחאה מועלת. המחאה תוכל לבא רק ע"י השפעה הנמשכת ממצב של איזה נקודה מוסרית שלא נתקלקלה עדיין, לדון הימנה, שכשם שיש קלקול בפגיעה בה גם לפי השגתם של החוטאים, כן יש קלקול ג"כ באותן הקלקלות שתכונת הרשעה שנמצאת בהן נשתכחה מהם, אבל כשהכל נפסד, אין מעמד למחאה ותוכחה, כיון שאין שום נקודה על מה להעמיד החזון של התוכחה, ע"כ לא המניעה מתוכחה אשמה באבודם.

<< · עין איה על שבת · ה · כד · >>