עין איה על שבת ה כג

(שבת נה.): "אמרה לפניו, רבונו ש"ע, היה בידם למחות ולא מיחו".

כשבא מצב המקולקל שבאומה לידי מדה זו, עד שצריכה היא לסבול משבר גדול, הריסה ואיבוד לחלק רשום ממנה, שיסודות הכלל שנאחזים בו הנם רקובים, וכשיעמוד הצביון בעינו במנוחה ילכו הפגעים הלך וגדול, שרק מצב כזה מחוייב הוא מטעם ההשגחה האלהית לטובת העולם לסבול שינוי ע"י חורבן ואיבוד, כדי שבהתמעט הכחות הרעים והרקובים, יקום דור שלם ויפה שילמד מדרכי הרע של האבות ואחרית המר שלהם לסור מהם. אך בזה האופן אין ראוי להניח כ"א מה שהוא לגמרי בריא ומתוקן, אבל מה שהוא מקולקל ורפוי בכל שדרה מן העם לפי ערכה, היא נכחדת כדי שיולד דור מתוקן ומקודש כראוי. ע"כ, כיון שאלה הנאנחים ונאנקים, אמנם אף שהם מעולים וטובים, אבל כיון שכ"כ רפתה אצלם תכונתם המוסרית ביחש לפעולתם על תיקון הכלל, עד שאף שהיה בידם למחות לא מיחו, הלא ע"י קיומם יהיה ג"כ הדור הנמשך ובא מהם אוחז מעשיהם ביחש להמשפיעים והטובים שבכשרים, שיהיו רפויים כ"כ בפועל במוסרם, שלא יוציאו אל הפועל את מה שבידם לטובת הכלל, מה תועלת יש באיבוד הרעים, כיון שע"י טובים כאלה מוכרחים רעים כמו אלה לחזור ולהולד מאין מחאה ותוכחה. אלא אם צורה חדשה צריך העולם להשיג, צריך להיות לפ"ד מדת הדין "כליון חרוץ שוטף צדקה" , להיות בטל ועובר כל מה שהוא מקולקל וכל מה שיש בו בסיס לקלקולים כלליים, באין פנות (על) [] מדת הצדקה שיש בפרטיות שלו בהערכת ערכו המיוחד, כ"א צריך הדבר להיות נידון ע"פ פעולת המפלגה העליונה שכמותה ברפיון כזה ביחושה למעמד הכלל לדורות הבאים. והנה הרפיון הזה יש בו שתי רעות, האחת היא האשמה של קלקול הדור התלויה במניעת התוכחה, והשנית היא החסרון המגיע מתכונה עזובה כזאת לבצר מעמד של שיטה, לבלי למחות, ולעזוב את החינוך הכללי להפקר, שאז אפילו בבא זמן מוכשר, שהדברים יהיו ראויים להתקבל, ג"כ לא יאמרו, ולא ילכו הרעיונות להגיע למטרה של קיבול הדברים מהמשפיעים, כיון שכבר נואשו מפעולה העיקרית הזאת של ההשפעה על הדור.

כג. . ישעיה י, כב.

<< · עין איה על שבת · ה · כג · >>