עין איה על שבת ה יב

(שבת נד:): "תנא, לא שלו היתה אלא של שכנתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו".

עוצם הגדולה, כשם שהיא מתראה ומתגלה בדברים הגדולים והכלליים, כך היא מתגלה בדברים היותר קטנים, הפרטיים, דוגמת מעשה ידי יוצר כל, שכשם שאנו קוראים "מה גדלו מעשיך ד'" , כך אנו מרחיבים להשתומם השתוממות של הדר וזיו אורה לאמר "מה קטנו מעשיך ד'" , "המגביהי לשבת, המשפילי לראות" . כי רק נפש גדולה, הראויה להיות מרכזית להנהגת קהל רב, היא יכולה לשער אל נכון כמה גדול הוא ערך הקיבוץ של דיוקי חוקים הנובעים מאוצר נחמד וקדוש כשהם משתמרים יפה, וכמה הם מצטרפים לקלקלה והשחתה כשהם מזדלזלים. ע"כ, בהיות הנשמה ההיא, הגדולה, במצב רוממותה, לא תעלים עין מכל דיוק רחוק, ולא תסוג אחור מהשגת המטרה הכוללת, ע"י הקיבוץ היותר רחב של כל הדברים הגדולים עם הקטנים המתאחזים בה, לא מצד קטנות הנושא, לא מצד איזה רגש מוסרי הראוי לרכך את הלב של איש פרטי המביט על כל דבר וענין מצד תכונתו הנפרדת כשהוא לעצמו. אותה המטרה הגדולה, שהציבה לה ההשגחה, בבחירת ר"א ב"ע לנשיא בישראל, בהיותו עטור בחכמה, ביחש, ובעושר מופלג , היא מושגת לפי אותו הערך שההנהגה הכללית, המכוונת לגדולות, לא תשכח את הדרך שעל ידו מושגים הדברים הגדולים, השמירה והחסכון הרוחני והמוסרי. הדיוק הקליגרפי עוזר להבלטת הרעיונות היותר רוממים שישארו בצביונם במשך הדורות והזמנים, והדקדוק המבטאי שומר את המושגים היותר נעלים מכל רפיון וטשטוש, והמסורת של צורת האותיות, הניקוד, הטעמים לכל סעיפיהם, הנם שומרי הכרם, ולהם יאתה ההוקרה האמיצה לפי רוב הכרת רוממות התוצאות שהם גורמים לטובה. ע"כ, רק איזה רפיון והקטנה, איזה צמצום שיפול לפעמים בנפש גדולה ג"כ, שלא יחוש כ"כ כמה כל הסביבה שייכת היא לו ועומדת באחריותו, וכמה עז פנימי צריך להיות מלא, עד שלא לחוש משום רכות של מחיתה, לא מצד רפיון וחולשת האיש שצריך לפגע בו, לא מצד איזה צניעות מוסכמת, כשהם מעכבים את הנטירה הכוללת. ע"כ, לא את ר"א ב"ע הגדול בעשרו המעטר את חכמתו, אנו רואים בזה, מצד החלק הרפיוני שמאורע זה כולל בתוכו, והוא מצוייר כבעל פרה אחת, בצורה מקוטנת. אמנם לא שלו היתה, כ"א של שכנתו, והעדר המחאה בחזקת היד גרם ודאי רגש של חמלה ושל צניעות גם יחד. אבל הגדולה האמיתית חובקת את הכל, וכוללת הכל, וכפי גודל האורה נראית הנקודה הכתמית היותר קטנה בצורה מבולטת, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו . המובן הכללי של כל מצוה, מוסקר הוא יפה גם ע"פ הרגש כשמתפתח מעט, זאת היא נחלת האשה בעלת ההרגשה. אבל נעלה ונשגב מזה הוא רוח חכמת ד', העולה בתור עטרה ע"ג ההרגשה היותר רוממה, הוא מפלג את הפרטיות היותר דקות. "למען ינוח שורך וחמורך" כמוך יובן בחוש המושך את הלב בטבע רכותו ועדינותו, אבל למען דעת כמה גדולה וכמה הוד יש במשפט זה בהיותו משפט אלהי, וכמה דיוקים מוכרחים הם להיות נלוים לו, למען תוכר יפה צורתו האלהית הרוממה, שהיא נשאה ונשגבה מכל רגש המתקומם ברוח לב בשר ילוד אשה. כבוד המשפט הוא עודנו נעלה מעצם המשפט, מפני שעצם המשפט יקלע את מטרתו לפי אותו הערך שיוכר בכבודו. אותה העטרה של כבוד חכמים המתיחש לר"א ב"ע, שבמותו פסק העושר מהחכמים , היא מכוונת לאישיותו המצטיינת ביקר הנשיאות, המשגבת את כבוד החק מצד אלהיותו, הנעלה מכל מזימות אנוש היותר טובות ונשגבות, עד שתמצית האלהיות של התוצאות של החק האלהי האומר "למען ינוח", יתרחב וילך במדה כזאת ששום רגש, המתקומם רק לרגלי הרוך של הלב, המתפעל ומרחם למראה עינים, כשרון האשה, לא יוכל להגיע עדיו. עד שלא תצא הפרה ברצועה שבין קרניה, שהוא יוכל לבא רק מאורה האלהית, הרוממה ונשגבה יותר ויותר מכל השגה כללית המורגשת בלב, והירידה הבאה ברפיון כזה של מניעת הגבורה במקום הדקדוק המבליט את ההוד האלהי שבמצוה, שאול הוא מהרפיון העלול לבא גם ביותר גדול שבאנשים, מההשפעה של השכנות של האשה הטבעית שבו בהיותו ילוד אשה, ומתגלה בתמונתו המעשית במקרים המכוונים להציור הרוחני המחוללם. לא שלו היתה אלא של שכנתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה , יש כאן רפיון מיוחד לאשה, בהכרת הכללות המתאים אל הרגש, ומעמם את זוהר הפרטים, המיוחד לגברים שעושים מלחמה כאנשים במלחמתה של תורה, ובזה אין מקום לרושם העשירות המופלגה של עטרת החכמה שתגלה. ע"כ נסתרה ג"כ ברשימה ההיסתורית הקצרה הזאת, המביעה חידות מני קדם. "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, קוראים אל ד' והוא יענם, בעמוד ענן ידבר אליהם שמרו עדותיו וחק נתן למו, ד' אלהינו אתה עניתם, אל נושא היית להם ונוקם על עלילותם, רוממו ד' אלהינו והשתחוו להר קדשו כי קדוש ד' אלהינו" .

יב. . תהילים צב, ו. . עיין אורות התורה פ"ג ח. . תהילים קיג, ה-ו. . קידושין מט, ב. . שמות כג, יב. . ירושלמי, סוטה סוף פ"ט. . תהילים צט, ו-ט.

<< · עין איה על שבת · ה · יב · >>